אתגר סוף מרחשוון - סיפורי צדיקים בלי סופרלטיבים.

[יואל ארלנגר - קקטוס]

כל אחד בפורום קרא בחייו סיפור צדיקים או שנים.
בכל הנוגע לסיפורי צדיקים יש איזו תבנית שאנשים מנסים להיכנס לתוכה, לכתוב כמו פלוני או אלמוני.
סיפורי צדיקים מלאים בדרך כלל במטאפורות ודימויים שמיימים, או עילאיות נשגבת שלא מתוארת בגוף הסיפור אלא בסופרלטיבים שמושחלים לתוך הסיפור.
סופרלטיב: (מתוך ויקימילון)
סוּפֶּרְלָטִיב

1. 
   
   
   • לשון הפרזה, לשון העצמה. מתן מעמד מוביל לתואר של דבר מסוים.
   • בהשאלה: תשבוחות
     • "הטיול הכי טוב", "האוכל הכי גרוע".
     • "שמש העמים" הינו סופרלטיב שבו נהגו להשתמש לתיאור דמותו של יוסיף סטלין.
     • "אינני נוהג לדבר בסופרלטיבים".

בקיצור, כתבו סיפור קצר על הרב שלכם, או רבנית, או דמות רוחנית נערצת מהעבר או מההווה, בלי שימוש בסופרלטיבים, אלא פשוט לתאר מה קורה, מה אירע, ובין השורות להעביר את המסר שמעצים את הדמות בעיני הקורא.
הסיפור הכי מרגש שמשתמש בהכי פחות תשבוחות, יזכה.
בהצלחה
יש לכם שבוע לסיים את הכתיבה ולהגיש!
הערות וסופרלטיבים על הכותבים ניתן לכתוב בנספח
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-סוף-מרחשוון-סיפורי-צדיקים-בלי-סופרלטיבים.329076/

 

[שרלוט]

זה של הניקית: @ששונית
קבלו בבקשה:

חסיד מחסידי הרבי מקוז'ניץ היה חשוך בנים במשך שנים רבות. בכל הזדמנות ביקש מרבו לברכו ולא נענה.

ויהי היום והחסיד התכונן לנסוע לרבו, ובראות אשת החסיד כי בעלה נוסע קוז'ניצה, הודיעה לו כי אם הוא שב מהרבי בלא הבטחה לבנים, מוטב שיביא עמו גט.

הגיע החסיד לקוז'ניץ ובבכי תמרורים שיווע לישועה.

חשב הרבי ממושכות ואז נענה ואמר לו שאם חפץ הוא בבנים, עליו לדעת כי יאבד את כל רכושו עבור כך.

ביקש החסיד להימלך באשתו, ומששב לביתו הסכימה האישה להיות דלה ורשה, העיקר להיפקד בבנים.

שב החסיד להשיב לרבו את דברי אשתו.

מששמע הרבי את תשובת האישה, הורה לחסיד לנסוע לחוזה מלובלין ומשם תבוא ישועתו.

נסע החסיד לובלינה, ונכנס לקודש פנימה בהתרגשות ובייחול לישועתו.

מיד בראות החוזה מלובלין את החסיד, שאלו ישירות: "האם באת בעבר בקשרי שידוכין, טרם הנישואין לאשתך?"

ענה החסיד בבהלה ובמורא שאכן כן, הוא התארס בעבר עם בחורה אחרת, ומסיבות שונות בוטלו קשרי השידוכין.

"זוהי, אם כן, הסיבה לצרתך." ענה הרבי. "ציערת בת ישראל ולא פייסת אותה כראוי."

הצטער החסיד צער רב ולא ידע לשות עצות בנפשו היאך למצוא נערה שמזה שנים רבות לא שמע את שמעה.

עוד הוא נבוך, והחוזה מלובלין אומר לו: "בעוד כחודשיים ייערך יריד גדול בעיר באלטא. סע ליריד עם כל כספך וחפש שם את האישה, ומשתמצא אותה, בקש את מחילתה ותן לה את כל כספך כפיצוי."

מיד נסע החסיד לביתו, נטל את כל כספו, ונסע ימים רבים לבאלטא.

משנפתחו שערי היריד הסתובב החסיד במבואות באלטא שעות רבות וחקר ודרש אחר אסתר שפירא בת ר' אליעזר מן העיר סובלוק, ולא העלה דבר. איש לא ידע במי מדובר, ואיש לא הבין מדוע מחפשה החסיד דווקא ביריד באלטא.

כך סבב החסיד ביריד מידי יום כשמפח נפשו גובר ככל שעוברים הימים.

ביום האחרון ליריד שוב סבב החסיד ביריד, כשלפתע מטח גשם החל לרדת בעוז.

מיהר החסיד למצוא מחסה בחנות הראשונה שבדרכו, ומשנס פנימה מפני הגשם, ראה בחנות שתי נשים, ובחסידותו מיד פנה לצאת שוב אל הגשם.

אז שמע את אחת הנשים פונה לחברתה ואומרת: "אין זו פעם ראשונה שהוא נס מפניי."

מיהר החסיד שוב פנימה ובציפייה דרוכה שאלה אם היא אסתר שפירא שהיתה מאורסת לו בעבר.

כן. זו היתה אסתר שפירא המדוברת והמבוקשת.

במילים כנות ביקש החסיד את סליחתה ותאר בפניה את צרתו, ואף נתן לה את כל מקנת כספו.

נענתה אסתר ואמרה "אינני זקוקה לכסף, ברם אם חפץ אתה במחילתי, סע לכפר פלוני, שם גר אחי לייב שפירא שעני מרוד הוא, וגם בת שהגיעה לפרקה בביתו, ותן לו את הכסף. מיד כשיקבל אחי את כספך, אמחול לך בלב שלם."

טרם פתח החסיד את פיו, וכבר הסתלקה אסתר מן החנות.

מיד שם החסיד פעמיו לכפרו של לייב אחי אסתר, ומשהגיע לבקתתו נוכח עד מה צדקה אחותו אסתר בתארה את דלותו. דרש החסיד בשלומו של ר' לייב ושמע על מצבו הנואש בהיותו שרוי בחובות עצומים ואין לו לחם לפי הטף כפשוטו, שלא לדבר על אפשרות להשיא את ביתו. מיד הוציא החסיד את כספו ונתנו לר' לייב בהסבירו בבושה את הסיבה למתתו הנדיבה.

אך לא. ר' לייב לא קפץ משמחה ואמר שבדיוק הוא תרם קופיקה לקופת העיר. ממש לא. הוא רתח מזעם נורא וחריף וצעק על החסיד "איך מעז אתה לספר סיפורי בדים על אחותי המנוחה אסתר שפירא, שנוחה עדן מזה חמש עשרה שנים?"

השתומם החסיד עד למאוד וברר שוב בזהירות האם הוא לייב אחיה של אסתר בתו של ר' אליעזר מן סובלק, שבחור אחד ביטל את קשרי השידוכין עמה.

כן. זה הוא. לייב אחיה של אסתר בתו של ר' אליעזר מן סובלק, שבחור אחד ביטל את קשרי השידוכין עמה.

סיפר החסיד לר' לייב את כל שאמר לו רבו, ונתן בה סימנים היאך היתה נראית כשפגש בה ביריד בבאלטא, ואילו ר' לייב לקחו לקברה של אחותו.

כך הבינו שניהם את כוחם של הצדיקים הקדושים שמביאים דמות מעולם האמת להושיע חסיד מעוונו ומצרתו גם יחד.

ולענייננו למדנו גם פרק בהלכות בין אדם לחברו.

רגע, ולאלו ששואלים אז מה היה בסוף.

אז בסוף ר' לייב לקח בשמחה את הכסף, ובאותו רגע ממש סר עוונו של החסיד וחטאתו כופרה.

ר' לייב יצא מחובותיו ושידך את ביתו לבחור כלבבו, ואילו החסיד נפקד בבן זכר לתקופת השנה.

לא ידוע מי היה הסנדק, אם המגיד מקוז'ניץ או החוזה מלובלין.

 

[אלישקף]

המלצה: לקרוא קודם את ההערה הפותחת באשכול הזה.

---

מאז שהייתי ממש קטנה, אמרו לי הרבה פעמים שעדייך לגדולות.
הלכתי ובררתי מה זה "עדייך", ואחרי שהבנתי – קיבלתי על עצמי בלי נדר להיות רבנית חשובה ולהשתמש בכינוי "פארת הדור" בכל פעם שאני חותמת את שמי.
זה לא היה קשה – את המלתחה לא הייתי צריכה לחדש, כי עד לאותו רגע של ההחלטה הייתה לי רק חליפת בגדים אחת, ככה שממילא היה צפוי שיום אחד אלך לקניות.
כשהלכתי לאותו יום אחד של קניות, הקפדתי לקנות רק בחנות שעל הדלת יש חותמת של משמר התורה, או משמרת הקודש והצניעות – לא זוכרת.
קניתי המון בגדים כהים, המון גרביים עבים, המון נעלי ספורט שחורות (של גברים) והמון מטפחות לבנות (עוד לא הייתי נשואה, אבל בתור רבנית - צריך).
אחר כך זרקתי את העיתון שהיה מתחת למזרון שלי, ורצתי לקנות את עיתון **** - ששמעתי שהוא הכי שמור והכי מחזק.
הייתה שם כתבה גדולה ויפה על האדמו"ר שנפטר באותו שבוע - ואני התרגשתי. זה היה כאילו אמרו לי משמים: פריידי, לא לחינם נפטר השבוע אותו צדיק. כל זה בשביל שתוכלי את לקרוא מהו צדיק, וללכת בדרכיו.
קראתי בעיון את הכתבה – לא דילגתי על אף מילה. כשסיימתי, ערכתי רשימת קניות חדשה, וחיכיתי ליום אחד של קניות מספר 2.
ושוב – משמים סידרו לי שלמחרת היה אותו יום נוסף.
הלכתי לרחוב מאד גדול של חנויות בירושלים עיר הקודש, ובידי הרשימה:
· סילודין
· מלאכין ושרפים סובבים אותו כאכסדרה של פלטרין של מלך
· להט ועוצם דברותיו
· לבבותיהם ההומים של המשתוקקים להסתופף בצילו
· דברותיו גחלי אש בירקרק חרוץ
· סודם של צדיקים
· עלו מעלה מעלה
· לאורם של זקנים וחסידים
· שפתותיו הקדושות
סילודין – לא מצאתי. קניתי ערפלי טוהר במקום, ורק אחר כך גיליתי שגם זה היה משמים – ערפלי טוהר מחזיק יותר זמן.
מלאכין ושרפים היה במבצע של 1+1, קנה וקבל אכסדרה של פלטרין מלך. כמובן שרכשתי, המון המון מלאכין.
להט ועוצם דברותיו לא היה לנשים. הצטערתי, אבל הכל מאהבה לשם שמים – אז וויתרתי.
לבבותיהם ההומים של המשתוקקים וגו' – מצאתי בקצבייה של מרסל. (לפי קילו)
דברותיו גחלי אש – קניתי בוורדרד חרוץ במקום ירקרק.
סודם של צדיקים – לא הצלחתי לגלות איפה קונים, ושיערתי שעם הזמן זה יבוא.
רציתי לסיים עם הרשימה, אבל כבר היה מאוחר – ועליתי על אוטובוס.
נסענו, עצרנו בתחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, נסענו עצרנו בעוד תחנה, וירדתי.
ואז גיליתי ששכחתי את כל הקניות על הספסל בתחנה.
לרגע הצטערתי – אבל אז התחזקתי והחלטתי נחושות: אני אהיה רבנית בלי סוּפֶּרֶלִים!!! (מה זה בכלל?)

 

[Natan Galant]

עוד יום שגרתי נגמר, וצבי נרדם כמעט בעמידה. מסתבר שהעייפות הורגת, לא הסקרנות.

אחרי יום שלם בכריכיה המצ'וקמקת של אלפא, הוא הלך והזה בהקיץ.

בסך הכל עוד יום קיץ, וצבי התהלך בהליכה מתנדנדת והזה בהקיץ על בקבוק המאסטר גלו. מחשבה עצמאית לגמרי טסה במהירות בחלל מוחו והא התקשה לעוצרה: "מה כבר ההבדל בינך ובין בקבוק המאסטר גלו? לשניכם יש אף מחודד וארוך, יציבה לא יציבה, ואותו ריח... "


באותו יום הוא היה סחוט כל כך שלא נותר בו עוד כוח לזרוק את כדור שאריות הדבק שקילף מידיו על עמיתיו הכורכים. הם צחקו ועלצו בסיומו של עוד יום עבודה ומחו במרץ את שאריות הדבק בעזרת האציטון, והוא רק ייחל כבר לנחות על משטח מאוזן כלשהו.

הילך לו ברחוב, ומידי פעם סטה ראשו מעט לצדדים, שאריות מההשפעה של נשימת אוויר הדבקים לאורך היום, כנראה.

בא לביתו, בקושי טיפס בגרמי המדרגות השחוקים, פתח הדלת, מלמל מילת שלום לבני ביתו, פלבל בעיניו מוכות אבק העורות הנחתכים, וצנח כשק טרי של גלופות משומשות. צנח, צנח, ונרדם עוד באוויר. עם הנעליים.

טויבי קילפה מהנעליים של אבא הישן את שאריות העורות, ושאלה את אמה, בלחש, את השאלה הנצחית:

אמא, למה רק אבא שלנו עובד בכזה מקום ויש לו ריח של דבק? למה הוא לומד בכולל כמו כל האבאי'ם של יוכבד ובתיה וזלדי של נחמי?


ואמא ליטפה לה הראש, ואמרה לה שוב, את התשובה מאתמול ומכל הימים לפני אתמול:

"אבא שלנו כל כך עייף כי הוא קם שעתיים לפני כל הפועלים בכריכיה, כדי להתפלל במניין מסודר וללמוד שעתיים לפני העבודה, את צריכה לשמוח שיש לך אבא כזה, שכל כך מקריב בשביל השם יתברך"

בבוקר למחרת, הכל השתנה. הקול, כלומר.
יותר מדוייק: הוא לא השתנה, הוא נעלם.
כלומר, נאלם.

ללא התראה מוקדמת, קולו של צבי נגוז ופרח לעולם אחר.

ניסה לדבר, לספר לטויבי שאבא של יעלי גם התחיל לעבוד מאתמול באלפא בוק סנטר - וצליל אחד של אמת לא יצא מגרונו, גם לא צליל אחר. כלום.
קולו נדם בהפתעה.

***

בקול ללא קול התפלל שחרית במניין אחר ולא מוכר, וכמעט דמע תחת טליתו. למזלו ריח הדבקים סייעו בעדו להתפלל כמעט ללא חברה בסביבתו הקרובה.
סיים תפילתו, וכתב לבני ביתו:
אני נוסע לרעב'ע---
וכך עשה.

שמעריל הגבאי הבין במפתיע את חומרת המצב, ועוד יותר במפתיע: לא עשה בלאגנים וסצנות. פשוט סימן לו להכנס לרבי.
מופתע כולו, ניסה למלמל תודה לשמערל, וגילה כי אין לו איך לעשות זאת.

כשל פנימה אל חדר הרבי, והגישו לרבו.
הרבי קרא את הפתק הפשוט חסר הסופרלטיבים, ואמר בפשטות:
"בית חולים זיו"

***
ירד צבי במדרגות ותחב שטר כלשהו לידיו של שמעריל החוסם את הדלת באגביות. הדרך התפנתה. שמעריל יצא.

התנדנד על לתחנה, לחש תהילים בשקט, נתן לירוחם הפנסיונר הנצחי פתק: "קוראים לי צבי וורבלאאוט, זה הטלפון של אשתי, תתקשר ותגיד לה שאני בצפת"

ירוחם ביקש שיכתוב עם ניקוד, ויגיד לעילוי נשמתו פרק תהילים. "אני עדיין צעיר, אבל שיהיה לי כבר מעכשיו הפקדות של תהילימי'ם בשבילי", הסביר.

צביע חטף את הפתק, ניקד במהירות את האותיות, וזינק כצבי על המדרגה הראשונה באוטובוס, שכמעט והצליח להתחמק מהנוסע השתקן.

נסיעה בוקר עגמומי מהירה, עוד תהילים, הנייד מצלצל והוא לא עונה כי אין לו איך להגיד שאין לו מה להגיד, וצבי ירד. צעד צעד ונכנס לבית החולים זיו מוכה הסטיגמות.
נכנס לקבלה- וראה שכל הסטיגמות כולן, נכונות:
חדר הקבלה היה ריק. לא פקידות, לא מנקות, לא רופאים, לא חולים, לא בריאים, לא אף אחד.

מופתע, צנח על אחד הכסאות וקם מיידית: הכסא היה חסר רגל.
מרעש הכסא הנופל צצה משום מקום ערביה צעירה, עם מבטא חברוני:
מה אדוני צריך? יותר בקול, בבקשה. אני לא יכולה לשמוע אותך!

צבי ניסה להסביר שהוא דווקא כן שומע, אבל לא יכול לדבר, וכשל. הנייד שלו צלצל, והוא הניח אותו על הדלפק הצפתי השרוט והחווה לפאטימה לענות.

פאטימה ענתה, ודי מהר גילתה שאשתו של צבי לא יודעת איפה הוא בכלל. ירוחם ירוחם, מגיע לך שלא ירחמו עליך, חשב.

עוד כמה דקות של שיחה צולעת, ופאטימה הבינה את הבעיה, ואמרה בשמחה מסויימת:
אדוני, טעית בכתובת.
פה בזיו אין לנו רופאים לטפל בבעיות שלך.

צבי שאל: את בטוחה, גברתי? והבין שניה אחר כך הוא הוא מבצע פנטומימה בעברית לפאטימה חובבת הקומקסים בערבית.

התעלם ממנה, והחל לשוטט בבית החולים זיו חסר הזיו. שוטט שוטט, לא מצא שום דבר, חוץ מכמה שיני שום רקובות באחת הפינות.

עבר בכל המחלקות, התחמק ברגע האחרון מסעיד רחב הגרם, המאבטח התורן, וחיפש ישועה.
חיפש, חיפש, הגיע עד לקומת המרתף. שם מצא אומנם שאריות של ציוד רפואי ומכונות מאיימות מקולקלות, אבל לא ישועה.


עוד שעתיים וחצי, וקול מוכר הדהד ברחבי הקבלה: איפה בעלי, איפה. אולי את יודעת, גברתי? פאטימה הרימה את ראשה מהחלק הרביעי בסדרת הקומיקסים "אבו גיאהד ואבו עומאר בדרך לאל קודס", ונזפה בה: הוא כאן מאחורייך, את לא רואה?...

האשה ניסתה לשכנע את צבי לחזור שוב לרבי: "בדקתי בכל בית החולים, שאלתי את כולם, אין פה אף אחד מתאים שיכול לעזור לנו", וצבי נענע בסרבנות עיקשת של איכר רוסי שמתבקש לצאת מהמסבאה: לא!

החל משוטט שוב במסדרונות, מחפש ישועה, אולי ישועונת, משהו. חיפש חיפש- לא מצא דבר, מלבד שייח ערבי זקן חולה בדבר.

פאטימה כבר ממזמן התחלפה בשירה, ושירה בפאטימה, והשמש זרחה ושקעה וזרחה ושקעה, והוא עדיין מתרוצץ כאחוז תזזית בבית החולים. מחפש מזור. פה ושם טועם דבר מאכל, או מצטרף למניין של הברסלבערס' הצפתיים.

יומיים תמימים עברו, ועל פניו עבר נביל המתמחה לגסטרונומיה, מכפר אבו עיסא:
מה איתך אדוני? כבר יומיים אני רואה אותך הולך פה... מה הבעיה?
צבי החווה ביגון על גרונו, ואמר בפנטומימה: אין לי קול.

כתגובה, לקחו נביל לחדר 217 ושם נייר חדש על מיטת הטיפולים. תשכב! ציווהו. והוא נשכב. הרים נביל קופסה מאובקת עם מקלות ארטיק רפואיים, ושלף משם את המקל הכי גדול, והכי פחות מהקוצע. פתח ת'פה, ביקש.

צבי פתח.

נביל דחף את המקל פנימה, ואז עוד קצת, ועוד טיפ-טיפה, ואז עוד קצת. צבי צרח! אבל כלום לא יצא. ההפך, נכנס. המקל כמעט הגיע לו עד הקיבה.

ואז נביל סובב את המקל. וסובב, וצבי כמעט קפץ עד התקרה, אבל הרגל שלו נתקעה במוט שבלט מעל המיטה המוזנחת, והוא איחל רק רע לראש עיריית צפת, לסגניו, לחבריו, לנביל, לאבו מאזן, ולכל שאר אוייבי ישראל.

המקל המשיך לטייל בגרונו, וצבי איחל מוות מר גם ליחיא סנוואר, נאסרללה, אבו זוביידה, וכמעט הגיע גם לחמינאי.
בבת אחת, הכל נגמר. נביל הוציא את מה שנשאר מהמקל, הסתכל במבט מוזר על הכל, ויצא החוצה בפתאומיות.

צבי שאג בפנטומימה: מה עשית לי?? ואז גילה כי הקול שלו- חזר. לחלוטין. לגמרי. כאילו מעולם לא נעלם.
עודו מנסה לעכל את הקורות איתו, וסעיד רחב הגרם רץ פנימה: אדוני! פה זה מחסן! צא מכאן!

צבי יצא החוצה אל אור השמש, ועד היום הוא מחפש את נביל, להודות שלו שהיה השליח להצילו.

(גרעין הסיפור אמיתי, שמעתיו מחסיד גור)

 

[ש. צ. וינמן]

שעת ערב מוקדמת בבית האבות "שלשלת הדורות".

אני שרי, הגעתי לבקר את קרובתי בלה, שנמצאת כאן בשיקום לאחר אירוע שעברה.

נכנסתי ללובי.

אלברט, מחדר מספר 2 בקומה ראשונה. יושב על הכורסא, ומעלה עשן במקטרת, שהביא איתו מגרמניה המזרחית.

צמד החברות הנצחיות, אביבה וגאולה שותות תה צמחים. מעלות זיכרונות מהתורנויות בלול שבקיבוץ. ומתווכחות ביניהן, מי קרה את השם לתרנגולת הראשונה בקיבוץ. התרנגולת קוקי. האם בן גוריון ששלח אותה כמתנת פתיחה, או בישיבת הועד הראשונה.

הזיכרון בגיל הזה כבר לא כל כך חזק. ובאמת, הן לא מצליחות להיזכר.

יפרח יוסף יושב ופותר סודוקו, הרופא אמר שזה טוב. לידו חפיסת סיגריות סגורה, הרופא אמר שזה לא טוב. שמור לזמן מצוקה, שיהיה.

נכנסתי למעלית, ירדתי בטעות לאגף הסיעודי בקומה מינוס 1.

עליתי חזרה לקומה שניה. חדר אחד לפני האחרון.

פטפוט שקט קידם את פני, הרבנית זיסה חזן ע"ה הגיע לביקור אצל בלה.

הצטרפתי לביקור.

אנחנו מתעניינות, איך זה קרה, מה עשתה, מי הגיע, כמה כאב, כמה כואב, איך מתייחסים אליה, איך היא מרגישה עכשיו, מי הגיע היום בבוקר, מי הגיע בצהרים, מי יבוא מחר בבוקר, מי יבוא מחר בצהרים, מה התפריט של ארוחת בוקר, של ארוחת צהרים, של ארוחת ערב, האם יש גיוונים, איך החדר, איך המזרון, החלוק יפה, מי קנה לה, המטפחת תואמת האם זה הלך ביחד, מי קנתה את המטפחת, איך היא ידעה את הגודל, האם הביאה לה לבחור, האם הכאבים כבר פחות חזקים, מתי היא צריכה להשתחרר, לאן תלך? ליצחק, לפיני, לשאול, לבנצי, לאפרים, לנח, ליונתן, למינדה, לרותי, לפרידה, ליוכבד, לרייזי, לדינה, לסימה, לשולמית, ליהודית, לברכה.

