סיפור בהמשכים דמעה דוממת

[מגבת]

לא כל כך הבנתי את המשפט הזה.
תודה על המשוב!

בסדנה עם מיה קינן, היא אמרה שאחד הדברים שמעצימים גיבור סיפור, זה כאב.

הכאב העצום שהגיבורה שלך חווה, מעורר הזדהות וחמלה ומעצים את חווית הקריאה.
אבל כשבכל פרק אני צריכה לשנות את ההסתכלות שלי עליה, זה ממסמס את התחושה הזו,
גם ממכיוון '" בעצם, היא כבר מסודרת בחיים", וגם בגלל שהדמות שלה השתנתה מהעבר.
מקווה שהובנתי...

 

[shevi123]

בסדנה עם מיה קינן, היא אמרה שאחד הדברים שמעצימים גיבור סיפור, זה כאב.

הכאב העצום שהגיבורה שלך חווה, מעורר הזדהות וחמלה ומעצים את חווית הקריאה.
אבל כשבכל פרק אני צריכה לשנות את ההסתכלות שלי עליה, זה ממסמס את התחושה הזו,
גם ממכיוון '" בעצם, היא כבר מסודרת בחיים", וגם בגלל שהדמות שלה השתנתה מהעבר.
מקווה שהובנתי...

כן, הובנת לחלוטין.
תודה על ההשקעה
לדעתך, שילוב של פרקים שלמים על העבר שייתנו לו מקום גדול יותר יוכל לשפר?
פשוט בוחנת אופציות

 

[מגבת]

כן,
אם ממש חשוב לך להציג את העתיד כעת, אז עדיף לפחות פרקים שלמים.

 

[shevi123]

כן,
אם ממש חשוב לך להציג את העתיד כעת, אז עדיף לפחות פרקים שלמים.

השילוב חשוב.
תודה. עזרת לי מאד

 

[רוחי בלבוחי]

שבי הפרק נהדר, אני כל פעם מחדש מרותקת ומתפעמת מהרגשות החדים והמדוייקים שאת משקפת, תענוג.
גם אני חושבת כמו @מגבת שהיה כדאי לייחד פרקים נפרדים לעבר , קשה מאד לעבור מעבר להווה במיוחד שהשינוי הוא תהומי ממש.
מחלשה נסערת, נבוכה, מעורטלת וחסרת ישע, חסרת אדם קרוב לפרוק וללא עמוד שדרה,
מקבלת אפרת נפש קרובה מכילה ומעריכה, ילדים ובית חם.
הקפיצה מפה לפה קצת חדה.

 

[רוחי בלבוחי]

עלילה בראיית מנהרה.
כל העלילה לוקה בחסר מרכזי אחד - ראיית מנהרה.
כביכול כל העולם שאליו נחשף הקורא, הוא דרך נקודת המבט המאוד ספציפית של המספרת, אין עולם מבחוץ, ואין חיים חוץ מהפלונטר שבתוכו מסובכת הנערה.

אני אישית התרשמתי מהסיפור שהנערה נמצאת בתוך מערה חשוכה, ב4 קירות, מנותקת מהעולם החיצון לגמרי, שקועה בעלטה משלה, בעולמה שנפל עליה.

 

[shevi123]

שבי הפרק נהדר, אני כל פעם מחדש מרותקת ומתפעמת מהרגשות החדים והמדוייקים שאת משקפת, תענוג

תודה, כייף לשמוע

גם אני חושבת כמו @מגבת שהיה כדאי לייחד פרקים נפרדים לעבר , קשה מאד לעבור מעבר להווה במיוחד שהשינוי הוא תהומי ממש.

תודה על המשוב!
לקחתי לתשומת לבי

אני אישית התרשמתי מהסיפור שהנערה נמצאת בתוך מערה חשוכה, ב4 קירות, מנותקת מהעולם החיצון לגמרי, שקועה בעלטה משלה, בעולמה שנפל עליה.

אכן. וזה גם גם הרושם שרציתי להעביר.
ועדיין יש פה את הקונפליקט, כי הסביבה היא חלק משמעותי מאד מהסיפור.

 

[ליאורהA]

חשבתי שוב על מה שכתבת. שואלת בכנות. האם מבחינה מקצועית החזרה להווה לאחר פרקים ארוכים של עבר היא צורמת/לא נכונה?
בהנחה שזו לא גיחה פה ושם אלא אמשיך לבנות את הפרקים בצורה של עבר- הווה משולבים.
והאם 2 החלקים באותו פרק חייבים להיות בהקשר מסויים?
באופן אישי אוהבת שיש הקשר, אך האם זה מחוייב?
אשמח להחכים בעניין.

לדעתי אם את מתכננת להמשיך את כל הפרקים (או כמעט כולם) בחצי עבר - חצי עתיד, זה יכול לעבוד, כי אנחנו נתרגל לקפיצות האלה. אולי כן עדיף כמו שאמרו למעלה לעשות בפרקים נפרדים, השאלה אם החצאים של הפרקים מספיקים גם לפרקים שלמים (זה כבר חשבון שלך).
אבל זה לא יהיה מוזר שפתאום הסדר הזה מתחיל בפרק י"ג? (אני מנסה לחשוב על ספרים שמשלבים שני זמנים, ולפעמים הזמן השני כן נכנס יותר מאוחר...)

לשאלתך האם שני החלקים צריכים להיות קשורים - נראה לי שזה יותר מסודר ככה, סוג של מסביר למה הכנסת אותם באותו פרק. אבל כמובן שזה תלוי בסופרת, שזו את , ואין ממש כללים מוגדרים.

 

[shevi123]

אולי כן עדיף כמו שאמרו למעלה לעשות בפרקים נפרדים, השאלה אם החצאים של הפרקים מספיקים גם לפרקים שלמים (זה כבר חשבון שלך).

עם זה אין לי בעיה

אבל זה לא יהיה מוזר שפתאום הסדר הזה מתחיל בפרק י"ג? (אני מנסה לחשוב על ספרים שמשלבים שני זמנים, ולפעמים הזמן השני כן נכנס יותר מאוחר...)

בזה התחבטתי והתלבטתי רבות.
כרגע, כבר אין לי דרך לערוך אחורה... והחלטתי שעדיף להתחיל את השילוב כעת מאשר מאוחר יותר...
כי יש לו חלק ומקום בפני עצמו.
היה לי חשוב לדעת ולקבל משוב איך זה נראה מבחוץ. תודה

 

[.כותבת.]

מצד שני מקלקלת קצת את ההזדהות עם הגיבורה...

לא כל כך הבנתי את המשפט הזה.

אם הבנתי נכון - כשאת קוראת רק את הסיפור של ההווה, את מרגישה שם ביחד עם הגיבורה, ואם את מביאה חלקים שלה מהעתיד, אז את כבר כאילו מרגישה קצת - שהיא לא איתך.. היא כבר עברה את זה, נגמר. ואת רוצה במידה מסוימת לחוות את המהלך יחד איתה, לא לראות אותה אחרי זה כבר.
מצד שני כן יש משהו יפה בשילוב של העתיד, ואחרי שכבר הבאת חבל להפסיק, כי כבר הזדהינו עם זאתי של העתיד, וגם בעלה נראה דמות מעניינת, אולי אם תוציאי את זה כספר יום אחד תעשי את זה לפי סדר, אולי לא.. יש צדדים לכאן ולכאן ובסוף את המחליטה
תמשיכי לרתק אותנו
עריכה : עכשיו רואה שיש עוד חלק באשכול שלא קראתי, וכבר ענו על זה, לא שמתי לב

 

[shevi123]

בס"ד

פרק י"ד

"אפרתי?" קולה של רותי סודק את שריוני המתעתע. "אפרתי, אני ממש מצטערת אם הכאבתי לך. את יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה את יקרה לי. אני לא יכולה להישאר בצד ולראות אותך סובלת, מתייסרת וכאובה. בדיוק בשיא פריחתך. אחרי העבודה הקשה והאתגרים שניצחת. בבקשה אפי, תנסי לאסוף את עצמך. לא בשבילי. בשבילך! זה החיים שלך היפים והצעירים. ואת זכאית וראויה לחיות אותם בצורה הכי טובה. להמשיך ולדהור קדימה. לכבוש יעדים. לחבק את העולם ואת כל מה שהוא מציע לך. את שומעת?"

מוזר לדבר לגבשושית. מוזר יותר לדמיין שהיא תגיב.
לא רותי. שום מחסום פלדה לא עומד בפניה. היא פשוט לא רואה אותו. ממשיכה כאילו כלום לא קרה. תמיד הערצתי את עוצמותיה הנדירות עד שהרגשתי את הצד השני, הלא מוכר, הנלחם עד זוב דם. הרגשתי שאני ממש שונאת אותה. בעוצמות שלא הכרתי. חשקתי שפתיים בכוח. פחדתי ממה שיצא מהם.

