דרוש מידע הִרְהוּרִים אַחֲרֵי הָאוֹר (על ובעקבות הספר "שניה לפני האור")

מצב
הנושא נעול.

רחלה 123

משתמש מקצוען
(חוץ מזה שיש עוד אתגרים בחיי אברכות. חלקם יותר עדינים ודקים, אבל מה-זה משמעותיים. כמו שאלת המיצוי העצמי, הצורך של גבר בהובלה והנהגה, וכל מיני סוגיות עדינות שהלוואי שמישהו היה כותב גם עליהן ספר. אחר וחדש.)
סתם ככה אם כבר באתגרים זוגיים אנחנו
יש גם אתגרים לא פשוטים בזוגיות של להיות אשת עובד במיוחד בסביבה אברכית

ומעל הכל להיות אשת עובד בסביבה אברכית זו בדידות (טכנית) מאד מאד קשה.

(רותי אם את הולכת לכתוב ספר יש לך מרואיינת כבר, יצא לי לדבר על זה עם הרבה נשים)
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
וואו. איזה אשכול.
קראתי את הסיפור בעודו בעיתון 'משפחה', ולא הייתה אפשרות לדבר עליו, כי לא כולם קראו אותו, ואחרי שכולם קראו - כבר כמעט שכחתי...

רק אומר, שבכל שבוע זה היה הדבר הראשון שהייתי קורא בעיתון. כל פרק היה תענוג מחודש. בין מעצם הכתיבה המרתקת, בין מהעלילה ובין מהמסר. הרגשתי שזהו סיפור שמעלה על השולחן הרבה מאד רגשות ותחושות חבויות שאין מי שנותן להן פה, ומטפל בהן בעדינות וביד רכה.

אין לי את הספר, אבל הייתה לי בזמנו הערה על הדעתנות והרהיטות של כל הדמויות שבסיפור.

ניקח דוגמה. באשכולות הוויכוחים האמוציונליים שבאא"ר, על כל אחד שאומר דעה - יש בודדים שמעניין אותם להשיב 'מלחמה שערה'. גם אלו שמתעניינים בכך ומתנגדים לדעה האמורה, לרוב יסתפקו באימוג'י כועס או עצוב, והרוב הגדול בכלל לא מתעניין בוויכוחים. אם זה בגלל שאין לו דעה בכלל, או שאין לו דעה מגובשת בעניין, ומה לו להכניס ראשו בין ההרים הגדולים.

אבל כשמגיעים לדמויות שבסיפור 'שנייה לפני האור' - כמעט כולם "מהמתווכחים הראשיים באא"ר". נחמי וחיה, יואלי וגדליה, דודי ושוע - לכולם יש הסברים מנומקים על כל צעד ושעל שלהם. אין כמעט אף אחד שהולך 'ראש בקיר', או שנוהג בצורה מסוימת כי כך הוא הורגל, ואינו יודע להסביר את עצמו.
 
נערך לאחרונה ב:

אפרסמון2

משתמש סופר מקצוען
ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?

ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.

שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:

***

נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.

ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"

***

אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:

א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.

ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.


אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...

לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.

הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.

יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.

אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.

זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".

אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.

לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?

ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.

ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.

(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).

נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...
 
נערך לאחרונה ב:

קוביד

משתמש מקצוען
עריכה תורנית
ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?

ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.

שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:

***

נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.

ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"

***

אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:

א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.

ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.


אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...

לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.

הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.

יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.

אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.

זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".

אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.

לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?

ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.

ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.

(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).

נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...
רציתי לעשות:
וואו אדיר
חחח מגלגל
לייק מעודד-מחנך
ושכוייח מפרגן.

מה לעשות שאין-
גם וגם?!
 

מוטי אבגדהו

משתמש צעיר
ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?

ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.

שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:

***

נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.

ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"

***

אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:

א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.

ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.


אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...

לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.

הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.

יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.

אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.

זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".

אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.

לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?

ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.

ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.

(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).

נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...

