סיפר לי יהודי חשוב,
היה בישיבת פוניבז' אדם מבוגר שלא התחתן מעולם וישב בישיבה כאחד הבחורים, היו לו הרבה מאד בעיות בריאות עבר עשרות ניתוחים בחייו וכו'. פעם אחת התבטא [בפני מי שסיפר לי זאת]:
הרבה אנשים ניסו לעודד אותי על מצבי האומלל, אבל היחיד שהצליח בכך היה המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל.
ומעשה שהיה:
פעם ניגשתי אל המשגיח ואמרתי לו שאני חושב שאני הכי מסכן בעולם.
שאל אותי: וזה למה?
התחלתי לתאר לו את מצבי האומלל והמיוסר מכל הבחינות.
אמר לי: אבל יש את פלוני שגם הוא סובל כמוך?
אבל ההוא לפחות ת"ח ומכבדים אותו, לי גם זה אין. עניתי.
ופלוני, ההוא שגם כבוד אין לו?
אבל יש לו ענין אחר טוב וכו'. עניתי.
וכך המשיך המשגיח על פלוני ופלוני ואני עניתי לו, עד ששתק לכמה רגעים ואחר כך אמר:
אתה צודק. באמת אתה הכי מסכן בעולם.
המשפט הזה שאמר לי המשגיח
עודד אותי יותר מכל מאות המשפטים האחרים ששמעתי מהרבה מאד שניסו שניסו לעודד אותי.
זהו.
ונכון,
ברור שזו לא התגובה המתאימה בכל מקום, תארו לכם אשה באה לבעלה ואומרת לו אני הכי מכוערת בעולם והוא מגיב כך עד שמגיע אתה יחד למסקנה שאת צודקת את הכי מכוערת בעולם...
אבל מה שכן למדתי מהסיפור, שכל פעם צריך לזהות מה האדם שמולך רוצה לשמוע [וצריך לזה כמובן הרבה סייעתא דשמיא]
ןלפעמים הוא גם רוצה לשמוע שהוא מסכן. בהחלט.