(מעלה סיפור שלא שרד את הצנזורה של אחד העיתונים)
הגנב המאמין
פרנסה שאינה מכובדת כלל ועיקר מצא לו געצל'ה קשישא.
כלומר, כיום כבר העפיל געצל'ה לגיל שמתיר לציבור לכנותו 'קשיש', אך פרנסה זו שאנו דנים בה, לא מיום זה באה לידו, לא מאתמול ולא משלשום. זה כמה וכמה שנים שעוסק געצל'ה דנן במשלח ידו, אשר איננו מכובד כאמור.
ומהו משלח ידו? הווי אומר זוהי גניבה. שולח הוא את ידו, אשר באורח פלא משתרבבת היא אמות הרבה, כבתיה בת פרעה בשעתה, ומכניסה בהגנב אל תוך סלו של מאן דהוא כזה או אחר, ומה שמעלה הוא בחכתו – מעלה. אין לו לגעצל'ה טענות ומענות בנוגע לאשר נושאים אנשי עירו בסליהם. יהא אשר יהא, הוא מאושר בשללו.
הנה ביום שני של שבוע זה, בעת שנדחקה ידו בחופזה אל תיבה קטנה, שהייתה מונחת סמוך ונראה לברנש הדור לבוש, חש הוא באצבעותיו עקצוצים בלתי נעימים בעליל. געצל'ה לא היסס, ולקח מלוא חופנו מתכולת התיבה. אחר נטל רגליו והסתלק מן המקום, כשהוא אינו טורח לבדוק מה נפל בחלקו.
כיס מעילו המרופט היה גדוש בגניבה זו, וכך היה מהלך בפסיעות רחבות אך השתדל שלא להחשיד את העוברים והשבים. אלו האחרונים הביטו בו ובעיניהם תמיהה רבתי, אך געצל'ה לא היה פנוי להתבונן בעיניהם ובתמיהה הרבתי הלזו. רק הלך אחד, שהיה במקרה שכנו של געצל'ה, זרק לעומתו מספר מילים שגרמו לליבו לנתר באימה: "היי, געצל'ה שכני חביבי! למה זה מהלכות על גבך תולעים של משי? כלום הפכת להיות בית גידול עבורן?!"
הסב געצל'ה ראשו אל אחוריו, והבחין בדבר. אכן, תולעת משי אחת, לבנה כשלג עכור, טיילה שלא להנאתה על כתפו, מגששת אחר עלה תות לאכילה. הן זה עתה רבצה לה על מצע של עלים כאלו, רעננים וטעימים, ומדוע זה לפתע טועמת היא טעם מר של חוטי תפירה גסים? לגעצל'ה הפתרונים.
אך לא איש כגעצל'ה יתרשם יתר על המידה מהגניבה הלא מוצלחת. ליקט את התולעים המתרוצצות בין טלאי לטלאי שבמעילו, ואספן לתוך כד חרס שבור שהונח באשפת הרחוב. לאחר מכן צעד מעדנות אל השוק, לא ההוא שממנו בא, והחל מכריז על מרכולתו כבקיא ורגיל: "ילדים יקרים! ילדים חביבים! בואו וטלו לכם תולעת או שתיים מן הסחורה המשובחת שלפני!" כך היה מכריז והולך, והילדים – באו והטילו לו פרוטות מעטות בעד תולעיו. כזה הוא געצל'ה, לא יפספס גניבה ראויה לשמה, אך גם כאשר איננה ראויה לשמה – אין הוא מתייאש הימנה ומרווחיה.
לשבחו ייאמר, שאין הוא נוטל מאום מבתי היהודים או מסליהם ומזוודותיהם, כי אם מאשר אינם יהודים. לא שדבר זה מתיר עבורו את השרץ, שהרי זו גניבה וזו גניבה, אך סניגוריה קלה יש כאן, ואנו אין לנו אלא לאומרה. גנבים אלו, פחותים שבישראל הם, אך עדיין, אף על פי שחטאו – ישראל הם.
פרט יוצא דופן יש בגעצל'ה זה, ועליו באנו לתת את הדעת.