מצפה בקוצר רוח לתשובות של חכמים בקהל... מענין מאד מה תהיה התשובה הרווחת
 

החכמה צודקת

משתמש מקצוען
וואו, מרתק!!
שאלת המיליון דולר.
לי ברור שאהבה ללא תנאי אמורה להיות הרבה יותר, והמינון המדויק?
נראה לי פשוט להתפלל שנדע.
(ואגב, זה כבר מצב אידיאלי שזו השאלה כי שלב קודם זה לעבוד על עצמנו שלא יהיה ביקורת אלא רק עידוד או אהבה ללא תנאי. כפי שציינת)
 

אחת שמחה תמיד...

משתמש פעיל
מצפה בקוצר רוח לתשובות של חכמים בקהל... מענין מאד מה תהיה התשובה הרווחת
לפי דעתי זה צריך להיות לפעמים ככה לפעמים ככה,
פעם קונים לילדה מתנה סתם כי אוהבים, ופעם אחרת כתגמול על משהו.
לי נראה שהתאור של נחמי בספר מוגזם קצת, היא הסתבכה קצת יותר מידי,
למה היא לא יכולה להגיד: את הפנקייק האלה הכנתי לכבוד אחים שלך, שלומדים תורה. אם את רוצה תתכבדי קצת....
מה יש?
 

אפרסמון2

משתמש סופר מקצוען
ולאלו שמצטרפים רק עכשיו, ורוצים לראות את הפרקים הקודמים, בתוך כל האשכול העמוס והעשיר הזה. (כדאי לפתוח את הקישורים בחלון נפרד, כדי שההודעה הזו תישאר פתוחה ותוכלו להמשיך דרכה לקישורים הבאים).

פתיח
א' - מי אוהב את התורה?
ב' - יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים: גם היום?
ג' - החולצה הכחולה מן הספר הכחול
ד' - והרביעי שלא הצלחתי לכתוב
ה' - וכך גָּדֵל גדליה

ו' - אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?
 
נערך לאחרונה ב:

מריומה~

מהמשתמשים המובילים!
(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).
כשיש הגדרת תפקיד לכל אחד אז לא מתבלבלים ויש מענה לכולם. נכון הבת לא תלמד תורה אבל תמיכה בתורה היא יכולה לעשות גם בתור ילדה וק"ו כשתתחתן.
מחמאה צריכה לבוא בכדי לחזק דברים ולא למרות או במקום. אהבה זה אהבה ואסור להמעיט ממנה וכל הדרבון והפידבקים זה רק דלק וחיזוק הדברים החיוביים.
 

גלבוע

משתמש סופר מקצוען
סתם ככה אם כבר באתגרים זוגיים אנחנו
יש גם אתגרים לא פשוטים בזוגיות של להיות אשת עובד במיוחד בסביבה אברכית

ומעל הכל להיות אשת עובד בסביבה אברכית זו בדידות (טכנית) מאד מאד קשה.

(רותי אם את הולכת לכתוב ספר יש לך מרואיינת כבר, יצא לי לדבר על זה עם הרבה נשים)
פעם התחלתי לכתוב על זה טיוטה.
אם פעם אוציא ספר, זה בטוח יהיה שם.
 

גלבוע

משתמש סופר מקצוען
מצחיק (יותר נכון עצוב) לראות כיצד נציגי מכון מנדל למנהיגות בפורום מנסים "להכניס" לאברכים האהובים בארסיות בהודעות שלהם.
ספר נפלא שרק מי שזכה, יכול להבין ולהרגיש את אהבת התורה שבו.
קראתי פה את המתנגדים,
ולמרות שלא הסכמתי (כי אני אוהבת את הסיפור, וראה בו את היופי)
ועדיין לא מבינה מה הקשר להגיד עליהם 'מנדל'.
 

ש. צ. וינמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית
ו. אהבה & עידוד, מישהו בקהל עם מינון מדוייק?

ברשותכם, קהל נכבד ובעל סבלנות, ששרד עד להנה 16,799 תווים (ללא רווחים), אני רוצה לגעת בבעיה מעשית מאוד בעולמו של כל הורה. היא דווקא לא נידונה בספר בהרחבה. המחברת נגעה בה, כדרכה, בצורה מכוונת ומדוייקת. אבל בקצרה, ובלי ניתוח מעמיק. השאלה הזו כאבה לי לפני שקראתי את הספר, וקטע מסויים בספר חידד לי אותה.

