סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[אש קודש!]

מורדי השתנק. "איך עשית את זה?" הוא התפלא בפרצוף מעריץ אחרי שהתגבר על התקלה בגרונו. "בחור מוכשר!" הוא טפח על גבו של אחיו, נוטל ממנו באלגנטיות את הקסדה והאופניים. "ביי".

אהבתי כ"כ!

ואין ביקורת על מורדי, אלי, אמא שלהם...?

התגובה של אלי הייתה קצת משעממת... לא מתאימה לשיח הרגיל .

מתלבטת אם להמשיך עם הסיפור שלו, או לעבור לקטעים יותר קלילים, מה אתם אומרים?

שילוב.

שאלה לגבי ההמשך, ומי שקורא, שישתדל להגיב
יש לי פרק להעלות, אבל הוא ממש עצוב...
קרה משהו רע
השאלה אם להעלות אותו ולזרום משם, או להעלות פרק אחר, ולהמשיך כמו הפרקים עד עכשיו בנימה יותר אופטימית ופחות... טראגית.

תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!
קודם כל, את כותבת מהמם!
דבר שני אל תעשי אותו נכה! או שהוא ימות או שיחיה בטוב ובנעימים.
אה, ועוד משהו, אל תעשי את מורדי אשם! פליז! מסכן .

 

[לוטם]

אהבתי כ"כ!

התגובה של אלי הייתה קצת משעממת... לא מתאימה לשיח הרגיל .

שילוב.

תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב!
קודם כל, את כותבת מהמם!

תודה!

דבר שני אל תעשי אותו נכה!

לא בתכנון ב"ה...

או שהוא ימות או שיחיה בטוב ובנעימים.

 

[לוטם]

אז אחרי דיי הרבה זמן שלא העליתי פרק - הנה הוא לפניכם...

 

[לוטם]

עיניו של אלי נפקחות, ממצמצות מול השמש. משוטטות סביב. מבטו נתקל באדם היושב ליד המיטה שלו, בולע את הרוק בהגשה.

"אלי?" זו הפעם השלישית שאלי מתעורר. אבל הפעם הראשונה בה הוא נראה עירני יחסית. "אלי?"

אלי מביט באדם היושב לצד מיטתו וקורא לו - מסתבר, מנסה להתיישב ללא הצלחה. מתייאש במהירות. "מה קרה לי?" הקול שלו סדוק, השפתיים יבשות. הראש הולם.

ידיו של האב אוחזות בכיסא עליו הוא יושב בחוזקה. "אתה... לא יודע? לא זוכר?"

אלי מנענע בראשו לשלילה. עיניו נעצמות שוב, כמו מאליהן. נשימותיו ממלאות את החלל.

אבא שלו קם ממקומו באנחה חרישית. מתקדם בפסיעות מהירות לכיוון חדרי הרופאים, הוא צריך לעדכן מישהו בהתעוררות הזו.

שחציה הקלה, וחציה דאגה.

***​

"אמא!" מורדי יורד במדרגות שתיים שתיים. "אבא התקשר עכשיו! הוא אמר שאלי התעורר, ודיבר איתו קצת!"

היא נוטלת מבנה את הנייד בחיוך מסויג, שומעת לאחר שניות ספורות את המידע תוך כדי שפיה ממלמל בהתרגשות. "אני יוצאת אליו".

"אמא. אני בא". מורדי קבע עובדה. עומד מולה מאורגן ליציאה.

הוא חייב לדעת אם אלי זוכר משהו.

אמנם הוא יודע שהמחשבה שלו יותר מידי אגואיסטית, אבל הוא לא רוצה לחוש לבד את האשמה. הוא צריך מישהו שיעזור לו לסחוב אותה.

גם אם זה אלי.

"אתה יודע מה", היא בוחנת את השעון שבידה. "יש מספיק זמן עד שהקטנים חוזרים". היא מהנהנת, נוטלת את מפתחות הרכב ממקומם. "בוא נלך".

***​

"אלי!" מורדי נכנס לחדר. שולח מבט קצר וחושש להוריו, מעביר אותו מייד לאלי.

"הוא ישן". אבא שלו מתרגם את המראה למילים ברורות, למקרה שמורדי לא יבין. "אל תעיר אותו".

מורדי מושך בכתפיו, לא מתייחס. "אלי?!"

עיניו של אלי נפתחות שוב, בפעם השניה לבוקר הזה, בוחן את הנמצאים בחדר.

"בוקר טוב באמת". מורדי סונט בו, למזלו של אלי, מורדי חושש לצאת לתגרת אגרופים מול אלי במצבו הנוכחי. "בשבוע האחרון ישנת יותר ממה שאני ישנתי כל החיים".

אלי ממקד את מבטו במורדי. "מה?"

"אלי". הפנים של מורדי מחווירות באחת. "אתה לא אמיתי".

"כואב לי הראש".

"פלא פלאים". פיו של מורדי ממלמל בלי לחשוב. "באמת איבדת את הזיכרון?!"

"מורדי!!" אבא ואמא שלו נזעקים מולו, מנסים למשוך אותו אחורנית, מתייאשים אחרי שניה.

מורדי לא מתרגש מהסצנה. רגיל אליהן. "נו, אלי. תהיה רציני פעם אחת בחיים שלך".

"אני רציני". הקול של נמוך. "אתה---" הוא נתקע.

מורדי מזדקף. כמעט טופח על שכמו. "מורדי. נעים מאוד".

"כן. את זה שמעתי". אלי מאמץ את המוח שלו, מנסה לאחוז בקצה זיכרון. "אח שלי. נכון?!"

"וואו, לשמוע את זה ממך!" מורדי מתפעל בקול, קולו נוחת בחדות. "אז באמת המוח שלך השתבש קצת".

אלי מצחקק קלושות. ההורים שלו גם כן.

מורדי לוגם נשימה. "אז שתהיה לך רפואה שלמה, ושהמוח שלך יחזור לקדמותו במהרה". הוא מאחל. בוהה באלי לשניה ארוכה. מתיישב על כיסא נטוש מאחוריו.

"זה. לא. אמיתי".

 

[מימיי]

איזה כיף שלא שכחת אותנו והמשכת את הסיפור!

אהבתי ממש את הפרק!
הקלילות הזאת שמלווה את הסיפור הופכת אותו למיוחד.
ומורדי הזהה
גם כשאח שלו מסכנון בבית חולים, הוא תמיד ידע איך לרדת עליו בצורה הכי טובה

 

[אש קודש!]

@לוטם, כפרה עלייך, עוד פרק! פליז!!!
זה היה ממש קצר

 

[brachy 100]

נו איפה הפרק הבא?????????????

 

[joelly]

"מה קרה לי?" הקול שלו סדוק, השפתיים יבשות. הראש הולם.

ידיו של האב אוחזות בכיסא עליו הוא יושב בחוזקה. "אתה... לא יודע? לא זוכר?"

זה טבעי לא לזכור את רגעי התאונה.
אם הוא לא יידע מי הוא אז זה יסביר שיש לו פגיעה בזיכרון.

פרק מעולה. שכוייח.

 

[מירי11111]

הלם!!!
מורדי!!! אתה אלוף!!!!


ההורים שלו היו יושבים ובוכים לו בפרצוף, צריך איזה מישהו בסביבה שגם יצחק קצת!!

 

[לוטם]

@לוטם, כפרה עלייך, עוד פרק! פליז!!!
זה היה ממש קצר

נו איפה הפרק הבא?????????????

זה טבעי לא לזכור את רגעי התאונה.
אם הוא לא יידע מי הוא אז זה יסביר שיש לו פגיעה בזיכרון.

פרק מעולה. שכוייח.

הלם!!!
מורדי!!! אתה אלוף!!!!


ההורים שלו היו יושבים ובוכים לו בפרצוף, צריך איזה מישהו בסביבה שגם יצחק קצת!!

תודה על הפירגון!
מקווה להעלות פרק שבוע הבא, מוסכם?!

 

[-חיה-]

איזה כיף לקרוא הכל בשלוק, ככה זה שמשלימים סיפורים בהמשכים בבת אחת
לוטם אין על הכתיבה שלך!

 

[אפרת תהל]

פרק יפיפה! מצוין כמו הקודמים לו.

מה שכיף בעלילה הזאת שאנחנו לא קוראים את החיים שלהם ברצף, אלא רק עוקבים אחרי שני גיבורים בסצנות מיחדות.
כאילו הסופרת חיה איתם בבית ובכל פעם שיש קטע טוב, היא פשוט כותבת אותו.
ולכן, למרות שעברה שנה לפחות (מבחינת התקדמות העלילה) מהפרק הראשון, איננו יודעים כל פרט שעבר על הצמד בשנה החולפת, אלא, כל פרק עומד בפני עצמו, אבל ללא הפסקות ארוכות מדי (שוב, מבחינת זמן העלילה).
אהבתי מאד את הז'אנר הזה.

אממה, מאז הפציעה, העלילה הופכת כמו כל עלילה בז'אנר הרגיל: מתואר לנו רגעי הפחד של פציעה, האבחנה הרפואית והשיקום (שלדעתי הולך להיות משעשע במיוחד עם הצמד חמד שלנו).

אז נכון שמבחינת הכתיבה היא מאד מיוחדת והדמויות שיצרת מאד מגוונות, אבל האפקט של העלילה שהייתה לך עד הפציעה, התמוגג מעט.

מן הסתם הטוויסט בעלילה היה נצרך, בכדי לייצר חומר לפרקים הבאים, אך לעניות דעתי כדאי לנסות לשמר את היחידיות שהייתה לסיפור עד עכשיו.

חשבתי אולי לתאר אך ורק את הסצנות שאחד מהאחים נמצא בה, כלומר כל מה שיהיה ידוע לנו יהיה רק כאשר אלי או מורדי בשטח (מה שקורה רוב העלילה וקצת התפספס בקטע של האבחנה הרפואית).
וכך תיווצר קצת אווריריות בין הפרקים.

מקווה שהצלחתי להסביר לך את דעתי בכל המלל הארוך הזה.

אני נהנית מאד לעקוב אחרי הסיפור שלך, הכתיבה שלך מיוחדת, ואיפיון הדמיות שלך יצירתי מאד (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אולי נשאיר לפעם אחרת).

בהצלחה בהמשך...

(מחכה בציפיה לפרק הבא)

 

[לוטם]

פרק יפיפה! מצוין כמו הקודמים לו.

מה שכיף בעלילה הזאת שאנחנו לא קוראים את החיים שלהם ברצף, אלא רק עוקבים אחרי שני גיבורים בסצנות מיחדות.
כאילו הסופרת חיה איתם בבית ובכל פעם שיש קטע טוב, היא פשוט כותבת אותו.
ולכן, למרות שעברה שנה לפחות (מבחינת התקדמות העלילה) מהפרק הראשון, איננו יודעים כל פרט שעבר על הצמד בשנה החולפת, אלא, כל פרק עומד בפני עצמו, אבל ללא הפסקות ארוכות מדי (שוב, מבחינת זמן העלילה).
אהבתי מאד את הז'אנר הזה.

אממה, מאז הפציעה, העלילה הופכת כמו כל עלילה בז'אנר הרגיל: מתואר לנו רגעי הפחד של פציעה, האבחנה הרפואית והשיקום (שלדעתי הולך להיות משעשע במיוחד עם הצמד חמד שלנו).

אז נכון שמבחינת הכתיבה היא מאד מיוחדת והדמויות שיצרת מאד מגוונות, אבל האפקט של העלילה שהייתה לך עד הפציעה, התמוגג מעט.

מן הסתם הטוויסט בעלילה היה נצרך, בכדי לייצר חומר לפרקים הבאים, אך לעניות דעתי כדאי לנסות לשמר את היחידיות שהייתה לסיפור עד עכשיו.

חשבתי אולי לתאר אך ורק את הסצנות שאחד מהאחים נמצא בה, כלומר כל מה שיהיה ידוע לנו יהיה רק כאשר אלי או מורדי בשטח (מה שקורה רוב העלילה וקצת התפספס בקטע של האבחנה הרפואית).
וכך תיווצר קצת אווריריות בין הפרקים.

מקווה שהצלחתי להסביר לך את דעתי בכל המלל הארוך הזה.

אני נהנית מאד לעקוב אחרי הסיפור שלך, הכתיבה שלך מיוחדת, ואיפיון הדמיות שלך יצירתי מאד (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אולי נשאיר לפעם אחרת).

בהצלחה בהמשך...

(מחכה בציפיה לפרק הבא)

דבר ראשון תודה על התגובה המושקעת
דבר שני, אם הבנתי אותך נכון להמשיך להתמקד בקטעים של המורדי ואלי עצמם ופחות להתייחס לקטעים נלווים בחיים שלהם.
להשאיר אותם בסולו ולהשמיט כל מיני נספחים?!

לגבי אפיון הדמויות, את מסקרנת אותי... מחכה

עריכה: להוריד קטעים של ההורים, רופאים וכיוצא בזה... זו הכוונה?

 

[אפרת תהל]

דבר ראשון תודה על התגובה המושקעת

בכיף, מקווה שהועלתי במשהו
האמת שבזמן האחרון אני לא כל כך נמצאת בפורום, וגם אין לי זמן לשתף ולהגיב, אבל נשארתי נאמנה לסיפורים בהמשכים שהתחלתי בזמנים קצת פחות לחוצים...

דבר שני, אם הבנתי אותך נכון להמשיך להתמקד בקטעים של המורדי ואלי עצמם ופחות להתייחס לקטעים נלווים בחיים שלהם.
להשאיר אותם בסולו ולהשמיט כל מיני נספחים?!

