הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
פרק ס'
"אנחנו לא נשארים פה שבת. אין מצב. אני עם ההרפתקאות כאן סיימתי", ארי יורה בשטף. אני צובטת את עצמי. זה כואב. מביטה שוב בנייד. זה ארי. אין ספק.
"מה קרה?" דמיונות פרועים מציירים לי סיטואציות מחרידות.
"יום רביעי היום, נכון?" הוא שואל רטורית. "והחברה פה לא ממש בעניין של סיום אשפוז. הבדיקות משתפרות מיום ליום ואנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית. אנחנו פה כבר שלושה ימים. מיצינו". הוא מתנשף ואני מנסה לדמיין את הסיטואציה. איפה האריה שבו התחבא עשור וחצי? הימים האלו לא גומרים להפתיע אותי. מעניין מאיפה תגיח ההפתעה הבאה. הוא ממשיך בשטף ופתאום הקול שלו צונח ללחישה. "את שומעת? אני כמעט בטוח שהם משאירים אותו פה רק כדי להתרשם ולבדוק את המחלה הנדירה שלו. את יודעת כמה סטודנטים מגיעים לפה? כמה רופאים מתלחששים בסקרנות? עוד מעט הוא יהיה פה מוצג לראווה". ואוו. לא חשבתי על זה. אני מתכווצת רק מהתיאורים.
"בקיצור, אני הולך לדבר עם מנהל המחלקה. אם לא נשים לזה סוף נשאר תקועים פה. ואני", הוא שוב מתנשף. "אני עם בתי חולים סיימתי. לא רוצה להכיר שום מחלקה. מיציתי לגמרי. מסכים לחזור לפה רק למחלקה מסוימת", הוא קורץ בחיוך. אני יודעת בלי לראות.
"בהצלחה, ארי", אני ממלמלת, מוסחת. "ותודה על כל המאמצים. מעריכה את זה מאוד".
"תשאירי את זה לבית. ממש עוד מעט כשנזכה להשתחרר מכאן". עוד נשיפה והשיחה מסתיימת. מותירה אותי שקטה ומהורהרת. לא מבינה מה קורה. לא מבינה איך תהליכים של שנים פתאום תופסים תאוצה בימים ספורים. לא מבינה כלום.
מציצה בשעון ומנסה לחשב מהלכים. יש עוד שעתיים עד איסוף הילדודעס. לקפוץ לבית החולים לא ריאלי. חייבת הסחת דעת לפני שהמחשבות תערבלנה אותי במערבולת אין סופית. מתיישבת על הספה. מתעלמת מהררים שצמחו עליה, ממתינים ליד שתקפל ותאחסן. פותחת מחשב נייד. תוהה מה לעשות בו. בוחרת להתחיל עם מוזיקה טובה. מוצאת שיר אקראי וברגע אחד נשטף החלל ברגש עדין. קולו של מוטי שטיינמץ מרעיד את אמות הסיפים כשהוא מתחנן בקול רועד, "רחמנא דעניי לעניי ענינא..." אני לא לגמרי מבינה את המילים אבל אי אפשר לפספס את המשמעות הכללית שלהם. אני נסחפת עם המילים, המנגינה המרטיטה והקול שנוגע ברגש. הכול מתערבל לי מול העיניים וכשהקול שלו נשבר בבכי מעומק הלב אני כבר נמסה בדמעה ובתפילה. בצעקה מעומק הלב. ענני. בבקשה, ענני. שיהיה טוב. שיהיה טוב.
לפעמים דווקא כשמפציע האור הכול נהיה שברירי כל כך. כמו פעוט שמנסה פסיעה ראשונה מתנדנדת וממשיך בהליכת ברווז עד שמועד וקם וממשיך למעוד ולקום. אני כבר לא פעוטה ופחות גמישה. מרגישה ישישה במאה שנה מגילי האמתי. פחות גיל שמתאים לשינויים. אולי פיזיותרפיה טובה תעזור אבל לא בטוחה שיש לי כוח לזה. ענני העונה לשבורי לב, ענני.
יום חמישי בערב. אנחנו יושבים במטבח. מותשים. נושפים בהקלה. מעבר לקיר ישנות הבנות וקול נשימתן נשמע קסום כל כך. יוני במיטתו מתענג על טיפות אחרונות של שוקו.
ובחדר השלישי, מתפנק לו גיבור האירוע. הכיסא ליד מיטתו עמוס בספרי קריאה שקבל במתנה או השאלה. והוא מתכרבל בשקט, שקוע בהרפתקאות מעולמות אחרים. והכול שקט, שקט כל כך. נקי ונעים. לפני כמה שעות עוד היינו שם, בבית החולים. המעבר החד מסחרר.
