סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[אש קודש!]

ברוכה השבה

 

[לוטם]

דוגרי? התגעגעתי.
איזה כיף שהמשכת!

אהבתי את התפנית של סיפור שהפך מקומי ומשעשע לרציני וקצת כואב.

כיף לשמוע!

ברוכה השבה

והנה הפרק הבא...

 

[לוטם]

"אבא!" מורדי נכנס הביתה לאחר טיול של ארבעה ימים בצפון, נותן לאבא שלו חיבוק אמיץ, ככה הם. אוהבים ורבים באותה נשימה...

"מה קורה?! מה נשמע?!" אביו מחזיר לו חיבוק עוצמתי. "איך היה בצפת?"

"אחלה. נהנו עד הגג". הוא אומר בחיוך ענק.

רואים שהוא נהנה... "איפה ישנתם כל הימים שהייתם שם?"

"עדיף שלא תשאל". מורדי צוחק מביט באלי שנכנס לסלון בדיוק באותו רגע.

אלי התקרב למורדי. "אהלן מורדי, מה נשמע?" הוא עקף אותו, מתקרב לכיוון הספריה הלבנה והגדולה שעמדה מאחורי מורדי ואבא שלהם.

"ברוך ה'. היה ממש כיף בלעדיך".

"כן. גם לנו", אלי סונט בו בחיוך. שולף מהספרייה גמרא.

"מה אתה עושה, כבודו?" מורדי זורק רק עכשיו את התיק הענק שעל גבו אל הרצפה. עד שאמא שלו תגיע ותתעצבן שתמיד הוא מניח אותו באמצע העולם ולא תהיה לו ברירה אלא לפרק אותו במהירות האפשרית, אם הוא רוצה שהבגדים שלו יכובסו מתישהו.

"לומד עם אח שלי לבחינה שלו. בישיבה".

"אה?"

"בה. אתה. חוזר. לישיבה". אלי היה זה ששכנע את הוריו להתחנן לראש ישיבה הקודם של מורדי להחזיר אותו, מבטיח בשמו שהוא לא יעורר יותר בעיות. מקווה שמורדי יצדיק את כל ההבטחות שהם פיזרו, בלית ברירה.

"מה אתה אומר? אח קטן שלי?!"

"קטן". אלי נחר בבוז. מדגיש את השנים של הפער ביניהם, לטובתו דווקא. "נו, בוא, אני גדול ממך בשנתיים ושבוע הבא אני בן שמונה עשרה. נא לכבד".

"טוב, טוב". זיק נדלק בעיניו של מורדי, מתכנן משהו. "אני הולך לאכול ואני בא ללמוד".

"טוב, אין לך ממש ברירה". אלי מחייך חיוך מנצחים אל הוריו. הוא ידע שמורדי לא באמת רוצה לשבת בבית, לצאת לעבוד, ואז צבא.

מורדי נכנס למטבח, פותח את המקרר, סוגר, פותח שוב. "אין אוכל???" הקול שלו מרעיד את כל השכונה.

"'סתכל על הגז". אלי מצווח אליו חזרה, מוציא בינתיים גמרא נוספת.

"אה, ראיתי". הוא מוזג לצלחת מכל הסירים שהיו על הגז. חוזר לסלון אחרי רבע שעה, מתיישב ליד אלי. מתחילים ללמוד.



"היי, מורדי! הגעת!" הקול של אמא נשמע מהפתח. מורדי קם, שמח לעשות הפסקה, בכל אופן. כבר כמה חודשים טובים שהוא לא פתח גמרא או כל ספר לימוד אחר. "איך ידעת, אמא?" הוא נענה לחיבוק שלה.

"ראיתי את התיק שלך זרוק". היא נזפה בו. "תסיים עם אלי ובוא לפרק אותו".

אלי קרץ לו.

 

[לוטם]

אשמח להערות ותגובות

 

[שמואל י]

פרק חמוד ומשובח!

אני חושב שהדבר שהכי שידרג אותו הוא התייחס למורכבות של כל בני הבית.

כעס/אהבה, עקיצות/עזרה... כל תכונה או מעשה שלילי כולל גם פן חיובי וזה יוצר אוירה משפחתית אמיתית.

ממש מרגישים שנמצאים שם.

 

[REBEKA997]

מושלם כמו תמיד
אוהבת אותו ואת ההתמודדויות שלו

 

[לוטם]

פרק חמוד ומשובח!

