הסיפור שזכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים של כנס נקודת מפנה

[brod]

כל התגובות כאן מחזקות את הגישה הנ''ל.
לא משנה מה, אלא משנה מי.

אין תגובות מסוימות שהן נכונות לסיטואציה או לאדם מסוים.
כולנו זזים ממצב למצב ומהרגש להרגש.
הכל תלוי ברמת הקשר שלך עם הדמות שמולך ובמוכנות שלה לקבל ממך.
אם יש לכן קשר טוב - היא כבר תלמד אותך למה היא מחכה ומה היתה רוצה לשמוע.

 

[נוי]

הכישרון העצום של אלו שהם בעלי טקט באופן פינומינלי, הוא תמיד לזהות ולהתאים את התגובה הנכונה לסיטואציה.
רוב העולם נמצאים בין לבין. לעתים מוצאים את המילה הנכונה והיחס המתאים, ולעתים שוגים. אחוזי הטעיה משתים לפי המנה של המתנה שקבלו מלמעלה, אם כי אני מניחה שיש אפשרות לרכוש קצת יותר מהמצרך הזה ככל שמחפשים להתפתח ולגדול.
אגב, חוסר טקט אנוש- נחשב כענף בלקות למידה.

 

[y&m]

יפה שמוישה גוטמן זכה שם במקום ראשון.
ואחרי שראיתי את הקישור הבנתי איך נכנס ה'דיר-באלכ' לסיפור כל כך הרבה פעמים

סליחה על הפגנת הבורות...
מה באמת משמעות הסלנג?


בענין רמות הטקט, ואיך לפנות לאנשים. הסופר כתב לנו את המסר מפורשות:

כן-מסכנה-לא-עקרה, ובשני צדי המטבע. יוסי נהג לפי: כן-עקרה-לא-מסכנה

אל תסתכלו על האדם כמסכן, ומצד שני תתעלמו מהקושי שלו.
אלא, תהיו מסוגלים להכיל אותו עם הקושי ולמרות זאת לראות בו קודם כל אדם ולא מסכן.

אני חושבת שאם כשמסתכלים לאדם בעיניים רואים בו קודם כל את האיש האהוב והנורמלי על כל החלקים האחרים שיש בו. גם אם טועים פה ושם הבסיס הטוב קיים.

הבעיה היא שהרבה רואים את האדם רק דרך הקושי שלו.

 

[tedy]

אני חושבת שהדרך היחידה לא לפגוע ולהתנהג, היא להיות כנים, ולראות במי שעובר מסכת חיים שונה אדם ככולם.
ברגע שנראה את האישה כעקרה/אלמנה/מוגבלת, ממילא היחס שלנו הוא מרחם/חסר טאקט/מביך וכד'. היכולת להפריד בין האישה למצבה, היא היכולת להגיב בצורה הנעימה, לרב.
ולא אני לא מתכוונת להפריד ע"מ לשכוח אלא להפריד בין המהות להתמודדות.
נכון היא עקרה אבל עדיין היא בנ"א. שגם אין לו ילדים.
להתייחס לבנ"א כולל החסר הספציפי הזה.

 

[tedy]

חחחח כתבנו יחד.

אין ספק, היטבת להגדיר.

 

[לבן]

סליחה על הפגנת הבורות...
מה באמת משמעות הסלנג?

זה לא "סלנג" זו מילה בערבית שפרושה בעברית עממית "תזהר לך" "אבוי לך"

 

[y&m]

זה לא "סלנג" זו מילה בערבית שפרושה בעברית עממית "תזהר לך" "אבוי לך"

תודה על המידע.

אני כן חושבת שזה נחשב כסלנג.
רק שהמקור שלו מערבית.

 

[efrat1]

סליחה על הפגנת הבורות...
מה באמת משמעות הסלנג?

תזהר, בערבית, יעני.

 

[סטודיו פלאש]

הכישרון העצום של אלו שהם בעלי טקט באופן פינומינלי, הוא תמיד לזהות ולהתאים את התגובה הנכונה לסיטואציה.
רוב העולם נמצאים בין לבין. לעתים מוצאים את המילה הנכונה והיחס המתאים, ולעתים שוגים. אחוזי הטעיה משתים לפי המנה של המתנה שקבלו מלמעלה, אם כי אני מניחה שיש אפשרות לרכוש קצת יותר מהמצרך הזה ככל שמחפשים להתפתח ולגדול.
אגב, חוסר טקט אנוש- נחשב כענף בלקות למידה.

יפהההה

 

[אן]

ממה שאני חוויתי, כשיש לך קושי, אתה כמו חולה- לאן שלא תסתובב כואב לך.
לפעמים זה מי ששאל, לפעמים זה מי שהתעלם. תמיד הכאיב.
כשלעצמי אני נוטה תמיד לא לגעת ישירות בקושי, לדבר סחור-סחור, לא לחטט, כפי שנוח לי שלא יחטטו לי, אבל יש כאלו שמחכים לשאלה פותחת - ונפגעים כשהיא לא מגיעה...
מה שנראה לי, לבקש ממי שהדעת ממנו, בכל עת התלבטות, שיסייע לנו שנדבר נכון, שנזכה להקל ולתמוך, שנזכה לא לפגוע.

 

[yochi000]

בענין רמות הטקט, ואיך לפנות לאנשים. הסופר כתב לנו את המסר מפורשות:

אל תסתכלו על האדם כמסכן, ומצד שני תתעלמו מהקושי שלו.
אלא, תהיו מסוגלים להכיל אותו עם הקושי ולמרות זאת לראות בו קודם כל אדם ולא מסכן.

אני חושבת שאם כשמסתכלים לאדם בעיניים רואים בו קודם כל את האיש האהוב והנורמלי על כל החלקים האחרים שיש בו. גם אם טועים פה ושם הבסיס הטוב קיים.

הבעיה היא שהרבה רואים את האדם רק דרך הקושי שלו.

אני חושבת שזה התמצית של שינוי התפיסה שלנו כלפי השונה.
מי שינהג כך, ימזער נזקים במקסימום.

 

[efrat1]

"תוך כדי שאני מסבירה בהתלהבות על הקורטרקס של העצם ועל ההבדלים (התמחיתי בהם!) בין ירי צבאי לאזרחי, חשבתי פתאום שאם דודה הינדה היתה שואלת את זה, את אותן שאלות בדיוק- הן היו נחשבות לחסרות טקט באפן איום. אבל מפי הרב והרבנית הן היו כל כך מתוקות."

הנורמלי האחרון/ ר. קפלר עמ' 245

 

[ארבע]

אני חושבת שזה התמצית של שינוי התפיסה שלנו כלפי השונה.
מי שינהג כך, ימזער נזקים במקסימום.

רוב האנשים המתמודדים שהכרתי לא שמחים בכלל שחושבים/קוראים להם 'שונים'.
סתם נקודה למחשבה.

 

[קריאייטיבית]

אל תסתכלו על האדם כמסכן, ומצד שני תתעלמו מהקושי שלו.
אלא, תהיו מסוגלים להכיל אותו עם הקושי ולמרות זאת לראות בו קודם כל אדם ולא מסכן.

אני חושבת שאם כשמסתכלים לאדם בעיניים רואים בו קודם כל את האיש האהוב והנורמלי על כל החלקים האחרים שיש בו. גם אם טועים פה ושם הבסיס הטוב קיים.

הבעיה היא שהרבה רואים את האדם רק דרך הקושי שלו.

Y&M
למסגר ולתלות!

 

[נעמי פ]

ציטוט:

בענין רמות הטקט, ואיך לפנות לאנשים. הסופר כתב לנו את המסר מפורשות:

אל תסתכלו על האדם כמסכן, ומצד שני תתעלמו מהקושי שלו.
אלא, תהיו מסוגלים להכיל אותו עם הקושי ולמרות זאת לראות בו קודם כל אדם ולא מסכן.

אני חושבת שאם כשמסתכלים לאדם בעיניים רואים בו קודם כל את האיש האהוב והנורמלי על כל החלקים האחרים שיש בו. גם אם טועים פה ושם הבסיס הטוב קיים.

