סיפור בהמשכים דמעה דוממת

[shevi123]

קמה באחת, מנערת ממני את קורי המחשבות

קבלתי. תודה!

 

[shevi123]

פרק ג

בקר.
זינקתי מהמיטה, קורעת באחת קורי שינה.
נוחתת לשגרת בקר ברוכה וצפופה. בעיניים חצי עצומות שולפת פרוסות מהמקפיא, ממרחים וירקות. הידיים נעות במיומנות, עוטפות באהבה מצמידות מדבקה עם איחול, ד"ש מאמא שילווה אותם. לא מוותרת על זה.

מנסה להספיק כמה שיותר במינימום זמן. ככה אוהבת, ככה רגילה. העשייה הזו גואלת אותי מהמחשבות האלו, טורדניות שכמותן. מתעקשות להידחף בעזות גם באין כניסה.
זה עוזר, חלקית מאד.

ברגע שנסגרה הדלת, הן הגיעו. חצופות, עוצמתיות, מאיימות להכריע. מותירות אותי חסרת אונים. נכנעתי. כלום יש לי ברירה?!

"אין מצב שאני ממשיכה ככה" התובנה הזו הכתה בי בעוצמה. אין כמו גיל העשרה הצעיר לעשות הכל כדי להראות טוב, להרגיש מקובלת ונטועה חזק בשדה החברה.

המראה אתה אני מסוכסכת מאז שאני זוכרת את עצמי, הפכה לבלתי אפשרית בעליל. איימה עלי באמת המרה. בתובנה שאין לי לאן לברוח.

ואז זה הגיע, ספורט, קיצוצי תזונה חדים, מים ללא הפסקה ונידוי מוחלט וקשוח מכל דבר מתיקה. מה לא עושים בשביל להשיל עוד קילוגרם?

לאחר חודשיים מאומצים הגיעו התוצאות. סוף סוף יכלתי להביט במראה, לבחור קולקציה כלבבי. סוף סוף הגעתי אל המנוחה והנחלה.
חשבתי שהגעתי. הימים הנכספים מבטיחי האושר, בגדו בי נוראות. שינו צבעם בעקשנות. לא יכלתי להגדיר במילים מה קורה לי. כן יכלתי להרגיש את החולשה האיומה. את חוסר המוטיבציה, הדעיכה הפנימית.

הימים בהם נעדרתי מהלימודים עלו על הימים בהם גררתי את עצמי בשאריות כוחי. הלילות הפכו ללבנים, הימים לשחורים. ואני צעירה כל כך, עדיין לא חגגתי שבע עשרה שנים. מוצאת את עצמי שוכבת מותשת, נואשת, במיטה שהפכה כמעט לחלק ממני.

ההורים, צוות המורות וההנהלה, עמדו חסרי אונים. לא הצליחו לשים את האצבע על סיבה מסוימת. האמת? גם אני לא. רק התייסרתי ללא הרף ביצור ההוא, שפלש לתוכי, מייסר ללא הפסקה. הרגשתי אותו, משכנע, מלקה, זוכר לי את פשעיי הבלתי נסלחים. את מגרעותיי וחוסר יראת שמיים.
'ואיך?' תהיתי בדמעות, 'איך לא שמתי לב לכך עד היום? ואיך, רבונו של עולם, אוכל לעבור את יום הדין הגדול, הנורא?' מחשבה נוראית טלטלה אותי בפראות. ככל שהפכתי בה הבנתי שהצדק איתה. שגדול עווני מנשוא. לא יכולתי להעלות על דל שפתיי. אך ידעתי גם ידעתי, כי ימיי ספורים. אין מצב שאקבל חנינה על פשעים בלתי נסלחים.

הידיעה הכתה בי בעוצמה בלתי נתפסת. איך אפשר לעכל דבר כזה? איך?

היום ההוא חרץ את גורלי. שלח אותי למוות איום ונורא. מוות שמתרחש כל רגע מחדש. מייסר ומנפץ לרסיסים. עצמתי עיניי, כמו מנסה להמלט, אך ללא הצלחה.

מצאתי את עצמי מרחמת על הורי האהובים, אחיי ואחיותיי הקטנים התמימים. שיאלצו ביום מן הימים, לא רחוק כנראה, לקרוע בגדיהם. להקרע בשבר כה נורא.

יכולתי לשמוע באוזני את קולות הבכי, ההספדים. 'בעצם', צף בי שוב קולו האכזרי של היצור, 'מה יש להם בכלל להספיד מרשעת שכמותי?'

אבל הם יבכו, אני יודעת שהם יבכו. והשבר הזה ילווה אותם לנצח. יחרוש קמטים עמוקים, יזקינם בטרם עת. יבכו לנצח את בתם הבכורה, האהובה המוצלחת בכל קנה מידה. איך אפשר להתנחם על כך?

המחשבות האלו קרעו אותי לגזרים, לא יכולתי לומר להם מילות פרידה. לא יכולתי לחבק אותם חיבוק אולי אחרון. כי מי יודע מתי יקרה הרגע הזה?

נותרתי רק לראות את אמי באבלה הקודר. לא יכולה להימלט מהמחשבה כי לו רק הייתה יודעת. ברור שהייתה מאושרת, כמה אבסורד, באבלה ה'פעוט' נוכח האבל שאין נורא ממנו.

לא יכלתי לשתף, לא יכלתי להעלות על דל שפתיי.
הפכתי לקהת חושים, כבר לא פחדתי אפילו.

רציתי רק שהסבל יגמר, וכמה שיותר מהר.

>> לפרק ד'

 

[Violinist]

פרק ג

בקר.
זינקתי מהמיטה, קורעת באחת קורי שינה.
נוחתת לשגרת בקר ברוכה וצפופה. בעיניים חצי עצומות שולפת פרוסות מהמקפיא, ממרחים וירקות. הידיים נעות במיומנות, עוטפות באהבה מצמידות מדבקה עם איחול, ד"ש מאמא שילווה אותם. לא מוותרת על זה.

מנסה להספיק כמה שיותר במינימום זמן. ככה אוהבת, ככה רגילה. העשייה הזו גואלת אותי מהמחשבות האלו, טורדניות שכמותן. מתעקשות להידחף בעזות גם באין כניסה.
זה עוזר, חלקית מאד.

ברגע שנסגרה הדלת, הן הגיעו. חצופות, עוצמתיות, מאיימות להכריע. מותירות אותי חסרת אונים. נכנעתי. כלום יש לי ברירה?!

"אין מצב שאני ממשיכה ככה" התובנה הזו הכתה בי בעוצמה. אין כמו גיל העשרה הצעיר לעשות הכל כדי להראות טוב, להרגיש מקובלת ונטועה חזק בשדה החברה.

המראה אתה אני מסוכסכת מאז שאני זוכרת את עצמי, הפכה לבלתי אפשרית בעליל. איימה עלי באמת המרה. בתובנה שאין לי לאן לברוח.

ואז זה הגיע, ספורט, קיצוצי תזונה חדים, מים ללא הפסקה ונידוי מוחלט וקשוח מכל דבר מתיקה. מה לא עושים בשביל להשיל עוד קילוגרם?

לאחר חודשיים מאומצים הגיעו התוצאות. סוף סוף יכלתי להביט במראה, לבחור קולקציה כלבבה. סוף סוף הגעתי אל המנוחה והנחלה.
חשבתי שהגעתי, הימים הנכספים מבטיחי האושר, בגדו בי נוראות. שינו צבעם בעקשנות. לא יכלתי להגדיר במילים מה קורה לה. כן יכלתי להרגיש את החולשה האיומה. את חוסר המוטיבציה, הדעיכה הפנימית.

הימים בהם נעדרתי מהלימודים עלו על הימים בהם גררתי את עצמי בשאריות כוחי. הלילות הפכו ללבנים, הימים לשחורים. ואני צעירה כל כך, עדיין לא חגגתי שבע עשרה שנים. מוצאת את עצמי שוכבת מותשת, נואשת, במיטה שהפכה כמעט לחלק ממני.

ההורים, צוות המורות וההנהלה, עמדו חסרי אונים. לא הצליחו לשים את האצבע על סיבה מסוימת. האמת? גם אני לא. רק התייסרתי ללא הרף ביצור ההוא, שפלש לתוכי, מייסר ללא הפסקה. הרגשתי אותו, משכנע, מלקה, זוכר לי את פשעיי הבלתי נסלחים. את מגרעותיי וחוסר יראת שמיים.
'ואיך?' תהיתי בדמעות, 'איך לא שמתי לב לכך עד היום? ואיך, רבונו של עולם, אוכל לעבור את יום הדין הגדול, הנורא?' מחשבה נוראית טלטלה אותי בפראות. ככל שהפכתי בה הבנתי שהצדק איתה. שגדול עווני מנשוא. לא יכולתי להעלות על דל שפתיי. אך ידעתי גם ידעתי, כי ימיי ספורים. אין מצב שאקבל חנינה על פשעים בלתי נסלחים.

הידיעה הכתה בי בעוצמה בלתי נתפסת. איך אפשר לעכל דבר כזה? איך?

היום ההוא חרץ את גורלי. שלח אותי למוות איום ונורא. מוות שמתרחש כל רגע מחדש. מייסר ומנפץ לרסיסים. עצמתי עיניי, כמו מנסה להמלט, אך ללא הצלחה.

מצאתי את עצמי מרחמת על הורי האהובים, אחיי ואחיותיי הקטנים התמימים. שיאלצו ביום מן הימים, לא רחוק כנראה, לקרוע בגדיהם. להקרע בשבר כה נורא.

יכולתי לשמוע באוזני את קולות הבכי, ההספדים. 'בעצם', צף בי שוב קולו האכזרי של היצור, 'מה יש להם בכלל להספיד מרשעת שכמותי?'

אבל הם יבכו, אני יודעת שהם יבכו. והשבר הזה ילווה אותם לנצח. יחרוש קמטים עמוקים, יזקינם בטרם עת. יבכו לנצח את בתם הבכורה, האהובה המוצלחת בכל קנה מידה. איך אפשר להתנחם על כך?

המחשבות האלו קרעו אותי לגזרים, לא יכולתי לומר להם מילות פרידה. לא יכולתי לחבק אותם חיבוק אולי אחרון. כי מי יודע מתי יקרה הרגע הזה?

נותרתי רק לראות את אמי באבלה הקודר. לא יכולה להימלט מהמחשבה כי לו רק הייתה יודעת. ברור שהייתה מאושרת, כמה אבסורד, באבלה ה'פעוט' נוכח האבל שאין נורא ממנו.

לא יכלתי לשתף, לא יכלתי להעלות על דל שפתיי.
הפכתי לקהת חושים, כבר לא פחדתי אפילו.

רציתי רק שהסבל יגמר, וכמה שיותר מהר.

אמאלה איזה תיאור קשה...
בכישרון רב בהחלט נכנסים פנימה הכי שאפשר
אבל לאן זה מוביל?

 

[shevi123]

אמאלה איזה תיאור קשה...
בכישרון רב בהחלט נכנסים פנימה הכי שאפשר
אבל לאן זה מוביל?

תודה.
הכיוון מאד ממוקד
בעז"ה בפרקים הממש קרובים

 

[ליאורהA]

@shevi123 - זה טוב. התיאורים שלך עוצרי נשימה. הרגשות הכבדים והחשש המצמית שלה מועברים בצורה נפלאה, ממש אפשר להרגיש אותם דרך המסך.

הייתה לי הסתייגות קטנה בעניין מה שכתבה @shira bira על הפרקים הקודמים:

אבל שימי לב שאין התרחשות ממשית בפרקים.

אבל עכשיו אני רואה שכתבת ש:

הכיוון מאד ממוקד
בעז"ה בפרקים הממש קרובים

אז נמתין בסבלנות
(למרות שנניח אם זה היה מתפרסם בעיתון, אנשים לא היו נותנים לך את הזמן הזה והיו מייד מתייגים את הסיפור כחסר התרחשות ממשית... אבל שוב, זה הסיפור שלך.)
רק אומר שיש אנשים (אני למשל...) שישמחו לקרוא ספר שלם של מחשבות. מישהי שמתארת את הנסיונות שלה בדברים הקטנים והגדולים בחיים, את מה שקורה בתוכה, בלי לצאת אפילו מהבית. אבל יש שלא.

הלילות הפכו ללבנים, הימים לשחורים.

יפה!

במיטה שהפכה כמעט לחלק ממני.

כנ"ל! (או אולי שהיא הפכה להיות חלק מהמיטה?)


ועוד כמה משהו'ים:

סוף סוף יכלתי להביט במראה, לבחור קולקציה כלבבה.

כלבבה של המראה? או כלבבי (של הגיבורה)?

לא יכלתי להגדיר במילים מה קורה לה.

שוב, לי?

חשבתי שהגעתי, הימים הנכספים מבטיחי האושר, בגדו בי נוראות.

חסר פה "אבל"?


חוץ מזה, אהבתי מאוד!

 

[רוחי בלבוחי]

כלבבה של המראה? או כלבבי (של הגיבורה)?

גם אני התלבטתי לגבי המשפט הזה ואני חושבת שזה כלבבה של המראה, ז''א שהגיע מצב שהיא יכולה לעמוד מול המראה ולא להתבייש ממנה.

ואני מצטרפת לעניין הזה שלפעמים פרקים יכולים להביע ולספר מערך של התמודדות בחיים, בלי להגיע לעלילה מסוימת או התרחשות מאד מסוימת שמתרחשת שם,
בקטיפה יש הרבה בסגנון.... כמו מורה עם רטאלין, מזדקנת ויפה לה... ועוד....
יש אנשים שדווקא אוהבים ללוות אדם במהלך חייו ומחשבותיו, לחוות אותו ואיתו , להרגיש חלק מתוך מארג.

 

[אנטיפטרוסה]

גם אני התלבטתי לגבי המשפט הזה ואני חושבת שזה כלבבה של המראה, ז''א שהגיע מצב שהיא יכולה לעמוד מול המראה ולא להתבייש ממנה.

ואני מצטרפת לעניין הזה שלפעמים פרקים יכולים להביע ולספר מערך של התמודדות בחיים, בלי להגיע לעלילה מסוימת או התרחשות מאד מסוימת שמתרחשת שם,
בקטיפה יש הרבה בסגנון.... כמו מורה עם רטאלין, מזדקנת ויפה לה... ועוד....
יש אנשים שדווקא אוהבים ללוות אדם במהלך חייו ומחשבותיו, לחוות אותו ואיתו , להרגיש חלק מתוך מארג.

יש בזה משהו ודאי שאנשים אוהבים וכו'... אבל לדעתי - לא מספיק.
כן נהניתי, מצד שני, לא היה לי מספיק מובן, מרוב תיאורים ומשחקי מילים וכו' - קצת קשה לקלוט, בפשטות, מה ההתרחשות, לאן זה מוביל
גם הקשר בין פרק לפרק היה נראה לי מעט תלוש...
מקווה שזה היה מספיק עדין...

 

[+shira]

אהבתי מאוד את בחירת הנושא.
הכתיבה שלך מכניסה לעולם של הגיבורה באופן מדהים! אישית הייתי מעדיפה לעדן ויפה את הרגשות. להגיש אותם קצת פחות דרמטי. יש בזה משהו יותר אמין, וגם יותר מעניין. לטעמי, כמובן.

 

[shevi123]

זה טוב. התיאורים שלך עוצרי נשימה. הרגשות הכבדים והחשש המצמית שלה מועברים בצורה נפלאה, ממש אפשר להרגיש אותם דרך המסך.

תודה

הייתה לי הסתייגות קטנה בעניין מה שכתבה @shira bira על הפרקים הקודמים

אכן לקחתי לתשומת לבי את ההערה. התלבטתי איך להמשיך. אני מבינה שהציפיה והעניין בקריאה תלויים בהתרחשות ממשית.
יחד עם זאת, לא יכלתי להתעלם מכך שתוכן הסיפור הוא אכן רגשי, וטעון. נסיון להריץ את המהלך ולהכניס יותר תוכן מעשי לא ממש הצליח. ויותר מכך, לא שירת את המטרה. יכול להיות שזה מתחבר יותר ל:

אנשים (אני למשל...) שישמחו לקרוא ספר שלם של מחשבות. מישהי שמתארת את הנסיונות שלה בדברים הקטנים והגדולים בחיים, את מה שקורה בתוכה, בלי לצאת אפילו מהבית. אבל יש שלא.

היטבת להסביר זאת טוב ממני

אדרבא, אם יש לך הצעה לסגנון אחר/קצב שונה/טיפים וכו דווקא מתוך כך שאת מתחברת לסגנון, יותר מאשמח.
תמיד טוב לקבל זויות נוספות

 

[shevi123]

ואני מצטרפת לעניין הזה שלפעמים פרקים יכולים להביע ולספר מערך של התמודדות בחיים, בלי להגיע לעלילה מסוימת או התרחשות מאד מסוימת שמתרחשת שם,
בקטיפה יש הרבה בסגנון.... כמו מורה עם רטאלין, מזדקנת ויפה לה... ועוד....
יש אנשים שדווקא אוהבים ללוות אדם במהלך חייו ומחשבותיו, לחוות אותו ואיתו , להרגיש חלק מתוך מארג.

תודה
ועדיין, אם יש לך מה להציע לשיפור, גם בתוך הסגנון הזה, אשמח.
מעלה לכאן כדי לקבל בקורת מכל הסוגים....

 

[shevi123]

כן נהניתי, מצד שני, לא היה לי מספיק מובן, מרוב תיאורים ומשחקי מילים וכו' - קצת קשה לקלוט, בפשטות, מה ההתרחשות, לאן זה מוביל

אם הבנתי נכון הכוונה גם לפשט את הסיפור, וגם להוסיף התרחשויות, נכון?
עברתי שוב על הפרקים והבנתי יותר למה הכוונה....
תודה!

גם הקשר בין פרק לפרק היה נראה לי מעט תלוש...

זה יילך וישתפר בעז"ה

מקווה שזה היה מספיק עדין

זה היה מעולה!
זו פעם ראשונה שאני מעלה סיפור בהמשכים (ומעלה בכלל..) ושמחה מאד בכל ביקורת מועילה, תודה.

 

[shevi123]

אהבתי מאוד את בחירת הנושא.
הכתיבה שלך מכניסה לעולם של הגיבורה באופן מדהים!

תודה, כייף לשמוע

אישית הייתי מעדיפה לעדן ויפה את הרגשות. להגיש אותם קצת פחות דרמטי. יש בזה משהו יותר אמין, וגם יותר מעניין. לטעמי, כמובן.

מעניין הכיוון שלך. לדעתי זה עניין של טעם וריח... באופן אישי אני מתחברת יותר לתאור החי מאד יש אומרים יותר מדי...
מה הכוונה יותר אמין ומעניין?
זה נשמע מוגזם? קיצוני? מנופח מדי? ואיך העידון הופך למעניין יותר?

באמת מעניין אותי, אני יכולה רק לשתף אותך שלא היה פה כיוון הקצנה. ממש לא, לצערי. מה שהיה חשוב לי זה להכניס לאוירה בצורה אותנטית וגם ככה עדנתי כמה שישמע מוזר...

 

[אנטיפטרוסה]

וגם ככה עדנתי כמה שישמע מוזר...

יכול להיות שזה עניין של טעם, אבל לדעתי - ואני מזכירה שוב, האישית!!! - צריך לעדן עוד
מותר כמובן לחלוק עליי...

 

[ביזנסטורי - אילה]

וואו איזה סיפור שחור.
משום מה היה לי קצת קשה לעקוב
מה קרה לה בתכלס'
ולמה היא כל כך קדורנית וחסרת תקווה.

 

[shevi123]

מה קרה לה בתכלס'
ולמה היא כל כך קדורנית וחסרת תקווה

זה פשוט עדיין לא נכתב...

 

[ליאורהA]

אכן לקחתי לתשומת לבי את ההערה. התלבטתי איך להמשיך. אני מבינה שהציפיה והעניין בקריאה תלויים בהתרחשות ממשית.
יחד עם זאת, לא יכלתי להתעלם מכך שתוכן הסיפור הוא אכן רגשי, וטעון. נסיון להריץ את המהלך ולהכניס יותר תוכן מעשי לא ממש הצליח. ויותר מכך, לא שירת את המטרה.
אדרבא, אם יש לך הצעה לסגנון אחר/קצב שונה/טיפים וכו דווקא מתוך כך שאת מתחברת לסגנון, יותר מאשמח.
תמיד טוב לקבל זויות נוספות

לדעתי זה לא סותר. הסיפור יכול להיות גם מעניין וגם רגשי וטעון. אבל בכל זאת לפחות פה יותר נוטים להתחבר לסגנון של התרחשות ממשית.
מה שאני עושה בדרך כלל, כשאני כותבת בסגנון הזה: מתחילה את הסיפור בהתרחשות כלשהי, משהו שאפשר 'לראות' שהוא קורה, ואז בהמשך נכנסת למחשבות/ רגשות/ תיאורים. ככה הקוראים כבר בתוך הסיפור, כבר מכירים את הדמות, ואז הם מעוניינים לקרוא על מה שקורה בתוכה.
באופן כללי זה מה שהייתי מציעה. הסיפור הזה ספציפית כבר כתוב, ואמרת שהניסיון לשנות לא הצליח, אז כנראה שכאן זה לא מתאים. וגם, אולי זה לא שווה את הסטייה מה'עלילה', כי אם זה איך שאת אוהבת לכתוב, כדאי שתמשיכי ככה, את טובה בזה! טוב, נראה לי שסיבכתי אותך, סליחה.

 

[shevi123]

לדעתי זה לא סותר. הסיפור יכול להיות גם מעניין וגם רגשי וטעון. אבל בכל זאת לפחות פה יותר נוטים להתחבר לסגנון של התרחשות ממשית.
מה שאני עושה בדרך כלל, כשאני כותבת בסגנון הזה: מתחילה את הסיפור בהתרחשות כלשהי, משהו שאפשר 'לראות' שהוא קורה, ואז בהמשך נכנסת למחשבות/ רגשות/ תיאורים. ככה הקוראים כבר בתוך הסיפור, כבר מכירים את הדמות, ואז הם מעוניינים לקרוא על מה שקורה בתוכה.
באופן כללי זה מה שהייתי מציעה. הסיפור הזה ספציפית כבר כתוב, ואמרת שהניסיון לשנות לא הצליח, אז כנראה שכאן זה לא מתאים. וגם, אולי זה לא שווה את הסטייה מה'עלילה', כי אם זה איך שאת אוהבת לכתוב, כדאי שתמשיכי ככה, את טובה בזה! טוב, נראה לי שסיבכתי אותך, סליחה.

תודה רבה!
לא סבכת בכלל, להיפך, עזרת לי מאד!
אם כי ייתכן וכאן זה קצת מקרה אבוד...

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ד

שלהי כיתה י"א

"אפי" רותי מחרישה את אוזני, "את שומעת? עוד שעה אני אצלך. חייבים להתקדם עם ההכנות למחנה הקיץ"
"איזה מחנה?! נראה לך שאני בכיוון בכלל?"

"אפרתי תקשיבי, ותקשיבי לי טוב. אני לא קונה את הסיפורים שלך. סורי, אבל ממש לא. אני יודעת שאת לא הכי ב'מוזה' מטעמים השמורים לך. ואני לא הולכת לשכנע אותך לשתף. מכבדת. אבל," היא נושפת לתוך אוזני, "את לא יכולה להתייחס כך לדבר כל כך משמעותי. את יודעת טוב ממני כמה רצית להגיע לתפקיד הזה, רכזת מחנה קיץ של מחזור ט'. וכעת, את לא הולכת להשאיר אותי לבד בזירה. זה נראה לך שפוי?"

"אין לי מושג, פשוט תהיי חברה ותניחי לי, טוב?" אני נושפת לנייד. "יש עוד הרבה מוכשרות, לא פחות ממני, שיוכלו לעשות את העבודה הזו. וגם אם לא... עזבי, חבל על הזמן. בכל מקרה זה כבר לא רלוונטי".
"לא, את לא רצינית!!!"

אני שותקת, מותשת, מובסת. הנייד נשמט מידי, משת"פ מעולה שכמותו.

לא עוברות מספר דקות, ודלת חדרי נרעדת מנקישות החלטיות, לא מותירות ספק בנוגע לזהותן.

נאנחת שוב אני קמה לפתוח, נכנעת מראש לקרב אבוד.
רותי לא מבזבזת רגע, "תגידי אפי, מה עובר עלייך??? תאמיני לי שכמה שאני מנסה, ואני משתדלת מאד, לא מצליחה להבין אותך. לא מצליחה!!!. סוף כל סוף את מגשימה את פסגת חלומותייך, ואז מה קורה? 'יש עוד הרבה מוכשרות שיוכלו לעשות את העבודה'" היא מחקה אותי, מדמיינת לעצמה שזה מה שיזיז אותי. "את יודעת יותר טוב ממני כמה עבדת כדי להגיע לרגע הזה. איפה היית לפני שנה ומה קרה מאז ועד עכשיו. את באמת מוכנה למחוק את הכול ברגע? את יכולה להסביר לי מה קורה? מותר לי??"

אני נשענת על הכריות התפוחות, חברות קרובות שלי. עוצמת עיניים בלאות, והתמונות עולות בי. ריחו של קיץ דאשתקד מכה באפי בעוצמה משכרת.
ולחשוב שבקושי שנה חלפה מאז...
שלא ברצוני אני נסחפת, נכנעת לעוד קרב אבוד.

שלהי כיתה י',

אנו יושבות במרפסת המרווחת, הצופה אל הרי הגליל. המגנום כבר נמס, והשיחה בינינו פוריה ותוססת כתמיד.

"רותי" אני קוטעת אותה בחדות, באמצע תיאור נלהב. "תקשיבי, חשבתי על זה הרבה ואני חייבת את עזרתך".
היא מזדקפת דרוכה, ובעיניה הניצוץ המוכר. "דברי".

"נמאס לי מהדמות האפרורית והשקטה שאני מייצגת תמיד". אני יורה בלי לנשום. "יש לי המון כישורים ורצון להעניק ולתרום. את יודעת, מכירה אותי לא מהיום. והכל כ"כ חנוק בתוכי, מנסה ולא מצליחה להוציא. וגם כשלפעמים אני אוזרת עוז בנפשי ומקריאה קטע בכיתה או עונה לשאלה, לא מצליחה להימלט מהאדמימות המסגירה העוטפת אותי, מהגמגום הקל והרעד שאוחז בי". לוקחת אויר וממשיכה. "אין לך מושג כמה זה אוכל אותי, מייסר אותי מבפנים. רוצה לצעוק, לצרוח. תקשיבו, אני פה! יש לי מה לומר, לתת ולשתף. אין לכם מושג עד כמה! אבל תמיד הצעקה דוממת.

וכעת, החלטתי שזהו. לא מוכנה להמשיך כך את חיי, לא מוכנה לקבור את עצמי, אך לא מצליחה להתקדם מעבר להחלטה. את חושבת שיש לי סיכוי? שאוכל להשתנות אי פעם?"