* * *
געצל'ה זירז את סוסו על ידי צליפה מהירה בגבו, ואף נעץ בו קלות את הדורבן שבמגפיו. "מהר יותר, סוס עצל!" נזף בבעל החיים. "עלי להגיע עוד לפני השקיעה אל מורי ורבי". הסוס צנף בקול מהומהם. "אתה שואל מי זה רבי ומורי?" המשיך געצל'ה בדו שיח המשונה, "הלא כבר שמעת אודותיו מספר פעמים. כשהסתבכתי עם השלטונות לפני חודשיים, כשעמדתי למשפט לפני כשנה, ובעוד כמה הזדמנויות לפני כן שאינני זוכר כרגע – תמיד רכבתי עמך אל הצדיק רבי ישראל בעל שם, ישמרהו הבורא ברחמיו. רבי זה, אורו של עולם הוא, מאיר עיני ישראל בקדושתו ובכוח ברכותיו".
מוזר היה לשמוע שיחה זו, ולא מפני שהיא הושמעה באוזניו של סוס, אלא מחמת הפה שממנו יצאה. מה לגנב ולאמונת חכמים? קושיא טובה.
כעבור שעה קלה כבר עמדו השניים, הסוס וגעצל'ה, באורווה הסמוכה לביתו של הבעל שם טוב הקדוש, עייפים ויגעים. הברייה המהלכת על ארבע השביעה רעבונה בערימת שחת, ואדונה נכנס ביראה ופחד אל הקודש פנימה, אל חדרו של הצדיק. שם, מול העיניים היוקדות, שטח את צרתו והתחנן על נפשו. "הושיעני, רבי! זדים קמו עלי ומבקשים את רעתי. שמועה שמעתי שאחד מן הערלים העיד כי ראני גונב זהוב מארנקו. עשה למען משפחתי אם לא למעני והושיעני!" כך היה בוכה ומבקש רחמים. והרבי, רחמיו על כל, בירכו בברכת הצלה והצלחה בכל אשר יפנה, לא לפני שהשמיע באוזניו דברי מוסר וכיבושין, כטיפין של מים החודרים אף את האבן, ועשה כל השתדלות להשיבו למוטב.
טוב לב יצא געצל'ה מן הבית. את הלילה העביר באכסניה שבקצה העיירה, ולמחרת השכים ויצא לדרכו, בחזרה לכפר מגוריו. כל הפחד ודאגת העתיד נעלמו כאבק פורח, ותחתיהם הופיע ביטחון ביושב מרומים ובשליחו הנאמן, שיגנו בעדו ויצילוהו ממבקשי נפשו.
אמונה זו, יחד עם כמה פרקי תהילים שלחש געצל'ה מעת לעת, הביאו לו אכן את הישועה המיוחלת. כמו בדרך נס נשכח געצל'ה ונשכחה גניבתו, ואף הערל ממנו נגנב הזהוב שכח מכל העניין ולא בא לדרוש שיעמידוהו לגעצל'ה בדין.
* * *
כך היו מעשיו של גנב בעל אמונה זה, וכל אימת שנתעוררה איזו שהיא מצוקה, היה משים פעמי סוסו אל משכנו של הבעל שם טוב הקדוש, והלה היה מאציל עליו ברכה ותוכחה גם יחד, כמו שרק צדיק יסוד עולם מסוגל להשפיל עצמו כדי להעלות יהודי, ואפילו אם שמו געצל'ה ועיסוקו כגנב בזוי.
עד לאותו יום...
ומה אירע באותו יום? גניבה גדולה הזדמנה לידו, ומי כגעצל'ה ויפסידנה. האדון ממנו נגנבו הכספים היה בעל מעמד נישא בעירו, והוא לא נח ולא שקט על שמריו, כי אם ביקש למצוא את הגנב ולמצות עמו את הדין. ומהיות שהיה בעל קשרים עם המושלים והשרים, עלה בידו לגזור דין מוות על הגנב כאשר ייתפס.
שוב הגיעה לאוזני געצל'ה השמועה מפי עוף השמים, שמצבו בכי רע וכי האדון ועושי דברו חקרו ודרשו היטב, עד אשר הגיעו למסקנה כי הוא, געצל'ה, הוא הגנב בעצמו ובלא כבודו. וכבר נשלחה האיגרת לשוטרים למען יבואו לתפוס אותו ולהשליכו לבור בית הסוהר עד לביצוע גזר דינו.
געצל'ה, כהרגלו מימים ימימה, קפץ במיומנות על סוסו, והחל דוהר אל ביתו של הבעל שם טוב. אך בשעה זו היה כל איבריו כבדים עליו מפאת החשש הגדול בו היה שרוי. שהרי אינו דומה דין תשלומים לדין מוות שמונח כעת על ראש כגיגית. נשימתו הייתה רצוצה וליבו חיסר פעימה מדי פעם.
בהגיעו למעז'יבוז' חש בדבר מה שונה. האווירה בעיירה הייתה גדושה בעצב, יהודים התהלכו שפופים, וכל הבריאה זעקה אובדן. "הרבי הקדוש והטהור הסתלק לבית עולמו", שח לגעצל'ה אחד הכפריים שהילך עם פרתו החולבת בצד הדרך. ואף על פי שחלפו כשלושים יום מאז סילוקו של הצדיק – עדיין היה צער הפטירה משורטט בין חריצי מצחו.
כשמוע געצל'ה כך, נפל מעם הסוס, השתטח על האדמה הלחה והחל מתייפח ומיילל כמי שאיבד את היקר לו מכל. ולא, לא על הפסד מקור הברכה היה בוכה, אלא על משענו ומבטחו, על כותל דמעותיו והלב המבין שהיה לו ואבד, על מלאך האלוקים שהמתין עד יום מותו לשובו בתשובה מבלי להתייאש.
תוך כדי בכיו, עלתה במחשבתו שיחה ששחו החסידים, באומרם כי ממשיך דרכו של הבעל שם טוב יהא תלמידו המובהק, הרה"ק רבי יעקב יוסף מפולנאה. 'אלך אליו', סבר געצל'ה וקיבל, 'שמא יקבלני כשם שקיבלני רבו, והלוואי אף יברכני כברכת רבו'.
שוב עלה וישב לו על האוכף בעל הצבע הבלתי ברור, שמא תאמר אדום הוא, שמא חום, שמא לא זה ולא זה. אך לבטח גנוב הוא...
פולנאה רחוקה קמעא ממעז'יבוז', אך בשעת סכנה אפשר לגמוא דרך זו בשעות ספורות. יצא געצל'ה למסע, נושא בליבו תפילה לקודשא בריך הוא, שיצילנו מכף כל אויב ויישא חן בעיני הרבי מפולנאה.
מחצית תפילתו נענתה. מחציתה השניה – לא. רבי יעקב יוסף, בשומעו כי היהודי המזיע שלפניו הנו גנב שפל וחסר תרבות, סילקו מעם פניו ולא נעתר לתחנוניו, אף על פי שלאלו התלוו דמעות בכמות מספקת להגדיש כד מים. "הן הבעל שם טוב היה מברך אותי ועל ידי כך ניצלתי כמה וכמה פעמים..." העז געצל'ה פניו בניסיון אחרון. אם לא עכשיו – בערה בקרב תודעתו ההבנה – אימתי? מאין יבוא עזרו? אך רבי יעקב יוסף הראה לו פנים זועפות וגרשו הימנו והלאה. אין לו עסק עם גנבים נחותי דרגה. דרך זו של קירוב הייתה מסורה רק בידי הבעל שם טוב.
עמד געצל'ה בטבורה של הסמטה, הביט כה וכה ותחב אצבעו לאוזנו הימנית. מנהג עשה לו, שכל אימת שאין הוא יודע מה וכיצד עליו לפעול, נועץ הוא אצבעו אל עמקי אוזנו, כביכול משם תצמח ישועתו, או תאמר: ממנה ידלה תבונה ועצה.
"צר לי עליך, פערדי", החל לפתע לדבר עם סוסו, "עלינו לשוב בזה הרגע אל המקום ממנו באנו, למעז'יבוז'. סוס טוב אתה", החליק את ידו על ראשו, "אל תחולל מהומות". נחרת הסוס הביעה את מורת רוחו מההוראה, אך געצל'ה לא התרשם ממנה יתר על המידה. "וכי מה אעשה? אין עצה אחרת אלא להשתטח על קברו של רבי ומורי, הבעל שם טוב הקדוש, זכותו תגן עלי ועליך שנצא בחיים מעסק הביש הזה. זאת הברירה האחרונה. אבל לפני שנשוב, חייב אני ללגום לגימה הגונה".
ולפני שהיה סיפק ביד הסוס לנחור שנית, כבר נכנס געצל'ה אל פונדק סמוך, נטל בקבוק שהונח על שולחנו של אחד הסועדים, הרים ראשו אל על וגמא כשליש הימנו בגמיאה אחת. אחר נמלט מן המקום, מותיר אחריו ענן של אבק דרכים.