"תעני לי אפרת" המטחים המשיכו. "תעני. משהו. תראי שאת רוצה, אפילו קצת. אני רוצה לעזור לך, חייבת שתגיבי. שתסכימי. בבקשה"

"את לא חייבת כלום, רותי. שמעת?" לא הכרתי את הקול שבקע מהפוך. "את משוחררת. לגמרי. תעזבי אותי, אני צריכה את השקט שלי עכשיו. תכבדי את זה. בסדר?". ואל תמתחי את החבל מדי. לא מבטיחה שתהיה לי שליטה על מה שיקרה. בשבילך, לא בשבילי. אני כבר שרופה, חברה.

"אה, כן?" קולה המלגלג הלם בי. הספירה לאחור החלה. "ומה בדיוק את מתכננת לעשות עם השקט? לאיפה בדיוק את חושבת שזה ייקח אותך? את באמת רוצה להעמיק את הבור? את הפער בינך לבין העולם? תתעוררי, אפרת!".

הצעקה שלה חתמה את הספירה. הציתה בי זעם בלתי נשלט. אנרגיות שלא ידעתי על קיומן.

"דייייי" צרחתי. "תפסיקי והרגע. את באמת חושבת שתמיד את יודעת הכי טוב מה לעשות. נכון? אז לכל כלל יש יוצאים מהכלל. תאלצי להפנים זאת". פניה ההלומות הגבירו את האוקטבות. "תפסיקי להבין אותי. תפסיקי לנחש מה טוב לי ומה לא. תפסיקי לנהל לי את החיים. הבנת?" התנשפתי. "זה שאני לוקחת כדורים ומאובחנת לא הופך אותי לפסיכית וחסרת שכל והבנה. הגיע הזמן שתפנימי את זה. כמה שיותר מהר!".

מעולם לא ידעתי כמה אנרגיות אפשר להוציא בדקה. התנשפתי, סחוטה.

רותי נשארה קפואה. פניה מתמזגות להפליא בקיר שמאחוריה. עיניה גדולות ושותקות. שתיקה משמעותית ומרגיזה.

"אני יודעת בדיוק מה את חושבת עכשיו!". אני לא מצליחה להרפות. "את מסמנת וי גדול על כל הסטיגמות שתקועות לך בראש. נכון? את אומרת לעצמך שממש חבל שהתחלתי לקחת טיפול תרופתי שמביא אותי למצבים כאלו. שחבל שלא שמעתי בקולך. שלא סירבתי לאבחנות וטיפולים. שהסכמתי להיכנס לכל הסבל הזה. אבל דבר אחד את לא יודעת". הקול שלי נשבר באחת, מדולל מאנרגיות. "גם לא תוכלי לדעת. יש המון גוונים לסבל. יש סבל של תופעות לוואי. מעצבנות. מאד. אך גרוע מהן הסבל האחר. זה שקדם להן. מבינה?".

אני לא שמה לב איך לאט לאט היא מתקרבת. מסיטה כיסא ונועצת בי עיניים קרובות. אני כבר לא שם.

"יש סבל שאוכל אותך שעה שעה. יום יום. באכזריות ללא הפסקה. ושום תופעת לוואי לא תתחיל להתחרות בו. כנראה שזה מה שנגזר. אז אם כבר לסבול. אני מעדיפה את הסבל התעשייתי שלפחות מביא לי קצת שקט".

אין בי לחלוחית. אין בי דמעות. רק קור צורב שחודר לעצמות. מקפיא אותי. את מחשבותיי. מוריד את השלטר על הכול.

מתוך החושך, אני מרגישה אותן. מהססות, רועדות. עוטפות אותי באחת.

"אפי" לחשה רותי, לא מפסיקה לחבק. "מתנצלת, אהובה שלי. למה לא שיתפת אותי? לא העליתי בדעתי מה את עוברת. לא שחררת כלום. השארת לי לראות את התוצאות. ציפית שאתמוך בלי להבין. זה מגיע לך. אבל היה לי קשה. אני עכשיו מבינה כמה לא הבנתי. וכמה הכאבתי לך. תסלחי לי בבקשה. למרות שלא מגיע לי".