הבעיה היא שהרבה רואים את האדם רק דרך הקושי שלו.[/QUOTE]



זה בדיוק המסר של הסיפור!
אף פעם אין כללים ברורים מה להגיד
הכלל טמון בשאלה איך לגשת.
אדם שחווה קושי אינו מסכן.
אדם מתמודד אינו מסכן,
גם אם לא הייתם מאחלים לעצמכם את ההתמודדות שלו.
זה הכל.

 

[קודקוד (לוגיקה)]

לדעתי ההגדרה היא אחרת ממה שכתבו פה.
אנשים במצבים קשים רוצים דבר ראשון שיבינו אותם. זאת אומרת שכשהם מרגישים שהבן אדם שמולם באמת מבין ומרגיש מה הם עוברים, זה הכי עושה להם טוב.

אנשים שיש להם טקט, זה אנשים שיש להם את החוש והרגש להבין את השני, וממילא התגובות שלהם מותאמות למה שהוא מצפה.
[ממילא כשבן אדם מרגיל את עצמו להבין ולהרגיש את השני, הוא מקבל את הטקט.]

 

[מרציפן]

סיפר לי יהודי חשוב,
היה בישיבת פוניבז' אדם מבוגר שלא התחתן מעולם וישב בישיבה כאחד הבחורים, היו לו הרבה מאד בעיות בריאות עבר עשרות ניתוחים בחייו וכו'. פעם אחת התבטא [בפני מי שסיפר לי זאת]:
הרבה אנשים ניסו לעודד אותי על מצבי האומלל, אבל היחיד שהצליח בכך היה המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל.

ומעשה שהיה:
פעם ניגשתי אל המשגיח ואמרתי לו שאני חושב שאני הכי מסכן בעולם.
שאל אותי: וזה למה?
התחלתי לתאר לו את מצבי האומלל והמיוסר מכל הבחינות.
אמר לי: אבל יש את פלוני שגם הוא סובל כמוך?
אבל ההוא לפחות ת"ח ומכבדים אותו, לי גם זה אין. עניתי.
ופלוני, ההוא שגם כבוד אין לו?
אבל יש לו ענין אחר טוב וכו'. עניתי.
וכך המשיך המשגיח על פלוני ופלוני ואני עניתי לו, עד ששתק לכמה רגעים ואחר כך אמר:
אתה צודק. באמת אתה הכי מסכן בעולם.

המשפט הזה שאמר לי המשגיח עודד אותי יותר מכל מאות המשפטים האחרים ששמעתי מהרבה מאד שניסו שניסו לעודד אותי.
זהו.

ונכון, ברור שזו לא התגובה המתאימה בכל מקום, תארו לכם אשה באה לבעלה ואומרת לו אני הכי מכוערת בעולם והוא מגיב כך עד שמגיע אתה יחד למסקנה שאת צודקת את הכי מכוערת בעולם...
אבל מה שכן למדתי מהסיפור, שכל פעם צריך לזהות מה האדם שמולך רוצה לשמוע [וצריך לזה כמובן הרבה סייעתא דשמיא]
ןלפעמים הוא גם רוצה לשמוע שהוא מסכן. בהחלט.

 

[מזמור לתודה]

ציטוט מהסיפור:
שכבתי פעם בחדר נצור בבית הוריי - החדר נצור?

 

[רבנים]

כהשלמה לקודמי, ולסיפור עם ר' חצק'ל...
לאנשים יש לב רחב, לב שמאד רוצה לעזור ולסייע לשני, רק מה? הוא רואה את חבירו שנמצא במצוקה - דרך המשקפיים שלו, פעמים ואדם רואה בלתת מוסר לשני (כמו: "אל תהיה מסכן", "תסתפק במועט" וכו') את פתרון הבעיה, והאמת היא שהנמצא במצוקה לא מחפש כעת צדק, הוא מחפש נחמה, שיבינו אותו.
חסד אמיתי עם השני, זה לתת לשני מה שהוא מחפש, לא מה שיפרנס לך את המצפון...

 

[שירי א]

לרצות להבין מה עובר על השני, להכיל ולנסות להרגיש
לדעת שלעולם לא נצליח להגיע למקומו ולא להיות שיפוטיים
ולהתפלל שנשכיל לומר את המילים הנכונות...