"גם אתה ככה? מנסה להבין מה קורה ואם זו מציאות שהפכה לחלום או חלום שהפך למציאות?" ההגדרה משעשעת אותי ומדויקת כל כך.
"אהה" הוא משיב חולמני. "באמת הזוי. לא מצליח לקלוט מה היה פה ואיך הסתדרנו בכלל. והמשפחה שלך שהתגייסה פתאום. כאילו חפשו הזדמנות לעזור בצורה חלקה. לרמוז גם על עזרה בצורה אחרת. זה לא נתפס". הוא משעין ראשו על כפות ידיו.
"כן זה באמת הפתיע אותי. הם מדהימים תמיד. אבל לא הכרתי אותם ככה. כמה שעות השקיעו. מנחם בכלל שהגיע מחוץ לעיר. מיכלי שהייתה פה כל יום. ואבי שקפץ בערבים וארגן משמרות. איך היינו יכולים להסתדר בלעדיהם?".
ארי מביט בי במבט ארוך. "את יודעת מי הכי הפתיעה אותי?" הוא שואל וממשיך להישיר מבט. כנראה שאני מסמיקה. המראה שהציב לי מכריחה אותי להביט ישר. לנסות להבין.
"צודק", אני מאשרת. "באמת לא מבינה איך זרמתי עם זה. אולי הסיטואציה המלחיצה שהמיסה מגננות. הביאה למצב הישרדותי שכבר לא אכפת לי מכלום. העיקר לשרוד? אולי זה החום המשפחתי והקלילות בה הם הציעו עזרה כאילו זה מובן מאליו?".
"אולי, כנראה זה שילוב של שניהם. הם באמת עשו מעל ומעבר. ואולי נשלחו משמיים לפתוח לנו פתח משמעותי יותר. אולי לא נצטרך להגיע, חלילה, למצבי קצה כדי לשתף ולהיעזר. אולי הגיע הזמן שנושיט גם אנחנו יד. נשתף פעולה. נשתף בכלל. נפסיק לחיות על אי בודד ומרוחק".
המחשבות שלי מתערבלות. "איך בדיוק? הם רגילים שאנחנו בסדר. פתאום נהפוך לנזקקים? נהרוס תדמית שבנינו במשך שנים ארוכות? כמו שהסתדרנו עד היום, ככה נמשיך להסתדר הלאה".
"הסתדרנו" הוא מגחך, "אולי דמיינו שהסתדרנו. אולי קיווינו כך. אבל את יודעת, כמה שבועה תהיה יפה ונוצצת. עדיין היא בועה. אולי הגיע הזמן להציץ החוצה ולראות מה באמת קורה. מה המחירים שאנחנו משלמים כדי שהיא תישאר יפה, נוצצת ומושלמת. כמה אנרגיות מיותרות שהיו יכולות לתרום לדברים חשובים יותר". הוא מתנשם. לוקח שוב אוויר ולוחש במאמץ. "ומה המחיר שהילדים משלמים על כל המצב."
הוא קם, נשען על השיש. "זוכרת מה סיכמנו בתחילת האשפוז?" הוא שואל רטורית. "זה עדיין בתוקף. והסכם הוא הסכם, לא? הגיע הזמן להביא אותו לפסים מעשיים".
הוא צודק, ארי. כמו תמיד. אז היה ברור לי כל כך שחשוב שנשמור על עצמינו. בכל מחיר. שנילחם על איכות החיים שלנו ושל הילדים. שניעזר כמה שצריך, בדרך הלא פשוטה הזו. אבל עכשיו? חזרנו לחיים, לא? למה להפוך יוצרות. לחפש שבילים חדשים. לטשטש את הקודמים, היפים והמושלמים.
הכלים קוראים לי. והמים השוטפים, מסדרים לי קצת את המחשבות. מהדהדים אותם. מניחים סימני שאלה על שבילים מושלמים.
"אני יוצא למעריב", ארי מתנער, "ואל תילחצי. שום דבר לא יבוא ברגע. זה תהליך, ייקח זמן עד שיתפוס תאוצה. אבל חשוב שנתפוס את ההזדמנות. שלא תתמסמס לנו. בסדר?" הוא שואל – קובע.
"אם אתה אומר" אני אומרת במאמץ ואיזה יופי שהמים מטשטשים את הנימה. "אני צריכה לעבד ולחשוב. זה... קצת גדול עלי. אבל מבטיחה לחשוב".
"סומך עלייך", הוא אומר בקלילות. "יצאתי. נדבר".
