הנושאים החמים
הנושאים החמים
סוף יום עמוס ומעצבן.
הימים האלה שאתה רק מחכה לסוף שלהם, כדי להיכנס למיטה אחרי מקלחת טובה, ללבוש פיג'מה, ולישוןןןןן.
המקלחת לא הייתה מספיק טובה כמו שציפיתי ממנה להיות. אני נכנס למיטה מוקדם ומקווה לפחות להירדם מהר. 'מחר יום חדש', אני לוחש לעצמי.
מתהפך במיטה כמה פעמים מצד לצד ואז רואה הבזק אור קצר, פתאום אני מוצא את עצמי במקום אחר.
אני ממצמץ כמה פעמים.
זה נראה כמו חדר המתנה סטנדרטי, כמה מגזינים פזורים וכיסאות המתנה לא נוחים. נראה שאני כמעט היחיד פה.
אני שם לב שהפיג'מה עדיין עליי. איפה אני? איך הגעתי לכאן?
לפתע מופיע שם עוד אדם. גם הוא בפיג'מה.
"אדוני?" הוא פונה אליי, "סליחה על השאלה המוזרה, אבל... איפה אני? מה זה המקום הזה?"
"אין לי מושג" אני מושך בכתפיי, "גם אני שואל את עצמי את אותה שאלה. לפני רגע הייתי בבית שלי, במיטה, ופתאום אני פה".
"וואלה. גם אני, בדיוק ככה. בוא נברח מפה".
אנחנו מביטים סביב, אין שום חלונות או דלתות.
בסוף המסדרון אנחנו מגלים כמה דלתות זו לצד אבל כולן נעולות. מנסים לדפוק עליהן בכל הכוח. "הלו, יש שם מישהו? תפתחו".
אחת הדלתות נפתחת. ראש מציץ משם ואומר "מה הלחץ? תיכף יקראו לכם".
אני כל כך המום שאני לא מספיק להגיב עד שהדלת נטרקת בחזרה.
לאט לאט מופיעים עוד ועוד אנשים. רובם בפיג'מות, חלקם בחולצות מקומטות. כולם עם אותו מבט תמה ומשתומם.
הדלת נפתחת שוב, בפתח מופיע מזכיר אפור למראה. "מי הגיע ראשון היום?" הוא שואל בטון משועמם ומצביע עליי, "אתה. אפשר להיכנס" מזמין אותי במחוות יד.
אני נכנס למשרד בצעד איטי. פקיד אחד יושב שם, נראה מעט עייף. סביב הקירות יש ארונות עמוסים בקלסרים מהסוג הישן.
"כנס, שב." הוא מורה.
"הלכת לישון היום בשעה..." הוא מציץ בטופס שנח על שולחנו, "עשר וחצי. מתי תרצה לקום?"
"איפה אני? מה קורה פה?" אני שואל, "מה זה המקום הזה?".
"פה זה המשרד שלי." הוא עונה בפשטות, "אז מתי תרצה לקום?"
"כרגיל. בשבע" אני עונה. קצת המום. על הדש שלו אני מזהה את המילים "מחלקת תזמון יקיצה".
"שמונה וחצי שעות שינה. יפה". הוא מחתים את הטופס ושולח אותי לחדר הבא המחובר בדלת פנימית.
המראה של החדר הבא שונה מאוד מן החדר הראשון. נראה כאילו מישהו ניסה להשקיע בעיצוב עם תקציב גדול וטעם נוראי. שלט יומרני אומר 'מחלקת חלומות'.
איש מתולתל וחייכן למראה שואל אותי בקול עדין. "איזה חלום תזמין הלילה? אחד הקבועים שלך? אולי תנסה משהו חדש?".
"תן לי את אחד הרגילים".
"זה שאתה עף כמו ציפור?"
"שיהיה. כן. אבל בלי הקטע שאני נופל ומתעורר, טוב?"
"אני אשתדל. זה לא תמיד הולך, אתה יודע".
גם הוא מחתים את הטופס שלי בפינה אחרת, ומורה לי להיכנס לחדר הטשטוש, תא דיווח מספר 034.
"חדר ה- מה?"
"הכניסה מכאן", שוב מעבר דלת פנימית.
החדר הבא רחב ידיים הרבה יותר. מעוצב בקו מודרני ומינימליסטי. לכל אורכו של החדר אני רואה תאים ממוספרים, כמו חללי עבודה של משרדים בשנות התשעים. אני מוצא את תא 034 ונכנס.
אדם עם עיניים חודרות ומבט פיקח יושב מולי על כיסא גבוה.
"אז מה עשית היום? ספר לי". הטון שלו הוא משהו בין מורה סמכותי לחוקר שב"כ, אבל קולו נעים, לא מאיים.