באמת, אומרת בלה. אני מאוד מתלבטת, כולם טובים וכולם רוצים שאני יבוא אליהם.

בואי שרי, אומרת בלה.

הנה תפתחי את הארונית. לא את המגרה. את הארון למטה.

תביאי את הקופסה.

לא את הכחולה, היא של התרופות.

לא את הסגולה, היא של המשחות.

לא את הוורודה, היא של הסיכות ראש.

זו עם המכסה האדום.

זיסה ושרי בבקשה תתכבדו.

הרבנית זיסה לא מסרבת. פותחת את הקופסה.

ואומרת: כמה סוגים, במה אבחר?

ואני מזהה שם את:

הרוגלעך הקטנים של דודה רייזי. עוגיות הפטיבר שדוד נח מביא תמיד. שתי פרוסות טורט מיץ גבוהות של הדודה פרידה. אמא שלה לימדה אותה ללכת על בטוח, עושים מה שמצליח ותמיד. עוגיות הסהר האדום מיניאטוריות של הנכדה יעל, שלמדה אצל אפרת אפייה מתקדמת. וופלה מן עם עטיפה כחולה, כנראה מהשכנה שושנה. בכל קניה בסופר שמה שלוש חבילות, שיהיה. שתי רוגלעך קינמון של אנג'ל מדוד בנצי. אשתו עובדת בשלוש משרות, ואין לה זמן לאפות. תמיד הוא קופץ מהבית בנאג'רה לאנג'ל, להביא רוגלעך קינמון. בכל השמחות זה הסעיף ששמור לו. מאפיענס אישי של אחווה מהחלוקה של המתנדבות בשעה 4. 2 טופי איחולים. עוגית חיוכים במילוי ורוד. 4 עדשים של עלית. שורה שוקולד פרה. ועוד כמה מיני מזונות שלא זיהיתי את מקורם.

בלה אישה מאוד חברותית, ויש לה הרבה מבקרים, וכל אחד שמגיע מביא משהו, קטן, מתוק, אכיל, אישי. וכולם מצטופפים ביחד. בקופסה עם המכסה האדום.

הרבנית זיסה בוחנת את העוגות, אחד אחד, לאט לאט.

לוקחת ומחזירה, לוקחת ומחזירה.

בלה אומרת, נו זיסה, תתכבדי, תברכי ברכה.

זיסה בוחרת בעוגית חיוכים במילוי ורוד ואומרת לה בחיוך:

בלה, היה קשה לי לבחור, כזה מבחר גדול הגשת לי, מכל הלב. ולא ידעתי את מה לבחור מכל השפע הזה.

מברכת הרבנית זיסה חזן בורא מיני מזונות, לאט ובכוונה, ואוכלת את עוגיית החיוכים במילוי הוורוד.

גילוי נאות: שרי שבסיפור זה אני, והסיפור אמיתי.
למעט כמובן, כל השוואנץ שמסביב.
אישה גדולה, שחושבת רק איך לשמח את זולתה, ולא חושבת מה יגידו עליה.

 

[chani t]

שביל של טיפות ליווה אותה בחזור הביתה ,היא פסעה לצידו מתעלמת מנוכחותו,
סמרטוט לח ליד פתח הבית מעלים את סימני הפשע המובילים אל דלת ביתה,
מה יש, לתת לדמיון הפורה של השכנים להמשיך את הדרך לבד...
פתחה את הדלת וצנחה על הספה,
זו קבלה אותה בגניחה רבת משמעות,
כבר קשה לה, היא כבדה כל כך וכל ירידה ועלייה במדרגות הם ממש מסע ארוך בשבילה,
במיוחד אם זה כלול בעסקת חבילה של אשפתון ענק ומטפטף,
דפיקה עדינה על הדלת
יענקלה הוא הפותח התורן
"מי זההההההה"
אין קול ואין עונה
"תפתח" היא מסמנת לו
הדלת נפתחת באחת
"אמאאא", משהו בא לקחת את הזבל שלנו"
היא מקפצת בבהלה מהספה, "בטח זה אחד השכנים שגילה את מקור שביל הטיפות המחשיד"
רצה לה מחשבה בראש,
ואז היא נעצרת דום,
בעלה נזעק אל הדלת
"הרב, במה זכינו?"
"באתי לקחת את הזבל, הבנתי שלאשתך קשה במצבה ולא רציתי להטריח את כבודך ואת תורתך"
הלם---
בזהירות הוא לוקח את שקית האשפה שקורסת על הקיר בפתח הבית
ויורד למטה לכיוון בית הכנסת למסור את שיעור התורה הקבוע...

 

[nechamizak]

לייפציג. תרס"ז.

הטמפרטורה בחוץ צונחת לשתי מעלות. נתון שלא מונע מ-16,000 המבקרים ביריד להעמיק קשרי מסחר פוטנציאליים, ולהסתובב בין תצוגות עדכניות של פרוות, ספרים, ציורים, בדים ושלל חידושים טכנולוגיים. בין בית העירייה הצבוע באדום - צהוב לבית הבורסה, לא הרחק מכיכר קארל מארקס, נחבאת לה הכניסה התת קרקעית של אוורבך קלר, בית המרזח שקיים בעיר עוד מהמאה ה- 16.

באוורבך קלר מרקדת אש עליזה באח ומפזרת חום נעים. קולות קרקושי הסכו"ם מהדהדים באולם המרכזי, וציוריו של הד"ר פאוסט משקיפים על היושבים. חמישה יהודים עבדקנים מסובים לשולחן פינתי. ארבעה פולישער'ס ואחד רוסישער. השישי מתפרץ למרתף תוך הסרה מהירה של כפפות העור השחורות ושפשוף נמרץ של הידיים הקפואות, ומצטרף אליהם. אחד עם עיניים ערניות להפליא שולף משקה אלכוהולי שקוף ומוזג לכוסיות קטנות. "לחיים, יהודים! א סאך הצלחה און מזל!". הם מברכים ומערים את תוכן הכוסיות לגרונותיהם ההולכים ומפשירים.

הג'ינג'י היה הראשון לפתוח בסיפורי המופתים של רבו. "אני חסיד של הרב'ה מבורשוביץ', אין צדיק וקדוש כמוהו. שתים עשרה שנים חיכיתי לקדיש'ל שלי. לפני שלוש שנים תרמתי חומש מההכנסות השנתיות ל"הכנסת אורחים" כמו שביקש ההייליגער רב'ה, ונושעתי!". "פששש" גוברים קולות ההתפעלות של החברים עד שאחר, ארוך גזרה, קוטע אותם: "והרב'ה שלי עושה בעלשמסק'ע מופתים! הבת של אחי הייתה חולה קשה על סף מוות, לא על אף אחד, ואחרי ברכת הרב'ה היא הבריאה באופן ניסי!"

המהומים נפעמים נוספים נשמעים. גם החסיד השלישי, הרביעי, והחמישי מפליאים בגדולתם של רבותיהם. ורק ר' שמואל גוראריה, הרוסישער בעל הזקן הכסוף והשומה מתחת לעין השמאלית שותק. "נו" נועץ חסיד של הפינסקער רב את מרפקו בצלעותיו של הרוסישער, "ומה עם הרב'ה שלך?". ר' שמואל נע בתוך מעילו המהודר ופולט: "אני חסיד של הליובאוויטשער רב'ה, הרב'ה הרש"ב". "ו...." דוחקים בו עכשיו כולם.

"אספר לכם מופת של הרב'ה" הוא מתעורר פתאום, "אני סוחר יערות. לפני כמה שנים התלבטתי אם לסגור עסקה עצומה עם המושל מביאליסטוק, עסקה שהייתה יכולה להזניק את הרווחים שלי, אבל באותה מידה גם לרושש אותי. שאלתי את הרב'ה, והוא אמר לי לבצע את העסקה". "א גרויסע מעשה" מניף הג'ינג'י את היד בביטול, "אז העסקה הצליחה והכפלת את ההון שלך, שוין".

הבעה מחויכת מרחפת על פניו של הליובאוויטשער חסיד. "לא, לא הבנת טוב, זה היה ההפסד הכי גדול שחוויתי אי פעם. הפסדתי כמעט את כל הרכוש שלי, ולקח לי הרבה זמן לשקם את העסקים ולחזור להיות גביר כפי שהייתי".

הפיות של החברים לשולחן נותרים פעורים, והג'ינג'י מתחיל להשתעל. "אז מה המופת פה?" הוא מצליח לשאול כשמתאושש.

"אה, זה פשוט, שנשארתי חסיד של הרב'ה!".


*******

*סיפור אמיתי אודות ר' שמואל גוראריה, חסיד של הרבי הרש"ב, הרבי החמישי של חב"ד. המקום והשנה - משוערים, שאר שמות האדמורי"ם - פיקטיביים. ואגב, אצל הרבי הרש"ב היו א מורא'דיג מופתים (ככה אומרים את זה?).

* מתנצלת מראש אם היידיש לא תקנית...

 

[מטאלי]

האולם היה אפוף עשן.
מוזיקה קולנית אימה לקרוע את עור התוף של הנוכחים, זו בדיוק הסיבה שהם שם.
אפקט הקורנס של טיטוס!

ההבדל היחיד שאצלו היה זה יתוש בראש, אצלם זוהי מפלצת בנשמה!

הצעירים היו בגילופין שוכחים מן היקום ונפתוליו, רגע של דממה סוערת בחיי סערת הדממה.

הוא עמד שם בצד.
הכי לא טבעי במקום הלא טבעי הזה, מוקף בנערים קוצניים כשושנה בין החוחים, ההסתברות אמרה שאם הוא נכנס לשם במאונך הרי שהוא יצא במאוזן, במקרה הטוב כמובן. במיוחד לאור הגיגיו היוצאים מן הלב היהודי הבוער שלו שקצת מזכיר לאותם ברנשים צעירים את המקום אותו ניסו לשכוח - את מיקומה של הנפש האלוקית.

להפתעת הכל, לא די שלא עוררה הופעתו תרעומת או אי אילו ידים להתנופף לעברו בצורה מאימת, אלא שטבעת הקוצניים סביבו גדלה בהערצה בלתי מוסתרת...

זה התחיל בגיחוך, נסיון לקרקס, המשיך בתדהמה, מעט רחמים, ומשם בתפנית חדה ומסחררת לרחמים על עצמם.
הם התמגנטו אליו בצורה כובשת, והוא השיב להם מנה אחת אפיים של טל תחייה!

הרב של הדיסקוטקים קראו לו תלמידיו, שאכן בתחילה הפכו לתלמידים דבר שלא עשו מאז נשלחו מבית הספר היסודי, ובהמשך לתלמידי חכמים היושבים ועוסקים בתורה ומגדלים דורות ישרים מבורכים!

כך הפך לו העמק המתועב והשפל -למגדל של תורה ועמקה של הלכה.

ויהי היום, ומן אנשי המקום ניגשים אל הרב הצעיר ובפיהם מידע נוראי.
לאחרונה התפתחה בעיר תופעה מדאיגה של בנות ישראל עניות וקשות יום הקושרות גורלם בבני עם הדומה לחמור ככל הנראה למען בצע כסף - פחות של אותן אומללות, הרבה יותר של השדכן!

הרב מברר את שם השדכן, ברנש בשם פנחס.
כל מכריו של האיש מתרים ברב הצעיר שכדאי הוא פנחס, להשמר ממנו אף בשעת הדחק, אולם הרב בשלו!

מאז הבין הרב שהבחור הינו דמות מפתח בפתרון הבעיה גמר אומר לסור אליו להוכיחו ולהכריחו לסור מזו הדרך.

ביום לא בהיר טיפס הרב במדרגות שיכונו של פנחס, מתפלל לבוראו שיצליח דרכו, השכן מלמטה באקט של יאוש מפטיר לעברו "הרב מוביל עצמו למוות" הוא לא מתרשם, ממשיך לטפס באותה החלטיות.

דפיקות בדלת, פנחס בכבודו ובעצמו בדלת נובח לעבר הרב - כן?

הרב- "שלום עליך, באתי לשתות איתך לחיים"...

פנחס- "מה"?

הרב- "למה אתה עושה את זה פנחס"?

עיניים מזרות אימה.

פנחס- "אני צריך כסףףף".

עיניים טובות.

הרב- "אין בעיה אני מסדר לך עבודה במפעל כאן בעיר".

צחוק אדיר.

פנחס - "הרב, לא הבנת... אף אחד לא נותן לי הוראות, אין מצב שאני קם בשבע בבוקר לעבודה"!

הרב- "פנחס מה אתה אוהב לעשות"?

נשיפת הקיטור האדירה שפנחס פולט לעבר הרב מבהירה את הקריטיות של המעמד.
שעון החול הולך ואוזל כמו גם חיי הרב הנדים כמטוטלת.

פנחס מתעלה מעל עצמו- "משאית"
הוא מפטיר- "אם תהיה לי משאית שלי שאוכל לעבוד בה כרצוני, אהיה מאושר!"

הרב מסתובב בפתאומיות, פנחס בוהה בו יורד במדרגות הצרות נעלם באפלולית.

הרב מגיע לביתו בירושלים, מוכר את הבית וכמה מטלטלין יקרים, וסר אל סוכנות המשאיות הקרובה.

אחרי שבועיים דפיקות בביתו של פנחס, פנחס בכבודו ובעצמו בפתח.

"אה שוב אתה הרב"?
"מה עכשיו"?

הרב מושיט את ידו, פנחס תוהה.

הרב אומר- "קח את המפתחות" פנחס מתבלבל.

"של המשאית" - מוסיף הרב בחיוך, פנחס עומד להתעלף...

הרב מסדר לפנחס עבודה בשינוע סחורות לשדה התעופה, פנחס הנדהם עוזב את תפקידו כשדכן, לא לפני שהוא דואג ליידע את לקוחותיו הפוטנציאלים לבלתי יהינו להתקרב אל אזור המגדלור - "מגדל העמק" שוב.

ומאז ועד היום פוחדים בני הדודים להתקרב אל המקום ונאלצים להתפשר ולישא מן הדומות לאתון.

 

[תפנית בעלילה]

סופסוף הבית שקט.
אבא ואמא יכולים לעצום את העיניים.
השקט הזה מופר בחציו השני של הלילה.
התינוק צורח. הוא רעב. די מוזר כשחושבים על על זה-תחשבו שהייתם מתעוררים בשעה שלוש לפנות בוקר עם בור ענק בבטן שיגרום לכם לפתוח את המקרר ולהכין לעצמכם משהו לאכול...
אבל ככה זה, אצל תינוקות המערכת פועלת אחרת ומישהו צריך לתפעל את המערכת הזאת, להרתיח מים בקומקום ולהוסיף שתי כפיות מטרנה. מישהו? מענין מי זה יהיה...
"אני" הוא אומר.
"לא. אני אקום".
"אבל את צריכה שיהיה לך כח מחר לילדים".
"ואתה צריך כח בשביל ללמוד!"
"נלך לרב"
הרב הכריע שתהיה תורנות מסודרת.
לילה אחד הוא יקום ולילה אחד היא תקום.
והרבנית יפה מעידה שבלילות התורנות של ר' דב יפה זצ"ל התינוק לא התעורר בלילה.

 

[צדיק סופית]

(מעלה סיפור שלא שרד את הצנזורה של אחד העיתונים)

הגנב המאמין

פרנסה שאינה מכובדת כלל ועיקר מצא לו געצל'ה קשישא.

כלומר, כיום כבר העפיל געצל'ה לגיל שמתיר לציבור לכנותו 'קשיש', אך פרנסה זו שאנו דנים בה, לא מיום זה באה לידו, לא מאתמול ולא משלשום. זה כמה וכמה שנים שעוסק געצל'ה דנן במשלח ידו, אשר איננו מכובד כאמור.

ומהו משלח ידו? הווי אומר זוהי גניבה. שולח הוא את ידו, אשר באורח פלא משתרבבת היא אמות הרבה, כבתיה בת פרעה בשעתה, ומכניסה בהגנב אל תוך סלו של מאן דהוא כזה או אחר, ומה שמעלה הוא בחכתו – מעלה. אין לו לגעצל'ה טענות ומענות בנוגע לאשר נושאים אנשי עירו בסליהם. יהא אשר יהא, הוא מאושר בשללו.

הנה ביום שני של שבוע זה, בעת שנדחקה ידו בחופזה אל תיבה קטנה, שהייתה מונחת סמוך ונראה לברנש הדור לבוש, חש הוא באצבעותיו עקצוצים בלתי נעימים בעליל. געצל'ה לא היסס, ולקח מלוא חופנו מתכולת התיבה. אחר נטל רגליו והסתלק מן המקום, כשהוא אינו טורח לבדוק מה נפל בחלקו.

כיס מעילו המרופט היה גדוש בגניבה זו, וכך היה מהלך בפסיעות רחבות אך השתדל שלא להחשיד את העוברים והשבים. אלו האחרונים הביטו בו ובעיניהם תמיהה רבתי, אך געצל'ה לא היה פנוי להתבונן בעיניהם ובתמיהה הרבתי הלזו. רק הלך אחד, שהיה במקרה שכנו של געצל'ה, זרק לעומתו מספר מילים שגרמו לליבו לנתר באימה: "היי, געצל'ה שכני חביבי! למה זה מהלכות על גבך תולעים של משי? כלום הפכת להיות בית גידול עבורן?!"

הסב געצל'ה ראשו אל אחוריו, והבחין בדבר. אכן, תולעת משי אחת, לבנה כשלג עכור, טיילה שלא להנאתה על כתפו, מגששת אחר עלה תות לאכילה. הן זה עתה רבצה לה על מצע של עלים כאלו, רעננים וטעימים, ומדוע זה לפתע טועמת היא טעם מר של חוטי תפירה גסים? לגעצל'ה הפתרונים.

אך לא איש כגעצל'ה יתרשם יתר על המידה מהגניבה הלא מוצלחת. ליקט את התולעים המתרוצצות בין טלאי לטלאי שבמעילו, ואספן לתוך כד חרס שבור שהונח באשפת הרחוב. לאחר מכן צעד מעדנות אל השוק, לא ההוא שממנו בא, והחל מכריז על מרכולתו כבקיא ורגיל: "ילדים יקרים! ילדים חביבים! בואו וטלו לכם תולעת או שתיים מן הסחורה המשובחת שלפני!" כך היה מכריז והולך, והילדים – באו והטילו לו פרוטות מעטות בעד תולעיו. כזה הוא געצל'ה, לא יפספס גניבה ראויה לשמה, אך גם כאשר איננה ראויה לשמה – אין הוא מתייאש הימנה ומרווחיה.

לשבחו ייאמר, שאין הוא נוטל מאום מבתי היהודים או מסליהם ומזוודותיהם, כי אם מאשר אינם יהודים. לא שדבר זה מתיר עבורו את השרץ, שהרי זו גניבה וזו גניבה, אך סניגוריה קלה יש כאן, ואנו אין לנו אלא לאומרה. גנבים אלו, פחותים שבישראל הם, אך עדיין, אף על פי שחטאו – ישראל הם.

פרט יוצא דופן יש בגעצל'ה זה, ועליו באנו לתת את הדעת.

* * *​

געצל'ה זירז את סוסו על ידי צליפה מהירה בגבו, ואף נעץ בו קלות את הדורבן שבמגפיו. "מהר יותר, סוס עצל!" נזף בבעל החיים. "עלי להגיע עוד לפני השקיעה אל מורי ורבי". הסוס צנף בקול מהומהם. "אתה שואל מי זה רבי ומורי?" המשיך געצל'ה בדו שיח המשונה, "הלא כבר שמעת אודותיו מספר פעמים. כשהסתבכתי עם השלטונות לפני חודשיים, כשעמדתי למשפט לפני כשנה, ובעוד כמה הזדמנויות לפני כן שאינני זוכר כרגע – תמיד רכבתי עמך אל הצדיק רבי ישראל בעל שם, ישמרהו הבורא ברחמיו. רבי זה, אורו של עולם הוא, מאיר עיני ישראל בקדושתו ובכוח ברכותיו".

מוזר היה לשמוע שיחה זו, ולא מפני שהיא הושמעה באוזניו של סוס, אלא מחמת הפה שממנו יצאה. מה לגנב ולאמונת חכמים? קושיא טובה.

כעבור שעה קלה כבר עמדו השניים, הסוס וגעצל'ה, באורווה הסמוכה לביתו של הבעל שם טוב הקדוש, עייפים ויגעים. הברייה המהלכת על ארבע השביעה רעבונה בערימת שחת, ואדונה נכנס ביראה ופחד אל הקודש פנימה, אל חדרו של הצדיק. שם, מול העיניים היוקדות, שטח את צרתו והתחנן על נפשו. "הושיעני, רבי! זדים קמו עלי ומבקשים את רעתי. שמועה שמעתי שאחד מן הערלים העיד כי ראני גונב זהוב מארנקו. עשה למען משפחתי אם לא למעני והושיעני!" כך היה בוכה ומבקש רחמים. והרבי, רחמיו על כל, בירכו בברכת הצלה והצלחה בכל אשר יפנה, לא לפני שהשמיע באוזניו דברי מוסר וכיבושין, כטיפין של מים החודרים אף את האבן, ועשה כל השתדלות להשיבו למוטב.

טוב לב יצא געצל'ה מן הבית. את הלילה העביר באכסניה שבקצה העיירה, ולמחרת השכים ויצא לדרכו, בחזרה לכפר מגוריו. כל הפחד ודאגת העתיד נעלמו כאבק פורח, ותחתיהם הופיע ביטחון ביושב מרומים ובשליחו הנאמן, שיגנו בעדו ויצילוהו ממבקשי נפשו.

אמונה זו, יחד עם כמה פרקי תהילים שלחש געצל'ה מעת לעת, הביאו לו אכן את הישועה המיוחלת. כמו בדרך נס נשכח געצל'ה ונשכחה גניבתו, ואף הערל ממנו נגנב הזהוב שכח מכל העניין ולא בא לדרוש שיעמידוהו לגעצל'ה בדין.

* * *​

כך היו מעשיו של גנב בעל אמונה זה, וכל אימת שנתעוררה איזו שהיא מצוקה, היה משים פעמי סוסו אל משכנו של הבעל שם טוב הקדוש, והלה היה מאציל עליו ברכה ותוכחה גם יחד, כמו שרק צדיק יסוד עולם מסוגל להשפיל עצמו כדי להעלות יהודי, ואפילו אם שמו געצל'ה ועיסוקו כגנב בזוי.

עד לאותו יום...

ומה אירע באותו יום? גניבה גדולה הזדמנה לידו, ומי כגעצל'ה ויפסידנה. האדון ממנו נגנבו הכספים היה בעל מעמד נישא בעירו, והוא לא נח ולא שקט על שמריו, כי אם ביקש למצוא את הגנב ולמצות עמו את הדין. ומהיות שהיה בעל קשרים עם המושלים והשרים, עלה בידו לגזור דין מוות על הגנב כאשר ייתפס.

שוב הגיעה לאוזני געצל'ה השמועה מפי עוף השמים, שמצבו בכי רע וכי האדון ועושי דברו חקרו ודרשו היטב, עד אשר הגיעו למסקנה כי הוא, געצל'ה, הוא הגנב בעצמו ובלא כבודו. וכבר נשלחה האיגרת לשוטרים למען יבואו לתפוס אותו ולהשליכו לבור בית הסוהר עד לביצוע גזר דינו.

געצל'ה, כהרגלו מימים ימימה, קפץ במיומנות על סוסו, והחל דוהר אל ביתו של הבעל שם טוב. אך בשעה זו היה כל איבריו כבדים עליו מפאת החשש הגדול בו היה שרוי. שהרי אינו דומה דין תשלומים לדין מוות שמונח כעת על ראש כגיגית. נשימתו הייתה רצוצה וליבו חיסר פעימה מדי פעם.