ללמדנו, שלא זו בלבד שהיה געצל'ה גנב פוחז ונטול יראת שמים, אלא שאף היה מגסי הרוח; ועם כל זאת – פינה חמה של אמונת צדיקים בערה בתוך תוכו, כמדורת זרדים קטנה בין דפנות התנור המושחר מפחמים.
את הדרך חזרה עשה געצל'ה כמסומא, נראה ואינו רואה. פחד מוות – כפשוטו – שרה עליו וכל מחשבתו תפוסה הייתה בהרהורי אימה מפני העומד לבוא עליו.
כאשר ירד מסוסו במעז'יבוז', כושל ואפס כוח, כבר נתלתה חמה בראשי האילנות. בכוחות אחרונים גישש אחר הדרך לציון הבעל שם טוב הקדוש, וכאשר מצאו קרס תחתיו והחל בוכה ללא הפוגה בבכי שאין לו תמרורים, ולא מנע דמע עינו שעה ועוד שעה. "רבי, רבי! אבי, אבי! כשם שהושעת אותי כמה פעמים בזה העולם, כן הושיעני עתה משמי מרומים, להמליץ בעדי לפני בעל הרחמים ולחלצני מן המיצר. אנא רבי, הושיעה, כי באו מים עד חיי נפש!"
ותוך כדי תחנוניו החוזרים ונכפלים, נעצמו עפעפיו ותנומה עמוקה נפלה עליהם ועליו - - -
ובחלומו והנה רבו הגדול, הבעל שם טוב במלוא הדרת קדושתו, נגלה אליו כבחיי חיותו. "למה תבכה ומה תבקש?" פנה אליו ופניו מפיקות זיו. שח לו געצל'ה את אשר קרהו, ואת פרשת הריחוק אשר הרחיקו רבי יעקב יוסף מפולנאה מעליו ולא רצה לבוא עמו בדברים כלל.
"אל תירא ואל תחת", ריפא הבעל שם טוב את פחדיו של געצל'ה הרוטט. "קום והלכת אל נכדי הקדוש, רבי חיים משה אפרים מסדילקוב, ותבקשהו בשמי שיתפלל בעדך. וסימן זה יהא מסור בידך עבורו, שבשבוע שעבר למדתי עמו את דברי התורה בטרם אמרם על שולחנו הטהור".
לאחר שגלל הבעל שם טוב את האבן מעל פי לבו, עשה געצל'ה דרכו אל הנכד הטהור, בעל "דגל מחנה אפרים", עמד לפניו ואמר: "דבר סתר לי אל רבינו, וברצוני לשטוח אותו הרחק מאוזן אדם". נפנה עמו הרבי והאזין למגילת חייו.
כאשר מסר לו געצל'ה את הסימן שנתן בידו הבעל שם טוב, נזדעזעו איבריו בחיל ורעדה וקרא: "ניכרים דברי אמת! אם אדוני אבי זקני נתן בידך אות זה, חובה עלי לעשות ככל אשר דיבר. גש הנה ואברכך". וכאן הרעיף עליו הרבי מסדילקוב טללי ברכה עד אשר נחה רוחו הנכאה.
שב לו געצל'ה למקומו, ובמהרה נתקיימה בו ברכת הצדיקים, כאשר ניצול מדינה של מלכות ומן המיתה. והרבי מסדילקוב נכנס ובא לפני תלמידיו וחסידיו ונשא דברות קדשו: "שמעו נא רבותי את סיפור המעשה שזה עתה בא לידי, וממנו תיקחו לקח טוב לדעת עד היכן מגיע כוחה של אמונה תמימה בצדיק, אמונה פשוטה מאיש פשוט". וכאן שח להם כל אותו הסיפור בגעצל'ה שנכשל בגניבה.
באמת אמרו: לא עברו ימים מרובים, וזכה געצל'ה להיחלץ מן הבוץ העכור בו היה שקוע ולשוב עד ה' אלוקיו, בכוח אמונתו והתקשרותו באותו צדיק. ויש שהגדילו שבחו וטענו כי עלה ונתעלה, עד שהיה לאחד מבני החבורה הקדושה, האוחזים בתורת הבעל שם טוב זיע"א.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
