סיפור בהמשכים המכשפה מקומה שלוש עשרה/ פנטזיה

[מלכי סלמון]

זה?

שיתוף - בלילה בלילה...

ויש גם פידיאף לחסומים>>

www.prog.co.il

מצטערת לאכזב... אני לא @מלכי וולף לא בהווה ולא בעתיד...

 

[הודיה לוי.]

מצטערת לאכזב... אני לא @מלכי וולף לא בהווה ולא בעתיד...

סורי התלבלבתי

בכל אופן מישהו חייב לצייר את התמונה הזו - - -

 

[לוצ'י]

וואוו
פנטזיה מעולה!
נהניתי ממש לקרוא, הכתיבה שלך זורמת ומרתקת: )

@הודיה לוי.
סתם לשם תיוג

 

[הודיה לוי.]

וואוו
פנטזיה מעולה!
נהניתי ממש לקרוא, הכתיבה שלך זורמת ומרתקת: )

תודה רבה.


אגב, את פרק 2 כתבתי בשני כיוונים שונים. אם אמשיך, באיזה כיוון הייתם רוצים לקרוא אותו?

מי שאין לו השראה/ אין לו כוח להגיב אפשר לסמן וואו על חלק 2(1) - עם מדף העץ והחברות שנעלמו.סמיילי צוחק על חלק 2(2) - עם החולת ירח...

 

[לוצ'י]

אם אמשיך, באיזה כיוון הייתם רוצים לקרוא אותו?

עם החולת ירח : )
יותר אהבתי, כי את לא מרגישה שאת נזרקת בבת אחת לתוך הפנטזיה אלא יותר בהדרגה..
וזה לא סותר שאהבתי מאד גם את השני, כן? פשוט הוא מידי מידי פנטזיה בשביל פרק 2. אז אולי כדאי שתשמרי אותו לעוד כמה פרקים, שכבר נתרגל לדברים הזויים ; )

אבל כן תגלי מה קרה לחברות, שלא נשאר במתח

 

[הודיה לוי.]

טוב, הרוב קובע כמו שאומרים. אם אמשיך, כנראה שאלך על הכיוון הזה.

אגב, זה היה הכיוון שלי מההתחלה. פשוט היה איזה יום אחד שהתחשק לי קצת להתפרע עם הדמיונות וזה היה נורא כיף.

שכבר נתרגל לדברים הזויים ; )

האמת שזו המטרה בסיפור הזה. להתרגל לדברים הזויים. משהו לא מוכר, שונה, (יהיו שיאמרו גם מוזר) שטרם נכתב בספרות החרדית.

אבל כן תגלי מה קרה לחברות, שלא נשאר במתח

נניח כרגע שהם בתוך הסיר, ביינות גזרים מצומקים ובצלים גדולים. האמת שהיה לי כיוון אחר אבל אולי אמשיך לאותו רעיון אז כדאי שלא אגלה... בינתיים תחשבו שהן בסיר, צועקות לעזרה

 

[חני כהן :)]

תחשבו שהן בסיר, צועקות לעזרה

טוב עכשיו חייב המשך גם לזה....

 

[הודיה לוי.]

תקציר: ארבע בחורות סמינר הולכות להתגורר אצל אישה זקנה בשם גרמלה. בלילה היא מתעוררת ומחפשת את אור הירח. מירי היחידה שהתעוררה באמצע הלילה ההוא...


רצתי אל החדר וניערתי את רותי ורחל בחוזקה: "תקומו מהר. בבקשה!"
רותי התהפכה לצד השני, עמליה הביטה בשעון בעיניים טרוטות ואמרה ביובש: "רק ארבע לפנות בוקר".

"אנחנו חייבות לברוח מכאן", צעקתי בהיסטריה והסתובבתי לאחור בכדי לסגור את דלת העץ הרעועה.
גרמלה דשדשה ברגליה והתקרבה בצעדים כבדים אל החדר.

"אם לא תקומו עכשיו - לא תקומו לעולם", הסרתי את הפוך שעטף את רותי ושפכתי על רחל לוג מים צוננים מהנטלה שנחה על שידת המתכת לצידה.

