אולי פירוט?נציגי מכון מנדל למנהיגות בפורום
אולי פירוט?נציגי מכון מנדל למנהיגות בפורום
?מצחיק (יותר נכון עצוב) לראות כיצד נציגי מכון מנדל למנהיגות בפורום מנסים "להכניס" לאברכים האהובים בארסיות בהודעות שלהם.
ספר נפלא שרק מי שזכה, יכול להבין ולהרגיש את אהבת התורה שבו.
פרנויה.
סתם ככה אם כבר באתגרים זוגיים אנחנו(חוץ מזה שיש עוד אתגרים בחיי אברכות. חלקם יותר עדינים ודקים, אבל מה-זה משמעותיים. כמו שאלת המיצוי העצמי, הצורך של גבר בהובלה והנהגה, וכל מיני סוגיות עדינות שהלוואי שמישהו היה כותב גם עליהן ספר. אחר וחדש.)
רציתי לעשות:ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?
ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.
שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:
***
נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.
ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"
***
אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:
א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.
ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.
אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...
לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.
הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.
יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.
אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.
זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".
אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.
לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?
ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.
ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.
(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).
נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...
ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?
ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.
שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:
***
נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.
ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"
***
אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:
א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.
ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.
אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...
לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.
הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.
יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.
אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.
זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".
אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.
לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?
ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.
ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.
(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).
נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...
חושב שרוב הדור הזה/הבא אין לו את אופציה ב'באיזה אופציה לבחור?
לפי דעתי זה צריך להיות לפעמים ככה לפעמים ככה,מצפה בקוצר רוח לתשובות של חכמים בקהל... מענין מאד מה תהיה התשובה הרווחת
כשיש הגדרת תפקיד לכל אחד אז לא מתבלבלים ויש מענה לכולם. נכון הבת לא תלמד תורה אבל תמיכה בתורה היא יכולה לעשות גם בתור ילדה וק"ו כשתתחתן.(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).
פעם התחלתי לכתוב על זה טיוטה.סתם ככה אם כבר באתגרים זוגיים אנחנו
יש גם אתגרים לא פשוטים בזוגיות של להיות אשת עובד במיוחד בסביבה אברכית
ומעל הכל להיות אשת עובד בסביבה אברכית זו בדידות (טכנית) מאד מאד קשה.
(רותי אם את הולכת לכתוב ספר יש לך מרואיינת כבר, יצא לי לדבר על זה עם הרבה נשים)
קראתי פה את המתנגדים,מצחיק (יותר נכון עצוב) לראות כיצד נציגי מכון מנדל למנהיגות בפורום מנסים "להכניס" לאברכים האהובים בארסיות בהודעות שלהם.
ספר נפלא שרק מי שזכה, יכול להבין ולהרגיש את אהבת התורה שבו.
ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?
ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.
שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:
***
נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.
ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"
***
אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:
א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.
ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.
אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...
לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.
הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.
יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.
אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.
זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".
אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.
לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?
ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.
ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.
(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).
נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...
לא.
לא כתבתי עליהן הפעם, ולכן לא תחקרתי אותן.
אבל מספיק לשמוע, למשל, שאצל ליטאים יש הנחיה שב'שנה ראשונה' לא הולכים לכולל ערב, כדי להבין שקיימת אצלם מערכת איזונים ובלמים שלא קיימת אצל החסידים.
(גם אם ליטאי ספציפי כן הולך לכולל ערב, עדיין המערכת הזו קיימת. ומאזנת).
גם אצל החסיגים אותה הנחיה...זו בדיוק הדוגמא שחשבתי עליה
אם אני מבינה נכון את מה שאת אומרת,כשאנחנו מחפשים תשובה כדאי קודם כל שנסכים על האקסיומות עליהן בנויה התשובה.
א. כאן בעולם, ואצל בני אנוש אין מושג של שלימות.
ב. חוסר השלימות היא השלימות.
כלומר, בכל מקרה ושיח, לאחר מעשה, אפשר למצוא כיצד לדייק אותו יותר. זהו זה.
כי שלימות נמצאת רק אצל בורא העולם.
או איך שכותב בעל המסילת ישרים, וסליחה על הציטוט השלם:
והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'". השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.
מכל צד שלא נביט, תמיד יש מלחמה.
בין הטוב לרע.
בין טוב לטוב.
בן הטוב לטוב יותר.
לכל אירוע יש רבדים שונים, חלקים גלויים. חלקם נסתרים. חלקם גלויים לנו היום, חלקם יתגלו לנו בעוד זמן קצר או רק לאחר שנים רבות.
לכן, כלל האצבע אומר שהתגובה הספונטנית הראשונית, הישר מן הבטן, היא ברוב המקרים תגובה בוסרית ולא מדוייקת.
נשום עמוק, חשוב פעם שניה על הנושא, ואפשר גם פעם שלישית.
בנוס, ולא פחות חשוב,
נזכור שכשם שאין גבול לבדיקה ולדיוק מחד, אין גבול לההסתבכות ולתקיעות מרוב בדיקות ו'חפירות'.
לפני מעשה בודקים, לאחר מעשה מבינים שכך היה הפעם צריך להיות.
מה נעשה פעם אחרת? נבדוק שוב.
כי אין מסקנה שמתאימה לשני אירועים גם אם חיצונית הם נראים זהים.
ותמיד נתפלל לסייעתא דשמיא שיהיו המעשים והדיבורים לתועלת.
פעם התחלתי לכתוב על זה טיוטה.
אם פעם אוציא ספר, זה בטוח יהיה שם.
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
19.11
י"ח חשוון
פתיחת
קורס בינה מלאכותית - חדשנות ב AI
קורס מקוצר
25.11
כ"ד
פתיחת
קורס פרסום קופי+
מלגות גבוהות!
26.11
כ"ה חשוון
אירוע שיתופים ייחודי
בוטים מספרים על עצמם
בואו לשמוע בוגרים מובילים שלנו משתפים אתהסיפור מאחורי הבוטים הייחודיים שהם פיתחו.הצצה מרתקת לעולמות האוטומציה, החדשנות והפתרונות החכמים,עם הזדמנות ללמוד איך גם אתם יכולים לקחת חלק במהפכה הטכנולוגית.
הכניסה חופשית!
27.11
כ"ו חשוון
נפתחה ההרשמה!
קורס צילום חוץ, אירועים וסטודיו - עם בינה מלאכותית!
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס פיתוח בוטים ואוטומציות עסקיות
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קכו
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: