סיפור בהמשכים דמעה דוממת

[ליאורהA]

פרק יפה!
הקשר ביניהן ממש נוגע ללב, עד כדי כך שבמהלך הקריאה שמחתי בשביל אפרת שיש לה את רותי כדי להיות שם בשבילה. : ) התיאורים שלך טובים מאוד ומעוררים הזדהות.
היה פרק ארוך יותר הפעם, וכן קצת כבד רגשית לדעתי, אבל נראה שזה מוכרח כי מדובר בנושא עמוס. וסה"כ את עושה את זה טוב!

שרותי גם יודעת עלייך הכול?

על מה התוספת?

בדברים הלוא פשוטים האלו.

הלא.

מה לה כדורים ואבחונים פסיכיאטרים??

קצת צרם לי המשפט הזה. נכון שרותי בסערת רגשות, אבל אפרת כבר הבינה את המצב שלה. ולהגיד את זה לאמא שלה, לפניה...


משפטים שאהבתי:

לבוא ולחרוץ בהינף יד פרופסורית שיש פה בעיה?

תביני שקו ברור וחד משמעי חוצץ ביניהם. לא יעזרו מילים יפות ולא הצהרות.

מוסיפים צבע ונפח כיד הדמיון.

אין לי מושג. זה אומר שהרמתי ידיים?? שהשלמתי עם המציאות הזו? שנכנעתי?? לביאה ישישה, מותשת ממלחמות.

 

[shevi123]

קצת צרם לי המשפט הזה. נכון שרותי בסערת רגשות, אבל אפרת כבר הבינה את המצב שלה. ולהגיד את זה לאמא שלה, לפניה...

צודקת, ברור שהיה ראוי לרותי להתנהג יותר בטאקט.
אבל רותי אמפולסיבית למדי, לא בקטע רע
אלא מאלו שהפה רץ לפני השכל
נקווה שתתבגר ותשפר דרכיה בהמשך

תודה על המשוב החם

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ח'

"מה שלומך, אפרתי?" חדרו של אבא עטף אותי בחמימות מוכרת. אהובה.
מחשבות השתוללו בי. איימו בצונאמי. התערבלו בתוך הערפל שמלא את ראשי. מוחשי עד לכאב.

"אפרתי?" דאגה נשזרה בנימת קולו. "את איתי?!"
'לא, אבא' רציתי לצעוק. לזעזע את העולם. 'אנשים! תתעוררו! החיים שלי מתנפצים לרסיסים. תעשו משהו! תעזרו לי! תפסיקו לחיות בשלווה מטופשת את חייכם השגרתיים. הרדודים. תעריכו אותם! תודו מיליון פעם על הקשיים שלכם. הבריאים. תפסיקו להתלונן על שטויות!!!! הלוואי והייתי יכולה להתחלף אתכם!!'.

יד חמה עטפה אותי. הגישה לי כוס מים קרים. חבקה ללא מילים. נתנה לי מקום.

"אפרת יקרה שלי" לחש אבא. "את עוברת תקופה מורכבת. לא קלה בכלל, ולא פשוטה לאף אחד. אני מביט בך. חש את כאבך גם ללא מילים. רוצה להעניק לך כל מה שביכולתי. להבטיח לך שהכול יהיה בסדר. להחליק לך כל מהמורה. אפרת, את יודעת כמה אמא ואני דואגים לך. עושים הכול כדי שיהיה לך טוב. כמה שאפשר בנתונים הקיימים. שום דבר לא יעצור בעדינו. והלוואי היינו יכולים לסבול במקומך".

קולו נסדק. סדק גם את ליבי. 'יופי לך' לגלג לו קול בתוכי. 'לפחות את מסוגלת טיפה להרגיש'.

כנראה שפספסתי כמה מילים. "...את יודעת את זה אפרתי. אני לא מספר לך, רק מזכיר לך. ידיו הרחומות והאוהבות של אבא בשמיים עוטפות אותך. שומרות עלייך בכל רגע. במיוחד ברגעים קשים. זכרי זאת, ילדה שלי. תבכי בפניו. תבקשי הכול. היום את במקום גבוה יותר. מקום מיוחד של היודעים סבל. היודעים ומתמודדים בגבורה. אני רואה אותך ומתפעם. גאה בך. בהתמודדות הנחושה. במלחמה הלא פשוטה. בנכונות שלך לעשות הכול כדי להתקדם. גם את הדברים הפחות נעימים. מבטיח לך שעם הדרך הזאת את תצליחי. בגדול".