"די כבר, תני לישון!", משכה רותי את הפוך בחזרה.
"את תמיד מפריעה", הוסיפה עמליה בקול מנומנם.

שמעתי רחש ברזילי קל מפתח החדר, והסתובבתי בבעטה. גרמלה הצליחה לפתוח את הדלת על אף שנעלתי אותה פעמיים.

היא נכנסה אל החדר בצעדים זריזים. אור ירקרק עטף את הקמטים שהתקבצו מתחת עיניה הכהות.

"הצילו!!", עליתי על המיטה של עמליה, ומשם קפצתי בדילוג מרשים אל המיטה של רחל. גרמלה חיקתה את פעולותיי הזריזות. עמדתי מול הקיר המקולף וידעתי שאין לי הרבה ברירות. פתחתי את החלון הגדול, רוח צפונית הכתה בפני. הבטתי שוב בעמליה רותי ורחל, וידעתי שאני עשיתי כל שביכולתי כדי לעזור להן.

בעשרים השניות בהן הרהרתי בחברותי, גרמלה הושיטה את אצבעותיה המרובעות לעבר כתפי השמאלית. אך רגע לפני שהצליחה לגעת בי, זרקתי את עצמי מהחלון תוך כדי שאני עוצמת את עיני בחוזקה וצורחת 'שמע ישראל'.

 

[היהלומן]

הסתובבתי בבעטה

בבעתה

 

[חני כהן :)]

תקציר: ארבע בחורות סמינר הולכות להתגורר אצל אישה זקנה בשם גרמלה. בלילה היא מתעוררת ומחפשת את אור הירח. מירי היחידה שהתעוררה באמצע הלילה ההוא...


רצתי אל החדר וניערתי את רותי ורחל בחוזקה: "תקומו מהר. בבקשה!"
רותי התהפכה לצד השני, עמליה הביטה בשעון בעיניים טרוטות ואמרה ביובש: "רק ארבע לפנות בוקר".

"אנחנו חייבות לברוח מכאן", צעקתי בהיסטריה והסתובבתי לאחור בכדי לסגור את דלת העץ הרעועה.
גרמלה דשדשה ברגליה והתקרבה בצעדים כבדים אל החדר.

"אם לא תקומו עכשיו - לא תקומו לעולם", הסרתי את הפוך שעטף את רותי ושפכתי על רחל לוג מים צוננים מהנטלה שנחה על שידת המתכת לצידה.

"די כבר, תני לישון!", משכה רותי את הפוך בחזרה.
"את תמיד מפריעה", הוסיפה עמליה בקול מנומנם.

שמעתי רחש ברזילי קל מפתח החדר, והסתובבתי בבעטה. גרמלה הצליחה לפתוח את הדלת על אף שנעלתי אותה פעמיים.

היא נכנסה אל החדר בצעדים זריזים. אור ירקרק עטף את הקמטים שהתקבצו מתחת עיניה הכהות.

"הצילו!!", עליתי על המיטה של עמליה, ומשם קפצתי בדילוג מרשים אל המיטה של רחל. גרמלה חיקתה את פעולותיי הזריזות. עמדתי מול הקיר המקולף וידעתי שאין לי הרבה ברירות. פתחתי את החלון הגדול, רוח צפונית הכתה בפני. הבטתי שוב בעמליה רותי ורחל, וידעתי שאני עשיתי כל שביכולתי כדי לעזור להן.

בעשרים השניות בהן הרהרתי בחברותי, גרמלה הושיטה את אצבעותיה המרובעות לעבר כתפי השמאלית. אך רגע לפני שהצליחה לגעת בי, זרקתי את עצמי מהחלון תוך כדי שאני עוצמת את עיני בחוזקה וצורחת 'שמע ישראל'.

אחחח זה טובבב!!!!!!

את נותנת לי לדמיין את החדר והחברות וגרמלה ואיפה כל דבר מונח...וזה מדהים והרעיון עם החברות וואו איך אהבתי!

"די כבר, תני לישון!", משכה רותי את הפוך בחזרה.
"את תמיד מפריעה", הוסיפה עמליה בקול מנומנם.

אויש איך צחקתי....

