שיתוף - לביקורת אילסר

[תהילה בצלאל]

פרולוג:
עצים, עצים ועוד עצים. אדמה יבשה, מדרכה. שוב אדמה, לחה יותר. אור מבזיק, חד, מסנוור. שוב חשיכה, מנורות רחוב, מעבר חציה, מדרכה.
מרים ראש, רוצה לומר משהו, לא יודע מה. האיש ממשיך ללכת, מחזיק בידי, כמעט מושך אותי אחריו, נעצר למול ספסל רחוב, מושיב אותי עליו.
האיש מסתכל בי, מלחלח שפתיים. האור בקושי מאיר את פניו העטויות ברדס כהה, אפל. "אני הולך", הוא מתרומם למלוא גובהו, ידו נחה על ראשי, מלטפת את שיערותי. "תחכה פה, בסדר?".
"לחכות?", אני לא מבין. לחכות למה?
"כן", מאשר האיש. "תחכה. אני הולך".
"טוב".
האיש מפנה לי גב, מתחיל לצעוד. שוב אני רוצה לומר משהו, שוב לא מוצא מילים. האיש נעצר, מסתובב, מביט בי לרגע ארוך, חוזר. "מצטער", הוא מתכופף. תופס בידי. "אני לא אחזור", הוא נושף. "לא בזמן הקרוב".
"טוב".
האיש נאנח, מתרומם. "קוראים לך מתן", הוא פולט במהירות, "אינך צריך לדעת יותר מזה".
אני שותק. מתבונן בו כשהוא מסתובב והולך. הפעם נעלם בהמשך הדרך, קצת אחרי מעבר החצייה.
הבגדים שלי דקים. רוח נושבת, קרירה. מרעידה את כתפי ורגלי. אולי הייתי צריך להגיד לאיש לפני שהוא הלך שקר לי. ממש קר.
אני לא יודע לאן הוא הלך. אני לא יודע איפה הוא שם אותי. לא יודע גם למה. לא אכפת לי. רק קר לי נורא. אני גם קצת רעב. אבל לא כמו שקר לי.
אני לא יודע מה עושים כשקר, ועוד יותר לא יודע מה עושים כשיורד גשם, מתחיל לטפטף עלי לאט, אחר כך בכמויות. אז אני ממשיך לשבת, בוהה בכלום, בחשיכה, במעט המכוניות החולפות על פני, מאטות מעט לפני המעבר, ממשיכות בנהמת מנוע, מתיזות עלי מים ובוץ.
"הכל בסדר, ילד?", מישהו מניח יד על כתפי. הגשם מפסיק פתאום. אני מרים ראש, מסתכל באיש שעומד מעלי, אוחז מטריה גדולה, צבעונית. טיפות גולשות ממנה, נוחתות סמוך לרגלי.
"כן", אני אומר. "רק קר לי ואני קצת רעב".
"אהה", האיש מכווץ את שפתיו. "בן כמה אתה? למה אתה פה לבד?".
אני שותק. מחזיר פני אל הכלום. חושב על הכלום. "קוראים לי מתן", אני אומר את הפרט היחיד שאני יודע, למרות שהאיש לא שאל אותי עליו.
"אני מבין", האיש נדחף לכלום בו אני בוהה, "אתה רוצה לספר לי עוד?".
"לא", אני מניד ראש. "האיש אמר לי רק את זה".
"איזה איש?", שואל האיש. חבל שהראשון לא אמר לי גם את השם שלו, מתחיל לבלבל אותי שגם לזה שמולי קוראים איש.
"האיש הראשון, זה ששם אותי פה".
"איך הוא נראה, האיש ההוא?".
"אהממ", אני ממצמץ. "הוא גבוה".
"גבוה...", מהדהד אותי האיש. "טוב. קר, ואתה כל כולך ספוג מים, גם השעה נורא מאוחרת. תרצה לבוא אלי? הגשם יכול להימשך עד הבוקר".
"טוב", אני מגיש לו יד. נעמד.
העיניים של האיש מצטמצמות. הוא תופס בידי, מתחיל ללכת, לאט כמוני, הוא לא מנסה למשוך אותי.
ושוב מעבר חציה. מדרכה. עוד מדרכה, הרבה מדרכה. שביל קטן, פתח בניין. מדרגות. מדרגות. מדרגות. דלת. דפיקות.
אשה פותחת. מזל, עוד איש אחד והייתי מתבלבל לגמרי. היא מסתכלת באיש ואז בי, הרבה זמן.
"תתקשרי למשטרה", האיש אומר. עכשיו הוא כן מושך אותי אחריו, אל תוך הבית. "משהו בילד הזה לא מוצא חן בעיני".

 

[מה שניחשת]

אמאלה לא נשמתייי
הוא כאילו שכח הכל?
פליזז המשךך אני ממש במתח, עוד לא הבנו כלום מהסיפור.

 

[Chaya Lea]

הייתי מבקשת המשך אבל אני מתגעגעת לוירטואז ולרד...
את כותבת כל כך הרבה סיפורים יפים אבל משאירה אותנו במתח!
הסיפור עצמו והדמות שמספרת מתאימים לגילאים שציינת אבל אני חושבת שהכתיבה בשפה גבוהה מידי בשבילם.
אבל לנוער ומבוגרים זה דווקא מעולה (ואז מה שהגיבור ילד?)

 

[תהילה בצלאל]

אמאלה לא נשמתייי
הוא כאילו שכח הכל?
פליזז המשךך אני ממש במתח, עוד לא הבנו כלום מהסיפור.

סורי. כן, הוא שכח הכל. כרגע אין המשך וגם המשך של פרק -שניים לא יתן לך תשובות

 

[תהילה בצלאל]

הייתי מבקשת המשך אבל אני מתגעגעת לוירטואז ולרד...
את כותבת כל כך הרבה סיפורים יפים אבל משאירה אותנו במתח!
הסיפור עצמו והדמות שמספרת מתאימים לגילאים שציינת אבל אני חושבת שהכתיבה בשפה גבוהה מידי בשבילם.
אבל לנוער ומבוגרים זה דווקא מעולה (ואז מה שהגיבור ילד?)

הכתיבה לא מיועדת לילדים אבל בתור זה שהקטע הספציפי מסופר מצד ילד, כן הייתי רוצה שזה ישמע ככה. הבעיה היא שיש תיאורים כבדים מדי...
לגבי רד - עצרתי איתו. לגבי וירטואז - חושבת עליו כל הזמן, יש לי קצת בעיה אלימה בעלילה, אולי אעלה את הקטעים המעודכנים שלא דווקא מהדמות שלו, בע"ה אשב על זה יותר מאוחר.

 

[yael305]

סורי. כן, הוא שכח הכל. כרגע אין המשך וגם המשך של פרק -שניים לא יתן לך תשובות

אבל אנחנו רוצים עוד פרק או שניים, פליזזזזזזזז
מחכים גם לסיפור הזה...
חוץ מזה פרק יפה ובאמת היו כמה ביטויים של התאימו לגיל של אילסר (כמו שהוא נשמע..)

 

[תהילה בצלאל]

אבל אנחנו רוצים עוד פרק או שניים, פליזזזזזזזז
מחכים גם לסיפור הזה...

אנסה אם תיפול עלי ההשראה יחד עם מסת זמן

חוץ מזה פרק יפה ובאמת היו כמה ביטויים של התאימו לגיל של אילסר (כמו שהוא נשמע..)

אשפר. תודה.

 

[תהילה בצלאל]

הייתי צריכה קצת הפוגה מעריכות-שכתובים-המשכים. מקווה שתסלחו לי. ואם לא מיד, אז לפחות אחרי שתקראו את הקטע הזה.

פרק 1:
אני רגיל למעברים, לתזוזות כל שבוע, לעיתים גם יומיים. למזוודה קטנה שמתמלאת שוב במעט חפצים אישיים והרבה מאד כאב, אשמה וחרטה שאין להם מקום או סיבה. רגיל למקומות חדשים, דפוסי חיים, משפחה, אם בכלל אפשר לכנות כך אנשים שעושים לך טובה כשהם פותחים לך את ביתם וממהרים לסלק אותך ברגע הראשון בו הדבר מתאפשר.
רגיל כל כך שנעשיתי אדיש. לא טורח להתעניין לאן הפעם, אפילו לא מציץ מן החלון בשביל לראות את תוואי הדרך, גם לא טורח להסתכל בדמותי המשתקפת מן המראה, שלומפרית כרגיל.
"הגענו", צוהל נחום. מדומם מנוע, מרים בלם יד ויוצא מהרכב.
"הגענו", אני לוחש לעצמי. מושך את המזוודה המונחת במושב האחורי, מעפעף כשאני פותח את הדלת וקופץ החוצה. מסתכל אחורה, מוודא שהכל נותר על מכונו בשלום ונושף בהקלה.
נחום אינו מחכה לי וכבר הוא צועד לעבר שטח מגודר היטב, מתוכו מציצה וילה תלת-מפלסית, מוקפת עצי פרי וסרק מטופחים בקפידה.
"למה לפה?", אני רוטן. "חבל על הנסיעה. חמש דקות אחרי שתצא הם יבקשו שתחזור".
"אל תהיה שלילי", נחום אפילו לא מסתכל עלי. הוא דופק על השער, מבחין בקודן, מצלצל.
קול זמזום, השער נפתח בידיו האיתנות של העו"ס האופטימי שלי, שמחזיק בו עד שאני מואיל להיכנס פנימה, בוחן בעצבנות קלה את הפאר וההדר הניבטים לעיני, החל מהתאורה הצבעונית המאירה קלושות את שביל אבני הדרך המסותתות וכלה בחלונות הזכוכית הגדולות המהוות מעין קירות שווילונות חלקים בצבע פסטלי עדין מכסים אותם לאורך ולרוחב.
אני לא אוהב את זה. גם לא את הזוג המטופטף שפותח למעננו את הדלת, סוקר אותי מלמעלה למטה ומציג את עצמו בשמות יהונתן ומלכה זיו.
"מתן", אני מדווח בקול יבש. "בן 16. לא אוהב ספורט, לא אוהב ללמוד, לא אוהב שוקולד ולא אוהב לגעת בחפצים".
נחום ממצמץ. שימצמץ, לא אכפת לי. אני את שלי אמרתי. מבחינתי שהרווחה תעזוב אותי לנפשי. אני כבר ילד בוגר לחלוטין. לדעתי, פשוט התבלבלו במספר השנים שהעניקו לי.
הזוג מחליפים מבטים ביניהם. הגבר מצחקק קלות, פניו החיוורות הופכות לאדומות ברגע. "גם בנצי שלנו לא אוהב ללמוד. הנה, כבר מצאנו משהו משותף".
אני מושך כתפיים, מחכה לרגע בו אוכל להניח את המזוודה היכנשהוא, אקבל איזושהיא פינה משלי ואצטופף בה עד לרגע בו ייקרא נחום לאסוף אותי חזרה.
אבל לזוג יש תכנונים אחרים. הם מדברים עם נחום בארוכה על שלל דברים מיותרים שמתמצים במקום הלימודים שלי, על המאכלים האהובים עלי, על סדר היום שלי והעדפותי הכלליות. אחר כך הם גם לוקחים אותי לסיור בבית הענק, המצוחצח והמרשים מדי, מראים לי את המטבח, עוברים איתי בסלון, מצביעים על שירותי האורחים ועל חדר ההורים הממוקם לידו. מגלים לי את האפשרות לבחור בין טיפוס במדרגות לעליה מהירה יותר במעלית.
פה אני עוצר אותם, טוען שיש לי קלסטרופוביה חמורה וששכחתי לציין שאני גם לא אוהב מעליות. פניו של נחום מתכרכמות. הזוג מחליפים שוב מבטים. הגבר מצחקק ומאדים עוד פעם ואשתו פותחת לראשונה את פיה ואומרת שזו דווקא דרך מעולה לעשות ספורט. מתקילה אותי.
"זה לא ספורט", אני מפשט את הדברים. "ספורט זה להרים דלי מלא מים, לקחת מגב וסמרטוט ולשטוף איתם את הרצפה".
הם לא מגיבים, אז אני מרשה לעצמי להמשיך. "או לסחוב שקיות מפוצצות בדברי מאכל, שתיה ושאר מצרכים מהרכב עד לסלון ומשם לפזר את התכולה ברחבי הבית", אני מכחכח. "וכמובן לא להגדיל ראש ולצפות שאני אלך להביא את השקיות האלה מהמכולת השכונתית או מהסופר שבקצה העיר".
"אני חושב -", נחום מניח יד על כתפי. "שהבנו איזה סוג ספורט אתה לא אוהב".
"כן?", אני מעביר את עיני על בני הזוג לסירוגין. "הבנתם?".
הם שוב מחליפים מבטים. הפעם הגבר לא מצחקק אלא מהנהן לאט. אשתו מצטרפת אליו.
"אז אפשר לעלות במדרגות", מסכם נחום. אני מזהה שהקול שלו מתחיל להיות נמוך קצת, זה אומר שהוא לחוץ, מאד.
"כן", ממלמל הגבר. מסמן לאשתו לעלות לפניו ועולה אחריה. מסביר לי תוך כדי על המפלס הבא שתכף יתגלה לעיני.
הסריקה של הבית מתחילה להתיש אותי. לא מעניין אותי שיש שלושה חדרי שינה, שירותים ושירוקלחת בקומה הראשונה, לא מעניין אותי שבקומה אחר כך יש אותו מפרט וגם לא מעניין אותי שאפשר לעלות משם אל הגג המקורה בחציו ושיש בו כמה מכשירי כושר העונים על קטגוריית הספורט שאותה אני דווקא מחבב.
כן מעניין אותי היכן נמצאת הפינה שלי. הבית הזה מבריק וחדשני מדי, אני צריך רק איזו פינה אפרורית ועלובה שתאפשר לי לשהות בה בלי לפחד מנזקים שאני עלול לגרום וכך לצבור מאחורי מוניטין נוסף.
הפינה מוענקת לי מספר דקות אחרי שנחום עוזב, מסמן לי בעיניו לא לעשות דברים מוזרים, חסרי פשר או הסבר. היא שוכנת בקומה הראשונה, בחדר הימני ביותר. היא אפילה במיוחד, גדולה עוד יותר ומכילה שתי מיטות הממוקמות ממול לדלת, ביניהן מפרידה שידה קטנה.
"בנצי?", יהונתן מדליק את האור. מגלה דמות שוכבת במיטה השמאלית, מכוסה כולה בשמיכה, רק מעט שערות שחורות מציצות מתחתיה. "מתן הגיע. תקבל אותו יפה בבקשה".
קצת מוזר לי שבבית הענק הזה אני אהיה בחדר משותף, אבל אין לי כל כך איך להביע את חוסר המנוחה שזה גורם לי. הרי אם הבית היה קטן לא הייתי מתלונן, נכון?
"יפה בבקשה", פולטת הדמות בקול צרוד. "אפשר לכבות את האור?".
"כבר מאוחר", אומר האבא. "התפללת שחרית?".
"עוד מעט", מנפנף בנצי. "אפשר לכבות את האור?".
"מתן יתמקם קודם ואז יכבה, בסדר?".
השאלה מופנית אלי, ואף על פי שזה לא נופל תחת קטגוריית ספורט, זה בהחלט נופל תחת קטגוריית מגע בחפצים. אני לא אוהב את זה, אבל יהונתן מסתלק ואשתו ממהרת בעקבותיו. אני נותר בחדר המואר, אצבעותי לופתות את ידית המזוודה.
"אפשר לכבות את האור?", שואל שוב בנצי. כעת טון קולו חלק ונעים להפליא.
אני מתבונן סביבי, מבחין במתג הנמצא ממש צמוד לכתף שלי. נרתע. "אני לא אוהב לגעת בחפצים", אני טורח לדווח גם לו.
"לא ביקשתי שתיגע -", בנצי מסיר מעל פניו את השמיכה, בוחן אותי. "ביקשתי שתלחץ".
ללחוץ. לגעת. זה לא אותו דבר? אני מתלבט לרגע, מחליט לעשות זאת במהירות הגבוהה ביותר. האור נכבה באחת, קול פיצוץ נשמע בעקבותיו. לאחר אלפית השניה בית המנורה צונח על הקרקע, מתפצפץ לאלפי זכוכיות קריסטליות מבהיקות. מפצפץ את שלוותי באחת.