"מה הולך פה? אתה מוכן להסביר לי?"
"אני צריך פשוט שתתאר לי את כל מה שעשית היום" הוא אומר. ניכר שזו לא הפעם הראשונה ולא השניה שהוא אומר את המשפט הזה.
"אבל למה?"
"כולם אותו דבר", הוא מצחקק לעצמו. ואז הוא אומר בקול רגוע "אין לך מה לחשוש. נכון שאתה לא רוצה לזכור את החוויות שעברת היום באותה עוצמה לכל החיים?"
חשבתי רגע. "את הרוב - לא".
"אז לכן אנחנו פה. לוקחים את החוויות שלך ומטשטשים אותן. אחרת איך תוכל להמשיך לחיות. איך יהיה לך כוח ליום חדש?"
"יהיה לי כוח כי אני ישן ואוגר כוח".
"בדיוק ככה. אתה צריך להשאיר פה את מה שעבר עליך היום, וככה יהיה לך כוח למחר" הוא מסביר לי כמו לילד קטן. "אתה לא יכול להמשיך לשאת את כל החרטות של היום, את כל האכזבות, את העצבים והכעסים, וגם לא את רגעי האושר. אתה תתפוצץ מזה תוך כמה ימים. אנחנו חייבים לטשטש אותך".
נו, טוב. זה נשמע איכשהו הגיוני, למרות שהקול המתמרד בתוכי אומר לי שאני אסתדר מצוין בלי ה'טשטוש' הדבילי הזה. בדיוק כמו שהסתדרתי עד היום.
אני מוצא את עצמי יושב ומספר לו את כל קורות היום שעבר בפרוטרוט, זה לוקח כמה שעות טובות. הוא לא מפריע ולא עוצר אותי. רק רושם לעצמו כל מיני דברים ומהמהם מדי פעם.
כשאני מסיים הוא מציץ בשעון. "שתי דקות לשבע. עוד רגע אתה צריך להתעורר".
"ואז מה יקרה?"
"טשטשתי לך את כל חוויות האתמול. אפשר להתחיל יום חדש".
"ואת כל מה שהיה פה עכשיו - "
"אתה לא תזכור שום דבר".
"אין מצב", אני אומר, "אני לא אשכח לעולם את מה שראיתי פה".
הוא מצחקק שוב. "כל לילה אותו דבר איתך" - - -
הימים האלה שאתה רק מחכה לסוף שלהם, כדי להיכנס למיטה אחרי מקלחת טובה, ללבוש פיג'מה, ולישוןןןןן.
המקלחת לא הייתה מספיק טובה כמו שציפיתי ממנה להיות. אני נכנס למיטה מוקדם ומקווה לפחות להירדם מהר. 'מחר יום חדש', אני לוחש לעצמי.
מתהפך במיטה כמה פעמים מצד לצד ואז רואה הבזק אור קצר, פתאום אני מוצא את עצמי במקום אחר.
אני ממצמץ כמה פעמים.
זה נראה כמו חדר המתנה סטנדרטי, כמה מגזינים פזורים וכיסאות המתנה לא נוחים. נראה שאני כמעט היחיד פה.
אני שם לב שהפיג'מה עדיין עליי. איפה אני? איך הגעתי לכאן?
לפתע מופיע שם עוד אדם. גם הוא בפיג'מה.
"אדוני?" הוא פונה אליי, "סליחה על השאלה המוזרה, אבל... איפה אני? מה זה המקום הזה?"
"אין לי מושג" אני מושך בכתפיי, "גם אני שואל את עצמי את אותה שאלה. לפני רגע הייתי בבית שלי, במיטה, ופתאום אני פה".
"וואלה. גם אני, בדיוק ככה. בוא נברח מפה".
אנחנו מביטים סביב, אין שום חלונות או דלתות.
בסוף המסדרון אנחנו מגלים כמה דלתות זו לצד אבל כולן נעולות. מנסים לדפוק עליהן בכל הכוח. "הלו, יש שם מישהו? תפתחו".
אחת הדלתות נפתחת. ראש מציץ משם ואומר "מה הלחץ? תיכף יקראו לכם".
אני כל כך המום שאני לא מספיק להגיב עד שהדלת נטרקת בחזרה.
לאט לאט מופיעים עוד ועוד אנשים. רובם בפיג'מות, חלקם בחולצות מקומטות. כולם עם אותו מבט תמה ומשתומם.
הדלת נפתחת שוב, בפתח מופיע מזכיר אפור למראה. "מי הגיע ראשון היום?" הוא שואל בטון משועמם ומצביע עליי, "אתה. אפשר להיכנס" מזמין אותי במחוות יד.
אני נכנס למשרד בצעד איטי. פקיד אחד יושב שם, נראה מעט עייף. סביב הקירות יש ארונות עמוסים בקלסרים מהסוג הישן.
"כנס, שב." הוא מורה.
"הלכת לישון היום בשעה..." הוא מציץ בטופס שנח על שולחנו, "עשר וחצי. מתי תרצה לקום?"
"איפה אני? מה קורה פה?" אני שואל, "מה זה המקום הזה?".
"פה זה המשרד שלי." הוא עונה בפשטות, "אז מתי תרצה לקום?"
"כרגיל. בשבע" אני עונה. קצת המום. על הדש שלו אני מזהה את המילים "מחלקת תזמון יקיצה".
"שמונה וחצי שעות שינה. יפה". הוא מחתים את הטופס ושולח אותי לחדר הבא המחובר בדלת פנימית.
המראה של החדר הבא שונה מאוד מן החדר הראשון. נראה כאילו מישהו ניסה להשקיע בעיצוב עם תקציב גדול וטעם נוראי. שלט יומרני אומר 'מחלקת חלומות'.
איש מתולתל וחייכן למראה שואל אותי בקול עדין. "איזה חלום תזמין הלילה? אחד הקבועים שלך? אולי תנסה משהו חדש?".
"תן לי את אחד הרגילים".
"זה שאתה עף כמו ציפור?"
"שיהיה. כן. אבל בלי הקטע שאני נופל ומתעורר, טוב?"
"אני אשתדל. זה לא תמיד הולך, אתה יודע".
גם הוא מחתים את הטופס שלי בפינה אחרת, ומורה לי להיכנס לחדר הטשטוש, תא דיווח מספר 034.
"חדר ה- מה?"
"הכניסה מכאן", שוב מעבר דלת פנימית.
החדר הבא רחב ידיים הרבה יותר. מעוצב בקו מודרני ומינימליסטי. לכל אורכו של החדר אני רואה תאים ממוספרים, כמו חללי עבודה של משרדים בשנות התשעים. אני מוצא את תא 034 ונכנס.
אדם עם עיניים חודרות ומבט פיקח יושב מולי על כיסא גבוה.
"אז מה עשית היום? ספר לי". הטון שלו הוא משהו בין מורה סמכותי לחוקר שב"כ, אבל קולו נעים, לא מאיים.
"מה הולך פה? אתה מוכן להסביר לי?"
"אני צריך פשוט שתתאר לי את כל מה שעשית היום" הוא אומר. ניכר שזו לא הפעם הראשונה ולא השניה שהוא אומר את המשפט הזה.
"אבל למה?"
"כולם אותו דבר", הוא מצחקק לעצמו. ואז הוא אומר בקול רגוע "אין לך מה לחשוש. נכון שאתה לא רוצה לזכור את החוויות שעברת היום באותה עוצמה לכל החיים?"
חשבתי רגע. "את הרוב - לא".
"אז לכן אנחנו פה. לוקחים את החוויות שלך ומטשטשים אותן. אחרת איך תוכל להמשיך לחיות. איך יהיה לך כוח ליום חדש?"
"יהיה לי כוח כי אני ישן ואוגר כוח".
"בדיוק ככה. אתה צריך להשאיר פה את מה שעבר עליך היום, וככה יהיה לך כוח למחר" הוא מסביר לי כמו לילד קטן. "אתה לא יכול להמשיך לשאת את כל החרטות של היום, את כל האכזבות, את העצבים והכעסים, וגם לא את רגעי האושר. אתה תתפוצץ מזה תוך כמה ימים. אנחנו חייבים לטשטש אותך".
נו, טוב. זה נשמע איכשהו הגיוני, למרות שהקול המתמרד בתוכי אומר לי שאני אסתדר מצוין בלי ה'טשטוש' הדבילי הזה. בדיוק כמו שהסתדרתי עד היום.
אני מוצא את עצמי יושב ומספר לו את כל קורות היום שעבר בפרוטרוט, זה לוקח כמה שעות טובות. הוא לא מפריע ולא עוצר אותי. רק רושם לעצמו כל מיני דברים ומהמהם מדי פעם.
כשאני מסיים הוא מציץ בשעון. "שתי דקות לשבע. עוד רגע אתה צריך להתעורר".
"ואז מה יקרה?"
"טשטשתי לך את כל חוויות האתמול. אפשר להתחיל יום חדש".
"ואת כל מה שהיה פה עכשיו - "
"אתה לא תזכור שום דבר".
"אין מצב", אני אומר, "אני לא אשכח לעולם את מה שראיתי פה".
הוא מצחקק שוב. "כל לילה אותו דבר איתך" - - -
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
