הנושאים החמים
הנושאים החמים
שעת לילה מאוחרת.
חושך הלך והשתרר במחסן רחב הידיים.
האורות הראשיים כבו להם לאיטם, התעמעמו עד שנעלמו. רק אלומת אור אחת עגולה נשארה, מאירה פס צר במרכזו של מחסן התודעה.
זה בדיוק הזמן של גמדי התודעה. הגמדים באים ונכנסים בזריזות אל המחסן החשוך. הם לא צריכים את האורות, האורות רק מסנוורים אותם, הם עובדים רק בחושך.
גמדי התודעה סוקרים במבטם את כל הסחורה החדשה שהגיעה היום, מפשילים את השרוולים ומתחילים לעבוד במרץ.
על הרצפה זרוקים בערבוביה כל חוויות היום שחלף. המפגשים, האנשים, השיחות, הדאגות, הבדיחות, האכזבות.
קדימה, לעבודה. את החלקים החשובים יש לארוז, ואחר כך לקטלג ולאחסן בתמצות במחסן הזיכרון לטווח ארוך, שם הם יהיו מוכנים לשליפה בעת הצורך. את כל השאר משליכים למרתפי התת-מודע האפלים.
הנה ערימה של רגשות. יש למיין ולשלוח אותם למחלקות המתאימות. רגשות טהורים, רגשות מעורבים או רגשות לא מעובדים שאותם צריך להעביר למחלקת עיבוד רגשות.
"מה לעשות עם כל הלימודים של היום? שאל גמד תודעה חדש את גמד התודעה הראשי. הראשי עונה בלי להרים את מבטו "להעיף הכל".
"להעיף? לא חבל? הוא השקיע בזה הרבה זמן".
"אין לי מקום מיותר. גם ככה אני בעומס פה. אתה לא רואה שזה חומר בלי מעורבות רגשית? אין לי מה לעשות עם זה. תעיף".
"אבל---"
"כשנראה את אותו חומר מגיע לפה שלוש פעמים נחשוב אם לשמור את זה ואיפה. בינתיים יש עוד הרבה עבודה, קדימה קדימה".
הגמד נזכר בכלל שמנחה אותם 'פרטים - לזרוק, חוויות - להשאיר'.
'תסתכל על מחלקת מספרי טלפון' נזכר בדבריו של המדריך בסיור הראשון שלו כאן, 'עשר-עשרים מספרים גומרים לי את המקום במחלקה, לעומת זאת הנה פה, באגף המוזיקה, מאוחסנים מאות ואלפי שירים ויש לי עוד בלי סוף מקום. תבין, המקום הזה מתוכנן לשמור חוויות, לא ידע'.
הוא ממשיך בעבודת הפינוי והסדר. הנה הוא רואה ספר קריאה מותח של כמה מאות עמודים שנכנס היום לתודעה. הוא זורק את כל מאות הפרטים למרתפי התת-מודע העמוקים, ומתייק למחלקות השימושיות רק שתיים-שלוש חוויות ותובנות.
גמדי התודעה עובדים בחריצות. סוף סוף מתחילים לראות את הרצפה. מחסן התודעה המבולגן מקבל אט אט צורה. הם יודעים שמחר הוא יתבלגן שוב, אבל זה התפקיד שלהם. כל יום צריך לסדר מחדש. למרות שבלילות האחרונים התודעה מכבה את האורות הראשיים בשעות כל כך מאוחרות שבקושי נשאר להם זמן לעבוד.
"אני רואה שהוא השאיר פה איזה בעיה לא פתורה. מה לעשות עם זה?"
"הוא התעסק בזה הרבה? אוי, מסכן. תפתור לו אותה ותשאיר לו ליד הדלת. כשיקום בבוקר הוא ימצא את הפתרון".
וכך הולכים הגמדים ומסדרים את כל הבלגן שהצטבר במשך היום במחסן התודעה.
והוא - בעל התודעה שלהם - לא יודע מאומה. האורות כבויים עכשיו. כרגע הוא חווה רק את מה שעובר בפס האור הצר.
וכך רגשות חצויים נכנסים לתוך מקומות מעורפלים, חלקי חוויות מתערבות בשברירי זיכרונות, ודמיונות נשזרים בפחדים ותקוות עמומים.
חלומות נעימים.
העבודה מסתיימת, הכל מסודר במקום חוץ מכמה דאגות שנשארו על הרצפה. ("בדאגות אנחנו לא נוגעים, תשאיר אותם במקום כמו שהם, רק טיפה תעמעם"). וזהו. המחסן פנוי ומוכן לשימוש של יום נוסף.