בהגיעו למעז'יבוז' חש בדבר מה שונה. האווירה בעיירה הייתה גדושה בעצב, יהודים התהלכו שפופים, וכל הבריאה זעקה אובדן. "הרבי הקדוש והטהור הסתלק לבית עולמו", שח לגעצל'ה אחד הכפריים שהילך עם פרתו החולבת בצד הדרך. ואף על פי שחלפו כשלושים יום מאז סילוקו של הצדיק – עדיין היה צער הפטירה משורטט בין חריצי מצחו.

כשמוע געצל'ה כך, נפל מעם הסוס, השתטח על האדמה הלחה והחל מתייפח ומיילל כמי שאיבד את היקר לו מכל. ולא, לא על הפסד מקור הברכה היה בוכה, אלא על משענו ומבטחו, על כותל דמעותיו והלב המבין שהיה לו ואבד, על מלאך האלוקים שהמתין עד יום מותו לשובו בתשובה מבלי להתייאש.

תוך כדי בכיו, עלתה במחשבתו שיחה ששחו החסידים, באומרם כי ממשיך דרכו של הבעל שם טוב יהא תלמידו המובהק, הרה"ק רבי יעקב יוסף מפולנאה. 'אלך אליו', סבר געצל'ה וקיבל, 'שמא יקבלני כשם שקיבלני רבו, והלוואי אף יברכני כברכת רבו'.

שוב עלה וישב לו על האוכף בעל הצבע הבלתי ברור, שמא תאמר אדום הוא, שמא חום, שמא לא זה ולא זה. אך לבטח גנוב הוא...

פולנאה רחוקה קמעא ממעז'יבוז', אך בשעת סכנה אפשר לגמוא דרך זו בשעות ספורות. יצא געצל'ה למסע, נושא בליבו תפילה לקודשא בריך הוא, שיצילנו מכף כל אויב ויישא חן בעיני הרבי מפולנאה.

מחצית תפילתו נענתה. מחציתה השניה – לא. רבי יעקב יוסף, בשומעו כי היהודי המזיע שלפניו הנו גנב שפל וחסר תרבות, סילקו מעם פניו ולא נעתר לתחנוניו, אף על פי שלאלו התלוו דמעות בכמות מספקת להגדיש כד מים. "הן הבעל שם טוב היה מברך אותי ועל ידי כך ניצלתי כמה וכמה פעמים..." העז געצל'ה פניו בניסיון אחרון. אם לא עכשיו – בערה בקרב תודעתו ההבנה – אימתי? מאין יבוא עזרו? אך רבי יעקב יוסף הראה לו פנים זועפות וגרשו הימנו והלאה. אין לו עסק עם גנבים נחותי דרגה. דרך זו של קירוב הייתה מסורה רק בידי הבעל שם טוב.

עמד געצל'ה בטבורה של הסמטה, הביט כה וכה ותחב אצבעו לאוזנו הימנית. מנהג עשה לו, שכל אימת שאין הוא יודע מה וכיצד עליו לפעול, נועץ הוא אצבעו אל עמקי אוזנו, כביכול משם תצמח ישועתו, או תאמר: ממנה ידלה תבונה ועצה.

"צר לי עליך, פערדי", החל לפתע לדבר עם סוסו, "עלינו לשוב בזה הרגע אל המקום ממנו באנו, למעז'יבוז'. סוס טוב אתה", החליק את ידו על ראשו, "אל תחולל מהומות". נחרת הסוס הביעה את מורת רוחו מההוראה, אך געצל'ה לא התרשם ממנה יתר על המידה. "וכי מה אעשה? אין עצה אחרת אלא להשתטח על קברו של רבי ומורי, הבעל שם טוב הקדוש, זכותו תגן עלי ועליך שנצא בחיים מעסק הביש הזה. זאת הברירה האחרונה. אבל לפני שנשוב, חייב אני ללגום לגימה הגונה".

ולפני שהיה סיפק ביד הסוס לנחור שנית, כבר נכנס געצל'ה אל פונדק סמוך, נטל בקבוק שהונח על שולחנו של אחד הסועדים, הרים ראשו אל על וגמא כשליש הימנו בגמיאה אחת. אחר נמלט מן המקום, מותיר אחריו ענן של אבק דרכים.

ללמדנו, שלא זו בלבד שהיה געצל'ה גנב פוחז ונטול יראת שמים, אלא שאף היה מגסי הרוח; ועם כל זאת – פינה חמה של אמונת צדיקים בערה בתוך תוכו, כמדורת זרדים קטנה בין דפנות התנור המושחר מפחמים.

את הדרך חזרה עשה געצל'ה כמסומא, נראה ואינו רואה. פחד מוות – כפשוטו – שרה עליו וכל מחשבתו תפוסה הייתה בהרהורי אימה מפני העומד לבוא עליו.

כאשר ירד מסוסו במעז'יבוז', כושל ואפס כוח, כבר נתלתה חמה בראשי האילנות. בכוחות אחרונים גישש אחר הדרך לציון הבעל שם טוב הקדוש, וכאשר מצאו קרס תחתיו והחל בוכה ללא הפוגה בבכי שאין לו תמרורים, ולא מנע דמע עינו שעה ועוד שעה. "רבי, רבי! אבי, אבי! כשם שהושעת אותי כמה פעמים בזה העולם, כן הושיעני עתה משמי מרומים, להמליץ בעדי לפני בעל הרחמים ולחלצני מן המיצר. אנא רבי, הושיעה, כי באו מים עד חיי נפש!"

ותוך כדי תחנוניו החוזרים ונכפלים, נעצמו עפעפיו ותנומה עמוקה נפלה עליהם ועליו - - -

ובחלומו והנה רבו הגדול, הבעל שם טוב במלוא הדרת קדושתו, נגלה אליו כבחיי חיותו. "למה תבכה ומה תבקש?" פנה אליו ופניו מפיקות זיו. שח לו געצל'ה את אשר קרהו, ואת פרשת הריחוק אשר הרחיקו רבי יעקב יוסף מפולנאה מעליו ולא רצה לבוא עמו בדברים כלל.

"אל תירא ואל תחת", ריפא הבעל שם טוב את פחדיו של געצל'ה הרוטט. "קום והלכת אל נכדי הקדוש, רבי חיים משה אפרים מסדילקוב, ותבקשהו בשמי שיתפלל בעדך. וסימן זה יהא מסור בידך עבורו, שבשבוע שעבר למדתי עמו את דברי התורה בטרם אמרם על שולחנו הטהור".

לאחר שגלל הבעל שם טוב את האבן מעל פי לבו, עשה געצל'ה דרכו אל הנכד הטהור, בעל "דגל מחנה אפרים", עמד לפניו ואמר: "דבר סתר לי אל רבינו, וברצוני לשטוח אותו הרחק מאוזן אדם". נפנה עמו הרבי והאזין למגילת חייו.

כאשר מסר לו געצל'ה את הסימן שנתן בידו הבעל שם טוב, נזדעזעו איבריו בחיל ורעדה וקרא: "ניכרים דברי אמת! אם אדוני אבי זקני נתן בידך אות זה, חובה עלי לעשות ככל אשר דיבר. גש הנה ואברכך". וכאן הרעיף עליו הרבי מסדילקוב טללי ברכה עד אשר נחה רוחו הנכאה.

שב לו געצל'ה למקומו, ובמהרה נתקיימה בו ברכת הצדיקים, כאשר ניצול מדינה של מלכות ומן המיתה. והרבי מסדילקוב נכנס ובא לפני תלמידיו וחסידיו ונשא דברות קדשו: "שמעו נא רבותי את סיפור המעשה שזה עתה בא לידי, וממנו תיקחו לקח טוב לדעת עד היכן מגיע כוחה של אמונה תמימה בצדיק, אמונה פשוטה מאיש פשוט". וכאן שח להם כל אותו הסיפור בגעצל'ה שנכשל בגניבה.

באמת אמרו: לא עברו ימים מרובים, וזכה געצל'ה להיחלץ מן הבוץ העכור בו היה שקוע ולשוב עד ה' אלוקיו, בכוח אמונתו והתקשרותו באותו צדיק. ויש שהגדילו שבחו וטענו כי עלה ונתעלה, עד שהיה לאחד מבני החבורה הקדושה, האוחזים בתורת הבעל שם טוב זיע"א.

 

[תפנית בעלילה]

אני מקווה שזה בסדר להעלות עוד סיפור.(לא ראיתי שיש הגבלה בנושא)


הגמרא הגדולה פתוחה לפני ר' שמואל.
לא. הוא אינו נמצא כעת בבית המדרש.
גם לא בסלון הבית.
היכן הוא ,אם כן, ר' שמואל, בשעה זאת של לילה?
התקרבו והריחו. לא תטעו. זהו ריח עז של חומץ מתבשל.
מה לר' שמואל ולחומץ? אתם שואלים ובצדק.
ראוי הוא ר' שמואל לשמש כדיין. זה בדיוק מה שחשבו בני ירושלים ואף שטחו הצעה זו בפניו. אך הוא סירב והלך להתפרנס מיגיע כפיו בבית מלאכה ליצור חומץ.

ובכן, כמו שאמרנו, שעת לילה היא זו, שעה שבני אדם רגילים להיות בבתיהם ובני בליעל יוצאים לעסקי הלילה שלהם.
אך ר' שמואל שקוע בלימוד ואינו שם לב לשעה. עיניו בגמרא וידיו אוחזות במוט ומערבבות את החומץ.

הי! מה זה שם, מבצבץ מבין חרכי התריס?
ידיים חמדניות של ישמעאלי גנב הנושא אומנות אבותיו בידיו. עוד רגע יבצע את זממו...

ר' שמואל נוטל את מוט הערבוב הלוהט ומקרבן אל האצבעות. הישמעאלי תופס את רגליו ובורח בזעקות אימה ומספר לכל מכריו כי מלאכים שומרים על בית המלאכה של ר' שמואל.

ומאותו לילה, בכל עת שר' שמואל שוורץ חולף על פניהם הם משתחווים לפניו ומבקשים להתברך מפיו.



(את הסיפור הזה קראתי בספר על ר' משה מרדכי שולזינגר זצ"ל. ר' שמואל שוורץ היה סביה של אימו עד כמה שהבנתי)

 

[מעמקים]

זיסל הוסיפה להביט בנר הצהצהב המהבהב כמו גחלת בוערת על גבי המפה הלבנה. שקט השתרר בבית הדל ולשבריר שניה חשף את יופיו ודלותו של הרגע. רק נשימותיו הקטנות של נחומק'ה נשמעו מעם העריסה. זיסל הביטה בחלון, חרמש דקיק נצץ אליה מתוך רקיע כהה מלא הוד. יובש עלה בלשונה והיא בלעה את רוקה, מדחיקה את המחשבה שכבר החלה עולה בקרבה על כוס מים מרעננת.

רק שנה חלפה מאז נישואיהם, וזיסל נזכרה בערגה בעזרת הנשים ההומה אך מספר דקות מביתה. רק שנה שעברה הייתה זיסל קיבלביץ, אוחזת היטב בידה את המחזור הבלה וצועדת לבית הכנסת עם שפירנצה וטויבי. או אז התמקמו השתיים במקום הטוב ביותר בעזרת הנשים, ופתחו את ליבן הצעיר לסלסולי "כל נדרי" המרטיטים כל נפש יהודית.

אולם זיסל שטיננהוף של השנה כבר לא תזכה לשמוע את נעימת החזן עולה מעזרת הגברים. היא לא תחוש מהו יום כיפור ולא תרגיש כיצד נחתמים הספרים. השנה… השנה יש לה כבר ילד, וזהו התפקיד האמיתי. לרגע חשבה לפתוח את החלון, לחוש במגע הרוח הקריר, ובמשנהו טרקה את החלון בזעף. צינת הליל יכולה להפריע לנחומקה שלה. מלאך קטן… מה חבל ששפרינצי וטויבי לא יכולות להיות כעת לידה ולהתענג על מראה אמיתי של ילד יהודי טהור.

אז אולי… אולי בכל זאת תצא? תכרבל היטב את נחומקה הקטן, ותלך ללקט מבחוץ שברירי קולות מן הקהל?

לא… היא לא תצליח לשמוע דבר. בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה, אולם חלונותיו המקומרים בנויים לתלפיות וקולות הקהל הגדול יגיעו לאוזניה כגעגעוע מתוק ולא מובן. אז אולי… אולי תפקיד ביד שפרינצי את נחומקה, רק לדקות מספר ואז…

'טפשה קטנה!' נזפה בעצמה. מה פתאום לתת לשפרינצי לשמור על נחומקה? ועוד ברגעי יום כיפור הכי נשגבים? שתהנה לה מהרווקות שלה, אם קיימים רגעי הנאה שכאלה…

אח… זיסל נאנחה מעומק הלב. כל כך הרבה יש על מה להתפלל ולבקש. עננה של צער עמוק מלאה אותה כשחשבה על זה.

אז אולי…

זיסל הפכה בדעתה שוב ושוב מביטה בפני נחומקה הקטן שינק אך לא מזמן וגלש לתוך שינה עמוקה.

נחומקה נראה ישן חזק. אולי בכל זאת זה לא יהיה נורא כל כך ללכת לבית הכנסת? הרי רק ב"כל נדרי" מדובר! כמה זמן אומרים "כל נדרי"? עשר דקות? אולי רבע שעה!!

כן! כן! הזדרזה זיסל להתעטף בשביסה תוך כדי שהיא מקבלת את ההחלטה. רק ל"כל נדרי" תלך ומיד תזדרז לחזור. נחומקה ישן היטב, ורק הרגע גמר את ארוחתו. בכלל, בימים האחרונים הוא אפילו אינו מתעורר לארוחת לילה. האויר בחוץ היה טהור כפי שיכול להיות האויר רק בליל יום כיפור וזיסל החישה צעדיה לעבר בית הכנסת ההומה.


***


בתחילה לא היה בטוח בקולות. אולם ככל שהתקדם בתוככי הסימטה האפרורית כבר הבחין היטב כי מדובר בתינוק שנכנס להיסטריה של בכי ממושך. הוא החיש את פעמיו, מבט חטוף בשעון הראה לו כי ממש עתה עליו להתחיל את כל נדרי. אולם כאשר הגיע לעיקול הסימטה עדיין יכל לשמוע מאחוריו את צווחות התינוק שלא שככו.

מה קורה שם? חלף ההרהור בלבו. ייתכן שקרה דבר מה לאם והיא חסרת ישע מלטפל בתינוק?

מצפונו ייסר אותו שוב ובלי לחשוב שנית בדבר הפך את צעדיו חזרה.

לרגע נדמה היה כי הבכי נרגע, אולם במשנהו שבו הדי הבכיות והתעצמו ביתר שאת. התינוק אחוז בהלה! מנין בא הקול??

הוא העמיק את צעדיו בינות לבתי העץ. כן, הקול בא מן הבית הימני הבא או זה שלאחריו. כמגשש תר את מקור הקול. ותיכף יכול היה לשמוע את הפעיות מאחורי דלת העץ הסגורה.

נקישה קלה. נקישה נוספת. "משהו כאן??"

משלא באה התשובה, לחץ קלות על הדלת. היא נפתחה. בחלל הסלון עמדה מיטת תינוק מרופטת ובתוכה פעה בעוז יצור זעיר וחסר אונים, היסטרי למדי. במהירות זינק אליו ואחזו בזרועותיו, מחלצו מתוך הכילה שעטפה את העריסה.

"מיין טייערע קינד" - לחש. "מיין טייערע זיסלה קינד. ש… ש…"

התינוק החל נרגע. מסתבר שאין איש בבית. תמונת המצב החלה להתבהר. ובכן, אמו לא התעלפה ולא חלילה נכלאה בחדר השני. ככל הנראה יצאה לתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת הסמוך ותיכף תחזור.

"נבהלת, זיסעלה?" הוסיף לפעות אל הקטן ברוך אבהי, וזה החזיר לו עניים גדולות ומפוחדות שהביטו בו בחשדנות. הוא הביט בשעונו. עשרים דקות תמימות עברו מאז זמן "כל נדרי". פסיעותיו בחדר החלו להיות עצבניות יותר. העניין לקח זמן רב משתאר לעצמו, ומה אם… החליטה האם ללכת ל"כל נדרי" בדיוק בבית הכנסת בו עליו להיות חזן?


אולם התינוק המבוהל לא נרגע בקלות, והוא ערסל אותו אל חיקו בחמימות, מלטף קלות את לחיו. בעיני רוחו ראה את בית הכנסת מלא מפה לפה. ואולי… אולי טרחת הקהל חשובה יותר?

'תיכף ירגע', פסק לעצמו. 'ואז… ואז אוכל ללכת. ושמא יתעורר שוב? מה חשוב יותר, טרחת הקהל או בכי התינוק?'

יפחותיו של הקטן פסקו. החושך בחוץ הלך והעמיק. שעה תמימה עברה מאז תחילת התפילה. לרגעים חשק לטוש את הבית הקטן עם התינוק הזעיר, אולם מחשבה שניה באה וטרפה את הראשונה. לבו לא מלאו לעשות כן. איך יוכל להשאיר את התינוק לייפחותיו הנפחדות? כה מסכן היה אך לפני רגעים מספר! גם לבבות קשוחים מתקשים להישאר שווי נפש מול בכי של חסר ישע. עלי להישאר. מן הסתם יבין חצק'ל כי סיבה הייתה בדבר וימנה תיכף ומיד את ר' בעריש במקומי.

ובתקווה מתנחמת זו, החל מתהלך בחדר, התינוק בזרועותיו, ומחשבותיו נושאות אותו אל הפלפול האחרון בסוגיא בה אחז.

 

[עדיאל]

8:28.

בן ה-7 הביט בשעון הפלסטיק הנוצץ, החדש, בקוצר רוח. עד כמה שרוחו של ילדון-כיתה-ב' יכולה להיות קצרה עליו.

מבצע שמירת הזמנים עליו הכריז הרבי בחיידר מסתיים היום, חסרים לו 10 נקודות, אם יאחר, הלכו לו הנקודות. הלך המבצע, הלך הפרס. והוא התאמץ כל כך, רצה כל כך, השתדל כל כך. בימים האחרונים כבר לא היו צריכים להעיר אותו אפילו, הפתיע את אבא ואמא כשיצא מהחדר, לבוש ומגוהץ, מוכן לארוחת בוקר וליציאה רגועה.

ועכשיו, הוא עומד כאן, בשפת הכביש, במעבר החציה. אמא לא מרשה לחצות בלי מבוגר. ואין. אין אף אחד באופק.

גם אין מכונית באופק, שקט לפנה"צי מבורך שאחרי סערת-בוקר. אז אולי יחצה בלי מבוגר?

אבל לא, אמא לא מרשה, והיא לא מרשה גם כשאין מכוניות בכלל.

אבל המבצע - - -

והוא כל כך רצה - - -

*

הנשימות האיטיות והכבדות נשמעו לפתע קרובים מאד.

"צדיק'ל, אתה רוצה לעבור את הכביש"?

הילד הסתובב מהופנט, מבועת, נשימה נעתקה.

הרבי, הרבי הגדול, לא זה של החיידר. הרבי שליט"א. זה שאבא אומר לו תמיד ללבוש חולצה לבנה כי נכנסים לרבי. זה שאבא מתכופף אליו ביראת הכבוד כשהוא משוחח איתו חרישות. זה שתמיד מחייך אליו בחיוך אצילי וטהור כזה, כשאבא מציג אותו בפני הרבי, ומושיט לו את ידו ואבא מכופף לו את היד לנשק אותה ביראת כבוד. זה שאמא תמיד אומרת שיסתכל עליו הרבה-הרבה כי אז יהיו לו עיניים טהורות. אפילו מרחוק, ואפילו אם יש דחיפות ורואים אותו ממש ממש קטן.

והרבי רכון אליו כעת, הוא והרבי, הרבי והוא. אפילו הגבאי נשאר מרחוק, המום.

והרבי מושיט לו יד, וידו הזערורית נבלעת בידיו של הרבי. הרבי מביט אנה ואנה, ומעביר אותו שלשת-רבעי-כביש:

"יפה מאד, צדיק'ל, שאתה לא עובר כביש לבד. א גוטן טאג".

והוא ממשיך בריצה לחיידר. ומספר לרבי בחיידר את הסיפור, והוא לא מבין למה הרבי שלו פתאום מחליף גוונים ושואל אותו: "אתה בטוח"?

- - -

נ.ב. מעיישה אמיתי.

מעכל יונטיל'ס

 

[מטאלי]

עוד אחד!
עשיתם לי תאבון!

שערי הכלא המאיימים נטרקו בקול רעש גדול, שני חילים חמושים חמורי סבר עמדו משני צידיו , מלווים אותו פנימה אל המקום האפל ביותר ביקום.

פניו המרגיעות שידרו הפך תחושת המחנק שהמתחם כולו שידר, ונועם דיבורו והליכותיו השרו נחת רוח אפילו על שני הערלים המגושמים ששמרו את צעדיו פנימה אל תוככי אגף שש השמור.

בבית הכנסת המאולתר כבר נתאספו ובאו אוסף אנושי שבור ומנותץ, מה שנקרא מחוץ לכתלים אלו "חלאות המין האנושי" - על שלל גווניהם, שלמותר לציין שכולם ממשפחת גווני השחור היו.
האחד על מעשה קין והבל, השני על מעשי דור המבול, השלישי על התנהגות סדומית זו או אחרת, והרביעי על כולם יחדיו. הוא אשר אמרנו גווני השחור רבים הם.

ובתוך הפסיפס הלא אנושי הזה היו גם כמה שכל חטאם היה התנגדות לכיבוש המנדטורי ששלט ביד רמה בארץ הקודש לאחר מלחמת העולם הראשונה ועד הקמת מדינת ישראל.

השלטונות הבריטיים היו קצרי רוח לכל נסיון מרידה יהודי, מה שגרם לעלייה חדה במספר המאופסנים שלא ברצונם ב"בתי הארחה" הבריטיים כמו הקישלה המפורסם!

וברגע זה, גם ז'וז'ו גדל הגוף ומהיר החימה האסור על עבירות שהשתיקה יפה להם, וגם איתן איש המחתרות, ישובים להם צפופים על הדרגשים בחדרון המתיימר להתקרא בית הכנסת של אגף שש, ממתינים בציפיה דרוכה לאיש נמוך הקומה שיכנס ברגעים הקרובים, מיחלים לקורטוב של יחס, של חיוך עם תקווה, של אהבה בלתי תלויה!

והנה הוא נכנס, ולב כולם מתרחב, מבחינתם די להם בזאת, עיניהם נשואות אליו בהערצה ותודה.

הוא מדבר , מסיר קליפות עבות מלבבות אטומים, משמחם בדברים, נוטע תקווה בליבם וממלאם אמונה!

ותוך כדי הדברים נפרצת הדלת, וג'קי הגדול שתי מטר גובה, מגיח נסער פנימה תוך שהוא משפיל ראשו אל תוך כתפיו בכדי שהמשקוף לא יעקר ממקומו, החבר'ה מגחכים, ג'קי לא מתרגש.
פני הילד שלו לא זעות כשהוא מתיישב בירכתי החדר.

הרב מסיים לדבר, כולם מהורהרים!

טור ספונטני מתגבש וכל אסיר ניגש אל הרב בתורו מקבל ממנו מלא חפנים עצה וברכה.

גם ג'קי מצטרף לטור, עומד בבישנות לא אופיינית בקצה קצהו ממתין בסבלנות ראויה לשמה לתורו, אסי השמנמן שם לב שג'קי מתוח, "מעניין מהו הדבר המותח את ג'קי" הרהר לעצמו, שומר את ספקותיו עמוק בליבו, למען לא יעלה את חמתו של ידידו הענק.