"את לא ידעת" מילותיי סדוקות. נשאבות בכוח מהבאר הבלתי נדלה. "לא ידעת לגמרי מה קורה. לא רציתי להיכנס לעומקים האלו. לשתף אותך בחלקים הכאובים, הדחוקים שהיו גדולים עלי. ועדיין, אני לא מצליחה להתמודד איתם. רציתי לפחות לשמור על כבודי. על התדמית המושלמת שלי. עד שהכול התנפץ לי בפנים. זרק אותי לחיי כלא של מיטה ותרופות. את לא אשמה רותי. תביני אותי, שאין לי כבר כוח. וכן, אני חושבת שאני צריכה יותר שקט מתמיד. צריכה לעכל. להבין מה קורה אתי. להתרגל למונחים רפואיים ומינונים. זה לא כזה פשוט, רותי. זה עולם אחר ממש. ההיכרות אתו דורשת משאבים עצומים. ובמצב שלי זה דורש הרבה יותר".

"אני מבינה אותך. מנסה להבין כמה שיותר. ואני שמחה ששיתפת אותי. שהכנסת אותי לעולם הזה. מבטיחה לך שאמשיך להיות אתך. לגמרי. כמו תמיד".

"דבר אחד, רותי, אני חייבת שתבטיחי לי. חייבת". מגייסת את שארית כוחותיי.

"אני אתך, אפי. שומעת כל מילה". צליל חדש מנגן את מילותיה.

"תבטיחי לי, רותי. תבטיחי לי שלעולם לא תשפטי אותי בצורה כזו. שלעולם לא תשימי סימני קריאה לפני שאת מסיימת עם סימני שאלה. לעולם אל תסיקי מסקנות מהירות. קחי בחשבון שפעמים רב הנסתר על הגלוי.
וכן". חיוכי כואב. "גם אם אחליט להסתיר בהמשך. את אהובה וקרובה. חלק ממני. אבל גם לאהובים לי מכול לא אוכל לצערי להבטיח כי הם יהיו חלק גם בחלקים הפחות פוטוגניים של חיי. את מכירה אותי. מכירה את הדרך הקשה שעברתי כדי לבנות לי תדמית כלבבי. השברים שלה פוצעים את לבי. ואין לי לאן לברוח. אני מנסה לפחות להציל את מה שניתן. לא אוכל לוותר על חלקי תדמית נוספים. גם לא למענך, אהובה. תביני אותי, בסדר?"

"מבינה, ברור שמבינה". היא לוחשת, מפורקת. "רק תשמרי על עצמך, אפרתי. אל תעמיסי מדי. גם ככה קשה וכואב. ואם". היא עוצרת, בולעת דמעות. "אם את מרגישה שאת לא יכולה לספר לי. לפחות תשתפי משהיא אחרת. אולי משהיא מבחוץ, שלא תרגישי לא נעים מולה".

"את מתכוונת לפסיכולוגית?". אני קוטעת אותה בחדות. "נראה לך שזה מה שחסר לי בחיים? שאצא פסיכית אמתית? עזבי, מספיקה לי המיטה. מוותרת על הספה שלה".

"מה שתרצי, אפי. בסך הכול הצעתי. אבל המושכות בידיים שלך. סיכמנו, לא?".

סיכמנו. ברור. ותודה לך חברה. הצלחת להפתיע אותי שוב לטובה. כמו בימים הטובים. מספרות לה עיניי.

אני מאמינה בך. יותר ממה שאת חושבת. מחזיר לי מבטה. חושבת עלייך המון יותר מתמיד. יותר ממה שנראה לך. וגם המילים שאת מפרשת לרעתך. הן יוצאות מבריכות של אהבה. תאמיני לי. תאמיני בך.

 

[Reizy Esh]

@shevi123 רציתי לכתוב ביקורת,
אבל אני מתלבטת.
תכתבי לי אם את בטוח רוצה.

 

[shevi123]

@shevi123 רציתי לכתוב ביקורת,
אבל אני מתלבטת.
תכתבי לי אם את בטוח רוצה.

תמיד! ותקף לתמיד.

 

[Reizy Esh]

תמיד! ותקף לתמיד.

או. קיי.
שאלתי כי לאחרונה הרגשתי שלא תמיד אנשים שכתבתי להם ביקורת ממש רצו אותה
אז שוב, כתבתי לך את זה כבר, מאד מעריכה את זה.
ובכללי- מעריצה אותך על ההתמדה בכתיבה. תני לי קצת מזה, טוב?...