"יש לך ספק, אפרתי?" רותי עוטפת אותי בחיבוק חם. "את יודעת כמה כוחות יש לך, ואני מאושרת בשבילך שהגעת להחלטה הזו. אין לך מה לדאוג, אני כאן אתך לאורך כל הדרך, עד שתגיעי לפסגת חלומותייך.
תאמיני בעצמך, ותראי שתגיעי לשם מהר מכפי שציפית".

הימים הבאים הביאו בעקבותיהם רגעים קסומים, נחשקים. העבודה הייתה עמוקה ובלתי מתפשרת. והתוצאות דברו בעד עצמם. ורותי, מלאכית שכמותה, הייתה שם לאורך כל הדרך. ממריצה, מחזקת, מרימה ותומכת. מגשרת ביני לבין חלומי בדרכים הידועות רק לה.

לאט אבל בטוח, כבשתי חלקה אחר חלקה בשדה החברתי. הפידבקים החמים שהחלו לזרום אלי, ההערכה וההערצה בעיניהן של חברותיי והקסם שהחל לדבוק בי, נתנו לי את הכוח להמשיך.

מדי פעם מצאתי את עצמי עוצרת, תוהה כיצד כל זה קרה. ברור שעבדתי והשקעתי. אך בכל זאת, המהפך היה בלתי טבעי, מהיר מדי.

מצאתי את עצמי הודפת במהירות את המחשבות. טוב לי כעת, כל כך טוב, ואין שום סיבה להעכיר אותו במחשבות מנמיכות. מוטב להתקדם עם הפעילות הקרובה, ולהמשיך לכבוש עוד יעד ופסגה.

וכעת, כשסוף סוף הגעתי אל הטופ, ריכוז מחנה שכבה ט', אני מוצאת את עצמי במקום הכי רחוק, נמוך ומייסר.

"למה?" אני זועקת בלי מילים ממעמקי נשמתי המיוסרת. "למה הייתי צריכה את כל הזינוק הזה? בשביל להתרסק ולבכות את עתידי?".

השקט עונה לי, והדמעות.

>> לפרק ה'

 

[ליאורהA]

@shevi123
זה מעולה! אהבתי את השינוי בצורת הסיפור, להרגשתי הוא מעלה את הסיפור ברמה ומוסיף לעניין בקריאה.

הכתיבה בהווה מתאימה מאוד וסגנון הדיבור של הבנות כ"כ אותנטי, במיוחד זה:

"וגם אם לא... עזבי, חבל על הזמן. בכל מקרה זה כבר לא רלוונטי."

כאן

היא נושפת לתוך אוזני,

אני נושפת לנייד.

אולי תשני את אחד הפעלים, אא"כ יש סיבה מסויימת לחזרתיות.

השקט עונה לי, והדמעות.

מהמם! דומה למשפטים האלו:

היא השופטת, הסוהרת והאסירה גם יחד.

שופטת סוהרת ואסירה.

יפה שאת מסיימת את הפרקים במשפטים כאלו.

הימים הבאים הביאו בעקבותיהם רגעים קסומים, נחשקים. העבודה הייתה עמוקה ובלתי מתפשרת. והתוצאות דברו בעד עצמם.

אני תוהה קצת אם זה לא נשמע מוקצן ובלתי הגיוני שדבר כזה יקרה כל כך מהר. אבל כתבת ש:

אך בכל זאת, המהפך היה בלתי טבעי, מהיר מדי.

וזו הסיבה להמשך העלילה... אז זה מובן.


מחכה להמשך!

 

[shevi123]

זה מעולה! אהבתי את השינוי בצורת הסיפור, להרגשתי הוא מעלה את הסיפור ברמה ומוסיף לעניין בקריאה

תודה

אולי תשני את אחד הפעלים, אא"כ יש סיבה מסויימת לחזרתיות.

אין סיבה. אם זה מפריע, אשנה.

וזו הסיבה להמשך העלילה... אז זה מובן.

אכן