בדיקה מעמיקה שנעשתה בקרב תושבי העיר מגלה שבשעות הראשונות שאחרי האירוע, כולם עשו
אותו דבר פחות או יותר. הסתגרו בבתים, אמרו תהלים, ונתנו לילדים הרבה חום ואהבה: ישבו לידם,
ליטפו ו/או חיבקו אותם, העניקו להם הרגשת בטחון ושלוה, תחושה של "מה שלא יקרה, אני תמיד
איתך, באהבה".
מסתבר שברגע האמת, האינטואיציה ההורית אומרת את שלה. בשעה הגורלית כל אחד מבין שזהו
הדבר היחיד שירגיע כעת את הילדים מהטראומה שהם חוו: ההרגשה החזקה שההורים שלהם
איתם, אוהבים אותם ומחבקים אותם, חזק.
ברור ואין צריך לומר, כי הורים שאמרו לילדים שהאסון קרה בגלל שהם רבו או דיברו לשון הרע וכדו',
אינם אלא טיפשים ו/או אכזרים. כל אדם בעל לב, מבין וקולט לבד כי בשעה כזאת הצורך באהבה
ורוגע הינו כמו חמצן ממש. להיות או לחדול.
ומה איתנו?!
הילדים כבר הלכו לישון [בחדר הורים...], ואילו אנחנו נשארנו ערים, מנסים לעכל לבד את האסון וכל
מה שמסביב. איך נתחזק? ליד מי נשב ועל מי נניח את ראשנו? גם אנחנו זקוקים בדחיפות למישהו
להניח עליו את הראש, לשמוע מפיו את מלות הקסם הללו: "מתוק שלי, אני תמיד איתך, בא תחזיק
חזק ביד שלי, מותר לך גם לבכות, אני איתך..."
זהו. שבאזניים הגשמיות אנחנו לא יכולים לשמוע את זה, אבל אם קצת נחדד את האזנים הרוחניות
נשמע שזה בדיוק מה שאבא שבשמים אומר לנו בשעה קשה זו.
לפעמים יש תחושה שכיון שאנחנו מאמינים שהשי"ת עשה הכל, אז הוא בודאי תובע אותנו ומעורר
אותנו, ואם כך, אנחנו לא יכולים כעת לחשוב שהוא אוהב אותנו, אנחנו צריכים להתעורר!!!
להשתנות!!! לשפר את המעשים!!! אז בהמשך ניגע בזה בשתי מלים, אבל לפני כן נעמוד ונתריע,
נזעק ונעורר, נתחנן ונשאג - כל השינויים והשיפורים והקבלות והחיזוקים חייבים לבוא רק אחרי
ומתוך אמונה איתנה שהשי"ת איתנו, עם כל המשמעות, הוא אוהב אותנו ומחבק אותנו, חזק חזק.
כמו שאמרנו, זה פשוט להיות או לחדול.
יש שפותחים את תיבות ההספד בזמנים שכאלו בדיבורים שאמרו השבטים הק' "דיבר איתנו האיש
אדוני הארץ קשות". והאמת - דוקא במלים האלו רואים את גודל האהבה והקירבה.
נתאר לעצמנו מה חשב לעצמו אותו 'איש' - יוסף הצדיק? הוא שמע אותם מדברים על כך שבודאי
המלך המצרי הזה כועס עלינו ושונא אותנו, ולבו נשבר בקרבו - הרי כל מה שהוא עשה זה רק
למענם, הכל היה מעין 'הצגה' כדי לגרום להם לשפר את מעשיהם בצורה טובה ונכונה, הכל היה מלא
רחמים וחמלה אין סופיים!! וביתר עומק - הכל היה חלק מתכנית אלוקית לגרום לגלות מצרים כדי
לבנות את עם ישראל, מתוך אהבה קירבה חמלה. אז כאשר אנחנו אומרים "דיבר איתנו.... קשות"
הבה נחשוב גם על האמת שמאחורי אותם דיבורי 'קשות', ונתמלא אהבה וקירבת ה' [בענין זה, יעויין
עוד מש"כ בעל המחנה חיים בספרו שערי חיים על התהלים קמה ה].
משום מה יש הסבורים שדיבורים של אהבת ה' הינם סתירה לצורך להתעורר ולשפר את המעשים,
אבל זו טעות מוחלטת. בדיקה פשוטה תוכיח את זה. [אל!] תנסו להעיר בבוקר את הילדים מתוך
גערה "קום כבר, מאוחר, אתה רוצה שוב לאחר לחיידר?! אל תהיה עצלן", ולמחרת תעירו אותם
בדיבורים מתוקים - "מתוק שלי, הגיע הזמן ללכת ללימודים, הגמרא מחכה לך, השי"ת מחכה לשמוע
את קולך, אתה מחזיק את העולם, קום מותק שלי". אתם תראו לבד באיזה צורה הם יקומו מהר יותר
ועם יותר חשק ומרץ ללמוד ולהתקדם!
יעזור ה' שננעל את דלתות לבנו מכל חדירה של מחבלים - מכל מחשבה רעה של היפך קרבת ה',
נמלא את אסמנו ונפשנו רק במחשבות חיוביות ואהבת ה', ומתוך כך נזכה להתקרב אליו עוד ועוד,
בשמחה, באהבה, באמונה איתנה באלפי פסוקי האהבה שכתובים בתנ"ך, גם במצבים הקשים ביותר
שהיו לעם ישראל, גם אז "אהבתי אתכם אמר ה'".
עזרה ההשתדלות שלנו אחרי אירוע שכזה-העסקת שבחי"ם X!
