הנושאים החמים
הנושאים החמים
הקדמה: חשבתי לעצמי האם בדור שלנו חסרים סיפורי צדיקים?
למה שלא נחפש אותם ונחקה את התנהגותם, נלמד ממעשיהם ונעלה את פועלם לאתגר?
מדוע עלינו לחפור בנבכי העבר ולהעלות ממרתפי ההיסטוריה סיפורים נוטפי אבק?
הצטננתי.
במשך היום הצינון עדיין נסבל אך בלילה הוא קשה שבעתיים.
וכך בלילה אני מוצאת עצמי מתעוררת משני דברים:
הראשון- הנחירות של עצמי מעירות אותי [תנסו לנשום עם אף חצי סתום. מצודדת או לא?]
שני- מקול גרירת שמיכת פוך על הרצפה וטפיפות רגליים מהירות
''לאן?'' אני שואלת את המטופף.
''לספה בסלון''.
''וזאת, אפצי'- מדוע?'' אני מקשה.
''לא נעים, אבל הנחירות שלך מסוגלות להעיר גם גם דוב מסורבל משנת החורף''.
אני קצת נעלבת, נוטלת את ידי ורצה לשידה כדי לקחת כמו טישו'ס.
''שלא תחשוב שהנחירות שלי לא מפריעות לי'' אני מייבבת לתוך הטישו.''מה אתה חושב, שאותי הן לא מעירות?''
אני מסיימת ב'תקיעה גדולה' וחוזרת לישון.
בבוקר שנינו צועדים לעבר המרפאה של דוקטור גוטפרוינד.
הרחוב הקריר קידם אותנו שקט מתמיד, אנשים עמלי היום כבר נמצאים ספונים בחדר עבודתם, פה ושם חולפות להן מכוניות, אין נפש חיה בסביבה.
אני מרשה לעצמי לעשות אפצ'י כמו שאני רגילה לעשות בבית.
אנחנו חולפים ליד חלון ראווה ב'בלגליי', זוג די נחמד משתקף לי בחזרה דרך החלון ואז אני נזכרת שבהיסטוריה של עם ישראל כבר היו דברים בגו.
''אתה יודע במה נזכרתי עכשיו?'' אני שואלת את בעלי
''לא'' הוא עונה תשובה ארוכה.
''בסיפור המופלא על הצדיק הירושלמי רבי אריה לווין'' אני עונה לו
''אה, זה הסיפור עם הרגל?'' הוא מתחיל להבין עניין.
אנחנו מסתובבים לכיוון ה'לאנגע לעעם' הרחוב הארוך הזה שלא נגמר.
''זה פשוט סיפור מופלא'' אני אומרת ''ככה להיכנס לרופא ולומר לו ''ד''ר הרגל של אשתי כואבת לנו''.
אני מפסיקה לרגע ומיד ממשיכה ''איפה מוצאים כזה דבר היום? איפה?''
הוא לא נשאר פראייר
''איפה מוצאים? כאן לצידך'' הוא עונה לי
''לא הבנתי'' אני מנסה לרדת לסוף דעתו.
''כשנכנס לרופא תביני'' הוא עונה.
הגענו למרפאה.
את זו שהתעטשת ככה בקולי קולות?'' שאלה אותי המזכירה ''כל הרחוב רעד מזה'' הוסיפה.
אני מתעלמת בגבורה מהערה ורק עונה לה בעיטוש משבר גרם.
רק נכנסנו לחדר של הרופא וכבר בעלי אומר לו:
''דוקטור- הנחירות של אשתי מפריעות לנו''.
התרגשתי...
למה שלא נחפש אותם ונחקה את התנהגותם, נלמד ממעשיהם ונעלה את פועלם לאתגר?
מדוע עלינו לחפור בנבכי העבר ולהעלות ממרתפי ההיסטוריה סיפורים נוטפי אבק?
הצטננתי.
במשך היום הצינון עדיין נסבל אך בלילה הוא קשה שבעתיים.
וכך בלילה אני מוצאת עצמי מתעוררת משני דברים:
הראשון- הנחירות של עצמי מעירות אותי [תנסו לנשום עם אף חצי סתום. מצודדת או לא?]
שני- מקול גרירת שמיכת פוך על הרצפה וטפיפות רגליים מהירות
''לאן?'' אני שואלת את המטופף.
''לספה בסלון''.
''וזאת, אפצי'- מדוע?'' אני מקשה.
''לא נעים, אבל הנחירות שלך מסוגלות להעיר גם גם דוב מסורבל משנת החורף''.
אני קצת נעלבת, נוטלת את ידי ורצה לשידה כדי לקחת כמו טישו'ס.
''שלא תחשוב שהנחירות שלי לא מפריעות לי'' אני מייבבת לתוך הטישו.''מה אתה חושב, שאותי הן לא מעירות?''
אני מסיימת ב'תקיעה גדולה' וחוזרת לישון.
בבוקר שנינו צועדים לעבר המרפאה של דוקטור גוטפרוינד.
הרחוב הקריר קידם אותנו שקט מתמיד, אנשים עמלי היום כבר נמצאים ספונים בחדר עבודתם, פה ושם חולפות להן מכוניות, אין נפש חיה בסביבה.
אני מרשה לעצמי לעשות אפצ'י כמו שאני רגילה לעשות בבית.
אנחנו חולפים ליד חלון ראווה ב'בלגליי', זוג די נחמד משתקף לי בחזרה דרך החלון ואז אני נזכרת שבהיסטוריה של עם ישראל כבר היו דברים בגו.
''אתה יודע במה נזכרתי עכשיו?'' אני שואלת את בעלי
''לא'' הוא עונה תשובה ארוכה.
''בסיפור המופלא על הצדיק הירושלמי רבי אריה לווין'' אני עונה לו
''אה, זה הסיפור עם הרגל?'' הוא מתחיל להבין עניין.
אנחנו מסתובבים לכיוון ה'לאנגע לעעם' הרחוב הארוך הזה שלא נגמר.
''זה פשוט סיפור מופלא'' אני אומרת ''ככה להיכנס לרופא ולומר לו ''ד''ר הרגל של אשתי כואבת לנו''.
אני מפסיקה לרגע ומיד ממשיכה ''איפה מוצאים כזה דבר היום? איפה?''
הוא לא נשאר פראייר
''איפה מוצאים? כאן לצידך'' הוא עונה לי
''לא הבנתי'' אני מנסה לרדת לסוף דעתו.
''כשנכנס לרופא תביני'' הוא עונה.
הגענו למרפאה.
את זו שהתעטשת ככה בקולי קולות?'' שאלה אותי המזכירה ''כל הרחוב רעד מזה'' הוסיפה.
אני מתעלמת בגבורה מהערה ורק עונה לה בעיטוש משבר גרם.
רק נכנסנו לחדר של הרופא וכבר בעלי אומר לו:
''דוקטור- הנחירות של אשתי מפריעות לנו''.
התרגשתי...