תורו של אסי מגיע הרב מברכו בכל הישועות ומחזק את ידיו, אסי מפנה את התור, ג'קי עומד מול הרב!

ידו מלטפת במבוכה את ראשו הגלוי מביט מבוייש בראשיהם מכוסי כיפות הקרטון של ידידיו לכלא.

"הרב אני מ'תנצל" כך ג'קי הגדול מביט ממרומי גובהו אל עיניו היוקדות של הרב, "קמתי מאוחר ולא מצאתי ת'כיפה שלי, ולא רציתי להפסיד אותך..."
הרב אפשר בכול'זות ברכה?
נאום ג'קי...

והצדיק רב אריה לוין זכר צדיק וקדוש לברכה, מחווה על עצמו כביכול מודד הוא את גובהו, ואומר:

ג'קי יקירי, ראה נא!
נמוך הנני, עיני לא מסוגלות לראות מה יש על ראשך, אך עיני גבוהות מספיק, ממש ממש עד לבך.
ובליבך רואה אני אש יוקדת של נשמת יהודי טהור!

אהרן.

 

[פנינה ריימונד]

"הוא מתיר עגונות בלי לדעת את האמת לאמיתה, אני אומרת לך!"

בעלה ישב והקשיב לדבריה. "יכול להיות".

"מה 'יכול להיות'??? אני כמעט בטוחה! שש מאות נשים, שהבעלים שלהן לא חזרו הביתה מהמלחמה," הרצתה בשטף, "מותרות להתחתן פעם שניה... ועוד על סמך מה? על סמך איזה רב שנותן להן רשות! הוא בודק בכלל?"

"יש לי רעיון! תנסי ותראי", הוא הציע, מתלהב. "נראה אם יתיר לך להתחתן עם גבר אחר חחחח...."

* * *

"הרב, אני עגונה".

האישה שישבה בחדרו של חכם עובדיה הרכינה ראשה.

"אני לא יודעת איך לצאת מזה, אני רוצה להתחתן שוב!"

וחכם עובדיה שומע את הדברים.

אחר מתיר לה את עגינותה והאישה מחייכת חיוך רחב. "תודה כבוד הרב!"

היא חוזרת לביתה ובת שחוק על פניה, רוצה לספר לבעלה את דבר הצלחת המהתלה.

אך זה האחרון שוכב בחוסר אונים.

היא מזמינה מ.ד.א.

הם נאלצים לקבוע את מותו.

אכן, היא יכולה להתחתן בשנית.

 

[Natan Galant]

הקטע הבא נכתב פעמיים, מעלה את שתי הוריאציות.
-
"קוראים לו רבי שלמה-זלמן אוירבך", לחש אמרגן הערב באוזני בריס, נציג המשפחה.
"הוא רב גדול מירושלים, והוא מסדר הקידושין. תן לו, תן לו שיעמוד בצד, איפה שהצלם לפעמים מפספס לצלם".

בריס הזדעזע: לפספס את הרב עם הזקן הלבן?! המשפחות לא יסלחו לו על זה... רב יפה תואר, אותנטי. ממש אטרקציה. שווה לבזבז עליו קצת פילם. במיוחד שהוא גם בעל תפקיד מרכזי בטקס הדתי העומד להתרחש.
קריצה קטנה לצלם, רמז קל לאחד מדיילי האחוזה חסר הסנטימנטים, ומסדר הקידושין חזר למרכז הפוקוס. בדיוק באמצע הפריים.

בינתיים עלו לבימה בנכבדות צמד העדים, לוי קלופפר הדתי מבורו פארק, וראביי ג'ס קרטיב שהסכים לפנות מזמנו עבור עדות. "לכבוד הוא לי להשתתף במסדר החתונה", אמר.

ג'ו אחי הכלה אותת לתזמורת, העוגב פצח בנעימה קלה, בריס סימן לצלם שהתכופף לתפוס את הזוויות הטובות ביותר, החתן החל לחייך את חיוך החתונה שלו, ו---
הכל נעצר לפתע.
"אותנטי או לא אותנטי, שלא יקלקל את הערב!" זעם בריס.

"ידעתי שהוא יעשה צרות", מלמל ראביי ג'ס קרטיב לזקנו המטופח.

העד הסורר הפתיע, ופנה לראביי. זה האחרון השתתק לגמרי והטה אוזן.
לאחר ההטיה מלמל בהפתעה: "אתה, אדוני, מציע לי שאני אנהל את הקידושין? ואתה תהיה רק העד? בגלל שאתה לא מכאן ואני רב המשפחה? אוקיי, בוודאי, יש בכך הרבה מן ההיגיון. אם אתה מציע, לא אשבור לך את המילה".

ברגע זריז אחד הוחלפו המקומות: מסדר הקידושין המקורי הועבר לעמדת העד, וראביי ג'ס קרטיב הוצב במקום שעליו חלם. מסדר הקידושין! שם היה צריך להיות מלכתחילה, וטוב שהזקן הירושלמי התעשת ברגע האחרון.
דייל מעונב ומהיר החליף בין הכרטיסיות, וראביי ג'ס ניהל ביד רמה את הקידושין. הקריא הכל בשפה מהוקצעת, איטית, צלולה וברורה. 'כל אחד צריך להכיר את מקומו', חשב.
בסיום הטקס נפרד בכבוד מהעד האותנטי, ריגש את המשפחות בברכותיו הכנות לשלום הזוגיות, לבריאותם והצלחתם, ופנה להשתתף בסעודה החגיגית.

ובעוד המשפחות המאושרות שמחות בהקמת בית יהודי חדש, ליווה הגבאי את רבו בחזרה, ונזכר כי בקושי הספיק ללחוש לרבו טרם החופה כי ראביי ג'ס קרטיב חשוד כאחד שלא ממש מאמין בזוהר, ומכאן - כופר ואפיקורס לכל דבר, כזה הפסול לעדות...

 

[Natan Galant]

בטלן ולא יוצלח, אבל בסוף מצא אשה, גם משהו. חצי רפורמי, אבל לפחות רוצה חתונה יהודית. יפה! מה אני יכול להגיד? יפה, כן.

שמעתי שהרב שלמה זלמן אוירבך מירושלים יבוא גם. שווה, שווה להגיע. "תעשה מאמץ נחום" אמרה האשה. הפעם היא צדקה. היה שווה לגמרי.

בריס שמח לראות אותי, יותר נכון: את השברלוט קורבט החדשה שלי. "פעם ראשונה שאתה עושה קניה טובה בחיים שלך", כך אשתי מפמפמת לי כל הדרך. גם כן.

לקח המון זמן למצוא חניה, אוף. אני מפחד לאחר לחופה ולהפסיד.

כל כך שמחתי לראות את ראביי ג'ס קרטיב, ידיד ועמית ותיק. הוא חיבק אותי בחום: נחום, נחום היקר... לא יכולנו להאריך כי היה צורך לתכנן במיידי את העמדות שכל אחד יתפוס תחת החופה.

האמת, הייתי בהלם. הייתי בטוח שראביי ג'ס קרטיב יקבל את סידור הקידושין. אבל משום מה נתנו לו להיות רק עד, בושה!

יש אנשים חסרי כבוד!

חסרי אינטלקט!!

חסרי טקט!

ואת מי החכמולוגים שמו לסדר את הקידושין? את הרב שלמה זלמן אוירבך!...
כן, ההוא מירושלים.
שלא תבינו לא נכון, יהודי טוב, רבי, וכל זה. אבל בכל זאת...
איפה ההתחשבות בראביי ג'ס? צריך לזכור מי ידיד המשפחה באמת...

החופה כבר הייתה מוכנה לגמרי, וצפיתי מראש שככה יהיה. אמרתי לצילה כל הדרך: תראי תראי שאחוזת וואלפי שווים את הסכומים, תראי תראי. הכל ידפוק כמו שעון שוייצרי.

ג'ושוע הצלם (אחיין שלי, רק אומר. אם התפלאתם מאיפה הכישורים והחוש האמנותי) עמד איתן עם הקנון T60 החדשה שלו מפוקסת כמו שצריך, כמו שאני לימדתי אותו. הכל היה מוכן, ופתאום---

צרות.

עיכובים.

בעיות.

האורח הירושלמי מתלחש עם הראביי. מה קורה כאן?? תן להם להתחתן כבר! תן, תן להם...

מוזס שלי צועק לי באוזן בלי טאקט (פתאום נזכרתי בחמי שמת לאחרונה, מוריס): אבא! הרבי מירושלים אומר לראביי שבגלל שהוא מכיר את המשפחה לכן הוא צריך להיות המסדר קידושין בעצמו!

מדהים,
כיף לשמוע.
יפה שגם הוא התעשת בסוף והבין איפה המקום שלו.

הרבי מירושלים וג'ס התחלפו בעמדות, הכל היה בסדר, העסק זז, וג'ס סידר את הקידושין כמו שרק הוא יודע: בבטחון עצמי חינני, בקול עמוק וצלול, בחן. איזה יופי שבאנו בזמן! לחשתי לצילה, שהייתה חייבת להסכים איתי, אירוע נדיר. הרבי מירושלים כיבד את המעמד והיה עד לתפארת וכל זה.

אפילו נתן ברכה למוזס שלי שלי אחר כך.

יפה!

שאר החתונה הייתה מדהימה, וידעתי שכך יהיה. אחוזת וואלפי! בהחלט.

למחרת ג'ס צלצל אליי. דיברנו קצת. חברים, מה יש.

הוא הפתיע אותי עם הליברליות שלו. סיפר שאתמול ממש ערב החופה, ככה שלוש דקות קודם, הוא התיידד עם הרבי ההוא. מעניין, אמר לי ג'ס. מייד אחרי השיחה הקצרצרה שלנו הרבי הציע להתחלף.
"מה הוא רצה ממך, ג'ס?"

"מתברר שמה שהיה דחוף לרבי האותנטי לדעת באותו רגע... סתם איזו שטות זניחה. הוא שאל אם זה נכון שאני לא מאמין ב'זוהר' (סדרת ספרי דת יהודיים עתיקים).

נו, מה אמרת לו? שאלתי. קיוויתי שג'ס לא עשה בושות!

הוא לא עשה:
"אמרתי לו בגאווה רבה שבתנ"ך אני מאמין, בזוהר- לא! והרבי אפילו לא התחיל להתווכח איתי".

כל הכבוד, ג'ס!!

