בס"ד
פרק ח'
"מה שלומך, אפרתי?" חדרו של אבא עטף אותי בחמימות מוכרת. אהובה.
מחשבות השתוללו בי. איימו בצונאמי. התערבלו בתוך הערפל שמלא את ראשי. מוחשי עד לכאב.
"אפרתי?" דאגה נשזרה בנימת קולו. "את איתי?!"
'לא, אבא' רציתי לצעוק. לזעזע את העולם. 'אנשים! תתעוררו! החיים שלי מתנפצים לרסיסים. תעשו משהו! תעזרו לי! תפסיקו לחיות בשלווה מטופשת את חייכם השגרתיים. הרדודים. תעריכו אותם! תודו מיליון פעם על הקשיים שלכם. הבריאים. תפסיקו להתלונן על שטויות!!!! הלוואי והייתי יכולה להתחלף אתכם!!'.
יד חמה עטפה אותי. הגישה לי כוס מים קרים. חבקה ללא מילים. נתנה לי מקום.
"אפרת יקרה שלי" לחש אבא. "את עוברת תקופה מורכבת. לא קלה בכלל, ולא פשוטה לאף אחד. אני מביט בך. חש את כאבך גם ללא מילים. רוצה להעניק לך כל מה שביכולתי. להבטיח לך שהכול יהיה בסדר. להחליק לך כל מהמורה. אפרת, את יודעת כמה אמא ואני דואגים לך. עושים הכול כדי שיהיה לך טוב. כמה שאפשר בנתונים הקיימים. שום דבר לא יעצור בעדינו. והלוואי היינו יכולים לסבול במקומך".
קולו נסדק. סדק גם את ליבי. 'יופי לך' לגלג לו קול בתוכי. 'לפחות את מסוגלת טיפה להרגיש'.
כנראה שפספסתי כמה מילים. "...את יודעת את זה אפרתי. אני לא מספר לך, רק מזכיר לך. ידיו הרחומות והאוהבות של אבא בשמיים עוטפות אותך. שומרות עלייך בכל רגע. במיוחד ברגעים קשים. זכרי זאת, ילדה שלי. תבכי בפניו. תבקשי הכול. היום את במקום גבוה יותר. מקום מיוחד של היודעים סבל. היודעים ומתמודדים בגבורה. אני רואה אותך ומתפעם. גאה בך. בהתמודדות הנחושה. במלחמה הלא פשוטה. בנכונות שלך לעשות הכול כדי להתקדם. גם את הדברים הפחות נעימים. מבטיח לך שעם הדרך הזאת את תצליחי. בגדול".
מבטו סקר אותי באהבה. פעם המבט הזה היה ממיס אותי. היום כבר לא. לא מצליחה להתמסר. להרגיש.
"רק תזכרי, לוחמת שלי, שגם הלוחמים הגדולים ביותר זקוקים להפוגה. חייבים מנוחה. זאת לא חולשה. זאת גבורה לדעת מתי וכמה את יכולה. תשאירי גם לנו חלק מהמעמסה ותרגישי חופשי לפרוק, לשאול ולהניח ראש. גם אנחנו עדיין לא יודעים הכול. אבל ביחד נצעד, נמעד, נקום ונתחזק. בסדר, פרח שלי?".
משהו רטוב הגיע שוב לביקור. שונאת לבכות. בטח בפני אחרים ויהיו קרובים ככל שיהיו.
נכנעת שוב לקרב אבוד. 'גם כן לוחמת. אה?' שוב הקול המעצבן הזה.
'כן, את לוחמת' קול חדש, צעיר ורענן הפתיע אותי. גרם לי לזקור גבה. 'את לוחמת אמתית. אבא לא שקר. את יודעת את זה. אבל גם ללוחמת אמתית מותר לנוח. להניח ראש. לדמוע ולכאוב. נכון גבורה שכמותך?'.
"נכון" לחשתי באפס כוח. ספק לו, ספק לאבא. "אני כל כך רוצה לנצח. כל כך רוצה גם לחלוק את הכאב. להרגיש כמו ילדה קטנה. ללא דאגות. עטופה ומוגנת".
עוצמת עיניים, מנסה לדמיין את הסיטואציה. אפס. ערפול מעצבן חוסם אותי. לוקחת אוויר. מנסה להתעלם. "זה לא יהיה קל. בטוח שלא. אנסה בכול זאת להרפות. זה יהיה קשה. מאתגר. אבל אלחם. כמו תמיד, כמעט. מילותיך אבא ילוו אותי. יתמכו בי בשעות קשות".
"בהצלחה, יקרה" חיוכו המסופק טיפס לעיניו. "אני בטוח שעוד תגיעי לגדולות ונצורות. הקשיים הם חלקם של הגיבורים. הצולחים אותם מגיעים לפסגות חדשות. פסגות ששמורות אך ורק להם".
'ועדיין' התמרד בי משהו חזק. 'למרות הכול. לו יכולתי, הייתי מוותרת על הכול. על הסבל. על הגבורה. וכן, גם על הפסגות'
מבטה ההלום של רותי צף מול עיניי. שוטף בגל עכור את הרגעים היפים הללו. מגמד את המילים העוצמתיות מול מציאות קשה. מתנכרת. מניחה בשקט סימן שאלה גדול על ההבטחות המרשימות.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
