אני לא בטוחה שאנחנו רוצים שכל הזמן יבינו אותנו אלא פשוט שיהיו שם בשבילנו ונוכל לשים את הראש שלנו על הכתף ולקבל כח...
כי אנחנו אנשים בוגרים ומבינים שלא כולם יכולים להבין את העומק הרגשי שלנו גם אם מאד ירצו!
הרבה פעמים הרצון שיכילו, שיבינו, שיתנו מקום, שיתנו כח שיהיו שם בשבילנו היא היא המעכב. אנחנו צריכים להשלים עם זה ולהפנים שלא, לא תמיד יהיה מי שיעשה זאת. ולא בגלל שהוא לא רוצה או לא מסוגל הוא פשוט או לא תופס מה באמת עובר על הארגמן הזה או שהוא נמצא כרגע עם עצמו ולא יכול להתפנות.
ולמה ההבנה הזו חשובה? כי כשקורה לנו משהו מציף מאד אנחנו צריכים לדעת איך לעזור לעצמינו ולא להישאר תקועים בבליל הרגשות ולא תמיד השני פנוי או מסוגל לזה.
אם יושבים ומבכים ומחכים למישהו שיבוא ויוציא אותנו משם אז התסכול שלנו עוד יותר גובר. אבל אם אנחנו נמצאים במקום שמבינים שזה המצב כרגע ואף אחד באמת לא אשם ואנחנו רוצים להרגיש טוב- אז נקום ונעשה משהו לעזור לעצמינו. איך להירגע ואיך להתייצב ולהמשיך הלאה.
זה לא שאף פעם לא יהיה מישהו שיבוא ויבין אותנו וירגיש אותנו ויתן מענה להצפה הזו או שבכלל יבין מה זה וימנע מלהיות פוגע וחסר רגישות. אבל להיות תלוי בסביבה זה מתקיל את עצמינו ופוגע בנו עצמינו. כי מה לעשות לפעמים באמת אנשים לא מבינים מה הבעיה ולפעמים לא יכולים להיות בשביל השני. הם לא יכולים להיות זמינים תמיד תמיד.
מה לעשות זה החיים...