סיפור בהמשכים דיוואן

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שנה חלפה מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.
הוא לא יגיד שהיה קל; התרבות השונה, העדר החברה התוססת ואפילו המבטים שננעצו בו כשדהר על אופניו בין השבילים. אבל מיום ליום הכל הסתדר.

הכל שווה בשביל לקום בבוקר בהיר וצלול אחד אל השקט. להביט אל האור שעולה לאיטו מעל מרחבי השדות, להאזין דומם לרוחות השורקות בחוץ, ולנשום את השלווה.

שווה לשלם מחיר של ריחוק וקצת בדידות בשביל לדעת שאתה והיקרים לך מוגנים.

קול של רגליים יחפות מכות בעפר קרע בבת אחת את השקט, דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית.

"ארי?" ווין התעוררה בבת אחת, משפשפת עיניים. "מה זה?!"

"חכי כאן. אל תזוזי." הוא חתך. היכן הסכין שלו? בעיר היא הייתה מונחת תדיר בקרבת מקום, אבל הוא התמכר כל כך לשלווה הכפרית עד ששכח אי-אלו נהלי זהירות בסיסיים.

"תפתחו, ארי, ווין, תפתחו כבר!" זעקות הצטרפו אל המהלומות, לא פרופורציונאליות בעליל לשעה והיסטריות לגמרי. "תפתחו!"

בשני צעדים מהירים הוא היה ליד הדלת, מעיף מבט חרד אל מיטתו הקטנה של רדין. הילד ישן בשלווה, בפה פתוח מעט.

הרים את הבריח. פתח את הדלת בפתאומיות שכזו שהדמות הנמוכה שעמדה שם כמעט נפלה עליו.

"רזיאל!" הוא קרא מבוהל אל גיסו בן השתיים עשרה. "הכל בסדר, ילד?!"

"ארי, סוף סוף פתחת" רזיאל התנשף. הוא נראה על סף בכי.

"מה קרה, רז?"

הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות גדול ובוגר ולא מפחד בכלל. "כלום" הוא נשף.

אהה, כלום.
ברור. הבנתי את זה ברגע שבו דפקת על הדלת שלי היסטרי עוד לפני הזריחה.

"ממש כלום" רזיאל נשף, מנסה להשתלט על נשימותיו חזרה, "רק שבלילה" הוא התנשם שוב, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה--" הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, זרימת הדם לאיבריו נעצרת.
אתה והיקרים לך מוגנים, הדהדו בראשו מחשבותיו השלוות מהבוקר.

"רז," הוא שואל אחרי רגע ארוך. שפתיו יבשות מאד. "מי נעלם?"
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מדהים! כתיבה יפה וסוחפת, וכמובן מתחת כהוגן.
אולי מוקדם, אבל אפשר לשאול למה בחרת את הכותרת הזו? חשבתי שיהיה פה סיפור הקשור לתימן בדרך כלשהיא, אבל השמות לא מתאימים...
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
השמש עדיין לא זרחה בחוץ.
האופק כבר מואר, מטיל צללים על פניו המכווצות של בן השתיים עשרה, אבל בחוץ עדיין קר.
"מאל." רז זוקף את כתפיו ונושם עמוק. "המיטה שלו הייתה ריקה בבוקר. אבל יכול להיות שהוא רק יצא לשאוב מים בשביל אמא, או לבדוק את מערכת ההשקיה בשדות--"
או למסע פראי בהרי אמנה, או שהחליט להצטרף לחבורות האשפים בבירה. ואולי סתם חטף פתאום מחלת ירח באמצע הלילה, יצא ושכח לחזור.
הכל יכול להיות. למה לא בעצם.
"בוא" הוא אומר, "נלך לחפש אותו, רז."
רז מהנהן באומץ, מעשה גבר צעיר.
ארי נכנס לתוך הבית, חולף על פניה של ווין המבועתת. הוא אמר לה להישאר בחדר! ואם היה מישהו מסוכן בפתח?? היא לא צריכה להיות כאן!
הסכין שנעלמה מעיניו קודם באורו האפלולי של השחר נוצצת כעת על השולחן. הוא תוחב אותה לחגורתו, ומזנק החוצה.
"תשמרי על עצמך, ווין!" הוא קורא אל תוך הבית. "אנחנו יוצאים לחפש את אחיך. נקווה שהוא לא נקלע לצרות."
הוא משתדל להישמע עליז, כאילו מדובר במסע חיפושים רגיל. כאילו הנער יצא לחפש כוכבים או להרהר לעצמו בשדות.
לשחק היטב את ההצגה, למרות שכולם יודעים שזהו, שהחיפושים אינם עתידים להעלות דבר.
שמאל נמוג, ולעולם לא יראה אותו שוב.
 
נערך לאחרונה ב:

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חשבתי שיהיה פה סיפור הקשור לתימן בדרך כלשהיא, אבל השמות לא מתאימים...
חחח לא משהו מיוחד...
לשם דיוואן אין משמעות מיוחדת בתוך הסיפור הזה;)
הוא אמור להיות סתם שם עם צליל ניטרלי.
טוב, כפרת עוונות, אין כבר איך לשנות...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
חחח לא משהו מיוחד...
לשם דיוואן אין משמעות מיוחדת בתוך הסיפור הזה;)
הוא אמור להיות סתם שם עם צליל ניטרלי.
טוב, כפרת עוונות, אין כבר איך לשנות...
הכל טוב. רק רציתי לדעת אם יש קשר. סקרנות טבעית...
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בחוץ חשוך.
חשוך כמו גוש בצק שחור ומפוחם שמישהו שכח בתנור.
האנשים התפזרו לבתיהם כבר מזמן במלמולים נבוכים. הם כולם חושבים שהחיפושים האלו מיותרים, היא יודעת. שחבל לבזבז יום שלם של עבודה בשדות, גם אם לא העונה הבוערת עכשיו.
אבל אף אחד לא העז לומר זאת בפניו של אבא שלה.
העדיפו לשרוף יום שלם, רק לא לומר בקול את המובן מאליו.

לילה.
אן ישנה, מותשת מיום שלם של צרחות, בערש העץ שארי בנה לה פעם. דין, מנומנם, מתעקש להישאר ער צמוד לשמלתה.

וארי עדיין לא חזר. איפה הוא?

בחוץ היה האוויר צלול, והעולם נשם בשקט את הרוח הקרירה שנשבה בו, מנחמת, אחרי יום לוהט.
ארי כבר בן עשרים ושבע. אנשים בגילו לא נמוגים, בדרך כלל. ודאי שלא בשעות היום. רק הלילה, הלילה הוא זמנם של המזיקים והשדים כולם.
אבל אחרי שמאל, האח הקטן והיציב שלה, שאיכשהו תמיד היתה בטוחה שהוא ישאר שם לצידה, נמוג לו בלי להשאיר זכר, היא כבר לא בטוחה בכלום. בכלום. בשום דבר בעולם.

איפה אתה. ארי.
*

הוא היה מעדיף להישאר בשדות לנצח, להזיע תחת השמש הקופחת ולהמשיך לחפש בקדחתנות בחור שמן הסתם לא קיים עוד בעולם. הכל, רק לא לחזור הביתה ולענות לשאלותיה של ווין.

אבל הלילה הגיע, ידיד-לא נחמד שכמותו. היה מצפה שיתמהמה, שיכבד את האבל. שיוכל להמשיך ולחפש את מאל לעולם, ולא להכיר אף פעם בעובדה שאין טעם יותר. שהגיע הזמן לחזור הביתה.

עוד לפני שהוא נוקש, הדלת נפתחת.
מישהו צריך לשמן את השער של החצר. אי אפשר שהוא ימשיך לחרוק ככה כל פעם שהוא מגיע. ואם הוא רוצה להיכנס הביתה בשקט??

"ארי?" ווין ממתינה לו, אן הישנה בזרועותיה ודין מנמנם על ברכיה. "ארי?!" קולה מטפס בחרדה.
הוא נכנס פנימה בפסיעות כבדות, נעצר מולה, מרפקו נשען על אדן החלון, מקווה שהחשכה החלקית בחדר מספיקה כדי להסתיר את הבעת פניו.

"מה עם מאל?" היא נגשת ישר לעניין. "מה אתו? מצאתם אותו?!"

מאל. הילד שרץ איתה יד ביד בין השדות, מסביר לה את ההבדלים בין חיטה לשעורה ולמה בוק השכן מעדיף לזרוע כותנה. הנער שנחטף כבר בגיל שש עשרה לעזרה לאחראי לחלוקת המים לשדות. הבחור הצעיר שאהב להניף את דין לגובה ולהשתעשע איתו בתרגילי חשבון פשוטים.

"למה את שואלת?" הוא לא אמור לכעוס, לא על ווין, לא עכשיו. אח שלה נמוג היום. "את הרי מבינה לבד. למה את מכריחה אותי לומר את זה בפירוש?!"
הוא מסב את ראשו אל החלון, אל החושך שבחוץ.

אין שם שום דבר מעניין, חוץ מדרכי עפר ריקות. הכפר הלך לישון. לילה טוב לו, באמת.

"הטכנוריסטים היכו שוב?" היא לחשה, ואז, כבר לא מסוגלת להתאפק יותר, הניחה את אן הישנה בערש העץ ונמלטה אל החדר. דין לא צריך לשמוע אותה בוכה. הוא גם לא אמור לראות את ארי כועס וחסר אונים.

אצבעותיו של ארי התהדקו סביב מסגרת החלון. הוא אמור ללכת ולהרגיע את ווין, הוא יודע, אבל מה לעשות שאין לו איך?

הסתובב בכבדות. חובה היא חובה. הוא לא יכול להתחמק מאחריות.

פסע אל החדר, בועט בדרכו-לא ממש בטעות-בתבליט הגדול והעגול שתלה חמיו על הקיר. השמש. אותו כדור אש בוגדני ששוקע בכל לילה, מאפשר לזוועה לעשות את מלאכתה תחת מעטה האפלה.

אף אחד לא יכול לעצור אותך שם, בשמים?

פלט גיחוך עגום. אם כבר אשמים, יש כאלו ישירים יותר.

ווין טוענת שהטכנוריסטים היכו שוב, הרהר רגע לפני שהדף את דלת החדר, אבל לו יש הרגשה חזקה שידו הארוכה של הטריאן הגיעה גם לפה.
 
נערך לאחרונה ב:

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיקרנת ממש.. מחכים לפרק הבא!
מצטרפת
דווקא השם רזיאל גם הוא רווח אל תימנים....:)
(אני לא מצליחה לצטט את התגובה...)
הכתיבה יפה! כמו תמיד אצלך...
אולי היום. לא פעם. פעם יותר סגנון של: יחיא, יוסוף, שמואל (מפה נשים -) שמעה, חממה...
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק # 2

והחיים ממשיכים.
עונת האסיף הביאה איתה מזג אוויר הפכפך של מעבר עונות, וריח של תבואה בכל מקום.
היא גם רוקנה את רחובות הכפר מנערים וגברים, אבל בכל ערב חזר הכפר והתמלא חיים מחדש.
ילדים רצים בגיל אל זרועותיהם העייפות של האבות, אימהות מקדמות בדאגה את בניהן.
"יבורך לילך, ארי!" נופף אליו מישהו מתוך הצועדים, נלהב.
"תבורך פי מאה ממה שברכת" הוא השיב, ליבו כבד.
האנשים, גם אלו שנרתעו מהם בתחילה, שומרים מרחק מהכאב והצער, כבר המשיכו הלאה. שכחו.
קול צחוק מתגלגל עלה מאחת החצרות, צעקה נשית נרגשת, ונעירה זועפת של חמור.
החיים ממשיכים, כאילו לא ארע דבר.
"מה אתה מחפש בחוץ, ארי?" כעת נשפך גם קולה של ווין להמולה העליזה, קורא בקול מתוך הבית. דין מציץ מאחוריה. איפה אבא? למה הוא עומד בחצר ומסתכל? מה יש ברחוב?
"שום דבר" הוא מסתובב, מובס, אל תוך החצר.
מה הוא חיפש? מה חשב, שמאל יגיח פתאום בצעד הרציני הרגיל שלו מקצה הרחוב, ידו האחת תחובה בחגורתו וידו השניה מסבירה משהו לחבר טוב או שניים?
לא חשב, כנראה.
ההיגיון מת כבר מזמן.
מה ההיגיון בכך שנערים צעירים מתנדפים פתאום באמצע הלילה, בלי שום הסבר חוץ מחלומות בעתה?
אז כמחווה לחוסר ההיגיון הזה, גם הוא עומד כאן בלי שום סיבה הגיונית.

העשבים בחצר, צהובים וקשים אחרי הקיץ הלוהט, מתפצחים תחת רגליו.
גם החיים שלו ממשיכים כרגיל.
אמנם הוא לא יצא לשום מסע מאז שמאל נעלם. אבל כלפי חוץ גם הוא מסתובב כרגיל, משרטט, מצייר, מטפל בגינת הירקות ובמטע.
כמה מהאנשים הצוחקים בחוץ, מהנערים המדלגים קלילות במורד הרחוב מולו, מהנשים החוגגות עם האסמים המלאים, חשים גם הם בתוך הצגה משונה?
תוהים איך העולם ממשיך לנוע, ולמה לו בכלל, אבל מעמידים פנים שהם חלק מכל זה?
גם אתה חייב להמשיך, ארי.
"אני כאן, ווינאר". הוא נכנס, לא טורח לסגור את הדלת אחריו. "רצית משהו?"
היא מושכת בכתף אחת. אלמלא דין המאזין בעניין, כבר היתה עונה לו תשובה חריפה.
"בסדר" הוא אומר בכבדות, מתיישב ליד השולחן.
סירים תלויים על הקירות, לצד ציורי נוף מרהיבים ומפות משורטטות בדיו חום. מחוץ לחלון השמש שוקעת במה שעד לפני חודשיים היה מכנה 'נוף מרהיב'. הכל ממשיך לנוע, כאילו דבר לא ארע.
ריח ברור, מוכר, עולה מהכיריים. הוא מזדקף בבת אחת. חיטה בחלב?!
ווין בשלה חיטה בחלב?!
מאז שמאל נעלם המאכל הזה לא חצה את דלת הבית. לא שהוא הבין מה העניין, ולמה הם אמורים להפסיק לאכול לנצח את כל המאכלים שמאל אהב, אבל לא אמר כלום.
עכשיו, המחיר הזול של החיטה כנראה הכניע את ווין. אם אפשר להשיג תמורת קצת פירות סל שלם של חיטים--- אז למה לא בעצם?!

והנה עוד זכר לכך שהיה פעם איש ושמו מאלות'י מתמוסס ונעלם עם הרוח, כאילו מעולם לא היה.

המשך יבוא...
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ארי עבר לכפר עם ווין- אשתו, ושני ילדיו, כדי להימלט מתופעת הנמוגות שפושטת בערים.
שלוש שנים אחר כך, בלילה אחד שגרתי עד שעמום, גיסו הצעיר נמוג.
איש אינו מצליח למצוא אותו.

היה נחמד לומר, כמו באגדות, שהוא מצייר כדי להתנחם על היעלמו של מאל. או כדי להנציח את זכרו בליבו, לעד.
ומחר, כשיסיים, יתלה את התמונה מעל מיטתו. ואולי גם, מי יודע, יספר לה את קורות היום החולף.

האגדות יפות כל כך לפעמים.
הלוואי שהיו נכונות.

הוא עוד זוכר מה זה אבל. שחור, זועם, חסר סוף ותקווה. זוכר יותר מדי טוב. ועכשיו הוא כבר לא מתאבל כמו אז, נגמרו לו הכוחות. רק מביט על העולם מבחוץ בעצב שחור, שקט. למה בעצם כולם עובדים כל הזמן אם הכל יכול להימוג ברגע אחד?
ואולי עדיף לו, למאלותי, שפרש מהמירוץ הזה.

מה הטעם, מה התכלית, ולאן כל זה הולך?


בכל מקרה, הוא לא רוצה תמונה של מאל אצלו בבית. מיותר.

הוא צריך את מאל בעצמו, שקט ויעיל. מקסים את דין שעות ארוכות בהסברים על תעלות השקיה, גידולי כותנה וחיטה, ושלל כלי עבודה. איש להתייעץ אתו איך בדיוק להתנהג עם הכפריים שמכל כיוון. לא אחד שיכעס על חוסר ההשתייכות שלו כמו ווין, לא אחר שיגרד במצחו בתהייה ויודה ש'אין לי מושג, בני', כמו חמיו.
מישהו אחד נורמלי לדבר אתו בכפר התקוע הזה.

הוא רוצה את מאל וזהו, כל כך הרבה לבקש?

ואל תספרו לו שזה לא הגיוני.
שמאל נמוג.

בכל מקרה, את התמונה הוא מצייר רק בשביל חמיו.

למרות שאין את מאל להתייעץ אתו אם כדאי להביא את התמונה או לא, ואולי בכלל הוא דורך בטעות על איזו יבלת ישנה או אמונה כפרית עתיקה.

והפורטרט המדויק, שמצטייר מולו על הגיליון, על אף שהוא מחקה במדויק את הבעתו הביישנית והטובה של הבחור, ממש לא הוא. לא זיכרון אליו, ולא תחליף שלו.
 
נערך לאחרונה ב:

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"מה אתה מצייר?"
עוד לפני שהבחין שווין עומדת מאחוריו, היא כבר הספיקה לסקור את הציור הלא מושלם.

הוא לא צייר מלא השראה, אבל ציוריו מדויקים באופן יוצא דופן. לא לחינם בחר לערוק באמצע לימודי הציור שלו אל מלאכת הקרטוגרפיה.

אולי לא רק בגלל יכולת הדיוק שלו, וחוסר ההשראה.
היעלמו של אחלי הביאה להרבה שינויים בחייו.
ובכלל, מעולם לא היה איש רוח מרחף או יצור עליז כרבים מן הציירים האחרים שהכיר. אחיזתו במציאות הייתה קשוחה, ריאלית, חזקה.

"את רואה" השיב באנחה. כשם שהייתה אחיזתו במציאות חזקה, כך אחיזתה של ווין-רופפת.

נשים.

קימט את מצחו, מתלבט האם בכל זאת לשאול אותה. מאל איננו. נגמר. והוא צריך לשאול מישהו האם בבית חמיו ישמחו בציור הזה.

אבל ווין מקדימה אותו. היא לא הגיעה לכאן כדי לחזות בציוריו, מסתבר. היא ממוקדת במטרה אחרת. ממוקדת כל כך, עד שהציור בקושי תופס את תשומת ליבה.

"ארי, דין בבית."

"נו? ומה הבעיה?" הוא נאנח. משער מה עומד לבוא עליו. אין את מאל שייקח את דין אתו לשדות בלה בלה בלה. ולו אסור לומר מילה מול הצער והאבל, כמובן. כי גדול הכאב מאד.

