הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אמא", מורדי נעמד מולה, ממשש את הטלפון שבכיסו. "אני יכול לצאת לעשות 'על האש' עם חברים, הערב?"
"לא היום". היא טרודה, מכניסה לתיקה מסמכים שונים, "אנחנו הולכים להביא את אלי הביתה, אמרתי לך את זה כבר".
"אבל-"
"תכין את הקטנים, תכינו את הבית". היא עוצרת ממעשיה, מביטה במורדי, מוודאת שהוא איתה, קשוב.
מורדי חייך אליה, מהנהן. "אוקי".
"חבר'ה" מורדי הרים את קולו, אוסף את אחיו הקטנים סביבו. "הם באו!"
עשר שניות לאחר מכן מורדי פתח את הדלת לרווחה, עומד בפתח, לא מקשיב לשירה הצווחנית שאחיו מזמרים לכבוד אחיהם הגדול השב מבית החולים.
"ברוך הבא! אלי!" מורדי מביט בו בידיים שלובות. "מה נשמע?"
"ברוך ה'. איך אתה?"
"מעולה". מורדי זז מעט למראה מבטיהם של הוריו, מפנה את הפתח, "איך המוח שלך?"
אלי הנהן בכובד ראש. "אני מקווה שהוא יהיה בסדר. אומרים שהוא מתאושש".
"סוף סוף! אני מקווה שישתנה בו משהו".
"מורדי!" אחותם הגדולה מגיעה מאחוריו, נוזפת: "תן לאלי לשבת!"
מורדי זז במהירות, מפנה לאלי את הדרך לספה, ממלמל לעצמו, נזוף. "למה, הפרעתי לו...?"
"לא". אחותו מגיעה מאחוריו, לוחשת לו לתוך האוזן. "רק עמדת ודיברת איתו כאילו אין מחר".
"טוב, נו". מורדי עקב במבטו אחר אלי המתיישב על הספה, הוא התקרב גם הוא, נוחת לידו, מחכה שהשטח יתפנה מאנשים ושאר מפריעים.
"אלי!"
"אה?"
מורדי נופף בידו מול עיניו של אלי, "מה אתה בוהה באוויר?"
אלי העביר את מבטו אל מורדי שחדל מנפנופי ידו. "מה אתה רוצה?"
"אתה זוכר למה... זה קרה לך?" קולו של מורדי ירד ללחישה, מקווה שאף אחד לא יצוץ פה פתאום וינסה להבין על מה שני האחים מסתודדים.
"בערך". אלי מעביר את לשונו על שפתיו. "אופניים חשמליים".
מורדי הנהן, מצמיד את שפתיו אחת לשניה בחוזקה.
"למה?"
"כלום". מוחו של מורדי עבד במהירות, מנסה למצוא תרוץ טוב.
הוא ידע היטב שאסור לאלי לחשוב אפילו לעלות על האופניים לפני שהוא מוצא דרך לתקן את הבלמים ההרוסים בלי שיבינו מה הלך פה.
"רק אל תנסה לעלות עליהם בזמן הקרוב".
אלי צחקק. מביט על עצמו ועל מורדי חליפות. "לא חשבתי. אל תדאג".
"מעולה, אח יקר ואהוב שלי". מורדי כחכח בגרונו, מוודא שהשטח עדיין ריק. "אבל עכשיו חופש, ועדיין לא טיילת בשום מקום, לצערך. אתה לא רוצה לבוא איתי לחברים?!" הוא בולע. "עושים היום על האש אצל עשור".
"אתה רציני?" במצחו של אלי נוצרו קווים ארוכים, מנסה להבין את האח המתוק שלו.
"כן". מורדי שיווה לקולו גון תמים, מקווה שהמוח של אלי נדפק בדיוק במקום הזה. לפחות.
"אבא ואמא לא הסכימו לך. אתה מצפה שאני אבקש ללכת ואתה תבוא בתור בייביסיטר". אלי מביט במורדי, מעקם את אפו. "לא נשמע לי מגרה כל כך".
"נו", מורדי מפציר. "מה אכפת לך?"
"אני צריך לנוח".
"נחים בקבר". מורדי קובע בנחרצות.
"מעודד". אלי שלח אל מורדי חיוך מתוק מידי. "אתה רוצה אולי לעזור לי להגיע לשם?"
"תאמין לי", מורדי טפח על גבו של אלי בחוזקה. "אם לא היית כזה מסכן, הייתי מנסה".
אלי תקע אגרוף חלוש בכתפו של מורדי, צוחק.
"לא היום". היא טרודה, מכניסה לתיקה מסמכים שונים, "אנחנו הולכים להביא את אלי הביתה, אמרתי לך את זה כבר".
"אבל-"
"תכין את הקטנים, תכינו את הבית". היא עוצרת ממעשיה, מביטה במורדי, מוודאת שהוא איתה, קשוב.
מורדי חייך אליה, מהנהן. "אוקי".
***
"חבר'ה" מורדי הרים את קולו, אוסף את אחיו הקטנים סביבו. "הם באו!"
עשר שניות לאחר מכן מורדי פתח את הדלת לרווחה, עומד בפתח, לא מקשיב לשירה הצווחנית שאחיו מזמרים לכבוד אחיהם הגדול השב מבית החולים.
"ברוך הבא! אלי!" מורדי מביט בו בידיים שלובות. "מה נשמע?"
"ברוך ה'. איך אתה?"
"מעולה". מורדי זז מעט למראה מבטיהם של הוריו, מפנה את הפתח, "איך המוח שלך?"
אלי הנהן בכובד ראש. "אני מקווה שהוא יהיה בסדר. אומרים שהוא מתאושש".
"סוף סוף! אני מקווה שישתנה בו משהו".
"מורדי!" אחותם הגדולה מגיעה מאחוריו, נוזפת: "תן לאלי לשבת!"
מורדי זז במהירות, מפנה לאלי את הדרך לספה, ממלמל לעצמו, נזוף. "למה, הפרעתי לו...?"
"לא". אחותו מגיעה מאחוריו, לוחשת לו לתוך האוזן. "רק עמדת ודיברת איתו כאילו אין מחר".
"טוב, נו". מורדי עקב במבטו אחר אלי המתיישב על הספה, הוא התקרב גם הוא, נוחת לידו, מחכה שהשטח יתפנה מאנשים ושאר מפריעים.
"אלי!"
"אה?"
מורדי נופף בידו מול עיניו של אלי, "מה אתה בוהה באוויר?"
אלי העביר את מבטו אל מורדי שחדל מנפנופי ידו. "מה אתה רוצה?"
"אתה זוכר למה... זה קרה לך?" קולו של מורדי ירד ללחישה, מקווה שאף אחד לא יצוץ פה פתאום וינסה להבין על מה שני האחים מסתודדים.
"בערך". אלי מעביר את לשונו על שפתיו. "אופניים חשמליים".
מורדי הנהן, מצמיד את שפתיו אחת לשניה בחוזקה.
"למה?"
"כלום". מוחו של מורדי עבד במהירות, מנסה למצוא תרוץ טוב.
הוא ידע היטב שאסור לאלי לחשוב אפילו לעלות על האופניים לפני שהוא מוצא דרך לתקן את הבלמים ההרוסים בלי שיבינו מה הלך פה.
"רק אל תנסה לעלות עליהם בזמן הקרוב".
אלי צחקק. מביט על עצמו ועל מורדי חליפות. "לא חשבתי. אל תדאג".
"מעולה, אח יקר ואהוב שלי". מורדי כחכח בגרונו, מוודא שהשטח עדיין ריק. "אבל עכשיו חופש, ועדיין לא טיילת בשום מקום, לצערך. אתה לא רוצה לבוא איתי לחברים?!" הוא בולע. "עושים היום על האש אצל עשור".
"אתה רציני?" במצחו של אלי נוצרו קווים ארוכים, מנסה להבין את האח המתוק שלו.
"כן". מורדי שיווה לקולו גון תמים, מקווה שהמוח של אלי נדפק בדיוק במקום הזה. לפחות.
"אבא ואמא לא הסכימו לך. אתה מצפה שאני אבקש ללכת ואתה תבוא בתור בייביסיטר". אלי מביט במורדי, מעקם את אפו. "לא נשמע לי מגרה כל כך".
"נו", מורדי מפציר. "מה אכפת לך?"
"אני צריך לנוח".
"נחים בקבר". מורדי קובע בנחרצות.
"מעודד". אלי שלח אל מורדי חיוך מתוק מידי. "אתה רוצה אולי לעזור לי להגיע לשם?"
"תאמין לי", מורדי טפח על גבו של אלי בחוזקה. "אם לא היית כזה מסכן, הייתי מנסה".
אלי תקע אגרוף חלוש בכתפו של מורדי, צוחק.
