הנושאים החמים
הנושאים החמים
גדי ישראלי
משתמש מקצוען
בס"ד
מעדנות פסע לו סר ארתור בגינת העיר. הרוח נשבה והנידה את עצי האלון והאשוח שצמחו מעל מרחבי דשא מוריקים. תוכיי דררה צבעוניים התעופפו מעל בציוצים דקים. ואדון ארתור פיזם לעצמו את ההמנון האנגלי בגירסא הקלאסית.
היה זה בחצותו את הגשר שהתנוסס מעל אגם ברבורים לבנים ונאים. עת מיששה ידו דרך קבע מדי רבע שעה בכיס מקטורנו. שעון הכיס נעלם. פניו המדושנות של האדון מתחת לצילינדר שחור ומבריק – התכרכמו. לא חרה לו על אובדן שעון הזהב, אלא על חוסר ידיעת השעה, ושמא מאחר הוא לשעת התה.
ארתור נשא עיניו, והנה עובר אורח כרסתן מתנודד במהירות למולו. פניו אורו. וכך היה המעשה:
"צהריים טובים לך אדוני הנכבד, שמא תוכל להודיעני מה השעה?... בודאי שאמתין, עיתותי בידי – אל לחץ... אוה, גם אתה אינך מוצא את שעונך? ובכן, אין דבר, אשאל אדון אחר... הו לא, אינך צריך לטרוח, ידיך עמוסות בסל---... בבקשה ממך, אל תזרוק את חפציך לארץ... ואל תקפיד על ילדיך, לבטח רק שחקו עמך... הו, אנא ואנא, אל תקלל את רעייתך בפומבי... ולא את חמותך... ולא את חמיך... ולמען השם, מה אבי חמותך קשור לכאן?... ראה נא, חוששתני לבריאותך, פניך אדומות ופימתך רוטטת, אפשר ואשאל אדון אחר... לא. לא. אל תקרע את כיסיך, אין בכך צורך, בבק---"
"הנה".
זעק עובר האורח בקול רועד מהתרגשות כשהוא שולה מתוככי בטנת חליפתו חפץ עגול וקטן. ידו הושטה קדימה ואצבעותיו נפתחו.
סר ארתור היטה את ראשו והתבונן. לעיניו נגלה מצפן חלוד.
לראשונה מזה חמישים ושלוש שנים, איבד האדון הנכבד את שלוות רוחו. הוא מימש דחף פנימי וזרק את עובר האורח ממרומי הגשר אל מצולות האגם. בטוח בכל ליבו, כי גם אם וכאשר יטבע ההלך במים הקרים, לא יהא זה רצח בכוונה תחילה – חלילה, אלא המתת חסד. למען האנושות כולה.
מעדנות פסע לו סר ארתור בגינת העיר. הרוח נשבה והנידה את עצי האלון והאשוח שצמחו מעל מרחבי דשא מוריקים. תוכיי דררה צבעוניים התעופפו מעל בציוצים דקים. ואדון ארתור פיזם לעצמו את ההמנון האנגלי בגירסא הקלאסית.
היה זה בחצותו את הגשר שהתנוסס מעל אגם ברבורים לבנים ונאים. עת מיששה ידו דרך קבע מדי רבע שעה בכיס מקטורנו. שעון הכיס נעלם. פניו המדושנות של האדון מתחת לצילינדר שחור ומבריק – התכרכמו. לא חרה לו על אובדן שעון הזהב, אלא על חוסר ידיעת השעה, ושמא מאחר הוא לשעת התה.
ארתור נשא עיניו, והנה עובר אורח כרסתן מתנודד במהירות למולו. פניו אורו. וכך היה המעשה:
"צהריים טובים לך אדוני הנכבד, שמא תוכל להודיעני מה השעה?... בודאי שאמתין, עיתותי בידי – אל לחץ... אוה, גם אתה אינך מוצא את שעונך? ובכן, אין דבר, אשאל אדון אחר... הו לא, אינך צריך לטרוח, ידיך עמוסות בסל---... בבקשה ממך, אל תזרוק את חפציך לארץ... ואל תקפיד על ילדיך, לבטח רק שחקו עמך... הו, אנא ואנא, אל תקלל את רעייתך בפומבי... ולא את חמותך... ולא את חמיך... ולמען השם, מה אבי חמותך קשור לכאן?... ראה נא, חוששתני לבריאותך, פניך אדומות ופימתך רוטטת, אפשר ואשאל אדון אחר... לא. לא. אל תקרע את כיסיך, אין בכך צורך, בבק---"
"הנה".
זעק עובר האורח בקול רועד מהתרגשות כשהוא שולה מתוככי בטנת חליפתו חפץ עגול וקטן. ידו הושטה קדימה ואצבעותיו נפתחו.
סר ארתור היטה את ראשו והתבונן. לעיניו נגלה מצפן חלוד.
לראשונה מזה חמישים ושלוש שנים, איבד האדון הנכבד את שלוות רוחו. הוא מימש דחף פנימי וזרק את עובר האורח ממרומי הגשר אל מצולות האגם. בטוח בכל ליבו, כי גם אם וכאשר יטבע ההלך במים הקרים, לא יהא זה רצח בכוונה תחילה – חלילה, אלא המתת חסד. למען האנושות כולה.