פרק ס'
"אנחנו לא נשארים פה שבת. אין מצב. אני עם ההרפתקאות כאן סיימתי", ארי יורה בשטף. אני צובטת את עצמי. זה כואב. מביטה שוב בנייד. זה ארי. אין ספק.
"מה קרה?" דמיונות פרועים מציירים לי סיטואציות מחרידות.
"יום רביעי היום, נכון?" הוא שואל רטורית. "והחברה פה לא ממש בעניין של סיום אשפוז. הבדיקות משתפרות מיום ליום ואנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית. אנחנו פה כבר שלושה ימים. מיצינו". הוא מתנשף ואני מנסה לדמיין את הסיטואציה. איפה האריה שבו התחבא עשור וחצי? הימים האלו לא גומרים להפתיע אותי. מעניין מאיפה תגיח ההפתעה הבאה. הוא ממשיך בשטף ופתאום הקול שלו צונח ללחישה. "את שומעת? אני כמעט בטוח שהם משאירים אותו פה רק כדי להתרשם ולבדוק את המחלה הנדירה שלו. את יודעת כמה סטודנטים מגיעים לפה? כמה רופאים מתלחששים בסקרנות? עוד מעט הוא יהיה פה מוצג לראווה". ואוו. לא חשבתי על זה. אני מתכווצת רק מהתיאורים.
"בקיצור, אני הולך לדבר עם מנהל המחלקה. אם לא נשים לזה סוף נשאר תקועים פה. ואני", הוא שוב מתנשף. "אני עם בתי חולים סיימתי. לא רוצה להכיר שום מחלקה. מיציתי לגמרי. מסכים לחזור לפה רק למחלקה מסוימת", הוא קורץ בחיוך. אני יודעת בלי לראות.
"בהצלחה, ארי", אני ממלמלת, מוסחת. "ותודה על כל המאמצים. מעריכה את זה מאוד".
"תשאירי את זה לבית. ממש עוד מעט כשנזכה להשתחרר מכאן". עוד נשיפה והשיחה מסתיימת. מותירה אותי שקטה ומהורהרת. לא מבינה מה קורה. לא מבינה איך תהליכים של שנים פתאום תופסים תאוצה בימים ספורים. לא מבינה כלום.
מציצה בשעון ומנסה לחשב מהלכים. יש עוד שעתיים עד איסוף הילדודעס. לקפוץ לבית החולים לא ריאלי. חייבת הסחת דעת לפני שהמחשבות תערבלנה אותי במערבולת אין סופית. מתיישבת על הספה. מתעלמת מהררים שצמחו עליה, ממתינים ליד שתקפל ותאחסן. פותחת מחשב נייד. תוהה מה לעשות בו. בוחרת להתחיל עם מוזיקה טובה. מוצאת שיר אקראי וברגע אחד נשטף החלל ברגש עדין. קולו של מוטי שטיינמץ מרעיד את אמות הסיפים כשהוא מתחנן בקול רועד, "רחמנא דעניי לעניי ענינא..." אני לא לגמרי מבינה את המילים אבל אי אפשר לפספס את המשמעות הכללית שלהם. אני נסחפת עם המילים, המנגינה המרטיטה והקול שנוגע ברגש. הכול מתערבל לי מול העיניים וכשהקול שלו נשבר בבכי מעומק הלב אני כבר נמסה בדמעה ובתפילה. בצעקה מעומק הלב. ענני. בבקשה, ענני. שיהיה טוב. שיהיה טוב.
לפעמים דווקא כשמפציע האור הכול נהיה שברירי כל כך. כמו פעוט שמנסה פסיעה ראשונה מתנדנדת וממשיך בהליכת ברווז עד שמועד וקם וממשיך למעוד ולקום. אני כבר לא פעוטה ופחות גמישה. מרגישה ישישה במאה שנה מגילי האמתי. פחות גיל שמתאים לשינויים. אולי פיזיותרפיה טובה תעזור אבל לא בטוחה שיש לי כוח לזה. ענני העונה לשבורי לב, ענני.
יום חמישי בערב. אנחנו יושבים במטבח. מותשים. נושפים בהקלה. מעבר לקיר ישנות הבנות וקול נשימתן נשמע קסום כל כך. יוני במיטתו מתענג על טיפות אחרונות של שוקו.
ובחדר השלישי, מתפנק לו גיבור האירוע. הכיסא ליד מיטתו עמוס בספרי קריאה שקבל במתנה או השאלה. והוא מתכרבל בשקט, שקוע בהרפתקאות מעולמות אחרים. והכול שקט, שקט כל כך. נקי ונעים. לפני כמה שעות עוד היינו שם, בבית החולים. המעבר החד מסחרר.