אני חושב שהדבר שהכי שידרג אותו הוא התייחס למורכבות של כל בני הבית.

כעס/אהבה, עקיצות/עזרה... כל תכונה או מעשה שלילי כולל גם פן חיובי וזה יוצר אוירה משפחתית אמיתית.

תודה! יפה ששמתם לב...

ממש מרגישים שנמצאים שם.

שמחה שהמטרה הושגה...

מושלם כמו תמיד
אוהבת אותו ואת ההתמודדויות שלו

מפרגנת כמו תמיד

תודה!

 

[לוטם]

03:12



מורדי שכב במיטתו, שכוונה בדיוק מירבי לחלון, בוהה בכוכבים.

אם מישהו מבני משפחתו היה רואה אותו עתה, היה מתפלא מאוד. הרי ידוע שמורדי מנצל כל שניה פנויה לנייד שלו. אם הוא בוחר לבהות בכוכבים, הרי שהוא מתכנן משהו. לא מחייב משהו שבני הבית ישמחו בו.

"אלי". מורדי הסתובב באחת לכיוון אחיו, מנענע אותו נמרצות.

"מממ?"

"אלי!!"

אלי מתעורר סופית, שולח מבט לשעון. "שלוש לפנות בוקר! מה יש לך?!"

"לי אין כלום". מורדי כולו מרץ, מחויך. "לך יש עוד יומיים יומולדת". הוא מזכיר לו את מה שבטוח שכח.

אלי הביט בו כשם שמביטים באחד שמדבר מתוך שינה עמוקה. "נו? ובשביל הבשורה הזו הערת אותי עכשיו?"

מורדי לא ייחס חשיבות רבה מידי לנימה ולמבט המעורפל. "מה אתה מבקש מתנה?"

כעת כל תאי מוחו הרדומים של אלי מתעוררים. "מה זה עניינך?"

"נו?" הוא לא מוותר. יש לו רעיון. והוא יצליח ליישם אותו, כמו תמיד.

אלי, מכיר את אחיו ואת רעיונותיו, במיוחד אלו שמגיעים בשעה זו של לילה, מחליט להקשיב. "מה אתה מציע?"

"שהחיינו!" מורדי נושף. "כבר חשבתי שהרגע הזה לא יגיע לעולם! אופניים חשמליים".

אלי פלט צחקוק קצר. "מה אתה אומר?! חלומות נעימים". הוא הסתובב לצד השני.

"אתה תצליח לשכנע את אבא ואמא". מורדי לא מתייאש. "תנסה לפחות".

"אולי". אלי עוצם את עיניו. "עכשיו לילה טוב".


22:36

"אמא". אלי חוזר מלימוד של בין-הזמנים, מפנה שאלה חוששת לאימו. "מה אתם קונים לי ליומולדת?"

אמא שלו מחייכת. "נו? מה אתה רוצה?" היא שואלת, גם כן בחשש. מכירה אותו משנים קודמות. כל שנה עולה על קודמותיה בבקשות.

"אהמ," הוא מכחכח בגרונו כאדם הנואם לפני מאות אנשים. "אני רוצה אופניים חשמליים".

"וואו". אמא שלו קישתה את שפתיה. "רציני. אני אדבר עם אבא ונחשוב על זה".

"אוקי. תודה". אלי נסוג בחיוך קטן. הוא היה בטוח שהרעיון ייפסל על הסף. 'נחשוב על זה'. גם משהו.

 

[REBEKA997]

מסוקרנת מאד בקשר להמשך

 

[לוטם]

הפעם קצר, המשך ישיר של הקטע הקודם. בעז"ה פעם הבאה אשתדל להעלות משהו יותר ארוך.

מורדי פער את פיו בצעקה, "אלי!" הוא לא חיכה לתגובה, ממריץ אותו: "בוא מהר!!!"

"מה?" הוא יוצא מהחדר שלו, משפשף את עיניו, לא מטפורית, באמת. קם משנת צהוריים מאוחרת, "וואו!" הוא פער את עיניו בהלם רגע לאחר מכן.

מחייך למראה אחיו שרים לו בקולות ניחרים "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולאאאאאדת לאאאלי!"

אמא שלו עם עוגה ביד ושמונה עשרה זיקוקים דולקים, אבא ושלו ומורדי עומדים כמו שני שושבינים כשבתווך עומדים אופניים חשמליים.

***​

אחרי שוך הסערה אלי יצא לסיבוב של: "רבע שעה, אמא, אני אזהר. כן, אני יהיה רק עם קסדה. אני אסע רק על שבילים מסומנים. על עשר קמ"ש. בטח. אני נזהר".

אחרי שעה הוא חוזר. מתנשף. פניו אדומות. "נו איך היה?" מורדי הביט בו בפנים שואלות, בונה על סיבוב אחרי שאלי ישחרר לו את האופניים. בינתיים הוא דואג לחסל את שאריות העוגה.

"איפה אבא ואמא?" אלי לוחש.

"לא יודע". מורדי משך בכתפיו. "איפשהו בבית. לקרוא להם?"

"ממש לא!" אלי צועק בלחישה זועמת. "נשבר לי חלק מהאופניים, לא יודע מה, עשיתי תאונה".

מורדי השתנק. "איך עשית את זה?" הוא התפלא בפרצוף מעריץ אחרי שהתגבר על התקלה בגרונו. "בחור מוכשר!" הוא טפח על גבו של אחיו, נוטל ממנו באלגנטיות את הקסדה והאופניים. "ביי".

 

[מנוחה כהן]

הסיפור הזה טוב!

 

[ifatrosh]

מורדי השתנק. "איך עשית את זה?" הוא התפלא בפרצוף מעריץ אחרי שהתגבר על התקלה בגרונו.

כל כך מתאים למורדי להעריץ את אלי על כך...
הצלחת לשמור את האווירה הנעימה והקלילה, למרות שהסיפור עוסק בנושא כואב.
אני סקרנית לקרוא איך מורדי יתמודד בהמשך (הדמות שלו כל כך אמינה, חביבה ואהובה. יש בה קסם אישי).

 

[joelly]

הפעם קצר, המשך ישיר של הקטע הקודם. בעז"ה פעם הבאה אשתדל להעלות משהו יותר ארוך.

מורדי פער את פיו בצעקה, "אלי!" הוא לא חיכה לתגובה, ממריץ אותו: "בוא מהר!!!"

"מה?" הוא יוצא מהחדר שלו, משפשף את עיניו, לא מטפורית, באמת. קם משנת צהוריים מאוחרת, "וואו!" הוא פער את עיניו בהלם רגע לאחר מכן.

מחייך למראה אחיו שרים לו בקולות ניחרים "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולאאאאאדת לאאאלי!"

אמא שלו עם עוגה ביד ושמונה עשרה זיקוקים דולקים, אבא ושלו ומורדי עומדים כמו שני שושבינים כשבתווך עומדים אופניים חשמליים.

***​

אחרי שוך הסערה אלי יצא לסיבוב של: "רבע שעה, אמא, אני אזהר. כן, אני יהיה רק עם קסדה. אני אסע רק על שבילים מסומנים. על עשר קמ"ש. בטח. אני נזהר".

אחרי שעה הוא חוזר. מתנשף. פניו אדומות. "נו איך היה?" מורדי הביט בו בפנים שואלות, בונה על סיבוב אחרי שאלי ישחרר לו את האופניים. בינתיים הוא דואג לחסל את שאריות העוגה.

"איפה אבא ואמא?" אלי לוחש.

"לא יודע". מורדי משך בכתפיו. "איפשהו בבית. לקרוא להם?"

"ממש לא!" אלי צועק בלחישה זועמת. "נשבר לי חלק מהאופניים, לא יודע מה, עשיתי תאונה".

מורדי השתנק. "איך עשית את זה?" הוא התפלא בפרצוף מעריץ אחרי שהתגבר על התקלה בגרונו. "בחור מוכשר!" הוא טפח על גבו של אחיו, נוטל ממנו באלגנטיות את הקסדה והאופניים. "ביי".

הם אחים כל כך מתוקים.
ממש מקווה שהחלק שנשבר הוא לא- הבלמים?!?!

 

[מימיי]

ממש מקווה שהחלק שנשבר הוא לא- הבלמים?!?!

אווו
העלת נקודה מעניינת.
מעניין באיזה מצב צבירה מורדי יחזור מהטיול הנחמד שהוא עשה לו..
עשית לי חשק לעוד פרק!
@לוטם, לתשומת ליבך

 

[לוטם]

הם אחים כל כך מתוקים.
ממש מקווה שהחלק שנשבר הוא לא- הבלמים?!?!

אווו
העלת נקודה מעניינת.
מעניין באיזה מצב צבירה מורדי יחזור מהטיול הנחמד שהוא עשה לו..
עשית לי חשק לעוד פרק!
@לוטם, לתשומת ליבך

מקווה להעלות עד סוף השבוע פרק....

היכונו

 

[לוטם]

---

"אלי, איפה מורדי?" אמא שלו מקפיצה אותו מתנוחת התמרחות על הספה החדשה. שולחת אליו מבט מזהיר.

הוא התרומם באחת למצב עמידה. "יצא לסיבוב עם האופניים".

"שלך?"

"לא, שלו". הוא מסתכל על השעון, באמת הרבה זמן. "ברור שלי".

אמא שלו נאנחת. "מתי הוא יצא? אני צריכה לדבר איתו על הישיבה".

"אהמ". אלי מגרד בראשו באמצעות הכיפה, "לפני שעה וחצי בערך". הוא אומר, מהרהר ברעיון שאולי בגלל השיחה הזו אח שלו מתעכב יותר מידי. פחדן.

"הוא אמר לך לאיפה הוא רוכב?" היא מבררת, לחוצה. עוד שבועיים מתחילות הבחינות לישיבות הגדולות, ולבחור אין עדיין ישיבה קטנה ממנה הוא אמור להישלח לישיבה גדולה. הבעיה שהעניין הזה כלל לא מעניין את מורדי.

"לא. רק אמר שהוא יוצא לסיבוב קצר". אלי הביט בשעון ובאימו חליפות. "את יודעת מה, אני אצא לחפש אותו".

"מעולה! תגיד לו שאני צריכה אותו".

אלי כבר מהעבר השני של הדלת, "ברור".

אלי פנה אל השביל המוביל לביתם, עובר אותו, מגיע לסמטה קטנה, מוצא שם את אחיו הסורר, יושב על קצה המדרכה. "מה קרה לך?" אלי מניח את ידיו על מותניו, מביט במורדי מלמעלה.

"כלום". מורדי נבהל מהופעתו של אחיו, מנסה להתרומם.

"נו באמת". אלי מושך אותו מהרצפה ללא הצלחה. "התהפכת?"

"בגללך, יא טמבל! שברת שם משהו בבלמים האחוריים, לחצתי על הברקס ודפקתי התהפכות על הפנים!"

"מה?"

"הגלגל הקידמי עוצר, והאחורי ממשיך, והתוצאה ידועה מראש". מורדי מביט על עצמו, חבול.

"במקרה שלך זה לא היה ידוע מראש". אלי מושך בכתפיו, מנסה להתנער מהאשמה, חיוך מציץ מזווית פיו.

"מצחיק. מה אני עושה עכשיו?"

"בא לבית. מה הבעיה?"

"אמא לא תיתן לי יותר לנסוע על זה".

"גם בלי הנפילה הזאת המצב שלך לא מזהיר". אלי מגחך, מעביר את המידע על השיחה המתוכננת לו בקרוב.

מורדי נאנח. מתרומם.

"או-אה ממש פצוע, הברנש". אלי נותן סקירה מהירה למצבו הגופני של אחיו.

מורדי משך בכתפיו, "מה נראה לך ניסיתי לעשות עד עכשיו אם לא לטפל בדימום מהרגל שלי?!"

אלי ממשיך להביט בו, לירות דיאגנוזה, "זה לא משהו רציני, מכה יבשה-"

"רטובה מאוד". מורדי מוחה. הרבה דם הוא תרם לאדמה פה.

"נו, רטובה. בסדר". הוא מבטל באדישות, בוחן את מורדי והאופניים שוב, "נראה לי שאני לא ירשה לך יותר לנסוע עליהם אם אלו התוצאות".

מורדי פער את עיניו בבוז. "מי ישמע, מי שבר פה את כל האופניים מלכתחילה".

אלי משך בכתפיו. מהרהר בצפוי למורדי בבית. גם חבישה של הפצע וגם שיחת מוסר ומוטיבציה. לא מלהיב. "בוא לבית, נחבוש אותך".

מורדי נאנח עמוקות. "תרתי משמע".

 

[הודיה בן חיים]

---

"אלי, איפה מורדי?" אמא שלו מקפיצה אותו מתנוחת התמרחות על הספה החדשה. שולחת אליו מבט מזהיר.

הוא התרומם באחת למצב עמידה. "יצא לסיבוב עם האופניים".

"שלך?"

"לא, שלו". הוא מסתכל על השעון, באמת הרבה זמן. "ברור שלי".

אמא שלו נאנחת. "מתי הוא יצא? אני צריכה לדבר איתו על הישיבה".

"אהמ". אלי מגרד בראשו באמצעות הכיפה, "לפני שעה וחצי בערך". הוא אומר, מהרהר ברעיון שאולי בגלל השיחה הזו אח שלו מתעכב יותר מידי. פחדן.

"הוא אמר לך לאיפה הוא רוכב?" היא מבררת, לחוצה. עוד שבועיים מתחילות הבחינות לישיבות הגדולות, ולבחור אין עדיין ישיבה קטנה ממנה הוא אמור להישלח לישיבה גדולה. הבעיה שהעניין הזה כלל לא מעניין את מורדי.

"לא. רק אמר שהוא יוצא לסיבוב קצר". אלי הביט בשעון ובאימו חליפות. "את יודעת מה, אני אצא לחפש אותו".

"מעולה! תגיד לו שאני צריכה אותו".

אלי כבר מהעבר השני של הדלת, "ברור".

אלי פנה אל השביל המוביל לביתם, עובר אותו, מגיע לסמטה קטנה, מוצא שם את אחיו הסורר, יושב על קצה המדרכה. "מה קרה לך?" אלי מניח את ידיו על מותניו, מביט במורדי מלמעלה.

"כלום". מורדי נבהל מהופעתו של אחיו, מנסה להתרומם.

"נו באמת". אלי מושך אותו מהרצפה ללא הצלחה. "התהפכת?"

"בגללך, יא טמבל! שברת שם משהו בבלמים האחוריים, לחצתי על הברקס ודפקתי התהפכות על הפנים!"

"מה?"

"הגלגל הקידמי עוצר, והאחורי ממשיך, והתוצאה ידועה מראש". מורדי מביט על עצמו, חבול.

"במקרה שלך זה לא היה ידוע מראש". אלי מושך בכתפיו, מנסה להתנער מהאשמה, חיוך מציץ מזווית פיו.

"מצחיק. מה אני עושה עכשיו?"

"בא לבית. מה הבעיה?"

"אמא לא תיתן לי יותר לנסוע על זה".

"גם בלי הנפילה הזאת המצב שלך לא מזהיר". אלי מגחך, מעביר את המידע על השיחה המתוכננת לו בקרוב.

מורדי נאנח. מתרומם.

"או-אה ממש פצוע, הברנש". אלי נותן סקירה מהירה למצבו הגופני של אחיו.

מורדי משך בכתפיו, "מה נראה לך ניסיתי לעשות עד עכשיו אם לא לטפל בדימום מהרגל שלי?!"

אלי ממשיך להביט בו, לירות דיאגנוזה, "זה לא משהו רציני, מכה יבשה-"

"רטובה מאוד". מורדי מוחה. הרבה דם הוא תרם לאדמה פה.

"נו, רטובה. בסדר". הוא מבטל באדישות, בוחן את מורדי והאופניים שוב, "נראה לי שאני לא ירשה לך יותר לנסוע עליהם אם אלו התוצאות".

מורדי פער את עיניו בבוז. "מי ישמע, מי שבר פה את כל האופניים מלכתחילה".

אלי משך בכתפיו. מהרהר בצפוי למורדי בבית. גם חבישה של הפצע וגם שיחת מוסר ומוטיבציה. לא מלהיב. "בוא לבית, נחבוש אותך".

מורדי נאנח עמוקות. "תרתי משמע".

מסכן מורדי.

זה נשמע שהוא קצת מפחד מאמא שלו...

 

[לוטם]

מסכן מורדי.

זה נשמע שהוא קצת מפחד מאמא שלו...

אין לו ברירה אלא לחשוש, אולי היא הולכת לחייב אותו ליישר קו עם הישיבה ולחזור אליה לקראת הבחינות לישיבה גדולה... לא ממש משמח אותו...

 

[AUVI]

קטע טוב!

 

[לוטם]

ואין ביקורת על מורדי, אלי, אמא שלהם...?