עד שאגמור, הנה המשך קצר. תודה על ההתעניינות! נותן חשק להמשיך.
בס"ד
פרק 5 -רחוק מדי - חלק א'
התקרה לא השתנתה
התקרה לא השתנתה במאומה גם אחרי שעתיים של צפייה מתמידה. כך הסיקה רבקה מבין שלל הכריות שעל מיטתה.
היא שכבה פרקדן על מיטתה, לא זזה לשום מקום מאז הבוקר.
לא ענתה לקריאות הוריה שזימנו אותה לשיחה בסלון שוב ושוב, לא קמה כדי לאכול ולשתות או להעסיק את עצמה במשהו.
היא הרגישה שכל העולם נגדה והיא חייבת למחות על כך. רק ששכחה לשים לב שהמפסידה היחידה בסיטואציה זו היא.
אך גם לכוח הסיבולת שלה יש גבול. בסופו של דבר היא קמה מהמיטה, התמתחה קלות ויצאה כדי להביט בחלון, לסדר את מחשבותיה.
היא הייתה מבולבלת, לא הבינה כיצד קרה כל מה שקרה בשעה האחרונה.
מה שברור היה לה זה שחברותה עם מולי לא תשוב להיות כמו שהייתה, אולי לא תשוב לעולם. על בגידה כזו היא לא תשכח ולא תסלח.
אם רק יכלה, הייתה מספרת להוריה הכול, אבל אם תספר להם שהיא ניסתה לנעול נערה בבית העץ למשך כל הלילה, טוב, אולי מוטב שתברח מהבית, זה לכל הדעות יהי בטוח יותר מלספוג את התגובה של הוריה לשמע הבשורה.
חלון חדרה של רבקה פונה לאורווה המשפחתית ונהמותיהם של בריטני וגלילאו הדירו שינה מעיניה באורח קבע, אבל עכשיו אולי תצמח לה מהם תועלת.
היא ממש לא מתכוונת להיות הילדה המסכנה והמרותקת, זה מעולה לא היה הסגנון שלה והיא ממש לא מתכוונת להתחיל עכשיו.
היא תראה להם, היא עוד לא יודעת מי זה 'הם', אבל היא תראה להם, למי שזה לא יהיה.
היא טיפסה על השידה והעבירה את רגלה הימנית מעבר לאדן החלון, תחתיו המתין לה כר דשא רענן ועבה לספוג את הנפילה. היא העבירה את משקלה לצד ימין וניסתה להעביר גם את רגלה השמאלית.
הגמישות בירכיה לא הייתה מהמשובחות כך שהיא התנודדה באוויר עם רגלה הימנית כלפי חוץ ורגלה השמאלית מתוחה על האדן.
"אני חייבת...פו...להיכנס...לכושר" היא הפטירה לעצמה בין כל הנשיפות הקולניות שהפיקה במהלך הניסיון להיחלץ מהסבך.
היא העבירה את המשקל מצד לצד בניסיון מגוחך למדי לקפוץ אל הדשא.
"אהה" קולני נשמע בחצר האורווה שבדרך כלל שקטה בשעות האלו. כנראה הניסוי הצליח בכל אופן.
כך או כך, רבקה ניסתה לחלץ את עצמה מהתנוחה הלא הגיונית בעליל, היא הייתה נראית כמו קשר סבוך של איברים על גבי הדשא.
"אני שונאת נפילות!" הכריזה, כאילו יש מישהו שאוהב אותן, אך מי יודע ?!
היא פסעה בצעדים גסים לאורווה, תוהה את מי לבחור.
למען האמת, היא מעולם לא התנסתה בדהירה חופשית לבדה, נשים רכבו על סוסים רק במסעות משפחתיים או בשיעורים פרטיים, לעולם לא לבד.
היא החליטה לבחון את החוק הבלתי כתוב הזה.
היא פתחה בזריזות את תאו של גלילאו וקפצה על גבו. גלילאו כאילו חש בהלך רוחה כשהתחיל בדהירה מהירה לכיוון השדות הפתוחים.
היא יכלה להתמכר לזה. שקט, חופש, לא לחשוב על דבר מלבד הפלא האדיר שאלוקים ברא ושמו טבע.
היא פיזרה את שערה, נותנת לו לחוש את הרוח העוצמתית שהכתה בפניה.
כעבור מיילים בודדים בינות לשדות פרחים צבעוניים היא נכנסה לחורשה, שם הייתה צריכה למתן מעט את קצב דהירתה כדי שגלילאו לא יפצע מהענפים שהזדקרו מכל כיוון.
לפתע נדמה היה לה ששמעה קולות אנושיים ממש בסמוך אליה, היא אזקה את המושכות בחוזקה ועצרה מדהירתה. לפי מספר הקולות מדובר בקבוצה של חמישה גברים לפחות. ולמרות שהיא לא תכננה דבר מהדהירה הפתאומית הזו, לפגוש בקבוצה כזו או אחרת כמובן לא היה בתכנוניה.
היא ניסתה לסובב את גלילאו בשקט במרחב הצר של השביל בין העצים.
"שמעתם את זה ?" קולו של אחד הבחורים נשמע.
"כן, נשמע שיש בחורשה רוכב נוסף מלבדנו לשם שינוי".
"אולי הוא זקוק לעזרה?".
אשר יגור לה בא לה. היא ניסתה לזרז את גלילאו בדקירות עדינות וקטנות.
בשוט היא מעולם לא השתמשה. מאז ומעולם אמרה שצריך לגנוז את החפץ הזה והאמינה שעם תקשורת נכונה עם הסוס אפשר להשיג כל דבר.