 

[יוני מקרוני]

-הייתי בחור פשוט ערב ערב ראש השנה
בישיבה זה לי השנה הראשונה
נישתי לר' דב יפה עם שאלה ראשונה
הן מחר ערב ראש השנה
ולצום כתוב בהלכה ובמשנה
אך הרי אני בכור ולצום אני חייב גם בערב פסח
והאם יעזור אותו הפתרון לערוך סיום גם בערב ראש השנה
המשגיח שמע וליבו נמלא שמחה איזה מסכת תלמידו מסיים
וכמה פעמים למד מסכת חגיגה
והן וודאי שלצום זו מצווה
אבל גדולה היא סעודת סיום של מסכת גמרא
המשגיח ברכני בחום שאזכה לערוך עוד ועד סיומים
ושירוו ממני רק נחת הורי ומורי כל החיים
אך נפרדתי בלבבות מהמשגיח
והנה ר' דב עולה לבמת הארון קודש
מבקש הוא לדבר ובאולם נהיה שקט
הנה מחר ערב ראש השנה
וכתוב בהלכה לצום עד חצות
והנה בדורות עברו כולם היו חזקים
ורק שמחו שיש להם הזדמנות לצום
ובעלי המוסר היו צמים כל חודש הרחמים
אך לצערינו כיום הדורות נחלשו
ולצום זה קשה וגם בני תורה פתרונות הלכתיים מחפשים
הנה מחר בבוקר ישנו בחור שישעה סיום מסכת
ויפטור את בני הישיבה מלצום
אך חלילה לחשוב שכבר לא צריך להרהר בתשובה
ולא הצום עיקר כי אם החרטה
צריך לזכור כולנו שלצום חייבים
ורק כי גדולה סעודת מצווה אנו אוכלים
ושחלילה לא יתקרר מישהו בקיום המנהג
ר' דב דיבר עוד רבע שעה
על מעלה של צום וחזרה בתשובה
ועל ירידת הדורות ורב החולשה
כזה היה ר' דב לכל אחד אומר את שצריך לשמוע
ובלבד שקיום ההלכה כמלא נימה לא יפגע
ככה היו חייו בלי חרוזים ובלי ספורלטיבים
זכותו תן עלינו

 

[שרלוט]

ליסבון 1466 למניינם.
''אז זה לא חלום''
וזה המשפט הראשון שרץ לו בראש עת פקח את עיניו בבוקר.
אתמול הוא חגג את נישואיו עם היצור המקופל במיטה לידו.
הוא שפשף את ראשו, מסיט קמעא את הווילון, נותן לקרני השמש לדגדג את אפו.
החיים שלו נגמרו, כך הוא חש.
ושאל נפשו למות.
נחירה רמה הקפיצה אותו מהמיטה, שיעול לח נלווה אליה והדמות המרתקת התרוממה מהכרית.
''בוקר טוב'' לחש לעברה. בחור מנומס הוא. ואף על פי שנשא אישה זו בכפייה לא נטש את גינוניו
וחייך לעברה.
''מה אני עושה פה בכלל'' רטנה הרעיה לעברו ''ומתי יגישו לנו את האוכל?'' שאלה.
הוא כחכח מנסה לסדר את המשפטים בראשו טרם יפלוט הכל החוצה.
''גם אני לא יודע מה את עושה פה'' הוא החליט לטרוף את הקלפים ''ובקשר לאוכל- אני ארד לאולם
ואביא לך משהו לאכול''.
רק חסר לו שהיא תתייצב בחברתו, רק חסר לו שחבריו יראו אותה לצידו.
''זה טוב'' היא פלטה. לא היה לה כוח לרדת את גרם המדרגות ולהתייצב שם באולם.
''רק אל תשכח להביא לי עוגות רכות, אין לי שיניים והאוכל שהוגש אתמול בחגיגה לא ערב לי כלל יען לא יכולתי ללעוס אותו''.
וכאן היא פתחה את פיה מצביעה על שתי שורות חפות מכל שן.
וזה הרגע שהוא הבין שעדיף לו לצאת מכאן כמה שיותר מהר
ולברוח....
יצא מחדרו, סוגר את הדלת ופנה לכיוון פתח הארמון.
מחשבותיו ערבלו את ראשו, עורקיו רטטו והוא חש שהוא חייב לפגוש את דודו המלך אלפונסו החמישי כדי לשאול אותו מדוע החליט כך להתעלל בו.
* * * * * * * * * * *
יום קודם לכן,
רבי יצחק אברבנאל סיים זה עתה לכתוב את פירושו לספר מלכים, רק שבועיים חלפו מאז מינה אותו המלך להיות שר האוצר, ועבודה רבה חיכתה לו במשך היום.
דבר לא הכין אותו לקראת פגישתו היומית עם המלך.
הוא נקרא לבוא בדחיפות לארמון המלוכה, ניסה לחשוב מה הסיבה שהמלך רוצה לראותו אך לא העלה דבר.
המלך קיבלו בחביבות והורה לו לצאת עמו לחצר הבוסתן.
''רוצה אני להדק את הקשרים עם חצר המלכות הספרדית'' פתח המלך את דבריו ''ולדעתי הדרך הטובה ביותר לכך היא לשדך את אחייני הנסיך פרננדו לבית ברגנצה עם הנסיכה הספרדית איזבלה. ואם הדבר טוב בעינך רוצה אני להתייעץ עמך באלו תחבולות עלי לפעול כדי שהשידוך הזה יצא אל הפועל''.
אברבנאל שתק במשך דקה ולאחר מכן פנה ואמר למלך:
''הוד מלכותו, מודה אני לכם על האמון הרב אשר אתם נותנים בי'' וכאן השתהה הרב קלות
''בענייני נישואין אין לאל ידנו להושיע, קשרים כגון אלו נחרצים אך ורק בידי שמים. אם מה' יצא הדבר הרי סופו להיעשות גם מבלי שנתערב כלל, ואם לא- אזי לא יועילו כל מאמצים ותחבולות של אנשים''.
חייך המלך קלות ונענה: ''ידעתי גם ידעתי מראש כי כך תהיה תשובתך. לכן אומר אני לכם את דברי. אמור נא לי מה דעתך- איזה זיווג זיווגו מן השמים לנסיך, נסיכה ספרדית או מוכרת פירות מן השוק?וודאי תאמר שאלוקים מנהל את עולמו בדרך הטבע. ואם כן- יאה לו יותר להשיא את הנסיך עם הנסיכה, לכן- רצוני הוא לשנות מסדרי בראשית ולהשיא את אחייני עם מוכרת פירות מהשוק''.
אברבנאל חייך אף הוא וענה בנחרצות: ''איך אעז לחשוב אפילו לרגע קט מה קבעה ההשגחה העליונה? באם נגזר לנסיך לשאת מוכרת פירות או לשאת את כבוד הנסיכה. בשני המקרים אלו הקצרה יד ה'? היפלא מה דבר? אך אמור נא לי כבוד המלך מה ראה הוד מלכותו לחייב את הנסיך בברית נישואין כזאת?והאם כבודו אכן יכול להכריח את הנסיך להינשא למי שאינו חפץ?''
''וודאי'' ענה המלך ברוגזה. ''לנוכח רצוני אין מקום לשום שיקולים ואפילו ממקורות רוחניים.[עפ''ל] ואף מקרה לא יוכל להזיזני מכוונותי. ולכן בזה אנו מסכמים את העניין, אם ישא הנסיך מוכרת פירות פשוטה תהיה ידי על העליונה ותיאלץ להסכים עמי כי אני הוא זה אשר זיווגתי את הזיווג ואם ישא הנסיך אישה אצילה אקבל אני את דעתך ואסכים עמה''.
וכך נפרדו שניהם מבלי להגיע לעמק השווה.
המלך פנה עם משרתיו לשוק, בוחן את המוכרות הניצבות ליד דוכנן, ואז נח מבטו על בריגידה, מוכרת פירות חיננית ונאה.
''האם ידוע לך היכן ארמונו של הנסיך פרננדו מברגנצה?'' שאלה המלך.
בריגידה נרתעה: ''הוד רוממותו?''
המלך רמז לה לשתוק ולאחר מכן הגיש לה קלף מגולל ובקש ממנה לסור תוך עשר דקות ולהגיש את האיגרת לידיו של הנסיך בלבד.
''יהי לבך סמוך ובטוח, הוד רוממותו, כי מבוקשתך תתמלא ללא כל שהות'' אמרה הנערה.
והמלך פנה חיש לעבר הארמון.
בריגידה אחזה היטב את האיגרת בעודה מתלבטת מה לעשות.
''איך אשאיר את דוכן התפוחים ללא השגחה?'' חלפה מחשבה זו בראשה, ואז אורו עיניה:
''גשי הנה מגדלנה'' פנתה אל הכובסת הזקנה שחלפה בסמוך ''התואילי להביא איגרת זו לידי הנסיך? אשלם לך במגשית מלאה תפוחים עסיסיים''.
''ומה אעשה בתפוחים אלו אם פי חסר שיניים?'' הקשתה מגדנלה.
''אשלם לך במעות'' ענתה בריגידה וכבר דחפה לידה את האיגרת.
כשהגיעה הכובסת לארמון התעקשה לפגוש בנסיך מיד.
''מה רצונך?'' שאלה הנסיך.
''הוטל עלי למסור את האיגרת לידך'' ענתה הכובסת והגישה לו את האיגרת.
הוא פתח את המעטפה וקרא במהירות את השורות המועטות הכתובות באיגרת:
'מוטל עליך עוד היום לשאת לאישה את מוסרת האיגרת לידך''.
ועל החתום: המלך בכבודו ובעצמו.
פניו קפאו בבעתה, בעיניים פעורות הסתכל לסירוגין במכתב ובאישה הזקנה בעלת שיער השיבה הפרוע, אשר לה ידיים בלות מרוב כביסה, פה חסר שיניים ומעל הכל הגיבנת המתנוססת לשם ולתפארת.
נדלג על ההלם, על חתונת הבזק בנוכחות הכומר בלבד, רק נגלה לכם את ה''ברוך'' הרציני שארע
לנסיך אשר השתייך לדת הקתולית.
בדת זו- חתונה קתולית היא חתונה לכל החיים ללא אפשרות של גירושין.
ומאז לא ניסה עוד המלך לנצח את דון יצחק אברבנאל בדברים.
ובעל כורחו אכן הודה: שאין עצה ואין תבונה נגד ה'.

 

[מרשמלו]

סיפור אמיתי!

הסיפור התרחש ברוסיה הלבנה בשנת 1936, הימים ימי 'רגע לפני' ירידת מסך הברזל, רוסיה כבר עסוקה בסגירת שעריה ורק באישור מיוחד, שהיה קשה מאוד להשגה, עדיין ניתן היה לצאת ממנה.
בעירה מינסק של אותם ימים, היתה התקבצות נכבדה של משפחות רבנים ותלמידי חכמים שהחליטו ש "אם לא עכשיו אי מתי"... עוזבים את המקום.
התכנסו הרבנים לישיבה משותפת שמטרתה היתה בחירת נציג שיסע לעיר הבירה, כדי לבקש בשם כל הקבוצה אישורי יציאה. שמות עלו וירדו, נידונו ונשפטו, תפקיד נכבד וחשוב שעתיד להשפיע על עתיד כל הקהילה, וכמובן לא מתאים לכל אחד... לבסוף פה אחד נתקבלה ההחלטה:
הרבנית יהודית ע"ה, אשר ניחנה בשפה רהוטה, באומץ ובנחישות נבחרה לתפקיד.
היא קיבלה על עצמה את המשימה הכבדה והחשובה, עזבה את משפחתה ויצאה לדרך כשליחה של הקבוצה, מלווה בתפילתם ובברכתם להצלחתה.
היעד - עיר הבירה, המטרה - לפגוש את קלינין, נשיא רוסיה דאז, לבקש את האישורים המיוחלים.
מתוקף התפקיד היא שהתה בעיר במשך כמה שבועות עם תינוקה הקטן, שכן פעם אחר פעם נדחתה - לא אפשרו לה להיפגש עם קלינין.
לאחר המתנה ארוכה עם נסיונות רבים של הלוך ושוב, הורשתה סוף סוף להיכנס לפגישה.
הרבנית יהודית נכנסה פנימה ובידיה בנה הפעוט, היא שטחה את בקשתה ושכנעה בלשונה הרהוטה, מדוע כדאי לכבוד הנשיא קלינין לאשר את יציאת הרבנים מתחומי רוסיה.
קלינין הקשיב, והנה, תוך כדי שיחה, הפעוט התקרב אל הנשיא ומשך בזקנו...
הרבנית יהודית קפאה על מקומה, היא נבהלה מאוד, ופחד רב מילא את ליבה. היא הייתה בטוחה שהניסיון נכשל וזהו, דינה נחרץ למוות... מי מהין למשוך בזקנו של נשיא רוסיה?!
אבל לא... להפתעתה הרבה, היא קיבלה תשובה אחרת… קלינין אישר את בקשתה, באומרו: "גם לי יש נכד קטן שמושך לי בזקן"…
דווקא מעשה הקונדס של הפעוט הוא שנגע בלבו הקשוח של קלינין, ואפשר את יציאתם מרוסיה.

זו אכן היתה האוניה האחרונה שיצאה מרוסיה לפני ירידת מסך הברזל.
באותה אנייה עלו ארצה כ-300 איש, רבנים ותלמידי חכמים רבים, שהם ובניהם ובני בניהם מפארים היום את ה'מזרח' של עולם התורה. בהם הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל ר"י חברון, הרבנית יפה תחי', ועוד רבים.