"גם אתה ככה? מנסה להבין מה קורה ואם זו מציאות שהפכה לחלום או חלום שהפך למציאות?" ההגדרה משעשעת אותי ומדויקת כל כך.
"אהה" הוא משיב חולמני. "באמת הזוי. לא מצליח לקלוט מה היה פה ואיך הסתדרנו בכלל. והמשפחה שלך שהתגייסה פתאום. כאילו חפשו הזדמנות לעזור בצורה חלקה. לרמוז גם על עזרה בצורה אחרת. זה לא נתפס". הוא משעין ראשו על כפות ידיו.
"כן זה באמת הפתיע אותי. הם מדהימים תמיד. אבל לא הכרתי אותם ככה. כמה שעות השקיעו. מנחם בכלל שהגיע מחוץ לעיר. מיכלי שהייתה פה כל יום. ואבי שקפץ בערבים וארגן משמרות. איך היינו יכולים להסתדר בלעדיהם?".
ארי מביט בי במבט ארוך. "את יודעת מי הכי הפתיעה אותי?" הוא שואל וממשיך להישיר מבט. כנראה שאני מסמיקה. המראה שהציב לי מכריחה אותי להביט ישר. לנסות להבין.
"צודק", אני מאשרת. "באמת לא מבינה איך זרמתי עם זה. אולי הסיטואציה המלחיצה שהמיסה מגננות. הביאה למצב הישרדותי שכבר לא אכפת לי מכלום. העיקר לשרוד? אולי זה החום המשפחתי והקלילות בה הם הציעו עזרה כאילו זה מובן מאליו?".
"אולי, כנראה זה שילוב של שניהם. הם באמת עשו מעל ומעבר. ואולי נשלחו משמיים לפתוח לנו פתח משמעותי יותר. אולי לא נצטרך להגיע, חלילה, למצבי קצה כדי לשתף ולהיעזר. אולי הגיע הזמן שנושיט גם אנחנו יד. נשתף פעולה. נשתף בכלל. נפסיק לחיות על אי בודד ומרוחק".
המחשבות שלי מתערבלות. "איך בדיוק? הם רגילים שאנחנו בסדר. פתאום נהפוך לנזקקים? נהרוס תדמית שבנינו במשך שנים ארוכות? כמו שהסתדרנו עד היום, ככה נמשיך להסתדר הלאה".
"הסתדרנו" הוא מגחך, "אולי דמיינו שהסתדרנו. אולי קיווינו כך. אבל את יודעת, כמה שבועה תהיה יפה ונוצצת. עדיין היא בועה. אולי הגיע הזמן להציץ החוצה ולראות מה באמת קורה. מה המחירים שאנחנו משלמים כדי שהיא תישאר יפה, נוצצת ומושלמת. כמה אנרגיות מיותרות שהיו יכולות לתרום לדברים חשובים יותר". הוא מתנשם. לוקח שוב אוויר ולוחש במאמץ. "ומה המחיר שהילדים משלמים על כל המצב."
הוא קם, נשען על השיש. "זוכרת מה סיכמנו בתחילת האשפוז?" הוא שואל רטורית. "זה עדיין בתוקף. והסכם הוא הסכם, לא? הגיע הזמן להביא אותו לפסים מעשיים".
הוא צודק, ארי. כמו תמיד. אז היה ברור לי כל כך שחשוב שנשמור על עצמינו. בכל מחיר. שנילחם על איכות החיים שלנו ושל הילדים. שניעזר כמה שצריך, בדרך הלא פשוטה הזו. אבל עכשיו? חזרנו לחיים, לא? למה להפוך יוצרות. לחפש שבילים חדשים. לטשטש את הקודמים, היפים והמושלמים.
הכלים קוראים לי. והמים השוטפים, מסדרים לי קצת את המחשבות. מהדהדים אותם. מניחים סימני שאלה על שבילים מושלמים.
"אני יוצא למעריב", ארי מתנער, "ואל תילחצי. שום דבר לא יבוא ברגע. זה תהליך, ייקח זמן עד שיתפוס תאוצה. אבל חשוב שנתפוס את ההזדמנות. שלא תתמסמס לנו. בסדר?" הוא שואל – קובע.
"אם אתה אומר" אני אומרת במאמץ ואיזה יופי שהמים מטשטשים את הנימה. "אני צריכה לעבד ולחשוב. זה... קצת גדול עלי. אבל מבטיחה לחשוב".
"סומך עלייך", הוא אומר בקלילות. "יצאתי. נדבר".