מסייגת מראש שאני כמעט לא קוראת סיפורים בהמשכים, ובפורום כזה בטח שקשה לאחוז פרטים.
אז אולי אני כותבת לך דברים לא מבוססים ואולי כתבו לך כבר.

1. כשקראתי את הפרק הזה הייתה לי הרגשה שכבר קראתי פרק דומה בעבר.
היינו כבר בקונפליקט הזה, בדיאלוגים כאלה.
אני מרגישה שהעלילה מתקדמת קצת במעגלים.

2. אפיון דמויות: יש פה כמה כאלה שמדברות באותה שפה.
נניח, רותי ואמא, מדברות ממש דומה. המילה "אהובה" קפצה לי כאן כמה פעמים, וטרחתי ללכת אחורה,
וראיתי שגם אמא שלה עושה בה שימוש.
בכלל, רותי הזאת. מושלמת מידי. והייתי רוצה לקרוא קצת גם על ההתמודדות שלה.
עכשיו, יכול להיות שזה קופץ לי כי אני בדיוק במן תקופה כזו של ניסיון לאפיין את הדמויות שלי בצורה מדויקת יותר.
אבל ככה הרגיש לי

 

[shevi123]

אז שוב, כתבתי לך את זה כבר, מאד מעריכה את זה.
ובכללי- מעריצה אותך על ההתמדה בכתיבה. תני לי קצת מזה, טוב?...

תודה גם אצלי לא תמיד זה קורה. ממש לא. לפעמים נדרשת דחיפה רצינית והחלטה של לכתוב בכוח! מכירה?

היינו כבר בקונפליקט הזה, בדיאלוגים כאלה.
אני מרגישה שהעלילה מתקדמת קצת במעגלים.

הקונפליקט הזה לא היה עדיין. הוא חריג לעומת הקודמים בצורה משמעותית.
זו פריצת דרך מבחינת רותי להשאיר את הידענות והדעתנות שלה קצת מאחור. ולהיות באמת ממקום אוהב שיודע את מקומו.שיודע שהוא לא מבין באמת.

אפיון דמויות: יש פה כמה כאלה שמדברות באותה שפה.
נניח, רותי ואמא, מדברות ממש דומה. המילה "אהובה" קפצה לי כאן כמה פעמים, וטרחתי ללכת אחורה,
וראיתי שגם אמא שלה עושה בה שימוש.

מעריכה את הבדיקה וההשקעה, באמת. קריטי לדעתך להפריד רציני? כתבתי את זה ממקום שכולנו משתמשים בזה... לאו דווקא סגנון מסויים. מסקרן אותי איך הרגשת עם זה.

בכלל, רותי הזאת. מושלמת מידי. והייתי רוצה לקרוא קצת גם על ההתמודדות שלה.

אממ... האמת שהרגשתי שהיא לא לגמרי כזאת. יש לה חלקים ממש לא מושלמים שבולטים לרעה. חוץ מהפרק האחרון ששם היא ממש יצאה מלכה.
לגבי ההתמודדות שלה - תודה! אני אנסה לפתח את זה. לא חשבתי בכיוון.

עכשיו, יכול להיות שזה קופץ לי כי אני בדיוק במן תקופה כזו של ניסיון לאפיין את הדמויות שלי בצורה מדויקת יותר.

ספרי על זה. ואם יש לך טיפים להעניק זה יהיה ממש בונוס.
תודנ על המשוב, יקרה.
קראתי כל מילה ומאד מעריכה את המאמץ וההשקעה

 

[מוצג]

שלעולם לא תשימי סימני קריאה לפני שאת מסיימת עם סימני שאלה.

אהבתי תמשפט!

אני עוקבת אחרי הפרקים ונהנית מאד! (אם אפשר לקרוא לזה כך...) הכתיבה משובחת וזורמת.
אם יורשה לי...
הדבר היחיד שמפריע לי בו זה שיש יותר מדי רגש.
בדיבור של רותי יש כמויות וזה כבר קצת לא נשמע אמין...
אני הייתי מאזנת קצת בנושא...
אני אישית אוהבת קטעים שהרגש משודר מתוכם ולא כתוב ממש.
אבל זה עניין של טעם...
מחכה לפרק הבא!

 

[shevi123]

אהבתי תמשפט!

אני עוקבת אחרי הפרקים ונהנית מאד! (אם אפשר לקרוא לזה כך...) הכתיבה משובחת וזורמת.

תודה, כייף לשמוע

הדבר היחיד שמפריע לי בו זה שיש יותר מדי רגש.
בדיבור של רותי יש כמויות וזה כבר קצת לא נשמע אמין...
אני הייתי מאזנת קצת בנושא...
אני אישית אוהבת קטעים שהרגש משודר מתוכם ולא כתוב ממש.
אבל זה עניין של טעם...

אישית לא הפריע לי. הרגיש לי שזה זורם ספונטני ומביע טוב. אבל זה כמובן נתון לדיון.
הרגשת את זה בכללי או אצל רותי? מרגישה שהיא מדי 'מתלקקת'?
הסיפור במהותו הוא אכן רווי רגשות. מוצאת את עצמי מתלבטת לעתים היכן עובר הגבול בין הבעה עוצמתית שבאה לחבר ולהעביר את ההרגשה לעומק, לבין עומס יתר.
תודה על המשוב!

 

[מוצג]

אישית לא הפריע לי. הרגיש לי שזה זורם ספונטני ומביע טוב. אבל זה כמובן נתון לדיון.
הרגשת את זה בכללי או אצל רותי? מרגישה שהיא מדי 'מתלקקת'?

הרגשתי בכללי אבל בעיקר אצל רותי..
אבל כנראה באמת עניין של טעם...
היה מעניין לשמוע עוד דעות בנושא

תודה על המשוב!

בכיף!
תודה לך!

 

[מגבת]

הדבר היחיד שמפריע לי בו זה שיש יותר מדי רגש.
בדיבור של רותי יש כמויות וזה כבר קצת לא נשמע אמין...

ואוו, לקחת לי את המילים,
@shevi123 , את כותבת מדהים ורגיש.
אבל כדאי לבסר ( לשון בוסר) קצת את הדמויות.

הן צעירות בסך הכל, ותמיכה מקצועית כמו שהופגנה כאן,
כולל המשלב הגבוה של הדיבור שלהן קצת לא מתאים..
גם השטף דיבור של הגיבורה לא נראה לי מתאים כל כך, אבל אולי אני טועה?
עוד משהו, זה שרותי בכלל בכלל לא נרתעת /נגעלת, מוזר לי.
בכל אופן, טבעי שהסטיגמות קופצות לראש
(אהבתי שכתבת את זה, אבל חבל שזה בא רק מצידה של הגיבורה ולא רותי)
וחוץ מזה, רותי צריכה לשמור על השם הטוב שלה..
לא מפליא שהיא לא חוששת בכלל להמשיך להתיידד אתה?

אני רק מניחה כאן שאלות שעלו לי תוך כדי קריאה, תעשי עם זה כרוחב דעתך.
אגב, הסיפור מציף בעיה מאד חשובה, מגיע לו (ולך) הרבה כבוד..

 

[shevi123]

קודם כל, תודה על המשוב המפורט והמושקע! לא מובן מאליו בכלל!

אבל כדאי לבסר ( לשון בוסר) קצת את הדמויות.

תוכלי לפרט לי למה כוונתך?

הן צעירות בסך הכל, ותמיכה מקצועית כמו שהופגנה כאן,
כולל המשלב הגבוה של הדיבור שלהן קצת לא מתאים..

תודה על תשומת הלב. אבחן את זה שוב

עוד משהו, זה שרותי בכלל בכלל לא נרתעת /נגעלת, מוזר לי.
בכל אופן, טבעי שהסטיגמות קופצות לראש
(אהבתי שכתבת את זה, אבל חבל שזה בא רק מצידה של הגיבורה ולא רותי)
וחוץ מזה, רותי צריכה לשמור על השם הטוב שלה..
לא מפליא שהיא לא חוששת בכלל להמשיך להתיידד אתה?

דווקא היא נורא התנגדה ונסתה לברוח מההגדרות והמצב. לא מספיק מובלט לדעתך?
רותי מנסה לשמור בדרכה שלה. היא די בטוחה שביא תצליח לעזור לה להתגבר. כמו שהצליחה לעזור לה לעבור מכשולים משמעותיים אחרים.
ודבר נוסף שכן הדגשתי, שמצבה של אפרת כרגע על אש נמוכה עם הקפדה יתירה על הסתרה.
כך שלפחות כרגע היא די מוגנת

אגב, הסיפור מציף בעיה מאד חשובה, מגיע לו (ולך) הרבה כבוד..

תודה! זו אכן מטרתו ומקווה שאוכל לעמוד בכך בכבוד. ולהעניק מבט אחר, מעריץ ומכבד לאותם גיבורים.