שניה מצטט את הקטע הרלוונטי, ומייד ממשיך:

***

נחמי בוהה עוד דקה אחת מיותרת בפנקייקים, לפני שהיא מבינה שהם נחרכים. כל השישייה הולכת לפח. היא יוצקת בלילה חדשה. חנוך ובנצי אוכלים ארוחת ערב בישיבה הקטנה, אבל תמיד שמחים להתכבד שוב בבית.
שנים עשר פנקייקס עגולים יוצאים אל הצלחת. היא זורה עליהם סוכר וניל, מכסה בנייר סופג.
"גם אני רוצהההה", שרי בת העשר מגיעה למטבח בעקבות הריח.
"הפנקייקס בשביל בנצי וחנוך".
"למה רק להם? כי רק הם לומדים תורה?"
ובמבטה המתריס של הילדה משתקפים אל נחמי מבטים אחרים, מימים אחרים. היא מנסה להלך בין הטיפות.
"כי הם לומדים תורה, והיו כל היום בישיבה, ואני רוצה לתת להם טעם של בית. ואת אמורה לכבד את האחים הגדולים שלך בכל מקרה". היא מנסה לכסות את כל האופציות. ואני אמורה להיות אמא של כולכם בלי תנאי. ראיתי מה קורה לילד שאמא שלו מפנקת אותו רק כשהוא לומד. ראיתי את הבעיטה הנוראה שהוא החזיר בתמורה. ראיתי מדי הרבה משוואות בשביל אישה אחת.

ובכל זאת היא מגניבה פנקייק חמים אל הילדה. "ששש. אל תגלי".
"אבל עכשיו לאחד מהבנים יהיו רק חמישה פנקייקים".
"הו, את המשוואה הזו אפשר לפתור בקלות", נחמי צוחקת, ומכבדת גם את עצמה באחד. "עכשיו לשניהם יש חמישה, וכולנו מסודרים. נכון?"

***

אז ככה: שני כללי האצבע בחינוך. אלו שאני מכיר, לפחות, הם:

א. הבסיס לחינוך הוא אהבה, ודווקא כזו שאינה תלויה בדבר. אם אנחנו אוהבים את הילד בהתניה, כלומר אוהבים אותו מתפלל בכוונה, גומל חסדים, אז אנחנו לא אוהבים אותו בעצמו אלא את המעשים שלו.
הילד שלנו צריך לשמוע מהכיוון שלנו, אול-זה-טיים ואול-אין, מילים ומעשים שהשדר שלהם: אנחנו אוהבים אותך לכשעצמך, בלי תלות בשום דבר שתעשה או לא תעשה.
כמו שהגדיר במדוייק הרב שמעון שנייבלג במונולוג המטלטל שלו, את תגובתו לבנו, כשהודיע לו שהוא ירד מן הדרך:
"ואני עניתי לו: חזקי מַיין טַיֶיער קִינְד (ילד יקר שלי), כשנולדת, היית בלי כיפה, בלי ציצית, בלי תפילין. אהבתי אותך אז – והאהבה הזאת ממשיכה. אותה אהבה בדיוק".
מובן, שכשהילד ב"ה עם כיפה ועם ציצית, לא צריך לומר לו את המילים הללו, אבל אולי דווקא לכן זה יותר מורכב, כי השדר הזה כן צריך להיות מועבר בצורה החזקה ביותר. אתה אהוב - ללא שום תנאי.

ב. החינוך עצמו הוא בעיקר עידוד. לא השלילה, שלילה איננה חינוך. חינוך הוא לקחת משהו חיובי שהילד עשה, למרקר אותו, להתמקד בו, להחמיא, להבהיר לילד שהוא עושה אותו מצוין, שזה תענוג לראות מעשים כאלו. שהוא עושה ממש את מה שנכון ומה שצריך. ואז אפשר להוסיף טיפה הכוונה: עם עוד שיוף קטן, בן שלי, אתה כבר מושלם. כדאי לך טיפה להתקדם.