מבטו סקר אותי באהבה. פעם המבט הזה היה ממיס אותי. היום כבר לא. לא מצליחה להתמסר. להרגיש.

"רק תזכרי, לוחמת שלי, שגם הלוחמים הגדולים ביותר זקוקים להפוגה. חייבים מנוחה. זאת לא חולשה. זאת גבורה לדעת מתי וכמה את יכולה. תשאירי גם לנו חלק מהמעמסה ותרגישי חופשי לפרוק, לשאול ולהניח ראש. גם אנחנו עדיין לא יודעים הכול. אבל ביחד נצעד, נמעד, נקום ונתחזק. בסדר, פרח שלי?".

משהו רטוב הגיע שוב לביקור. שונאת לבכות. בטח בפני אחרים ויהיו קרובים ככל שיהיו.

נכנעת שוב לקרב אבוד. 'גם כן לוחמת. אה?' שוב הקול המעצבן הזה.

'כן, את לוחמת' קול חדש, צעיר ורענן הפתיע אותי. גרם לי לזקור גבה. 'את לוחמת אמתית. אבא לא שקר. את יודעת את זה. אבל גם ללוחמת אמתית מותר לנוח. להניח ראש. לדמוע ולכאוב. נכון גבורה שכמותך?'.

"נכון" לחשתי באפס כוח. ספק לו, ספק לאבא. "אני כל כך רוצה לנצח. כל כך רוצה גם לחלוק את הכאב. להרגיש כמו ילדה קטנה. ללא דאגות. עטופה ומוגנת".

עוצמת עיניים, מנסה לדמיין את הסיטואציה. אפס. ערפול מעצבן חוסם אותי. לוקחת אוויר. מנסה להתעלם. "זה לא יהיה קל. בטוח שלא. אנסה בכול זאת להרפות. זה יהיה קשה. מאתגר. אבל אלחם. כמו תמיד, כמעט. מילותיך אבא ילוו אותי. יתמכו בי בשעות קשות".

"בהצלחה, יקרה" חיוכו המסופק טיפס לעיניו. "אני בטוח שעוד תגיעי לגדולות ונצורות. הקשיים הם חלקם של הגיבורים. הצולחים אותם מגיעים לפסגות חדשות. פסגות ששמורות אך ורק להם".

'ועדיין' התמרד בי משהו חזק. 'למרות הכול. לו יכולתי, הייתי מוותרת על הכול. על הסבל. על הגבורה. וכן, גם על הפסגות'

מבטה ההלום של רותי צף מול עיניי. שוטף בגל עכור את הרגעים היפים הללו. מגמד את המילים העוצמתיות מול מציאות קשה. מתנכרת. מניחה בשקט סימן שאלה גדול על ההבטחות המרשימות.

 

[רוחי בלבוחי]

אפרת מדהימה שכמותה, כמה נכונה המחשבה וכמה יפה כתבת,
אהבתי את הגבורה שבלהרפות,להניח - זו לא חולשה!!
הפרק מהמם והסיום שלו עוצמתי ממש!

משהו רטוב הגיע שוב לביקור

איזה יופי של משפט....
תודה!!

 

[shevi123]

פרק ט

עיני דבש גדולות ואהובות חדרו לנשמתי.
רותי עמדה שם, עקשנית וכועסת. עיניה יורקות זעם ואשמה.
היא התקרבה אלי בצעד מאיים. משקפיה התנודדו בצורה מסוכנת. ממתי יש לה משקפיים?! עוצמותיה הכובשות שהיו תמיד מושא הערצתי. בגדו בי. שלחו אצבע מאשימה.

