בס"ד
פרק ה'
המעלית מזנקת, מנחיתה אותנו בקומה ה21. צועדת כמו מתוך חלום אל חדר 23, הקליניקה המפוארת של פרופ' קליינמן הנודע.
אבא ואמא לצדי, האווירה טעונה ומלאת כובד ראש. "אפי, את יודעת" שוברת אמא את השתיקה. "עשינו הרבה מאמצים כדי להגיע לפה. את יודעת שאנו רוצים את טובתך ועושים הכול בשביל זה. מה שאני מבקשת ממך, בת אהובה שלי, פשוט לשתף פעולה". היא מגניבה ליטוף קל לכתפי.
"את יודעת,אפי" לוחשת באוזני. "אני כל כך מתגעגעת לחיוך שלך, לשמחת החיים הכובשת. לפעלתנות ומרץ הנעורים שלך. את תעזרי לנו להגיע לזה, נכון אפרתי?".
אני שותקת. לא רוצה להתחייב.
אמא נאנחת ומחליקה ליטוף נוסף. "אני סומכת עלייך, אפוש. תמיד גלית בגרות ותושייה, בכורה אהובה שלי. אני יודעת שלא תאכזבי ותקבלי אחריות".
הדלת שנפתחה קטעה את המונולוג.
'הנה זה בא, אפי' שוב המחשבות הללו. 'זה הגיע. אין מנוס. נכון, מעולם לא שיערת בנפשך שכף רגלך תדרוך במקום נורא שכזה. מה לעשות? תצטרכי להתמודד גם עם זה' כבר התרגלתי להיאנח, ישישה שכמותי.
פרופסור קליינמן היה עניני וחד. שאלותיו קצרות וממוקדות, לא מפספסות שום פרט.
הוא רצה לדעת מה קרה לפני, ומה קורה כעת. העמיק עד שנות ילדותי המוקדמות ולאורך השנים עד עתה.
תחקר אותי בנפרד, ואחר כך את הוריי לבדם.
לבסוף כנס את כולנו לסיכום הפגישה.
"ובכן" כחכח קלות בגרונו. "אספתי את כל הנתונים הרלוונטיים, שהובילו אותי לאבחנה".
ידיי רעדו ללא שליטה. רק מגעה של אמא הרגיע אותי מעט.
"אפרת חווה אפיזודות משתנות בצורה קיצונית. לפני כשנה חווית מצב של היי" פנה אלי, סוקר את שפת גופי במבטו החד, המקצועי.
שתקתי. מאפשרת לו להמשיך.
"וכעת נקלעת למצב דיכאוני מתמשך וארוך. בשפה המקצועית זה נקרא הפרעה דו קוטבית, או במונח השכיח יותר מאניה דפרסיה".
בום!! פיצוץ עז החריש את אוזני. צמרמורת עזה טלטלה אותי.
זה לא יכול להיות!!! זה פשוט לא יכול להיות.
כמו מתוך ערפל, חדרו אלי מילותיו של הפרופסור.
"המחלה מתאפיינת במצבים קוטביים של היי ודאון. לשמחתנו, להפרעה יש טיפול יעיל שמאפשר לרבים מהסובלים ממנה לנהל אורח חיים תקין לגמרי.
הדרך הטובה ביותר להגיע לאיזון מלא, היא שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי.
אמנם נדרשת השקעה, אך היא נצרכת ביותר כדי לחזור לתפקוד מלא".
"אפרת," הוא פונה אלי. מבטו הבהיר ממוקד, לא מאפשר התחמקויות. "אני יודע שזה לא פשוט להיכנס לתהליך קפדני של נטילת תרופות קבועות וטיפול פסיכולוגי מסודר ועקבי. התרשמתי ממך שיש בך כוחות נפש חזקים. את לא טיפוס שמוותר לעצמו. את טיפוס נלחם עד הסוף, עד לכיבוש המטרה.
את תעמדי בזה. אני בטוח בכך. תוכלי להמשיך בחייך כמעט כרגיל. מה שנדרש ממך, כפי שציינתי, זו הקפדה מוחלטת של נטילת תרופות כסדרן, בשעות קבועות. וליווי פסיכולוגי שבועי. אני פה כדי לתת לך את כל מה שאפשר כדי לנצח. הנייד שלי זמין 24 שעות ביממה לכל שאלה.
אני חייב את ההבטחה שלך לשיתוף פעולה מלא. אחרת, כל המאמצים יוכתרו בכישלון. את תעשי את זה, נכון?".
אני שותקת כהרגלי. דמעות חצופות מתגנבות, מותירות פנינים על לחיי.
הוא המתין, כביכול כל הזמן שבעולם לרשותו.
מבטי העיקש התמודד מול מבטו הנחוש. לבסוף נכנעתי, הנהנתי קלושות.
"מעולם לא טעיתי באיש" חייך בסיפוק. "ידעתי שאת מהנלחמים והמנצחים".
"יש לכם בת חזקה" הוא פונה להוריי ההלומים. "חזקה וגיבורה. היא תנצח, אין לי צל של ספק בכך".
אמא הייתה הראשונה שהגיבה, מנסה לנחות לאדמה הקשה.
"אני רוצה לקבל יותר פרטים, בבקשה" נחרצת כהרגלה. "מה ההשלכות? האם ניתן להבריא? האם יש תופעות לוואי? ואיך אנו מוודאים שזה לא חוזר על עצמו?".
אני כבר לא הייתי שם.
מחשבות אכזריות הטריפו אותי. הכול פעל כנגדי.
הפרופסור הבטוח מדי, האבחנה הקשה. המציאות האכזרית הכתה בי בכל הכוח.
ידעתי שהרגע הזה הוא הרגע הגורלי שיחצה את חיי לשניים.
שלום לך גיל עשרה רגוע ומקסים. שלום לך פסגה נחשקת, כמעט והיית שלי, רק כמעט.
שלום לכם חיים רגועים נטולי דאגות משמעותיות.
לצערי אני נפרדת מכם.
מסלול חיי סוטה בחדות לדרך חשוכה וקודרת, מלווה בתרופות שיחזיקו אותי שפויה. בליווי פסיכיאטרי ופסיכולוגי תמידי.
אני, שתמיד לעגתי בסתר לבי לאומללים שנזקקו לשירותי הרפואה. שקראתי את עלוני 'בית חם' בשקיקה, סקרנית לגלות עולם מלא, כל כך אחר. נושמת בהקלה שברוך השם זה כל כך רחוק ממני.
אני שכבשתי פסגות, אפופת הילה. מלווה בהערצה ויוקרה. מוצאת את עצמי מובלת אחר כבוד לתא המעצר. מתבוננת בעיניים כלות בחופשיים המאושרים, שאזיק התרופות והסטיגמה הנוראית פסח עליהם.
בדרך, נכנסנו לסופר פארם. מצטיידים עם כמות לא מעטה של כדורים, מלווי החדשים מעתה.
המיטה הנאמנה קבלה אותי באהבה. הכול כל כך רגיל לכאורה, אך כל כך שונה ואכזרי.
הבית החמים, חדרי האהוב, כל המוכר לי הצטמק מול קרירותו המצמררת של התא הזה, תא המעצר החוצץ בשקט, בצורה כמעט בלתי נראית. אך כל כך צורבת.
>> לפרק ו'