אז הנה הבעיה:
יש לי א' ויש לי ב', אבל אין לי את הכלל הסוגר: כמה וכמה? את רשימת המרכיבים לנוסחה כבר יש. אבל מה המינון?...

לא היה מובן?
הנה דוגמא מן המציאות היומיומית:
אבא טוב הולך ליש חסד. למה הולך ליש חסד? כי יש חגיגה. ואם לא נלך לחגיגה, בשביל מה החזקנו בארנק משך חצי שנה את הכרטיס אשראי המוזהב. אוקי.

הולכים ליש חסד. בקצה אחד הטורים, מתנוססת לה פתאום אורגנית יפה. משהו טוב. 300 ₪. הודיה שלנו תשמח לאורגנית, לדעתי.

יוצאים מיש חסד. ממלאים את הבאגז'. וכל הדרך הביתה, חושבים על הודיה. איזו ילדת חמד.

אבל כל הדרך גם חושבים איך נותנים לה את האורגנית.

זה הרי דיכוטומי: אין "גם וגם".

אפשר לקרוא להודיה לחדר שינה, לומר לה: הודיה מותק. היום ראיתי בחנות וחשבתי שתאהבי את זה. אוהב אותך, חיים שלי. את יודעת? לפעמים בעבודה הבוס צועק עלי ויורד לי כל המצב רוח. אבל אז אני נזכר בך - וכבר לא אכפת לי כלום. כמה טוב שקראנו לך "הודיה", באמת תודה להשם שאת קיימת".
עד כאן אופציה א', אופצית אהבה. באופציה זו, כאמור, אסור להזכיר מעשים טובים, וכדומה. רק הודיה - נטו.

לחילופין, אפשר להתקשר דחוף מהדרך לאמא של הודיה, לשאול אותה איזה דבר טוב היא עשתה לאחרונה. מתפללת טוב? לומדת טוב? מתנהגת בדרך ארץ?

ואז מגיעים הביתה: "הודיה מותק, שמעתי לאחרונה את מתפללת – שזה לא יאומן. כל המלאכים עומדים להסתכל על התפילות שלך. את השכר האמיתי ה' ישלם לך, אבל אני רוצה לתת משהו קטן להראות את ההערכה שלי. זכות בשבילי שיש לי בת שמתפללת כך. ואל תשכחי להתפלל גם על הסבתא שלי, היא זקוקה לתפילות שכאלו". עד כאן אופציה ב', אופציית חינוך – עידוד.

ובכן, באיזה אופציה לבחור? אין לי מושג! בסצינת הפנקייקס, נחמי התחמקה איכשהו. אבל פתרון היא לא הציגה.

(שם זה כמובן עוד זה עוד יותר מורכב, כי אם מצ'פרים את הילד על לימוד תורה, לכאורה זה צ'ופר שהילדה לא תוכל לקבל לעולם, וזה ממש רגיש. אבל אני מדבר עוד בשלב הקודם. נחמי מתארת את הבעיטה הגדולה של דודי, שלפי זווית הראיה שלה, צמחה על מצע של אהבה-התלויה-בדבר.
אז אוקי. חייבים גם אהבה שאינה תלויה. אבל הרי חייבים גם לחנך, אז מה המינון המשולם? כי גם להחמיא לילד/ילדה עצמו, יכול לבוא לכאורה "על חשבון" האהבה).

נא תשובותיכם בזריזות, קהל נכבד. מחר נגמר "יש חגיגה"...

כשאנחנו מחפשים תשובה כדאי קודם כל שנסכים על האקסיומות עליהן בנויה התשובה.
א. כאן בעולם, ואצל בני אנוש אין מושג של שלימות.
ב. חוסר השלימות היא השלימות.
כלומר, בכל מקרה ושיח, לאחר מעשה, אפשר למצוא כיצד לדייק אותו יותר. זהו זה.
כי שלימות נמצאת רק אצל בורא העולם.

או איך שכותב בעל המסילת ישרים, וסליחה על הציטוט השלם:
והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'". השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

מכל צד שלא נביט, תמיד יש מלחמה.
בין הטוב לרע.
בין טוב לטוב.
בן הטוב לטוב יותר.