 

[גאווהסקריפט]

אוף למהה להשאיר במתחחחח....
את כותבת מדהים! מדהים!!!!!!!
יש בכתיבה שלך משהו שמחבר לדמות תוך שניה, 10 שורות והדמות ברורה, והלב שלנו כרוך אחריה ורק רוצה ממנה עוד ושיהיה לה הכי טוב בעולם. זה כשרון נדיר.
ועכשיו בבקשה תמשיכי לכתוב.....

ואגב גם רד וגם הוא בודדים, בלי מקום. סתם נקודה של דמיון שעלתה לי.

 

[תהילה בצלאל]

אוף למהה להשאיר במתחחחח....
את כותבת מדהים! מדהים!!!!!!!
יש בכתיבה שלך משהו שמחבר לדמות תוך שניה, 10 שורות והדמות ברורה, והלב שלנו כרוך אחריה ורק רוצה ממנה עוד ושיהיה לה הכי טוב בעולם. זה כשרון נדיר.
ועכשיו בבקשה תמשיכי לכתוב.....

תודה. מצטערת, הבהרתי מראש שלא... אולי כשאצטרך הפוגה נוספת

ואגב גם רד וגם הוא בודדים, בלי מקום. סתם נקודה של דמיון שעלתה לי.

נכון. כל אחד מסיבותיו שלו...

 

[תהילה בצלאל]

זהו. סגרתי את המתח.
*
וואו. מביך, מביך, מביך. ולא נראה שבנצי ישתוק, אפילו לא לשניה בודדת. הוא מסתכל על השברים, מקיף אותם במבטו ומרים אלי את פניו המעוכות.
“ביקשתי שתלחץ”, הוא נושף. “לא שתחבוט בקיר”.
אני מנסה לאסוף את עצמי, נושם עמוק, מאזין בחצי אוזן לדנדון מן המעלית שהקפיצה את הזוג לקומה ומשם היישר לחדר, לבהות במרבד הזכוכיות שמגיע עד לנעלי.
“פעם הבאה אל תבקש”, אני אומר מהר. שאם כבר, גם הם ישמעו. “אמרתי לך, אני לא אוהב לגעת בחפצים”, אני נאבק לא להרים את פני מן הרצפה, ממשיך לירות את משנת חיי. “וכן, גם ללחוץ זה לגעת”.
“הכל בסדר?”, אדון זיו. נראלי שם יותר מתאים. הוא גם ככה לבוש מכובד מדי, אפילו שהוא בבית שלו. “איך המנורה-“.
“לא י’דע”, בנצי צונח חזרה, מתעטף בשמיכה שוב עד ראשו. “רק רציתי שיכבה את האור והוא החליט להתפרע”.
“אולי זה משהו בחשמל”, אדון זיו מרים את עיניו אל עבר התקרה המפויחת והחוט המשתלשל מן החור הקבוע בה, שחור גם הוא. “אני אקרא לחשמלאי”. הוא מתבונן בי לרגע. אני לא רואה, אבל בהחלט מרגיש את עיניו צורבות את עורפי “ולצבעי. אהממ, גם למנקה”.
אני ממשיך לשתוק. לא מנדב את עצמי לשום ספורט שהוא, גם אם הספורט הזה אינו כולל מים ולא מתפרש על איזור נרחב יותר מהחדר של בנצי. גם אם השתיקה שלי מתמשכת יותר מן הנדרש ואף אחד לא חושב להפר אותה.
“אין צורך”, גברת זיו מפרה אותה לבסוף. “אעשה זאת בעצמי. הרי לא אקרא לרובין ביום החופש שלה, נכון?”.
“נכון”, מהמהם אדון זיו, נאנח ויוצא. אשתו אחריו, חוזרת אחרי שלוש דקות בליווי דנדון המעלית עם מטאטא וכף אשפה גדול.
אני בוחן במצח מקומט את האופן בו היא עושה את הספורט שלה, מבין שהיא לא מנוסה בו כל כך. היא גורפת את הזכוכיות כאילו היו מים, מקפיצה אותם הרחק מהכף העומדת בכוחות עצמה, שגם ממהרת ליפול מדי פעם מתנודות האוויר הנובעות מהתנופות המהירות מדי שלה.
“טוב”, היא סופקת כפים כשהכף נופלת בפעם הרביעית, הפעם ממש סמוך לרגלי. “אני אקרא לרובין”, היא מחייכת חיוך מוזר כזה שגורם לעיניים שלה להיעצם, מצליחה להלחיץ אותי. “כנראה שגם אני לא אוהבת ספורט”.
“לא נכון”, אני לא אוהב את ההשוואה שלה. בכלל לא. “את פשוט לא יודעת לעשות ספורט”. אני מחזיר מבטי אל הזכוכיות. “אני יודע. אבל לא אוהב”.
“כן? תרצה להראות לי?”, הקול שלה נלהב מדי. כאילו מה, היא חשבה שבשניה אחת היא תצליח לגרום לי לעשות את מה ששמונה עשרה משפחות לא הצליחו?
“לא”, אני חותם. “אני לא אוהב ספורט, כבר אמרתי את זה”.
“ואני לא אוהבת לקרוא לרובין ביום החופש שלה”, היא נאנחת. “אבל אתה רואה – לפעמים גם לי אין ברירה”.
“אני לא רואה”, אני מתנצח איתה. “אחרי שתקראי לה – אני אראה”.
היא שותקת לזמן ארוך, כמעט כמו הזמן ששתקתי אני כשאדון זיו ניסה לגרום לי לנדב את עצמי לעשות ספורט. האמת שזה לא נעים לי, אבל אין לי ממש ברירה. אם אני אשבר עכשיו, אני אשבר עוד פעם ועוד פעם ושוב עוד פעם. אז אני פשוט לא מתחיל. כשיש כללים ברורים, הכל נעשה קל יותר. ומהניסיון שלי, הכללים נעשו יצוקים מברזל, או פלדה, מה שיותר חזק מביניהם.
היא הולכת בסוף, מדנדנת במעלית שלה. אני בוחן שוב את השטח, את המרחק שנותר לי לעבור עד למיטה שהוקדשה לי ואת הזכוכיות הפרושות עד לשם, מנצנצות לי בלעג.
אין מצב שאני מחכה לרובין. תהיה מי שתהיה. אבל לאור המצב, אני מתלבט אם כדאי לי בכלל לנסות להתיישב על המיטה, ובמחשבה נוספת, בייחוד למזלי המזהיר בזמנים הכי טובים שיש, מוטב שלא אנסה לגשש את דרכי בין אלפי הסכינים הפצפונים שעל הרצפה, גם כאשר נעלי לרגלי.
הסוליות יכולות להישמט מהן, הזכוכיות עלולות להתאסף תחת כף רגלי בצעד הראשון שאעשה ולקינוח, כשאחשוב לבדוק את רמת הנזק וכמויות הדם השוטפות ממני ואתיישב על המיטה, עלולות רגליה לקרוס תחתי, גם התקרה תתאים את עצמה למצב ואיכשהו, באופן הזוי למדי, אמצא את עצמי בתוך המטבח, בתקווה שלא אצנח על רהיט מסוים ואקריס גם אותו.
אני מנענע את ראשי. מסלק את הדמיון השופע שלי אל ירכתי מוחי, חושב במקומו על ארוחת הבוקר שטרם אכלתי. להגיע אל המטבח בדרך ההיא, המודחקת, נשמע מהיר יותר אבל כואב בהחלט. לכן אני מעדיף לרדת ברגלי הבריאות את המדרגות חזרה ולפנות אל המטבח.
גברת זיו דווקא אוהבת ויודעת לעשות ספורט במטבח, הריחות שמגיעים לאפי מספרים על כך. אדון זיו כבר נעלם, אולי הלך לקרוא לחשמלאי. שטויות, שלא כמוני בטח אין לו בעיות עם פלאפונים. אולי רק פלאפוני מגע, למרות שהוא כן נראה טיפוס של פלאפונים חכמים. גם הבן שלו, בטוח.
“אני רעב”, אני אומר בקול, כדי שהיא בטוח תשמע. “מה את מבשלת? יש ריח טוב!”.
“מה?”, היא מסתובבת. מגלה לי שזו לא היא. לא מפתיע בעצם. מי שלא יודעת לטאטא, אין סיבה שתדע לבשל.
“אני רעב”, אני חוזר שוב. “את מבשלת משהו?”.
“ארוחת צהריים”, מסבירה עובדת המטבח, או איך שלא מכנים את העבודה שלה. מנגבת את ידיה בסינר שהיה פעם לבן והיום מלא כתמים צהובים ואדומים. “נשאר קצת אוכל במקרר”, היא מוסיפה לאחר שניונת. “אתה יודע לחמם, נכון?”.
“לא”, אני שולל גם את סוג הספורט הזה. “אני בכלל חדש פה. ככה שאני לא יודע לעשות כלום”.
היא בוחנת אותי, מכווצת את עיניה. “אז תלמד”, היא מפטירה תוך כדי נענוע במצקת הגדולה שבידה, מורה עליה לכיוון המקרר ומעט ימינה ממנו. “המקרר שם. אתה רואה אותו, נכון? המיקרוגל נמצא בארון שלידו, רואה? פותחים את הקלפה. העליונה, כן? כי התחתונה היא של המיקרוגל הבשרי וארוחת הבוקר חלבית, מבין?”.
“יש לך הרבה שאלות”, היא מצליחה לעצבן אותי. “אני רעב וקשה לי לקלוט את כל ההוראות שלך. אז לתת לך תשובות עוד יותר קשה לי”.
היא מאדימה, ראשה נרתע אחורה, סנטריה הכפולים מתבלטים. “אתה חצוף קטן!”, היא נזעקת. “לא ייאמן! הדור של היום!”.
“אני רעב”, הדור של היום בכלל לא מעניין אותי. הבטן שלי הרבה יותר. “תוכלי רק לפתוח לי את המקרר? לא צריך לחמם”.
“הוא לא חצוף”, מעיר קול מאחורי. “הוא רק לא אוהב לגעת בחפצים”.
אני מסתובב. מביט לתוך עיניו הקטנות של אדון זיו, שהלובן בהן נדחק הצידה לטובת קשתיות חומות-דבש גדולות. הוא אינו משתהה במרצפת עליה הוא עומד, מתקדם למקרר, פורק מתוכו קופסאות. “יש אומלט צרפתי”, הוא מקריא. “שקשוקה בלקנית, קיש תרד ופשטידת בצל וכרישה”.
“אהממ”, אני מתלבט למשמע המבחר, לא בטוח מה אני רוצה. אין לחם וגבינה? גם חומוס מסתדר לי יופי…
“אני אחמם הכל”, הוא מפרש אחרת את חוסר המענה שלי. “אשב לאכול איתך, יהיה נחמד בשניים”.
אני לא אוהב את חציו השני של המשפט. אולי הייתי צריך להבהיר מראש שאני לא אוהב גילויי חיבה משום סוג שהוא, במיוחד כאלה שנשמעים או עלולים להיות מזויפים. מאוחר מדי, פספסתי.
האוכל מדיף ניחוח טוב לאחר כחמש דקות. את השולחן עורכת עובדת המטבח, אולי כי אדון זיו לא בקי בספורט הנשי הזה, למרות שבטוח גם אשתו לא.
“אז מה -“, אדון זיו ממלא לי את הצלחת בכל ארבעת המאכלים, “רוצה לספר קצת על עצמך?”.
“סיפרתי כבר”, אני מביט במזלג בעצבנות. חבל שהיססתי קודם, לחם יותר קל לאכול, אפשר לאכול אותו עקום אם הוא פתאום מצליח לשנות זווית.
“קוראים לך מתן, אתה בן 16 ואתה לא אוהב הרבה דברים”, מתמצת אדון זיו. “אבל שכחת להגיד מה אתה כן אוהב, או שאמרת ולא שמתי לב”.
“לא אמרתי”, אני תופס במזלג. היא לא מתעקמת, הפשטידה כן. “כי אין משהו שאני אוהב”.
“אין?”, אדון זיו חותך בסכין לצד מזלג את הקיש. “אפילו לא דבר אחד עלוב? גם לא את עצמך?”.
“אני לא עלוב!”, אני מתמרד. “בכלל בכלל לא עלוב!”.
אדון זיו מצחקק, שוב מאדים. “מצטער, התכוונתי אם יש משהו אחר, כל דבר שאתה אוהב, נניח את הגרביים שלך”, הוא מכחכח. “אתה וודאי לא עלוב”.
“כן?”, הכתפיים שלי נשמטות. “למרות שפוצצתי את המנורה בחדר של בנצי? ושלא אספתי את הזכוכיות אחר כך? ושקצת התחצפתי לאשתך?”.
“ובכן”, אדון זיו שוב מכחכח. “אני מניח שלא רצית לפוצץ את המנורה. וספורט, כמו שטענת, אתה לא אוהב.” הוא מרים פיסת קיש במזלגו, בוחן אותה לעומק. “לגבי ההתחצפות הקטנה שלך. בוא נגיד שהיא בהחלט לא בסדר, אבל לא עושה אותך לעלוב. בכלל לא, נכון?”.
“בכלל לא”, אני מסכים. “דווקא את עצמי אני כן אוהב”.
“נו, אז הנה יש משהו שאתה אוהב”, אדון זיו מניף את המזלג קדימה, הקיש שלו נוחת בצלחת שלי. את זה אני לא אוהב, אבל לא אומר, מעדיף לשתוק. אדון זיו הזה דווקא מצליח לעניין אותי.
“אני חייב לאהוב”, אני מרגיש צורך להדגיש. “אחרת אף אחד לא יאהב אותי ואז אני באמת אהיה עלוב”.
“נאאא”, אדון זיו שוב עושה את ההנפה הזו, מעוות גם את פרצופו. “אתה מדבר שטויות, פשוט שטויות”. הוא לוקח חתיכת קיש אחרת, החליט לנדב לי לגמרי את שלו. “אני דווקא מתחיל לחבב אותך. ואם תישאר פה מספיק זמן, בטוח שאוהב אותך בסוף”.
הוא מדבר אלי כאילו אני בן עשר. אני לא אוהב את המתיקות נוטפת השוקולד הזו בדיוק כמו שאני לא אוהב שוקולד. “אתה משקר”, אני מתיז. “רק כדי שאני אסכים לעשות ספורט”.
“אני לא מחזיק אותך בשביל שתעשה פה ספורט”, אדון זיו צוחק. “בשביל זה יש את רובין. והיא עושה את זה בתשלום מלא”.
“אז בשביל הכסף של האומנה”, אני לא נכנע. אין סיכוי שהוא סתם רוצה להיות נחמד אלי. פעם הייתי תמים. היום לא. אני לא מוצא תירוץ אחר, גם זה מאד צולע. כסף של אומנה זה כלום, ממש כלום. או שסתם שיקרו לי כל הזמן הזה?
“אני לא צריך את הכסף של האומנה”, מחווה אדון זיו סביב, מותיר אותי בלי תירוצים. “אני רק רוצה הרבה ילדים שיעשו פה רעש, בלגן ומהומה.” הוא שותק לרגע, מחייך לעצמו ומצחקק. “ומלכה אף פעם לא אהבה את המנורה ההיא, ככה שנתת לה תירוץ מעולה לצאת לקניות. גם להחליט על צבע חדש לחדר”.
אני שותק. משהו פה מוזר לי. אני לא יודע להצביע על מה.
“מלכה אוהבת קניות”, אדון זיו ממשיך, לא מרגיש בהבעת פני המבולבלת. “היא גם אוהבת להתחדש. ואם תמשיך ככה, אני בטוח שהיא תחבב אותך. אפילו יותר ממני!”.
אני ממשיך לשתוק. בוהה בו כשהוא מכניס לפיו את חתיכת הקיש האומללה ההיא, שעברה חביטת ערבות רצינית לפני רגע. מוריד את עיני אל חתיכת הקיש שלו שהתאזרחה בצלחת שלי. מחזיר אליו. שוב, משהו פה מוזר לי. אני צריך לדבר עם נחום. בדחיפות.