אך רגע לפני שהצליחה לגעת בי, זרקתי את עצמי מהחלון תוך כדי שאני עוצמת את עיני בחוזקה וצורחת 'שמע ישראל'.

כאן נשארתי כבר עם פה פתוח... חחח לא צפוי ומפתיע במיוחד. מחכה להמשך!!!!!!

 

[Sara led]

זרקתי את עצמי מהחלון תוך כדי שאני עוצמת את עיני בחוזקה וצורחת 'שמע ישראל'.

תכלס גרמלה שמה לה כנפיים, אז זה לא רעיון כזה אובדני

 

[חני כהן :)]

תכלס גרמלה שמה לה כנפיים, אז זה לא רעיון כזה אובדני

לדעתי היא המשיכה את הגרסה השניה....

@הודיה לוי. ?

 

[Sara led]

לדעתי היא המשיכה את הגרסה השניה....

@הודיה לוי. ?

אני לא בטוחה שהתכוונתי ברצינות

 

[חני כהן :)]

אני לא בטוחה שהתכוונתי ברצינות

האמת שחשבתי שהתכוונת ברצינות.

היא כתבה בפרק 2 הראשון על עניין הכנפיים השחורות....

 

[הודיה לוי.]

לדעתי היא המשיכה את הגרסה השניה....

@הודיה לוי. ?

כן. המשכתי את חלק 2(2).

 

[ELIZABET]

וווואווו עבר הרבה זמן מהפרק האחרון...
יש חדש??

 

[נ. גל]

האמת ששמרתי לעצמי את השרשור הזה לקריאה "מתישהוא", כיוון שהוא תחת הכותרת "פנטזיה".
לאחרונה סיימתי לכתוב ספר פנטזיה, מקווה להוציא אותו לאור בהמשך השנה אי"ה.
בעיניי הסיפור מעולה (מלבד העובדה שהוא נעלם לחודשים ארוכים מאוד,) ותודה על ההקפצה שבזכותה קראתי אותו.
עם זאת, אציין נקודה שהפריעה גם לי:

עולם דמיוני ומפתיע שאין בו גבולות, והכל יכול לקרות בו - זה מדהים בעיני.

הטענה הזו הוכחה בסיפור עצמו כנכונה חלקית: גם בעולם הזה יש גבולות. הגבולות מוגדרים מעצם העובדה שמדובר בסיפור. וכשהגבולות הללו נחצים - הקהל קם וזועק "זה לא הגיוני!".
הגבולות הם: הסיפור צריך להיות במבנה של סיפור, עם עלילה רציפה והיגיון פנימי. לכל דמות מוכרח להיות אפיון, והשינויים העוברים עליה צריכים להיות הדרגתיים וברורים. הקורא יכול לאחוז רק נקודת מבט אחת בכל רגע נתון, ועל פיה להתקדם.
הסיפור הזה משחק על הגבולות, ולפעמים קצת יוצא מהקווים. ולדוגמא (מלבד כל מה שאחרים ציינו):

יצור בעל שמונה עשר רגלים התנדנד על קצה החוט, צנח על אפי.

היא ספרה? תוך כדי החרדה?
נקודת המבט פה לא מאוזנת לעיתים, ולא רציפה כלל.
מצד אחד יש בזה קסם מסויים, ומצד שני - לאורך סיפור שלם זה מקשה, מבלבל ולא מאפשר להנות.
אבל מה לי כי אלין, בינתיים זה רחוק מאוד מלהיות סיפור שלם

 

[הודיה לוי.]

וווואווו עבר הרבה זמן מהפרק האחרון...
יש חדש??

צודקת. האמת שאני כבר הספקתי לשכוח מהסיפור הזה, לא חשבתי שיש מי שזוכר ומחכה. אני אישית מאוד נהניתי לכתוב אותו.

בכל אופן עכשיו אני כותבת את סודות מן החדר, ולא נראה שיהיה לי זמן להעלות סיפור נוסף בהמשכים. אבל ייתכן שכשהסיפור של אפרת ייסתם, אחזור אל הסיפור הזה אם יהיה ביקוש.

@נ. גל תודה על התגובה. מסכימה עם מה שאת אומרת.