בעקרון כן, ושוב גם את הקטעים שלהם לא חייב ממש כל יום, תיקחי את הרגעים המגניבים (בדיוק כמו בהתחלה)

לגבי אפיון הדמויות, את מסקרנת אותי... מחכה

אמרתי אולי...

 

[לוטם]

בכיף, מקווה שהועלתי במשהו
האמת שבזמן האחרון אני לא כל כך נמצאת בפורום, וגם אין לי זמן לשתף ולהגיב, אבל נשארתי נאמנה לסיפורים בהמשכים שהתחלתי בזמנים קצת פחות לחוצים...

הועלת

בעקרון כן, ושוב גם את הקטעים שלהם לא חייב ממש כל יום, תיקחי את הרגעים המגניבים (בדיוק כמו בהתחלה)

אוקי. לוקחת את ההערה לתשומת ליבי, באמת תודה!

אמרתי אולי...

אז מחכה לאולי

 

[REBEKA997]

מדהים!
וואו, אהבתי את ההומור המתוק שלו במצב המורכב
מחכה להמשך

 

[אש קודש!]

ידיו של האב אוחזות בכיסא עליו הוא יושב בחוזקה. "אתה... לא יודע? לא זוכר?"

למה הוא המום?
הרי אם האמא אמרה זאת למורדי, מסתמא גם האב יודע, לא?

מקווה להעלות פרק שבוע הבא, מוסכם?!

כן, רק משום שאנחנו בסוף השבוע המדובר!

 

[לוטם]

למה הוא המום?
הרי אם האמא אמרה זאת למורדי, מסתמא גם האב יודע, לא?

לא המום.
יותר מתוח מהתגובה של אלי.

כן, רק משום שאנחנו בסוף השבוע המדובר!

 

[ifatrosh]

וואו, לשמוע את זה ממך!" מורדי מתפעל בקול, קולו נוחת בחדות. "אז באמת המוח שלך השתבש קצת

אין על מורדי.

"זה. לא. אמיתי".

משפט שמראה שמורדי מבין את המצב. גאוני.
זה כישרון אדיר לכתוב סיפור כבד ורציני באווירה קלילה. שאפו.

 

[ifatrosh]

פרק יפיפה! מצוין כמו הקודמים לו.

מה שכיף בעלילה הזאת שאנחנו לא קוראים את החיים שלהם ברצף, אלא רק עוקבים אחרי שני גיבורים בסצנות מיחדות.
כאילו הסופרת חיה איתם בבית ובכל פעם שיש קטע טוב, היא פשוט כותבת אותו.
ולכן, למרות שעברה שנה לפחות (מבחינת התקדמות העלילה) מהפרק הראשון, איננו יודעים כל פרט שעבר על הצמד בשנה החולפת, אלא, כל פרק עומד בפני עצמו, אבל ללא הפסקות ארוכות מדי (שוב, מבחינת זמן העלילה).
אהבתי מאד את הז'אנר הזה.

אממה, מאז הפציעה, העלילה הופכת כמו כל עלילה בז'אנר הרגיל: מתואר לנו רגעי הפחד של פציעה, האבחנה הרפואית והשיקום (שלדעתי הולך להיות משעשע במיוחד עם הצמד חמד שלנו).

אז נכון שמבחינת הכתיבה היא מאד מיוחדת והדמויות שיצרת מאד מגוונות, אבל האפקט של העלילה שהייתה לך עד הפציעה, התמוגג מעט.

מן הסתם הטוויסט בעלילה היה נצרך, בכדי לייצר חומר לפרקים הבאים, אך לעניות דעתי כדאי לנסות לשמר את היחידיות שהייתה לסיפור עד עכשיו.

חשבתי אולי לתאר אך ורק את הסצנות שאחד מהאחים נמצא בה, כלומר כל מה שיהיה ידוע לנו יהיה רק כאשר אלי או מורדי בשטח (מה שקורה רוב העלילה וקצת התפספס בקטע של האבחנה הרפואית).
וכך תיווצר קצת אווריריות בין הפרקים.

מקווה שהצלחתי להסביר לך את דעתי בכל המלל הארוך הזה.

אני נהנית מאד לעקוב אחרי הסיפור שלך, הכתיבה שלך מיוחדת, ואיפיון הדמיות שלך יצירתי מאד (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אולי נשאיר לפעם אחרת).

בהצלחה בהמשך...

(מחכה בציפיה לפרק הבא)

את יכולה לצרף את הביקורת הזאת באתגר