 

[רבקה אמנו]

וואו, אני משוגעת על הסיפורים שלך , ועל הדמיות בכלל.
תמשיכי לכתוב.

 

[אלישבע קיי]

יואו זה יפהפה!!!!!!!!!

 

[ח.ד. וחלק]

ממש יפה!
לדעתי, עדיף ליצור יותר רווחים בין השורות (כמה שמתאפשר, כמובן) שיהיה יותר נוח וזורם לקרוא.

 

[תהילה בצלאל]

ממש יפה!
לדעתי, עדיף ליצור יותר רווחים בין השורות (כמה שמתאפשר, כמובן) שיהיה יותר נוח וזורם לקרוא.

יש רווחים בתוכנה בה אני כותבת. כשאני מעתיקה לפה הם מצטמצמים ואין לי את הסבלנות לסדר (לא מדובר בקטע של 10 שורות...)

 

[ח.ד. וחלק]

(לא מדובר בקטע של 10 שורות...)

בגלל זה...

 

[ME!!]

ווואוו מושלםם כרגילל

יש בכתיבה שלך משהו שמחבר לדמות תוך שניה, 10 שורות והדמות ברורה, והלב שלנו כרוך אחריה ורק רוצה ממנה עוד ושיהיה לה הכי טוב בעולם. זה כשרון נדיר.

כל כך נכון!! היטבת להגדיר.

הייתי צריכה קצת הפוגה מעריכות-שכתובים-המשכים

נשמח אם תקחי עוד הפסקה ונרוויח עוד פרק
ממש מחכה כבר לקרוא את הספר שבדרךך ,שיהיה בהצלחה

 

[תהילה בצלאל]

נשמח אם תקחי עוד הפסקה ונרוויח עוד פרק
ממש מחכה כבר לקרוא את הספר שבדרךך ,שיהיה בהצלחה

תודה רבה. כרגע החלטתי לנצל את ההפוגה לדברים אחרים, אם דעתי תשתנה - תראו זאת בשטח...

 

[תהילה בצלאל]

התלבטתי אם להעלות, תבינו לבד מה הייתה ההכרעה...

פרק 3:

החלק הכי קשה בקטגוריית הנגיעה בחפצים, זה התקשורת מול נחום. אני לא יכול להתקשר אליו בעצמי, לבקש מאחרים לעשות זאת במקומי - לא יעיל, ולדבר איתו ברמקול מול זה שהתקשר אליו – ממש לא מסתדר. אין לי שום חשק שאדון זיו ישמע את כל החשדות הצצים בי לאור התנהגותו המוזרה. אבל אני חייב להתקשר לנחום ולהגיד לו שיבוא וייקח אותי מפה במהירות האפשרית, לפני שהחרדה שמתחילה לטפס בי תגרום לנזקים בלתי הפיכים.

"אדון זיו?", הקול שלי חלש כל כך. "אתה יכול להתקשר לנחום בשבילי?".

"להתקשר לנחום?", הוא מרים אלי פנים תוהות מחתיכת אומלט שחומקת שוב ושוב ממזלגו. "מה קרה, חמוד?".

"אני צריך ממנו משהו בדחיפות", אני לא אוהב שקוראים לי חמוד, מהרבה סיבות טובות ופחות, זה גורם לקול שלי להישמע מעט עצבני. "משהו ששכחתי", אני מוסיף בשקט למראה מבטו המתקשח של אדון זיו.

"אני לא בטוח שזה טוב להתקשר אליו עכשיו", הוא מגרד את קצה שפמו. "הוא כנראה עסוק, עדיף שתתקשר בערב".

"עדיף שאני אתקשר עכשיו", אני מוחה בתוקף. "לפני שאני אשכח מה שכחתי!".

"אתה יכול להגיד לי מה שכחת ואני אתזכר אותך בערב", אדון זיו לא טיפש, כמו הרבה אנשים בעצם.

"אני לא יכול, זה ממש דחוף לעכשיו!".

"ואני חושב שלא", אדון זיו אדיש, הוא מצליח לתפוס את חתיכת האומלט ודוחף לפיו, לועס למולי בשלווה.

זה מעצבן אותי. כל כך. אם לא הייתי שונא לגעת בחפצים הייתי פשוט שולף את הפלאפון מכיס החולצה שלו ומחייג למול עיניו. אולי גם אומר את דעתי עליו בקול רם, כדי שהוא לא יפספס. אבל אני כן שונא, ואין לי ברירה חוץ מלנעוץ בו מבט כועס.

"לא אכלת כמעט", הוא מנסה לחמוק מהנושא. "חשבתי שאתה רעב".