בוקר טוב.
חושך הלך והשתרר במחסן רחב הידיים.
האורות הראשיים כבו להם לאיטם, התעמעמו עד שנעלמו. רק אלומת אור אחת עגולה נשארה, מאירה פס צר במרכזו של מחסן התודעה.
זה בדיוק הזמן של גמדי התודעה. הגמדים באים ונכנסים בזריזות אל המחסן החשוך. הם לא צריכים את האורות, האורות רק מסנוורים אותם, הם עובדים רק בחושך.
גמדי התודעה סוקרים במבטם את כל הסחורה החדשה שהגיעה היום, מפשילים את השרוולים ומתחילים לעבוד במרץ.
על הרצפה זרוקים בערבוביה כל חוויות היום שחלף. המפגשים, האנשים, השיחות, הדאגות, הבדיחות, האכזבות.
קדימה, לעבודה. את החלקים החשובים יש לארוז, ואחר כך לקטלג ולאחסן בתמצות במחסן הזיכרון לטווח ארוך, שם הם יהיו מוכנים לשליפה בעת הצורך. את כל השאר משליכים למרתפי התת-מודע האפלים.
הנה ערימה של רגשות. יש למיין ולשלוח אותם למחלקות המתאימות. רגשות טהורים, רגשות מעורבים או רגשות לא מעובדים שאותם צריך להעביר למחלקת עיבוד רגשות.
"מה לעשות עם כל הלימודים של היום? שאל גמד תודעה חדש את גמד התודעה הראשי. הראשי עונה בלי להרים את מבטו "להעיף הכל".
"להעיף? לא חבל? הוא השקיע בזה הרבה זמן".
"אין לי מקום מיותר. גם ככה אני בעומס פה. אתה לא רואה שזה חומר בלי מעורבות רגשית? אין לי מה לעשות עם זה. תעיף".
"אבל---"
"כשנראה את אותו חומר מגיע לפה שלוש פעמים נחשוב אם לשמור את זה ואיפה. בינתיים יש עוד הרבה עבודה, קדימה קדימה".
הגמד נזכר בכלל שמנחה אותם 'פרטים - לזרוק, חוויות - להשאיר'.
'תסתכל על מחלקת מספרי טלפון' נזכר בדבריו של המדריך בסיור הראשון שלו כאן, 'עשר-עשרים מספרים גומרים לי את המקום במחלקה, לעומת זאת הנה פה, באגף המוזיקה, מאוחסנים מאות ואלפי שירים ויש לי עוד בלי סוף מקום. תבין, המקום הזה מתוכנן לשמור חוויות, לא ידע'.
הוא ממשיך בעבודת הפינוי והסדר. הנה הוא רואה ספר קריאה מותח של כמה מאות עמודים שנכנס היום לתודעה. הוא זורק את כל מאות הפרטים למרתפי התת-מודע העמוקים, ומתייק למחלקות השימושיות רק שתיים-שלוש חוויות ותובנות.
גמדי התודעה עובדים בחריצות. סוף סוף מתחילים לראות את הרצפה. מחסן התודעה המבולגן מקבל אט אט צורה. הם יודעים שמחר הוא יתבלגן שוב, אבל זה התפקיד שלהם. כל יום צריך לסדר מחדש. למרות שבלילות האחרונים התודעה מכבה את האורות הראשיים בשעות כל כך מאוחרות שבקושי נשאר להם זמן לעבוד.
"אני רואה שהוא השאיר פה איזה בעיה לא פתורה. מה לעשות עם זה?"
"הוא התעסק בזה הרבה? אוי, מסכן. תפתור לו אותה ותשאיר לו ליד הדלת. כשיקום בבוקר הוא ימצא את הפתרון".
וכך הולכים הגמדים ומסדרים את כל הבלגן שהצטבר במשך היום במחסן התודעה.
והוא - בעל התודעה שלהם - לא יודע מאומה. האורות כבויים עכשיו. כרגע הוא חווה רק את מה שעובר בפס האור הצר.
וכך רגשות חצויים נכנסים לתוך מקומות מעורפלים, חלקי חוויות מתערבות בשברירי זיכרונות, ודמיונות נשזרים בפחדים ותקוות עמומים.
חלומות נעימים.
העבודה מסתיימת, הכל מסודר במקום חוץ מכמה דאגות שנשארו על הרצפה. ("בדאגות אנחנו לא נוגעים, תשאיר אותם במקום כמו שהם, רק טיפה תעמעם"). וזהו. המחסן פנוי ומוכן לשימוש של יום נוסף.
בוקר טוב.
נערך לאחרונה ב:
