סיימתי לקרוא את הספר, קראתי גם חלק מהתגובות פה, מודה שלא הכל, קשה לעמוד בקצב...
כותבת כאן את דעתי לגבי הספר הזה ממקום של חובבת ספרים. לא נסיתי אף פעם לכתוב או להוציא ספר, ולא התמודדתי עם הקושי הזה.
לכן אני נותנת נקודות זכות ליונה ספיר על התעוזה, על הניסיון, על הביצוע, על ההשקעה בכריכה יפה- כן נהנתי לראות כריכה מגניבה, גם אם היא מלאת השראה מספרים אחרים.
לגבי הספר עצמו, אני אמנע מלציין עד כמה יש בו מוטיבים שמזכירים הרבה ספרי פנטזיה אחרים, כי קשה לי לאמוד עד איפה הגבול בין קבלת השראה לבין העתקה. סתם באופן אישי הרגיש לי על חלק מהמוטיבים הללו שהם לא טבעיים מספיק למען העלילה.
וכאן לביקורת:
סיימתי את הספר בתחושה של נחמד.
א. היה חביב, בשיא המתח גם שקעתי לתוכו. אבל אני חייבת לציין שהתאכזבתי איך יותר מפעם אחת, אחרי שיש תיאור טוב של סצנת פעולה (שזו בהחלט חוזקה של הסופרת, בהחלט) נהרס לי המתח שנוצר בי עם דיאלוג נמוך, לא טבעי, לא זורם ומאד מאולץ. ולמה מאולץ? גם כי השנינויות שניסו הדמויות להעביר ביניהן והחלפת המהלומות הדדית הרבה פעמים הזכירו לי יותר שיח של התחכמויות שאני הייתי עושה עם חברות בתחושה מאד שנונה בימי ילדותי הצעירים, אזור כיתה ו' או משהו, פחות בגיל וברמה שאמור להיות מותאם לדמויות שתוארו בספר.
וגם בעזרת פיסקת מעבר מוזרה כזו נוסח: הימים עברו עליו בנעימים, הוא התאמן קשה, נהנה מניגונו של נתן, מוויכוחיו עם דיוויד...וכו' זה בדיוק הרגע שאני סוגרת את הספר בעצבים והולכת למטבח לנשנש משהו, כי נהרס לי כל הבניה של המתח כבר הצלחתי להכנס לעניין...
ב. הנקודה שהכי הפריעה לי בספר הזה, רצח האופי של הגיבור הראשי.
בהתחלה הוא מתואר עם דמות ואופי שמצאו חן בעיני, שהצלחתי להתחבר אליהם, והכי חשוב, לא היו העתק לגמרי של אייל גלבוע (מדגישה לגמרי כי היו הרבה נקודות זהות בדמות שרירים וכח פיזי מעל הממוצע).
אבל, באיזשהו שלב קרוב לאמצע הספר, כשהעניינים התחילו להתחמם עם רמת המתח יצאו לו מהפה משפטים ושיחות ורמת שחצנות בדיוק כמו אייל, ותיאור תחושות שלו בעיקר מול האויב ממש לא כמו שהייתי מצפה מהגיבור הזה כמו שהוא תואר בהתחלה.
אולי אני ממש גרועה בלהבין את האפיון של הדמות, אבל זה החלק שהכי הרס לי את כל הספר.
למה השחצנות חסרת הגבולות הזו? מה הקשר? לא מתאים לנער הצעיר שאופין, שחונך מאד יפה, ותואר כבעל נימוסים. במיוחד שחצנות כלפי החברים שלו לא התיישבה לי על האדם החברותי שצויר בהתחלה.
אז נכון הוא הסמיק מתישהו בהמשך כשהוא התחצף, ונכון גם התווספה פיסקה (שהיתה נראית קצת מדי מכוונת) שבה הוא אמר שהוא לא מכיר את עצמו ואיך שהוא השתנה ובלה בלה כזה.
מצטערת, לא קנה אותי, לא אמין מספיק, ולא שיקם לי את ההרס של כל הדיאלוגים שקראתי באילוץ כי הם כבר לא היו זורמים לי מספיק.
(אה גם מלא סימני קריאה שלדעתי הלא מקצועית, לא נכונים בכתיבת ספר ויותר מזכירים התכתבויות של צטים וכדומה.)
ג. למה תמיד יש כל כך הרבה תיאורים על האומץ, הנחישות, העשיה ללא חת, העמידה אל מול כאב שאיש לא יכול לשאת, ההערצה של הסובבים וכו' וכו' וכו' מיני סגידה לשרירים משתרגים ועמידה בעינויים עד שזה מגיע לחברים הקרובים ???!!!
כקוראת אני מצפה להבין את כל זה מתוך התיאור של העלילה, של הסצנה, של הפעולות של הדמות והמעשים שהיא בוחרת לעשות. אני מוכנה לקרוא את זה פעם וגם פעמיים במפורש כי אולי לא שמתי לב לזה בטעות בעצמי, אבל כשיש 5 פסקאות ארוכות שעוסקות רק בזה כל פעם שהדמות מבצעת פעולה פיזית כלשהי זה כבר מתיש, זה מרגיש לי זלזול באינטלגנציה שלי כקורא, זה מרגיש לי התלהבות ילדותית. וזו נקודה שהציקה לי עוד במרגל להשכרה, אבל שם עוד אמרתי לעתים ניחא, אייל יכול להרשות לעצמו את זה קצת, אבל מה הקשר לדני הצעיר החביב פה?!
ד. ההקצנה בין הקבוצות השונות שבעולם שיצרה. לא טבעי בעיני הפערים בין פרדייס לפיוצ'ר לדוגמא. אפשר לחלוק על זה, אני מוכנה לשנות את דעתי בנושא, פשוט לא השתכנעתי מספיק שצורת החיים הזו הטוטאלית לכיוון הבינה המלאכותית או לכיוונה של האדמה היא סבירה מספיק.
כן נותנת לה פה קרדיט על הכללים שהיא יצרה יש פה יקום חדש, עם חוקים וכללים הגיוניים סך הכל, עם מועצה שדואגת לשלום, ועם השתיקה שתמיד חייבים שיהיה כדי שלא כל העולם יתוודע לכח הבלום. זה נכון, וזה טוב.
ה. כל הבניה של שאר הדמויות המשניות כל כך לא מעניינת, אפשר לבנות קצת יותר צבעוני את כל החברים שסביב דני, לא רק כבובות שנועדו לשרת את מטרותיו ולשמש לו תפאורה חוורת בלבד ולהעריץ אותו בעיניים כלות. וגם אם דמות מסוימת נבנתה על מנת לקטר כל פעם על המחסור בקדימה, היא לא חייבת לומר משהו בנושא כל שני משפטים, זה כבר מוגזם ולא טבעי.
ו. כמו שמישהו ציין פה הנבל הראשי בעיני לא חכם מספיק וערמומי. לדעתי האישית כמובן.
ז. דמות טובה שהיא יצרה היא מקסימיליאן, למרות שגם בו יש קצת פערים בין תחילת התיאור שלו למי שהוא בהמשך, אבל לגביו אני מוכנה להאמין שהוא עבר תהליך במהלך בגרותו.
הוא באמת עם נקודות מסתורין מעניינות, הוא באמת בעל אופי בעצמו בלי תלות בגיבור הראשי.
ח. אני חייבת לציין שצרם לי הדחיפה של כל העניינים הדתיים באופן לא טבעי מספיק בספר. יכולה להבין את הרציונל מאחורי זה, לא יודעת אם אני הייתי מצליחה בתוך כל האקשן וההרג לעשות את זה יותר טוב, אבל זה פשוט מאד ניכר שזה נכנס בכח, לא שזה חלק ממהות העלילה. מצטערת באמת שזה מרגיש לי ככה אחרי שניכר שנעשו מאמצים מצד בנושא.
ט. באחת הפסקאות האחרונות שוב נהרס כל התחכום שהצליח להבנות כשנכתב במפורש, ובכתב מודגש לא פחות ולא יותר, וכאן אזהרת ספוילר: "זירו לא נולד דופליקט" לעעעע, לא הבנתי את זה בעצמי אחרי כל תיאור ההתרחשויות, ואגב היה נראה לי איפשהו שקראתי משפט שקצת סתר את זה, אבל יכול להיות שבשטף המאורעות נפל משפט לא נכון, את עצם הרעיון הבנו בעצמנו. למה להוריד את הרמה של הספר בכתיבת משפט כזה?! שוב, מתקשר לנקודה גימל, הרגשתי את אותה תחושה שהייתי מרגישה אם אחיין קטן שלי היה בא אלי ואומר לי: תראי, הצלחתי לעשות את הקסם הזה, הכוס נעלמהההה מאחורי היד שלי, ועכשיו אני אחזיר אותה" , באמת נהרס כל הפואנטה בהפתעה שנוצרה פה ובהחלט נוצרה, ונהנתי שגם הובלתי כקוראת, על ידי רמזים יפים להגיע אליה, אז היה לי כל כך חבל שכל מאמצי השכליים היו לריק אחרי משפט ברור שכזה.
וזהו, כמובן לא הקפתי את הכל, אבל אלו הנקודות העיקריות שהציקו לי במהלך הקריאה, אני חייבת לציין שאני לא נמנית עם המעריצות של יונה ספיר, אז אולי יש לזה השפעה.
כן קראתי את כל הספרים, כי יש בהם מתח טוב, ואני נהנית גם מהז'אנר הזה, פשוט הכתיבה בספר הנוכחי לא היתה מספיק טובה בעיני בשביל להגיש לי ספר פנטזיה חרדי חדש.
וזה הסיכום שלי לאחר קריאת הספר.
ביקורת ספרות דופליקטים/כרך ראשון- התגלות.