"גם אני חשבתי", אני דוחף את הצלחת ממני, לא ממצמץ מול האופן בו היא נחלקת לשניים בקול התנפצות דק. "אבל שכחתי גם את התיאבון שלי אצל נחום".

אדון זיו לא קשוב, עיניו פעורות מול הצלחת החתוכה לשניים. "א-איך?", הוא מרים אותן אלי לאט. "איך עשית את זה?!", הוא קם ממקומו, נרעש, תופס בראשו בין שתי ידיו.

"קסם", אני עוטה על עצמי חיוך ערמומי ועצבני יחד. "שלא כל כך הצליח. זה רק בגלל ששכחתי את ספר הקסמים שלי אצל נחום".

"אין דבר כזה קסמים", הוא פולט בלעג כשהוא מושך את אחד השברים אליו, בוחן אותו. לא מתייחס אל האוכל הנגרר ומלכלך את המפה הצחורה. "היא בטח הייתה סדוקה לפני כן, אתה רק עשית משהו בשביל שהסדק יעמיק".

"אולי", אני מושך כתפיים. "אבל זה לא כל כך משנה, נכון? מלכה גם ככה אוהבת להתחדש. ואני אוהב לחדש דברים".

"עוד משהו שאתה אוהב", מציין אדון זיו, הקול שלו לא נשמע כל כך מרוצה עכשיו.

"נכון", אם האופן היחיד בו אוכל לדבר עם נחום בהקדם יהיה על ידי הריסת כמה דברים עם השלומיאליות המוזרה שלי – אין לי סיבה לא לקפוץ על ההזדמנות.

"אני לא אוהב את זה", אדון זיו מעקם את פיו. "זה לא מוצא חן בעיניי, ההתנהלות שלך".

"אז הנה, כבר מצאנו משהו משותף", אני מחקה את קולו ומילותיו מאז. "גם אני לא אוהב הרבה דברים".

הוא מאדים, בלי לצחקק. שפתותיו רוטטות בזעם, לסתותיו מתהדקות זו לזו והוא עוצם את עיניו, שואב אוויר עמוק אל ריאותיו ומוציא בנשיפה קולנית. "הוא לא חצוף", הוא מניד בראשו, קולו נמוך. "הוא רק רוצה לדבר עם העו"ס שלו, זה הכול".

"אני כן חצוף!", אני לא אוהב את שיטת ההרגעה שלו ואת צבע פניו שחוזר ללבניניותו. "וזה בכלל לא קשור לנחום!".

אדון זיו פותח את עינו הימנית, עוצם חזרה ולוחש שוב. "גם את זה הוא אומר בשביל שאתקשר לעו"ס, גם את זה הוא אומר...".

אני בוחן אותו לרגעים ארוכים. שפתיו ממשיכות למלמל, לא חסות עלי, גם לא עליו. כפות ידיי מתאגרפות בזעם. הפלאפון שבכיסו תופס את תשומת ליבי ובחריקת שיניים אני מתקרב אליו לאט, מרים את ידי בזהירות, תופס בין אגודל לאמה ושולף חרש.

הפלאפון בכף ידי. אני אוחז בהלם קל בחפץ בו לא נגעתי שנים, שעלול להתפוצץ בין אצבעותיי, להצית את הבית על כל יושביו, לאכול אותו באש חיה, אדמומית. לא להותיר ממנו זכר, לא לאפשר לחדש ממנו דבר.

קול פיצוץ נשמע מכף ידי. הבזק אש צורב אותה, מקפץ לכל עבר. נתפס בשולחן, במפה, בבגדיו של אדון זיו, בקירות הלבנים. בכל הסובב אותי מלבדי.

ניצוצות האש הופכות ללהבות, מלחכות כל דבר בו הן יכולות להיתפס, מפיצות עשן המכסה את שדה הראייה. רעש אזעקה מצטרם בחלל, מתיז בעקבותיו מים כמו גשם, שוטף אותי, מסלק מעט מהחום.

"שריפה!", מישהו צורח, תופס בידי, מושך אותי אחריו. "בנצי! רד למטה!", צועק אותו קול צרוד מהלם ובהלה.

שריפה. אני מבין כשדלת הבית נמצאת מאחוריי, ידו של אדון זיו מניחה לי, הוא חוזר אל הבית העולה באש.

שריפה. אני קורס אל מול הלהבות, שרק גוברות עוד ועוד, יוצאות מן החלונות, מקיפות את הבית מבחוץ.

שריפה. אני מחבק את זרועותיי שאינן מפסיקות לרעוד בעווית. מייחל שהלהבות יפסיקו, הרגע. שהכול יחזור לקדמותו, הרגע. שזה רק חלום, רק חלום.

קול סירנות מבהיר לי את עצם המציאות הסובבת אותי, צרחות, צעקות, המולה, נתזי קצף. מישהו גוהר עלי, תופס אותי בשתי ידיים חסונות ומניף אותי מעל כתפיו. מרחיק אותי מהאש המלהטטת, משחקת בבית כבשלה, שורפת ומכלה הכול.

לא חלום. מציאות נוראית. מתגשמת אל מול עיניי. ואין לי שום דרך לחזור בי. כעת כבר מאוחר מדי. שוב.

 

[מה שניחשת]

אני דווקא לא הבנתי..
זה פשוט מהמםםםםם תגיד רק שיש לו המשך..!