"אפרתי, את יודעת כמה את יקרה לי. את מדהימה ואיכותית ואני לא אוותר עלייך. את שומעת? לעולם לא!" קולה עלה באחת. מוזר וצעקני. כמו הרוכלים ההם במחנה יהודה. "רותי?!" אני צועקת מזועזעת. זיעה קרה שוטפת אותי כשאני קולטת שקולי לא נשמע. "את יודעת את זה. אני לא אתן לך להיכנס לסרט הרע הזה. מבינה?" כובע קש מוזר כמעט נחת עלי. "לעולם לא אסכים לאבחנה הזו! נראה לך הגיוני כל הסיפור? ככה להפיל עלייך כזה תיק? נראה לך שבגלל שהוא פרופסור כל מילה שלו קדושה?!" הבוטות שלה כיווצה אותי. הנחיתה מכה אחר מכה ללבי הכאוב. "את יודעת כמה טעויות רפואיות קורות. עזבי אותך אפוש. את חזקה ותוכלי להתגבר. תמיד יש תקופות כאלו. גם לי ולכולנו. אז מה? נרים ידיים בגלל זה? נלעיט את עצמינו בכל התרופות המסממות האלו?"

אבא הופיע פתאום. אפוף הילה שמימית. עיניו יוקדות. "את זוכרת אוצר שלי את השיחה שלנו. נכון? אנחנו נתמודד עם המתנה הזו ששלח לך השם ברחמים ואהבה עצומה. נצעד יד ביד וננצח. נכון אהובה שלי?"

רותי עדיין עמדה שם. מניעה ראשה בפסקנות. עיניה מזהירות. מביטות בסלידה על ערימת התרופות. "את זורקת אותם. הרגע! הבנת?"

מרחוק נשמעו יפחותיה החנוקות של אמא. "כבר אין לי כוח" לחשה למישהו. לסבתא אולי? "לא יכולה לראות אותה ככה. פרח מתוק שנובל באחת. אוי טאטע!" אנחה עמוקה שברה אותה. הרעידה אותי.

"רשעית שכמותך" חגג הקול המרושע. המוכר מדי. "תראי מה את עושה. הורסת את החיים של ההורים שלך. אולי באמת רותי צודקת. למה הם צריכים לסבול בגלל שאני מתפנקת, מסרבת להתמודד ובורחת למיטה?"

"דיייי!" צרחתי. בועטת. "לא יכולה כבר! גם אני בן אדם. למה אני צריכה תמיד להתחשב בכולם? למה אסור לי להיות חלשה? מי אמר שתמיד אני חייבת להתמודד?"
בכי נורא שטף אותי. מטשטש את הכול. את כולם.


"לא. היא עדיין לא התעוררה" קולה של אמא לחוץ והיסטרי. "כבר לא יכולה אמא. לא יכולה. אני כל כך מפחדת לאבד את הילדה המדהימה שלי. רוצה אותה אתי. בכול מצב. לא יכולה לעמוד בפחד הזה. לראות אותה שוקעת בתרדמה אין סופית. רוצה כבר לראות אותה פוקחת עיניים. אוי טאטע!"

משהו נעים הזדחל לערפילים, לסיוט הנורא. מצמצתי וניסיתי לפקוח עיניים. בשבילה.
"אפרתי? אני לא מאמינה. התעוררת מתוקה שלי!" היא גחנה מעלי נושקת ומגפפת. "את שומעת, אמא" צעקה לנייד שנותר פתוח. "היא התעוררה! כן, ב"ה. נס גדול החזיר לי את הבת האהובה שלי".

"מה קורה פה?" ריח מוזר עמד באוויר. "איפה אני?" קולי עלה צרוד ומוזר.
"מתוקה שלי!" חבקה אותי אמא. דמעותיה הגדולות מרטיבות לחיי. "אוי, כמה דאגנו לך. ישנת כנראה טוב מדי". ניסתה לחייך. "לא הצלחנו להעיר אותך עד שעות הצהריים המאוחרות. ישנת עמוק וחזק מדי. הזעקנו עזרה וכעת אנו פה במיון. נתנו לך עירוי. התייבשת כנראה מהשעות הארוכות. תיכף יגיע רופא ונדע טוב יותר מה קורה. העיקר שאת כבר פה. אתנו" חיבוק גדול עטף אותי. מילותיה מרחפות סביבי.

"שלום אפרת. שמי ד"ר אופיר גרנות". רופא צעיר נגש אלי. סקר אותי במבט בוחן. "אני שמח שהתעוררת סוף סוף. הגעת לכאן לפני מספר שעות. לאחר שלא התעוררת משנת הלילה. קבלת כאן עירוי. לקחנו בדיקת דם. תיכף נקבל תוצאות. בינתיים כמה שאלות, ברשותך" כחכח בגרונו. "שוחחתי קודם עם ההורים. אני מבין שאת מקבלת טיפול פסיכיאטרי. אני רוצה להבין איך את מרגישה עם זה? האם יש תופעות לוואי שאת סובלת מהן?".

"בעיקר טשטוש" לחשתי. "אני ישנה המון. בהתחלה פחות הרגשתי את זה. אני חושבת שזה התגבר לאחרונה".
"אוקיי. אני שומע" עיניו התמקדו בי. "איך את מרגישה כעת?"
"מטושטשת. קשה לי לדבר" השתתקתי באחת. גרוני ניחר וראשי נשמט אל המיטה. "מים" לחשתי באפס קול. לפני ששקעתי שוב בשינה טרופה.

מישהו השקה אותי. זילף לפי טיפות מים.
יד אוהבת ליטפה את לחיי. "אפרתי שלי" המתה אמא לתוך אוזני. "אהובה שלי. פקחי עיניים בבקשה. אנחנו דואגים מאד. בבקשה ממך".

שוב קולו של הרופא זמזם מעלי. "קבלנו כעת את תוצאות הבדיקות. הכול תקין, תודה לקל. היא סובלת מהתייבשות קלה. ייתכן בשל השינה הממושכת והעמוקה. ייתכן שאלו תופעות לוואי מצויות שמחמירות את ההתייבשות. כרגע היא מקבלת עירוי. אני מאמין שבסופו היא תרגיש הרבה יותר טוב. מה שיקל עליה להתעורר". הוא עצר לרגע. "במקביל, חשוב לנו לבדוק את עניין התרופות. השינה העמוקה מטרידה בהחלט. חשוב לנו לוודא שאין פה בעיה של מינון יתר. אנו נמתין לשיפור במצבה. פסיכיאטר בכיר שלנו יגיע ברגע שתתאושש ויבדוק את העניין. כולי תקווה שנצליח להגיע לתוצאה טובה. היא נערה צעירה בסה"כ. ואיכות חיים הוא דבר שלא מתפשרים עליו כל כך בקלות. שיהיה בהצלחה!"

שוב שקט. דממה. נשאבתי אליה שוקעת בתרדמה.

 

[רוחי בלבוחי]

@shevi123 פרק חזק ומטלטל!! מכניס עמוק לתחושות... משפטים חזקים שתפסו אותי -

עוצמותיה הכובשות שהיו תמיד מושא הערצתי. בגדו בי. שלחו אצבע מאשימה.

רשעית שכמותך" חגג הקול המרושע. המוכר מדי.

הפריע לי -

"אפרתי שלי" המתה אמא לתוך אוזני

המילה מעוררת לי אישית קונוטציה לא טובה, המייה ? אבל זו רק דעתי האישית....

 

[shevi123]

@shevi123 פרק חזק ומטלטל!! מכניס עמוק לתחושות... משפטים חזקים שתפסו אותי -

תודה

המילה מעוררת לי אישית קונוטציה לא טובה, המייה ? אבל זו רק דעתי האישית....

מעניין. אצלי הצטייר כמשהו אימהי רך כזה. אולי פעייה נשמע טוב יותר..
יכול להיות שהקונוטציה מתקשרת ליונה הומיה הידועה....

 

[רוחי בלבוחי]

מעניין. אצלי הצטייר כמשהו אימהי רך כזה. אולי פעייה נשמע טוב יותר..

למה לכיוון החי? משהו אנושי חסר בנמצא?
לחשה, דברה, רכנה, וכדו'

 

[shevi123]

למה לכיוון החי? משהו אנושי חסר בנמצא?
לחשה, דברה, רכנה, וכדו'

רציתי לגוון
בתכלס. זו באמת טעות לכתוב כך?
מעניין אותי. אשמח להחכים

 

[shevi123]

שאלה לי, בנוגע לפרק האחרון.
האם ריבוי סימני השאלה והקריאה מוסיף או גורע?
האם זה מפריע לרצף הקריאה?
האם זה מוריד מאיכות התוכן?

אשמח לכל דעה

 

[@Simcha]

שאלה לי, בנוגע לפרק האחרון.
האם ריבוי סימני השאלה והקריאה מוסיף או גורע?
האם זה מפריע לרצף הקריאה?
האם זה מוריד מאיכות התוכן?

אשמח לכל דעה

לצערי אין בידי את הפניות לצלול לתוך הסיפור על שלל פרקיו.
על כן אביע את דעתי באופן כללי.
שימוש בסימנים רבים מדי, משדר חוסר מקצועיות. לרוב, הטקסט עצמו אמור להביע את המסר המועבר באמצעות הכפלת ושילוש הסימנים. ככל והמסר לא מספיק חד, עדיף לנסח אותו מחדש באופן בוטה יותר או אפילו להוסיף מילות תיאור, ולא להסתפק בדרך הקלה של מלא סימני קריאה ושאלה.

 

[ליאורהA]

שאלה לי, בנוגע לפרק האחרון.
האם ריבוי סימני השאלה והקריאה מוסיף או גורע?
האם זה מפריע לרצף הקריאה?
האם זה מוריד מאיכות התוכן?

קודם כל, מסכימה עם @רוחי בלבוחי שהפרק מטלטל. אין לי מילה אחרת. לא הגבתי מיד אחרי שקראתי כי הרגשתי שגדול עלי לכתוב על כזה פרק (לטוב ולמוטב).
בנוגע לשאלה שלך, לדעתי זה גורע ומפריע לרצף הקריאה. מצטטת לך הודעה בנושא. אני לא יודעת אם יש בזה כללים, יותר תלוי בצורה שזה משפיע על הקוראים (ולכן טוב ששאלת).

מבחינה אמנותית כדאי לנסות להימנע מהצורך לשבץ יותר מסימן פיסוק אחד. שלושה סימני קריאה, שלושה סימני שאלה, סימן שאלה רצוף בסימן קריאה, כל הצירופים האלו - השתדלו להימנע מהם. הם קיצוניים. הם ארציים, מביעים את הרעיון בצורה לא אמנותית אלא בוטה.
מרגישים צורך להדגיש את דבריכם? נסו למצוא דרך אלגנטית אחרת לבצע את ההדגשה. נסחו אחרת, הוסיפו מילה חסרה, משפט נוסף, מצאו דרך אמנותית שתחליף את הצורך שלכם בשלושה סימני פיסוק רצופים.

 

[shevi123]

לצערי אין בידי את הפניות לצלול לתוך הסיפור על שלל פרקיו.
על כן אביע את דעתי באופן כללי.
שימוש בסימנים רבים מדי, משדר חוסר מקצועיות. לרוב, הטקסט עצמו אמור להביע את המסר המועבר באמצעות הכפלת ושילוש הסימנים. ככל והמסר לא מספיק חד, עדיף לנסח אותו מחדש באופן בוטה יותר או אפילו להוסיף מילות תיאור, ולא להסתפק בדרך הקלה של מלא סימני קריאה ושאלה.

תודה!
מדברת בעיקר על הפרק האחרון. וגם באופן כללי.
סימני השאלה והקריאה מופיעים בתוך ציטוטים ואמירות, ולא בקטע עצמו.
האם גם בצורה הזו מומלץ להמעיט?

 

[shevi123]

קודם כל, מסכימה עם @רוחי בלבוחי שהפרק מטלטל. אין לי מילה אחרת.

תודה

לא הגבתי מיד אחרי שקראתי כי הרגשתי שגדול עלי לכתוב על כזה פרק

וואוו. אשמח בכל מקרה. את יודעת את זה

בנוגע לשאלה שלך, לדעתי זה גורע ומפריע לרצף הקריאה. מצטטת לך הודעה בנושא. אני לא יודעת אם יש בזה כללים, יותר תלוי בצורה שזה משפיע על הקוראים (ולכן טוב ששאלת).

אכן. זאת הסיבה ששאלתי.שמתי לב רק לאחר שפרסמתי ולאחר שקבלתי הארה על כך.
תודה

 

[shevi123]

טוב, ערכתי בהתאם. צמצמתי סימנים, והנחתי פה.
האם זה עדיף??

ספוילר: פרק ט גרסא ב

פרק ט

עיני דבש גדולות ואהובות חדרו לנשמתי.
רותי עמדה שם, עקשנית וכועסת. עיניה יורקות זעם ואשמה.
היא התקרבה אלי בצעד מאיים. משקפיה התנודדו בצורה מסוכנת. ממתי יש לה משקפיים?! עוצמותיה הכובשות שהיו תמיד מושא הערצתי. בגדו בי. שלחו אצבע מאשימה.
"אפרתי, את יודעת כמה את יקרה לי. את מדהימה ואיכותית ואני לא אוותר עלייך. את שומעת? לעולם לא!" קולה עלה באחת. מוזר וצעקני. כמו הרוכלים ההם במחנה יהודה. "רותי?!" אני צועקת מזועזעת. זיעה קרה שוטפת אותי כשאני קולטת שקולי לא נשמע. "את יודעת את זה. אני לא אתן לך להיכנס לסרט הרע הזה. מבינה?" כובע קש מוזר כמעט נחת עלי. "לעולם לא אסכים לאבחנה הזו! נראה לך הגיוני כל הסיפור? ככה להפיל עלייך כזה תיק? נראה לך שבגלל שהוא פרופסור כל מילה שלו קדושה?!" הבוטות שלה כיווצה אותי. הנחיתה מכה אחר מכה ללבי הכאוב. "את יודעת כמה טעויות רפואיות קורות. עזבי אותך אפוש. את חזקה ותוכלי להתגבר. תמיד יש תקופות כאלו. גם לי ולכולנו. אז מה? נרים ידיים בגלל זה? נלעיט את עצמינו בכל התרופות המסממות האלו?"
אבא הופיע פתאום. אפוף הילה שמימית. עיניו יוקדות. "את זוכרת אוצר שלי את השיחה שלנו. נכון? אנחנו נתמודד עם המתנה הזו ששלח לך השם ברחמים ואהבה עצומה. נצעד יד ביד וננצח. נכון אהובה שלי?"
רותי עדיין עמדה שם. מניעה ראשה בפסקנות. עיניה מזהירות. מביטות בסלידה על ערימת התרופות. "את זורקת אותם. הרגע! הבנת?"
מרחוק נשמעו יפחותיה החנוקות של אמא. "כבר אין לי כוח" לחשה למישהו. לסבתא אולי? "לא יכולה לראות אותה ככה. פרח מתוק שנובל באחת. אוי טאטע!" אנחה עמוקה שברה אותה. הרעידה אותי.
"רשעית שכמותך" חגג הקול המרושע. המוכר מדי. "תראי מה את עושה. הורסת את החיים של ההורים שלך. אולי באמת רותי צודקת. למה הם צריכים לסבול בגלל שאני מתפנקת, מסרבת להתמודד ובורחת למיטה?"
"דיייי!" צרחתי. בועטת. "לא יכולה כבר! גם אני בן אדם. למה אני צריכה תמיד להתחשב בכולם? למה אסור לי להיות חלשה? מי אמר שתמיד אני חייבת להתמודד?"
בכי נורא שטף אותי. מטשטש את הכול. את כולם.