אבל בסיטואציה הנוכחית, היא לא הייתה מתנגדת לשוט קטן.
היא שבה לדהור במהירות, כנראה שגלילאו בכל זאת הבין לבסוף מה עליו לעשות.
"הי, אתה, עצור !" היא שמעה את קריאותיהם של הגברים, אך האיצה את הקצב.
לא היה סיכוי, הם היו מיומנים ממנה פי עשרה והסוסים שלהם נראו צבאיים. לא כמו גלילאו, שעם כל אהבתה אליו, היה בסך הכול סוס בייתי.
"אם אין לך מה להסתיר - " שמעה את הדוהר מאחוריה אומר.
"עצור, פנינו לשלום. אך אם יש לך נדאג לעצור אותך".
רבקה העדיפה לעצור. בכל מקרה יתפסו אותה, לפחות תנסה להראות כמה שפחות עוינת על הדרך.
רודפיה גם עצרו מאחוריה. היא עדיין לא הסתובבה אליהם. המרחב של השביל היה מסורבל לכל אורך היער, המועצה לא עשתה דבר בעניין.
"אל תזוז, אנחנו נבוא אליך !" פקדו עליה. כנראה לא שמו לב עדיין לשערה הארוך הפזור או לשמלתה שהתבדרה ברוח.
היא לא הספיקה לומר אננס משומר לפני שהם הקיפו אותה מכל צדדיה.
"זאת ילדה !" קרא אחד מהם בתדהמה, הם החליפו ביניהם מבטים מחויכים והרפו את ידיהם מהנשק.
"רדי מהסוס בבקשה" פנה אליה אחד הרוכבים שנראה היה כמו המפקד.
היא צייתה וקפצה בצורה מיומנת מעל גב הסוס.
פתאום, מגובה הקרקע יכלה לראות כמה הם תמירים ופחד בלתי רצוני התחיל לזחול אל ליבה.
מפקד הקבוצה התכופף לעמידת כרוס כדי לדבר איתה בגובה העיניים, שלה.
"ברחת מהבית רוכבת צעירה ?" הוא אמר בקול רך ואבהי, רבקה הנהנה בראשה לשלילה.
"לפי טיב הקשר בינך לבין..." הוא הביט על הסוס כאילו בכוח מבטו לגלות לו את שמו.
"גלילאו" היא השלימה.
"כן, גלילאו, נראה שהוא אינו גנוב, אז מה בכל אופן את עושה פה ?"
"דהירה שיצאה מכלל שליטה" היא מלמלה בשקט, מבטה פונה לאדמה.
"ואביך לא בא לעזור לך ?"
"טוב... הוא לא כל כך שם לב..."
"מה זאת אומרת לא שם לב ?" תמה המפקד וקולו החמיר.
"הוא לא כל כך יודע"
"הא, זה כבר עניין אחר" הוא חייך אליה חיוך סמכותי.
"היכן את מתגוררת ?" שאל והזדקף מלוא קומתו.
"בבית הראשון אחרי שדה הפרחים"
"הא, קרוב ממש אם כך, אני יכול לראות אותו מכאן" נאנח בהקלה.
"עלי על סוסך, גלילאו נכון ?! נלווה אתכם הבייתה".
רבקה התעוררה מקיפאון החושים שאחז בה, לזה היא לא התכוננה.
"מי אתם בכלל ?" שאלה, רצתה לברר את סמכותם לפני שהם כופים עליה דבר כזה.
"אנחנו שומרי החורשה, שומרים על האדם מפני החורשה ועל החורשה מפני האדם" השיב לה בגאווה לא מוסתרת. אין זה סוד שלפלוגת שומרים זו מתקבלים העידית שבעידית מכל בחורי האזור. והם, בתמורה לשירות המסור מקבלים משכורת נאה שנערים בגילם לא יוכלו לקבל בשום מקום אחר.
יותר מדי פשעים התרחשו בצל החורשה האדירה הזו והעירייה שמה בראש מעייניה לשים לזה סוף.
הפלוגה גם נתנה מקפצה לעתידם הצבאי של הבחורים ושימשה מעין מכינה צבאית. רבים מבוגריה התברגו בתפקידים רמי דרג בצבא.
"לכן זה מתפקידנו לדאוג שתשובי בשלום לביתך" הוא סיים.
"הכול בסדר, זה רק מרחק קצר. אני מעריכה את העזרה ואת הדאגה אבל באמת אין צורך".
היא השיבה מהר, בתקווה שישתכנעו.
"אין זו בושה לקבל עזרה, והשדות גדולים. מכאן, מהגובה, ניתן לראות את ביתך בקלות אך מגובה פני השדה לא ניתן ואת עלולה לאבד את דרכך בקלות".
"לא אאבד! " היא התחננה,
"אני מכירה את הכיוון היטב".
"אני מצער ילדונת, אני חייב לדאוג לשלומך. וגם לדאוג שלא תחזרי על מעשה כזה שוב". הוא עצר והביט עליה בחיוך מחנך.
"חזרי להוריך, קבלי את עונשך בכבוד, כך גדלים לאנשי מעלה".
כאן רבקה כבר איבדה את שאריות הסבלנות שעוד נותרו בה, סדרת חינוך באמצע החורשה הייתה מבחינתה חציית גבול.
"גם לקבל נזיפה מהמפקד זו דרך להתחנך, ובכל זאת, לא תהיה מעוניין בכך, נכון ? לא תבין אותי ?" היא שאלה בצורה היפה ביותר שיכלה.