בס"ד
שלום וחנוכה שמח
לא הספקתי לעבור על כל התגובות לעיל אך הן נסערות מאד והנושא הוא מציפור הנפש.
טיפול נפשי/רגשי יכול להרים את המטופל או להוריד אותו נמוך עד שיצטרך טיפול התאוששות מהטיפול.
אני כותבת את הפוסט גם כמי שעברה חווית טיפול נוראית וגם כאשת מקצוע- עובדת סוציאלית קלינית, ואנסה להדגיש את ההבדלים הברורים בין מי שהוא איש מקצוע ובין מי שהוא לא.
לטיפול ישנו סטינג- בפגישה הראשונית או קודם לכך בברור הטלפוני מסוכם על יום, תעריף ותדירות.
מטפל אינו יכול להעלות מחיר כשבא לו ובטח לא אצל מטופל שהחל אצלו תהליך טיפולי.
פגישה טיפולית טובה היא כזו שיש לה מיקום ושעה קבועה. שינוי בסטינג הוא בלתי נמנע אבל בטח לא בצורה שמטופל צריך לרדוף אחרי המטפל ומזכירות לקבוע פגישה חדשה בצורה כזו הרצף נאבד, למטופל אין תחושה בסיסית של יציבות וקביעות והוא נלחץ וחרד כל פעם לגבי הפגישה הבאה.
למטפל , אסור בשום פנים ואופן להוציא דברים מחדר הטיפול גם לא בעילום שם.
מטפל שמוסר דשים מהמטופל הוא אינו ראוי להיות מטפל. בטיפול הכושל שאני זכיתי לחוות- סיפרה לי המטפלת על מטופלים אחרים, גם אם בעילום שם, היה זה בתחילת לימודי והדבר האיר לי נורה אדומה, כשהתיעצתי עם אחת המרצות שלי בעניין, היא אמרה לי לעזוב את המטפלת לאלתר וכמובן שצדקה.
לגבי טווח הטיפול- ישנם טיפולים אשר מלכתחילה מוגדרים כקצרי מועד-8-12 מפגשים טיפוליים, טיפול פסיכותרפויטי גיל בד"כ ארוך טווח ואינו מוגדר מראש, הדבר הוא על רצון המטופל בלבד. המטפל אינו מחליט ולא קובע למטופל אם הוא צריך את הטיפול או לא, וכי אני כמטפלת יכולה להחליט לגבי הרצון והצורך של מטופלי? אנחנו יכולים לשוחח על כך מדוע בחרו בנקודה זו או אחרת להפסיק טיפול ולראות ממה הדבר נובע- אבל רק המטופל בוחר אם להמשיך בטיפול או לעשות תהליך פרידה.
בשעת הטיפול- הפוקוס הוא על המטופל. דעותיו, הגיגיו, נסיון חייו וסיפוריו של המטפל אינם נכנסים לחדר הטיפול. היתה לי בעבר מטופלת שהגיעה לטיפול עם קושי מסויים שגם אני באופן אישי חוויתי באותה התקופה, היא לא שמעה ממני מילה ולא ידעה כי אני מכירה את חוויותיה מהניסיון שלי- היא נמצאת במרכז עם רגשותיה, יכולותיה, קשייה ודפוס אישיותה.
מטפל שמתחיל לספר על עצמו ולהכניס את עצמו בחדר הטיפולים- איני מכלילה, בשיטת אדלר, למשל כן ישנה נטיה לקבל הכנסה של מטפל אך רק בצורה דקה ומבוקרת מאד- צריך לבדוק אם הוא צריך לשלם למטופל על שעת טיפול...
זכורני שכשהמטפלת שלי לשעבר סיפרה על עצמה במשך כל הפגישה, קטעתי אותה באומרי שזו הפגישה שלי, היא מלמלה שאני אמורה ללמוד מהסיפורים שלה והמשיכה הלאה בשטף...
לגבי אמון- זהו הדבר הראשון, האמצעי והאחרון שמבנים בטיפול, לא תמיד זה לוקח פגישה אחת. לרב תהליך של בניית קשר טיפולי אורך מספר פגישות, ולכן, המבדק לגבי קשר טיפולי צריך להיות לאחר כמה פגישות. המטופל צריך לשאול את עצמו:
האם אני חש נח בחדר הטיפולים?
האם ישנם דברים, בנוגע לקשר הטיפולי, שאני מסתיר מן המטפל ואיני מסוגל לדבר עימו על כך ( כגון, האם אני מפחד מן המטפל, האם אני כועס עליו ומסתיר זאת, האם אני חושש כי הוא מדליף את סודותי וכו)?
האם אני מרגיש בטוח?
חשוב לזכור כי בדרך כלל אנחנו פונים לטיפול באיזושהי נקודת קצה, הקשר הטיפולי אינו סימטרי, והמטופל תלוי במטפל יותר משהמטפל תלוי בו( על פניו), המטופל חושף את קלפיו, משלם עבור הקשר הזה ואינו מקבל תוצאה זה מהמטפל.
אוטומטית מתפתח קשר שבו מגיע מטופל שנזקק לעזרה ומצוי במצב של תלוי ולכן המטפל נראה בעיניו מלאך מושיע שכל אמירה שלו היא קדושה ומקצועית.
המטופל יחשוש לחלוק על דעתו של המטפל, ותיווצר מערכת טיפולית לא בריאה.
וכאן ההבדל הברור בין קשר טיפולי אצל איש מקצוע- לבין מי שאינו כזה.
אני בטוחה כי ישנם הרבה אנשים העושים מלאכתם נאמנה ומסייעים רבות, יועצים, מאמנים ונשמות טובות שעברו קורסים, השתלמויות ולימודים בכל מיני מקומות.
אני מאמינה כי הם יכולים לסייע ולהיטיב ובטוחה שהשי"ת יפנה אליהם את האנשים להם הם מסוגלים לסייע
אבל
האנשים הללו אינם אנשי מקצוע לטיפול.
מי שזקוק לאימון להשגת מטרות, לקבל עצה טובה בהתמודדות, מחפש אוזן קשבת ופינה חמה לפרוק את מה שעל הלב- יוכל מאד להיעזר באותם אנשים ונשים יקרים המסייעים.
מי שזקוק לטיפול- שילך רק לאנשי מקצוע!
האם היינו מוכנים ללכת לרופא שינתח אותנו ללא שעבר הסמכה לכך, רק כי הוא למד כמה קורסים או השתלם בניתוח?
בשביל להיהפך לרופא ישנם לימודים מפרכים של שנים רבות- אלו יסודות הרפואה
לאחר מכן ישנה תקופת ההתמחות שבה הרופא רוכש את הידע הפרקטי.
גם בלימודי מקצוע הנפש והרגש
לא ניתן לקפוץ ישירות לקומה חמישית של בניין ולהתמחות בטיפול בקורס או השתלמות ללא היסודות.
דבר נוסף- מטפלים רבים מנפנפים שהם מלווים בהדרכה.
בלימודי הטיפול מדגישים ומכניסים לנו בכפית ללכת לטיפול, בעצמנו, כבר מהיום הראשון ללימודים.
לטפל באנשים ובנפשותיהם זה לא כמו רופא שיניים היכול לחתוך בפיות מטופליו כששיניו בריאות.
עצם הטיפול מפגיש אותנו, המטפלים, עם רגשותינו, חלומותינו, קשיינו, עברינו וחיינו הפרטיים. ההפרדה הזו בינינו לבין המטופל, זקוקה לטיפול אישי ותחזוק, ע"מ שנעניק טיפול מקצועי וחף מנגיעות אישיות.
שאלתי פעם את אחת מנשות המקצוע הוותיקות והמנוסות אודות התעריף הגבוה לטיפול, אותו היא גובה, והיא השיבה לי כי גם הטיפול שלה עולה כסף רב...
לשאלת התעריף- מי שנמצאת 7 שנים, ב"ה , בלימודים אקדמיים, השכר אותו שילמתי עד כה, חצה מזמן את רף ה100,000
בכל שנות התואר הראשון לא יכלתי להתפרנס ולעבוד בצורה מסודרת.
ההדרכה והטיפול גם הם עולים יקר
ואני מאמינה שמי שמגיע לטיפול מקצועי- מקבל תמורה הולמת לכספו.
הלא על רופא שלמד 7 שנים וגובה 1000 שח לביקור פרטי, איננו מתרעמים ומבינים כי הניסיון והמקצועיות שלו שווים את התמורה.
פסיכותרפיה- אין חוק מוסדר עניין- ישנו חוק לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים, ברגע שהם מקבלים רישיון ממשלתי( ממשרד הבריאות/הרווחה) החוק יכול לקחת להם את הרישיון.
לעומת זאת, כל אחד יכול ללכת ללמוד פסיכותרפיה ובאם המטופל מדווח על פגיעה אתית /מקצועית- אין יכולת לעשות מאום למטפל והוא יכול להמשיך לעשות כרצונו ( הגיעה אלי אצל מטופלת שהיתה אצל מי שהציגה עצמה כפסיכולוגית קלינית, כשבררה לאחר הטיפול, במשרד הבריאות, התברר שאין למטפלת רישיון כלל, לא היה על מה להתלונן כי לא היה מה לקחת לה...)
בבתי ספר מקצועיים לפסיכותרפיה לא מתקבלים תלמידים שאין להם תואר שני קליני כי מעבר לידע המקצועי של פסיכותרפיה צריך להיות קודם כל אנשי טיפול- ואת זה, מה לעשו, לא ניתן לרכוש במכולת, אלא לעול על זה בשנות לימוד ארוכות של בניית היסודות.
הרבה הצלחה וס"ד