"לא. היא עדיין לא התעוררה" קולה של אמא לחוץ והיסטרי. "כבר לא יכולה אמא. לא יכולה. אני כל כך מפחדת לאבד את הילדה המדהימה שלי. רוצה אותה אתי. בכול מצב. לא יכולה לעמוד בפחד הזה. לראות אותה שוקעת בתרדמה אין סופית. רוצה כבר לראות אותה פוקחת עיניים. אוי טאטע!"
משהו נעים הזדחל לערפילים, לסיוט הנורא. מצמצתי וניסיתי לפקוח עיניים. בשבילה.
"אפרתי? אני לא מאמינה. התעוררת מתוקה שלי!" היא גחנה מעלי נושקת ומגפפת. "את שומעת, אמא" צעקה לנייד שנותר פתוח. "היא התעוררה! כן, ב"ה. נס גדול החזיר לי את הבת האהובה שלי".
"מה קורה פה?" ריח מוזר עמד באוויר. "איפה אני?" קולי עלה צרוד ומוזר.
"מתוקה שלי!" חבקה אותי אמא. דמעותיה הגדולות מרטיבות לחיי. "אוי, כמה דאגנו לך. ישנת כנראה טוב מדי". ניסתה לחייך. "לא הצלחנו להעיר אותך עד שעות הצהריים המאוחרות. ישנת עמוק וחזק מדי. הזעקנו עזרה וכעת אנו פה במיון. נתנו לך עירוי. התייבשת כנראה מהשעות הארוכות. תיכף יגיע רופא ונדע טוב יותר מה קורה. העיקר שאת כבר פה. אתנו" חיבוק גדול עטף אותי. מילותיה מרחפות סביבי.
"שלום אפרת. שמי ד"ר אופיר גרנות". רופא צעיר נגש אלי. סקר אותי במבט בוחן. "אני שמח שהתעוררת סוף סוף. הגעת לכאן לפני מספר שעות. לאחר שלא התעוררת משנת הלילה. קבלת כאן עירוי. לקחנו בדיקת דם. תיכף נקבל תוצאות. בינתיים כמה שאלות, ברשותך" כחכח בגרונו. "שוחחתי קודם עם ההורים. אני מבין שאת מקבלת טיפול פסיכיאטרי. אני רוצה להבין איך את מרגישה עם זה? האם יש תופעות לוואי שאת סובלת מהן?".
"בעיקר טשטוש" לחשתי. "אני ישנה המון. בהתחלה פחות הרגשתי את זה. אני חושבת שזה התגבר לאחרונה".
"אוקיי. אני שומע" עיניו התמקדו בי. "איך את מרגישה כעת?"
"מטושטשת. קשה לי לדבר" השתתקתי באחת. גרוני ניחר וראשי נשמט אל המיטה. "מים" לחשתי באפס קול. לפני ששקעתי שוב בשינה טרופה.
מישהו השקה אותי. זילף לפי טיפות מים.
יד אוהבת ליטפה את לחיי. "אפרתי שלי" המתה אמא לתוך אוזני. "אהובה שלי. פקחי עיניים בבקשה. אנחנו דואגים מאד. בבקשה ממך".
שוב קולו של הרופא זמזם מעלי. "קבלנו כעת את תוצאות הבדיקות. הכול תקין, תודה לקל. היא סובלת מהתייבשות קלה. ייתכן בשל השינה הממושכת והעמוקה. ייתכן שאלו תופעות לוואי מצויות שמחמירות את ההתייבשות. כרגע היא מקבלת עירוי. אני מאמין שבסופו היא תרגיש הרבה יותר טוב. מה שיקל עליה להתעורר". הוא עצר לרגע. "במקביל, חשוב לנו לבדוק את עניין התרופות. השינה העמוקה מטרידה בהחלט. חשוב לנו לוודא שאין פה בעיה של מינון יתר. אנו נמתין לשיפור במצבה. פסיכיאטר בכיר שלנו יגיע ברגע שתתאושש ויבדוק את העניין. כולי תקווה שנצליח להגיע לתוצאה טובה. היא נערה צעירה בסה"כ. ואיכות חיים הוא דבר שלא מתפשרים עליו כל כך בקלות. שיהיה בהצלחה!"
שוב שקט. דממה. נשאבתי אליה שוקעת בתרדמה.

 

[+shira]

סיפור מקסים! מלא עוצמה ורגש. אולי בגגל זה היה כדאי לקצר קצת את הפרקים? שלא נוצף יותר מדי? לשיקולך)

 

[ליאורהA]

האם זה עדיף?

לדעתי כן. כעת אחרי שצמצמת את כמות סימני הפיסוק, יותר שמים לב לביטויים שמתארים את צורת הדיבור. ז"א לא צריך שלושה סימני קריאה כדי להראות ש"קולה עלה באחת" או ש"היא צעקה מזועזעת", כי התיאורים מספיקים. כשהם עומדים בפני עצמם הם יותר חזקים. אפשר אפילו לומר שסימני הפיסוק האפילו על המילים... עכשיו יותר טוב.

 

[shevi123]

סיפור מקסים! מלא עוצמה ורגש. אולי בגגל זה היה כדאי לקצר קצת את הפרקים? שלא נוצף יותר מדי? לשיקולך)

תודה!
לוקחת בחשבון את עניין עומס הרגש והעוצמות
כמובן לעולם לא יענה על ציפיות כולם...
מנסה לאזן
תודה על המשוב

 

[+shira]

תודה!
לוקחת בחשבון את עניין עומס הרגש והעוצמות
כמובן לעולם לא יענה על ציפיות כולם...
מנסה לאזן
תודה על המשוב

ברור, אני רק קוראת קטנה עם דעה אישית בהחלט שנותנת פידבק. את הסופרת

 

[shevi123]

ברור, אני רק קוראת קטנה עם דעה אישית בהחלט שנותנת פידבק. את הסופרת

לא קוראת קטנה
סופרת מוערכת מאד
ועזרת לי בהחלט. תודה!