סיפור בהמשכים דיוואן

[פניני ריין]

שנה חלפה מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.
הוא לא יגיד שהיה קל; התרבות השונה, העדר החברה התוססת ואפילו המבטים שננעצו בו כשדהר על אופניו בין השבילים. אבל מיום ליום הכל הסתדר.

הכל שווה בשביל לקום בבוקר בהיר וצלול אחד אל השקט. להביט אל האור שעולה לאיטו מעל מרחבי השדות, להאזין דומם לרוחות השורקות בחוץ, ולנשום את השלווה.

שווה לשלם מחיר של ריחוק וקצת בדידות בשביל לדעת שאתה והיקרים לך מוגנים.

קול של רגליים יחפות מכות בעפר קרע בבת אחת את השקט, דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית.

"ארי?" ווין התעוררה בבת אחת, משפשפת עיניים. "מה זה?!"

"חכי כאן. אל תזוזי." הוא חתך. היכן הסכין שלו? בעיר היא הייתה מונחת תדיר בקרבת מקום, אבל הוא התמכר כל כך לשלווה הכפרית עד ששכח אי-אלו נהלי זהירות בסיסיים.

"תפתחו, ארי, ווין, תפתחו כבר!" זעקות הצטרפו אל המהלומות, לא פרופורציונאליות בעליל לשעה והיסטריות לגמרי. "תפתחו!"

בשני צעדים מהירים הוא היה ליד הדלת, מעיף מבט חרד אל מיטתו הקטנה של רדין. הילד ישן בשלווה, בפה פתוח מעט.

הרים את הבריח. פתח את הדלת בפתאומיות שכזו שהדמות הנמוכה שעמדה שם כמעט נפלה עליו.

"רזיאל!" הוא קרא מבוהל אל גיסו בן השתיים עשרה. "הכל בסדר, ילד?!"

"ארי, סוף סוף פתחת" רזיאל התנשף. הוא נראה על סף בכי.

"מה קרה, רז?"

הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות גדול ובוגר ולא מפחד בכלל. "כלום" הוא נשף.

אהה, כלום.
ברור. הבנתי את זה ברגע שבו דפקת על הדלת שלי היסטרי עוד לפני הזריחה.

"ממש כלום" רזיאל נשף, מנסה להשתלט על נשימותיו חזרה, "רק שבלילה" הוא התנשם שוב, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה--" הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, זרימת הדם לאיבריו נעצרת.
אתה והיקרים לך מוגנים, הדהדו בראשו מחשבותיו השלוות מהבוקר.

"רז," הוא שואל אחרי רגע ארוך. שפתיו יבשות מאד. "מי נעלם?"

 

[תהילה בצלאל]

מדהים! כתיבה יפה וסוחפת, וכמובן מתחת כהוגן.
אולי מוקדם, אבל אפשר לשאול למה בחרת את הכותרת הזו? חשבתי שיהיה פה סיפור הקשור לתימן בדרך כלשהיא, אבל השמות לא מתאימים...

 

[מה שניחשת]

נשמע מרתק.. מחכה להמשך!

 

[אוראל סולטן]

נשארתי פעור פה...

מקווה שהמשך יגיע בקרוב.

 

[פניני ריין]

השמש עדיין לא זרחה בחוץ.
האופק כבר מואר, מטיל צללים על פניו המכווצות של בן השתיים עשרה, אבל בחוץ עדיין קר.
"מאל." רז זוקף את כתפיו ונושם עמוק. "המיטה שלו הייתה ריקה בבוקר. אבל יכול להיות שהוא רק יצא לשאוב מים בשביל אמא, או לבדוק את מערכת ההשקיה בשדות--"
או למסע פראי בהרי אמנה, או שהחליט להצטרף לחבורות האשפים בבירה. ואולי סתם חטף פתאום מחלת ירח באמצע הלילה, יצא ושכח לחזור.
הכל יכול להיות. למה לא בעצם.
"בוא" הוא אומר, "נלך לחפש אותו, רז."
רז מהנהן באומץ, מעשה גבר צעיר.
ארי נכנס לתוך הבית, חולף על פניה של ווין המבועתת. הוא אמר לה להישאר בחדר! ואם היה מישהו מסוכן בפתח?? היא לא צריכה להיות כאן!
הסכין שנעלמה מעיניו קודם באורו האפלולי של השחר נוצצת כעת על השולחן. הוא תוחב אותה לחגורתו, ומזנק החוצה.
"תשמרי על עצמך, ווין!" הוא קורא אל תוך הבית. "אנחנו יוצאים לחפש את אחיך. נקווה שהוא לא נקלע לצרות."
הוא משתדל להישמע עליז, כאילו מדובר במסע חיפושים רגיל. כאילו הנער יצא לחפש כוכבים או להרהר לעצמו בשדות.
לשחק היטב את ההצגה, למרות שכולם יודעים שזהו, שהחיפושים אינם עתידים להעלות דבר.
שמאל נמוג, ולעולם לא יראה אותו שוב.