לכל אירוע יש רבדים שונים, חלקים גלויים. חלקם נסתרים. חלקם גלויים לנו היום, חלקם יתגלו לנו בעוד זמן קצר או רק לאחר שנים רבות.

לכן, כלל האצבע אומר שהתגובה הספונטנית הראשונית, הישר מן הבטן, היא ברוב המקרים תגובה בוסרית ולא מדוייקת.
נשום עמוק, חשוב פעם שניה על הנושא, ואפשר גם פעם שלישית.

בנוס, ולא פחות חשוב,
נזכור שכשם שאין גבול לבדיקה ולדיוק מחד, אין גבול לההסתבכות ולתקיעות מרוב בדיקות ו'חפירות'.

לפני מעשה בודקים, לאחר מעשה מבינים שכך היה הפעם צריך להיות.
מה נעשה פעם אחרת? נבדוק שוב.
כי אין מסקנה שמתאימה לשני אירועים גם אם חיצונית הם נראים זהים.

ותמיד נתפלל לסייעתא דשמיא שיהיו המעשים והדיבורים לתועלת.
 

a8562984

משתמש צעיר
אוטומציה עסקית
לא.
לא כתבתי עליהן הפעם, ולכן לא תחקרתי אותן.
אבל מספיק לשמוע, למשל, שאצל ליטאים יש הנחיה שב'שנה ראשונה' לא הולכים לכולל ערב, כדי להבין שקיימת אצלם מערכת איזונים ובלמים שלא קיימת אצל החסידים.

(גם אם ליטאי ספציפי כן הולך לכולל ערב, עדיין המערכת הזו קיימת. ומאזנת).

זו בדיוק הדוגמא שחשבתי עליה
גם אצל החסיגים אותה הנחיה...
אתם כנראה מכירים חסידות אחת שלא כך
 

מירימ

משתמש פעיל
כשאנחנו מחפשים תשובה כדאי קודם כל שנסכים על האקסיומות עליהן בנויה התשובה.
א. כאן בעולם, ואצל בני אנוש אין מושג של שלימות.
ב. חוסר השלימות היא השלימות.
כלומר, בכל מקרה ושיח, לאחר מעשה, אפשר למצוא כיצד לדייק אותו יותר. זהו זה.
כי שלימות נמצאת רק אצל בורא העולם.

או איך שכותב בעל המסילת ישרים, וסליחה על הציטוט השלם:
והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'". השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

מכל צד שלא נביט, תמיד יש מלחמה.
בין הטוב לרע.
בין טוב לטוב.
בן הטוב לטוב יותר.

לכל אירוע יש רבדים שונים, חלקים גלויים. חלקם נסתרים. חלקם גלויים לנו היום, חלקם יתגלו לנו בעוד זמן קצר או רק לאחר שנים רבות.

לכן, כלל האצבע אומר שהתגובה הספונטנית הראשונית, הישר מן הבטן, היא ברוב המקרים תגובה בוסרית ולא מדוייקת.
נשום עמוק, חשוב פעם שניה על הנושא, ואפשר גם פעם שלישית.

בנוס, ולא פחות חשוב,
נזכור שכשם שאין גבול לבדיקה ולדיוק מחד, אין גבול לההסתבכות ולתקיעות מרוב בדיקות ו'חפירות'.

לפני מעשה בודקים, לאחר מעשה מבינים שכך היה הפעם צריך להיות.
מה נעשה פעם אחרת? נבדוק שוב.
כי אין מסקנה שמתאימה לשני אירועים גם אם חיצונית הם נראים זהים.

ותמיד נתפלל לסייעתא דשמיא שיהיו המעשים והדיבורים לתועלת.
אם אני מבינה נכון את מה שאת אומרת,
את אומרת שאין הרבה משמעות לדון בנושא עמוק כל כך בבמה ציבורית שכל אחד זורק מה שעלה בדעתו באותו הרגע בלי להכנס לפרטי המקרה שאמורים להשפיע על ההחלטה?
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  63  פעמים

לוח מודעות

למעלה