"כל החברים שלך לקחו את הבנים שלהם לשדות." היא ממשיכה.

הם לא החברים שלי, הוא כלא בתוכו תגובה עצבנית. הוא לא כפרי. הגיע הזמן שתקלוט את זה. אין לו עסק עם השדות. ובכל מקרה הוא צריך לצאת למסע עוד מעט.

"לאבא שלי יש השנה רק את רז לעזרה."

"רז ילד גדול" הוא הגיב, מניח את הקולמוס מידו. מחכה לו שיחה ארוכה כנראה. אפשר לחשוב כמה מאל עזר בעונות הקודמות. הוא היה עסוק רוב הזמן בתעלת ההשקייה הציבורית, ובתמורה-נערי הכפר הגיעו לעזור לחמיו בשדה. "ואני משער שנערי הכפר עדיין מגיעים לעזור לו, פה ושם. את יודעת, האשפים צופים עונת אסיף ארוכה. אף אחד לא לחוץ."

היא לא נרגעת. "למה שיעזרו לו, אם יש לו חתן שכוחו במותניו?"

למה באמת.
כעס גואה בו. לא על המציאות, על ווין.
על אשתו שודאי מצפה עכשיו שיקום ויאמר משהו נרגש כמו 'ודאי שארד אל השדות לעזור לאביך היקר!'.
תיאטרלים עד דמעות, הכפריים האלו. בלתי נסבלים.

ווין יודעת שהתחתנה עם עירוני! היא הסכימה לגור אתו בעיר, אלמלא היה משוכנע שהכפר בטוח מנמוגות-פתע לא היה מגיע לכאן לעולם!

ושלא תקשקש לו שהאשף המקומי אמר שהוא המיועד לה.
זו בעיה כל כך קשה לטפל בה? מראש הייתה צריכה לנסח לאשף בקשה מתחנפת שייעד לה כפריים בלבד. ואם היא חוששת, שתדחוף לו כמה קשיטות ותבקש ממנו לטפל בעסק מול המזלות וגורמי-השמים הרלוונטיים.

כאן בכפר פשוט לא יודעים איך העסק עובד. כל הרעיון עם מזלות הוא, שאפשר במאמץ הגון לשנות את מה שהם קובעים. ואם משלשלים ליד האשף כסף מספק, הוא תמיד מוכן למאמץ הזה.

"ווין" הוא מגייס את כל הסבלנות שלא נותרה בו. "נראה לי שרז מספיק גדול בשביל לקחת את דין אתו לפעמים. ואת יודעת איך זה, אני ממילא צריך לצאת למסע נוסף לפני עונת הגשמים. את לא רוצה שאסיים את ההכשרה שלי עוד עשור או יובל, נכון?"
הוא רוצה להוסיף כהנה וכהנה, לומר שדין גדול מספיק בשביל לקחת אותו למסע קצר באזור, ואולי באמת כדאי שילמד אותו אומנות הגונה. הילד חכם מדי בשביל לגדול בכפר יחד עם כל היתר.
נמאס לו.
הכפריים הם לא מיטב האנושות. גם אם רגרסיביים עד הקצה, גם אם הם הולכים הכי רחוק שאפשר מימי הסיאוב המקוללים. לא צריך להיות כל כך קיצוניים בכל דבר.

אבל שפע המילים הרעות שעמד להמטיר עליה נבלם בבת אחת מול הבעתה.
"אתה רוצה לצאת למסע, ארי?" שאלה, מתאמצת מאד לשמור על קולה יציב.
נשך את שפתיו.
בבת אחת הבין, וגל של רחמים הציף אותו.
מסכנה.
היא מפחדת להישאר לבד בבית עם דין.
במיוחד עכשיו.
אחרי שראו שהכפר איננו בטוח עוד.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  83  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה