איך כותבים הייתה או היתה?

[תובנה]

יש לי 2 שאלות:
1. הייתה/היתה - כמובן בכתיב חסר
2. הבייתה או הביתה.
תודה.

 

[אלחנן אריאל]

היתה.
הביתה.

 

[Yisrael]

יו"ד עיצורית נכפלת, אלא אם כן היא סמוכה לאם קריאה (אהו"י), אחרי אות שימוש, סמוכה ליו"ד אחרת או במילים כמו: זית, בית או ליל ובתוספת ה': הביתה, לילה.

אם כן:

הייתה.
הביתה.

 

[מחבר]

כמו תמיד, תלוי אם אתה כותב בלשון הקודש או בעברית, כל שפה והכללים שלה. בלשון הקודש לא מוסיפים עוד יו"ד, ובעברית כן מוסיפים. את הכללים של לשון הקודש יש לנו במסורת מאבותינו, ואת הכללים של העברית קבע בן יהודה - יהודי שיצא לתרבות רעה ר"ל, תחליט לפי מי אתה הולך..

 

[gabizon1]

למחבר היקר,

נראה לי שאתה לא נמנע מלהשתמש במילים כמו גלידה או פצצה, שאותם גם המציא אותו יהודי שיצא לתרבות רעה...

אז תחליט מה אתה עושה..

 

[אפכא מסתברא]

אין הנידון דומה לראיה. השאלה היתה על אופן כתיבת מלה קיימת משכבר, והוא הציע לו לבחור באופן המקובל בספרים תורניים ולא בכללי האקדמיה, זה הכל. שאלה אחרת היא שימוש או אי שימוש במלים מחודשות בשפת היום-יום.

 

[מחבר]

נראה לי שאתה לא נמנע מלהשתמש במילים כמו גלידה או פצצה

ראשית כל, יש לי חדשות בשבילך:
לא כל ישראל יש להם חלק בשפה הנקראת 'עברית'.. אצלנו למשל, מדברים באידיש, וכותבים בלשון הקודש, כך שכמעט ולא יוצא לי להשתמש במילים שהזכרת.
ושנית, כמו ש"איפכא מסתברא" כתב, הרי שגם אם יוצא לי לפעמים להשתמש עם המילה "גלידה", כגון בחנות וכיו"ב, עדיין אין זה ממין הטענה, ולא קשור למה שכתבתי בתחילה.

 

[אברהם]

מחבר
יש לי עוד כמה חדשות בשבילך:

א. לשון הקודש נקראת עברית בפי חז"ל והראשונים
ב. לשון חז"ל שונה מהעברית של התנ"ך
ג. הלשון העברית המודרנית מתבססת בעיקר על לשון התנ"ך ולא על לשון חז"ל, ולכן מבחינה זו יותר קרובה (באופן חיצוני) ללשון הקודש שבה נברא העולם. יש אומרים שמחדשי השפה העדיפו דוקא את לשון התנ"ך כדי להתרחק מתורה שבע"פ ר"ל.
ד. בתקופת התנ"ך הייתה רגילות בדרך כלל לכתוב בכתיב חסר, לא רק בתנ"ך אלא גם בשימוש יומיומי, כפי שמופיע בכל מיני אגרות, כתובות ומסמכים שהתגלו. אמנם כבר בתנ"ך אנו מוצאים שימוש באותיות ו' י' א' כאימות קריאה, כך שזה לא חידוש של בן יהודה שר"י.
ה. בן יהודה לא קבע את כללי העברית המודרנית. הוא ייסד את ועד הלשון שהם קבעו (ובהמשך האקדמיה) כללים שונים, אך ברור שכללים אלו לא מחייבים אותנו, על אחת כמה וכמה כשהם סותרים כללים של בעלי המסורה והמדקדקים.
ו. בן יהודה חידש בסה"כ כ-300 מילים חדשות לשפה. מספר מועט ביותר. מתוך ה-300, רוב המילים בכלל לא התקבלו ולא נכנסו לשפה העברית.

 

[רמה פלוס]

מחבר
יש לי עוד כמה חדשות בשבילך:

א. לשון הקודש נקראת עברית בפי חז"ל והראשונים
ב. לשון חז"ל שונה מהעברית של התנ"ך
ג. הלשון העברית המודרנית מתבססת בעיקר על לשון התנ"ך ולא על לשון חז"ל, ולכן מבחינה זו יותר קרובה (באופן חיצוני) ללשון הקודש שבה נברא העולם. יש אומרים שמחדשי השפה העדיפו דוקא את לשון התנ"ך כדי להתרחק מתורה שבע"פ ר"ל.
ד. בתקופת התנ"ך הייתה רגילות בדרך כלל לכתוב בכתיב חסר, לא רק בתנ"ך אלא גם בשימוש יומיומי, כפי שמופיע בכל מיני אגרות, כתובות ומסמכים שהתגלו. אמנם כבר בתנ"ך אנו מוצאים שימוש באותיות ו' י' א' כאימות קריאה, כך שזה לא חידוש של בן יהודה שר"י.
ה. בן יהודה לא קבע את כללי העברית המודרנית. הוא ייסד את ועד הלשון שהם קבעו (ובהמשך האקדמיה) כללים שונים, אך ברור שכללים אלו לא מחייבים אותנו, על אחת כמה וכמה כשהם סותרים כללים של בעלי המסורה והמדקדקים.
ו. בן יהודה חידש בסה"כ כ-300 מילים חדשות לשפה. מספר מועט ביותר. מתוך ה-300, רוב המילים בכלל לא התקבלו ולא נכנסו לשפה העברית.

WOW WOW
אנציקלופדיה.

 

[חיטובים]

ד. בתקופת התנ"ך הייתה רגילות בדרך כלל לכתוב בכתיב חסר, לא רק בתנ"ך אלא גם בשימוש יומיומי, כפי שמופיע בכל מיני אגרות, כתובות ומסמכים שהתגלו. אמנם כבר בתנ"ך אנו מוצאים שימוש באותיות ו' י' א' כאימות קריאה, כך שזה לא חידוש של בן יהודה שר"י.

בנוסף, בזמן חז"ל היו שהשתמשו באימות קריאה רבות מאוד (הרבה יותר מהיום), כמו שנמצא במגילות מדבר יהודה.
למכון ממרא יש גירסה של תנ"ך בכתיב מלא בשיטת המגילות, והנה דוגמה:

א אחר הדברים האלה, היה דבר-יהוה אל-אברם, במחזה, לאמור: אל-תירא אברם, אנוכי מגן לך--שכרך, הרבה מאוד. ב ויאמר אברם, אדוניי יהוה מה-תיתן-לי, ואנוכי, הולך ערירי; ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר. ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתת זרע; והנה בן-ביתי, יורש אותי. ד והנה דבר-יהוה אליו לאמור, לא יירשך זה: כי-אם אשר ייצא ממעיך, הוא יירשך. ה ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט-נא השמיימה וספור הכוכבים--אם-תוכל, לספור אותם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך. ו והאמין, ביהוה; ויחשבהא לו, צדקה. ז ויאמר, אליו: אני יהוה, אשר הוצאתיך מאור כשדים--לתת לך את-הארץ הזאת, לרשתה. ח ויאמר: אדוניי יהוה, במה אדע כי אירשנה.​

 

[gabizon1]

בכלל, בתור אחד שלמד עריכת לשון, אני יכול לומר שכל כללי הלשון הנהוגים כיום בשפה העברית הם ניסיון להתחקות אחר הכללים שלפיהם נכתב התנ"ך. וגם אם אליעזר בן יהודה היה כופר, הרי שעבודתו זאת ראויה לשבח, וכפי שהרמב"ם אומר: "שמע האמת ממי שאמרה" (אגב, במקור כנראה זה נאמר ע"י דודו של מוחמד שר"י).

לכן, גם אם אינך מסכים עם האיש ועם שיחו, הרי שיש לבצע הפרדה בין האיש ובין פעלו.

אגב, מרתק לראות את 'מילון בן יהודה'. במילון זה עבר בן יהודה על כל ספרי הראשונים והאחרונים, כולל עשרות ספרי שו"ת, וליקט את כל המילים החדשות שגילה שהשתמשו בהם גדולי ישראל...

 

[Yisrael]

בכלל, כל הגישה לדקדוק כנושא בעל כללים במחייבים היא גישה מודרנית שלא קיימת במקורות. לא בתנ"ך ובוודאי שלא בלשון חכמים.
לא מצאנו בשום מקום אצל חכמינו כללי דקדוק מחייבים או אמירה כמו: מילה זו צריכה להיאמר כך ולא אחרת.
הכלל היחידי המנחה אותם הוא היצמדות למשמעות העניין ותוכנו.

כללי הדקדוק נוצרו מתוך רצון ליצור אחידות ומתוך תפיסה שאחידות שכזו תקל על הבנת העניינים ועל רצף הקריאה.

לכן, נכון שזה לא תורת חז"ל, אבל מי שלא משתמש בזה מתנהג באותה 'חכמה' של מי שלא משתמש בחשמל עקב אמונותיו האישיות של מי שגילה אותו.
שניהם הם כלי עזר בשבילנו, לא תורה מן השמים.

 

[למען דעת]

לדעתי, בשאלה כגון זו, יש לעיין בספרות 'משלנו' איך עושים, כי לעיתים אותה מילה כתובה בהטיות שונות בצורות שונות (במקומות רבים כותבים 'האומר לחבירו', ובשום מקום לא כותבים 'חבירים'), וכן אותו משקל במילים שונות.
לענייננו, אני לא חושב שבמקורותנו כתבו 'הייתה'.

 

[תמנתי ווב דיזיין]

אברהם, אתה אכן אנציקלופדיה מהלכת. תענוג לקרוא הסברים שלך

 

[מחבר]

בכלל, כל הגישה לדקדוק כנושא בעל כללים במחייבים היא גישה מודרנית שלא קיימת במקורות. לא בתנ"ך ובוודאי שלא בלשון חכמים.
לא מצאנו בשום מקום אצל חכמינו כללי דקדוק מחייבים או אמירה כמו: מילה זו צריכה להיאמר כך ולא אחרת.
הכלל היחידי המנחה אותם הוא היצמדות למשמעות העניין ותוכנו.

ומה עם כללי הדקדוק שרש"י מביא בפירושו? וכן עוד מפרשים רבים?

 

[מחבר]

בכלל, בתור אחד שלמד עריכת לשון, אני יכול לומר שכל כללי הלשון הנהוגים כיום בשפה העברית הם ניסיון להתחקות אחר הכללים שלפיהם נכתב התנ"ך. וגם אם אליעזר בן יהודה היה כופר, הרי שעבודתו זאת ראויה לשבח

אכן, זוהי הטעות הנוראה, שיהודים החרדים לדבר ה' יאמרו על חילול לשון הקודש: "שעבודתו זאת ראויה לשבח" כאשר בעצם:
א. בן יהודה סילף מילים רבות (כגון: המילה "כהה" שפירושה במקור הוא חלש, והוא פירש אותה בצורה הפוכה, ועוד כהנה וכהנה).
ב. הוא לקח מילים מלשון הקודש שקשורות לעניינים גבוהים ורמים וחילל אותם להשתמש בהם על דברים גשמיים (כגון: "חשמל" ועוד הרבה).
ג. והכי חשוב, בכל הדורות הקפידו בני ישראל שלא להשתמש בלשון תנ"ך בשפת היום - יום, כדי שלא לחלל את טוהר הלשון, לכן דיברו בארמית או בלשון עם זר, ובדורות האחרונים באידיש, הכל כדי שלא להשתמש בלשון הקודש שימוש של חולין! עם לשון התנ"ך הקפידו להשתמש אך ורק לדברים שבקדושה! השימוש כיום בעברית כשפה מן השורה הוא ממש חילול הקודש שהפך להרגל... וחבל.
לכן אי אפשר להפריד בין האיש ובין פועלו, כי פועלו גם היה מעשה כפירה, לזלזל בכל היקר והקדוש לנו, בדיוק כמו כל הרעיון של הציונות, ואין כאן המקום להאריך.
וכמו שכתבתי לעיל, גם לי יוצא לפעמים לדבר בעברית של בן יהודה, כאן בארץ אי אפשר אחרת בינתיים, אבל אני עושה את זה מתוך הכאב, ובלבי אני מבקש סליחה מה'..

 

[מחבר]

מחבר
יש לי עוד כמה חדשות בשבילך:

א. לשון הקודש נקראת עברית בפי חז"ל והראשונים
ב. לשון חז"ל שונה מהעברית של התנ"ך
ג. הלשון העברית המודרנית מתבססת בעיקר על לשון התנ"ך ולא על לשון חז"ל, ולכן מבחינה זו יותר קרובה (באופן חיצוני) ללשון הקודש שבה נברא העולם. יש אומרים שמחדשי השפה העדיפו דוקא את לשון התנ"ך כדי להתרחק מתורה שבע"פ ר"ל.
ד. בתקופת התנ"ך הייתה רגילות בדרך כלל לכתוב בכתיב חסר, לא רק בתנ"ך אלא גם בשימוש יומיומי, כפי שמופיע בכל מיני אגרות, כתובות ומסמכים שהתגלו. אמנם כבר בתנ"ך אנו מוצאים שימוש באותיות ו' י' א' כאימות קריאה, כך שזה לא חידוש של בן יהודה שר"י.
ה. בן יהודה לא קבע את כללי העברית המודרנית. הוא ייסד את ועד הלשון שהם קבעו (ובהמשך האקדמיה) כללים שונים, אך ברור שכללים אלו לא מחייבים אותנו, על אחת כמה וכמה כשהם סותרים כללים של בעלי המסורה והמדקדקים.
ו. בן יהודה חידש בסה"כ כ-300 מילים חדשות לשפה. מספר מועט ביותר. מתוך ה-300, רוב המילים בכלל לא התקבלו ולא נכנסו לשפה העברית.

אנסה להשיב לך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א. ברור שהעברית המקורית היא לשון הקודש, התכוונתי כמובן לשפה שנקראת כיום "עברית", כלומר העברית המודרנית.
ב. נכון, ויתכן מאד שהסיבה לכך היתה (עם יו"ד אחת כדי שלא לגרום ללשון הקודש שיהפוך לשפה מדוברת, וכדלהלן בסעיף ג'.
ג. כפי שכבר כתבתי לעיל (בתשובה לדברי צוריאל), זוהי בעצם העוולה שעשו בן יהודה וחבריו, שביססו את השפה החדשה שלהם על מקורות הקודש, וחיללו את טוהר הלשון, כאשר אבותינו היו מקפידים שלא להשתמש בשפה זו אך ורק לדברים שבקדושה, ושלא להפוך אותה לשפה מדוברת.
ד. יתכן מאד, אבל בין כך ובין כך, ברור שאנחנו צריכים להיצמד למקורות שלנו מאבותינו, ולא להיסחף אחרי הגיגיו של בן יהודה.
ה. אתה לוקח כל מילה שלי ומלבן אותה.., לא משנה בדיוק אם זה הוא עצמו או שליחיו..
ו. גם לא משנה כמה מילים, עיקר הבעיה הוא שהוא הפך את לשון התנ"ך שהיה מקודש לעם ישראל במשך כל הדורות כלשון שבו נברא העולם, כפי שציינת. והרעיון שלו (או של חבריו) היה להוציא את זה לחולין.. וחבל שמשעה שטן הצליח, כולנו תפילה שבמהרה תצמח הגאולה השלמה, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אכי"ר.

 

[gabizon1]

מחבר יקר,

כתבת: "כאשר אבותינו היו מקפידים שלא להשתמש בשפה זו אך ורק לדברים שבקדושה, ושלא להפוך אותה לשפה מדוברת."

לצערי אתה בונה תלי תלים של דרשות הבנויות על חוט השערה.

תבין, שפה זה דבר חי שהולך ומתפתח ומשתנה כל הזמן. התנ"ך לא נכתב ביום אחד, אלא כתיבתו נמשכה לפחות אלף שנה (עיין בבא בתרא יד, ועוד). במהלך אלף השנים הללו השפה השתנתה, מכיון שמדובר בשפה דבורה ולא רק שפה כתובה.

כך למשל, אות השימוש ש', נולדה מאוד מאוחר. בהתחלה אנו רואים בתנ"ך רק 'אשר', בשירת דבורה אנו רואים פתאום 'עד שקמתי דבורה' (הש' בפתח), ובשיר השירים רואים שהאות ש' כבר משמשת כמו בדיבור שלנו היום.

כמו כן, ישנן מילים שנכנסו לעברית משפות קרובות (ואפילו רחוקות) והן התקדשו, מכיוון שהן נכללו בתנ"ך. כך למשל, המילים אפריון (בשיר השירים), שרביט (במגילת אסתר) ועוד. הרי ברור לכול שלא מדובר במילים עבריות (בשרביט אין דגש קל אחרי השווא נח - סימן מובהק שנלקח מהפרסית). בכל זאת, אנו מכלילים אותם בשפה העברית. מדוע אתה מותח קו ברור בין השפה הקראית לשפה של היום?

אתה חוזר ומדגיש שלשון הקודש לא היתה מעולם שפה דבורה אלא רק כתובה. במחילה, זו עובדה שאיננה נכונה. הגמרא עצמה אומרת: "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: 'והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם'". הנה כי כן, לא מדובר בדבר תורה, אלא רק שאילת שלום, ובכל זאת בועז מדבר עם הקוצרים בלשון הקודש.

מהיכן הבאת את זה ששומרים את לשון הקודש רק לעניינים הקשורים לתורה ומצוות ולא משתמשים בה כלשון של היום יום? מכל המקורות נראה בדיוק להיפך. היידיש התפתחה רק במאה ה-9...

 

[Yisrael]

ומה עם כללי הדקדוק שרש"י מביא בפירושו? וכן עוד מפרשים רבים?

כמו שכתבתי, הכללים, ולא משנה ע"י מי נוצרו, הם תולדה של השפה ולא להפך. הכללים באו אחרי השפה. יצירת הכללים היא ניסיון ליצור דפוס מסוים של כתיבה והגייה למען הנוחות.

(אם אכן כל זה ניתן בסיני, לפני רש"י לא שמעו על כך?!)

ד"א, ה'תודה' הייתה בטעות.

אכן, זוהי הטעות הנוראה, שיהודים החרדים לדבר ה' יאמרו על חילול לשון הקודש: "שעבודתו זאת ראויה לשבח" כאשר בעצם:
א. בן יהודה סילף מילים רבות (כגון: המילה "כהה" שפירושה במקור הוא חלש, והוא פירש אותה בצורה הפוכה, ועוד כהנה וכהנה).
ב. הוא לקח מילים מלשון הקודש שקשורות לעניינים גבוהים ורמים וחילל אותם להשתמש בהם על דברים גשמיים (כגון: "חשמל" ועוד הרבה).
ג. והכי חשוב, בכל הדורות הקפידו בני ישראל שלא להשתמש בלשון תנ"ך בשפת היום - יום, כדי שלא לחלל את טוהר הלשון, לכן דיברו בארמית או בלשון עם זר, ובדורות האחרונים באידיש, הכל כדי שלא להשתמש בלשון הקודש שימוש של חולין! עם לשון התנ"ך הקפידו להשתמש אך ורק לדברים שבקדושה! השימוש כיום בעברית כשפה מן השורה הוא ממש חילול הקודש שהפך להרגל... וחבל.
לכן אי אפשר להפריד בין האיש ובין פועלו, כי פועלו גם היה מעשה כפירה, לזלזל בכל היקר והקדוש לנו, בדיוק כמו כל הרעיון של הציונות, ואין כאן המקום להאריך.
וכמו שכתבתי לעיל, גם לי יוצא לפעמים לדבר בעברית של בן יהודה, כאן בארץ אי אפשר אחרת בינתיים, אבל אני עושה את זה מתוך הכאב, ובלבי אני מבקש סליחה מה'..

אני מניח שאתה נתלה בדעתו של הגה"ק מסאטמר זצוק"ל בקונטרס "לשון הקודש", על אף שדעתו היא (כמעט) יחידאה.

בכל אופן, אם אתה כבר רוצה ללכת אחריו מן הראוי להביא את דבריו כמו שהם.

לדעתו, קיימות שלוש שיטות בעניין שיחה בלשון הקודש בענייני חול:

דעת הספרי שזו מצווה מדאורייתא (ספרי דברים יא).
דעת התוספתא והירושלמי שזו מצווה מדרבנן (תוספתא חגיגה פ"א ה"ג, ירושלמי סוכה פ"ג הי"ב).
דעת הבבלי שאינו מצווה כלל (סוכה מב, א).

פוסקי ההלכה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ואחריהם השו"ע, אינם מביאים בחיבוריהם (לדעתו) את המצוה לדבר בלשון הקודש. ומכאן, שיש מחלוקת בין הברייתות והפוסקים מכריעים כהבבלי (קונטרס לשון הקודש פ"ג).

הרבי מסאטמר מוסיף ומבאר, מדוע, לדעתו, חולק הבבלי על שאר המקורות, ובכך הוא עונה תשובה על השאלה מדוע במשך תקופות ארוכות בגולה לא דברו בלשון הקודש, הוא מונה לכך שש סיבות:

א. חששו שע"י לימוד השפה יבואו לידי דעות נפסדות של ה"משכילים" וכדוגמתם, שכופרים‬ ‫בתורה שבעל פה. כיון שהמכיר בלשון הקודש עלול ללמוד רק את פשט המקרא (שם פי"ט וכ"ב).

‫ב. התעורר צורך להתרחק מגורמים שליליים באומה, שהיו משתמשים בלשון הקודש. כדוגמא‬ לגורמים שליליים כאלו, מונה הרבי מסאטמר את התנועה הציונית בימינו (שם פכ"ב).

ג. חששו מללמוד ומלדבר לשון הקודש שמא ידברו בה דברים מגונים. יותר חמור לאמרם‬ ‫בלשון הקודש מאשר בשפה זרה, כמש"כ הרמב"ם (שם פי"ח, ע"פ פירוש המשניות אבות א, טז.).
‫
ד. מטרתו של הדיבור בלשון הקודש היא לעזור בהבנת התנ"ך. אולם לאחר שהתחילו לנהוג‬ ‫ללמוד רק גמרא בלי ללמוד קודם תנ"ך (!), שוב אין צורך וחיוב ללמוד עברית (שם פכ"א).
‫
ה. מאז עורבבו בשפה העברית מלים זרות, היא פסקה להיות לשון הקודש, ואדרבה, מעתה‬ ‫היא "גרוע באלפים דרגות מלשונות העמים" (שם פכ"ב ופכ"ה-כ"ו).
‫
ו. חכמים נמנעו מלדבר לשון הקודש, כיון שאילו היו מדברים בשפה זו כשפת יום-יום, היו גם‬ ‫הנשים יודעות לדבר בלשון הקודש, והיו עלולות ללמוד דברים, שחז"ל אסרו עליהן‬ ‫ללמוד (שם פל"ג).

נשים לב שהטעם שהזכרת אתה – שימוש לשון הקודש למטרות חולין כדבר שלילי בפני עצמו – לא הוזכר.

בכל אופן, כמובן שמאחורי כל הטעמים הללו עומדים עקרונות שרבים החולקים עליהם.

גם על עצם העניין ישנם אילנות גדולים לא פחות שאפשר להישען עליהם בשופי.

בנוגע לביקורת שלך על פיתוח השפה, אני מקווה שידוע לך שחז"ל בעצמם שינו, העשירו ופיתחו את השפה מכפי שהייתה (בשני יו"דים!) במקורה בתנ"ך, וכמו שהעידו הם על עצמם: "לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמה" (חולין קלז, ב).

אדרבה, חסידי השפה העברית,‬ ‫ובתוכם אליעזר בן-יהודה וחבריו, אף התעקשו, עוד הרבה יותר מחז"ל, לא להכניס אף מילה ‫מלע"ז ללשוננו, חוץ מאשר בדוחק גדול. כשהיו צריכים לבחור, העדיפו, בדרך כלל, עברית תנ"כית ‫על פני עברית של חז"ל, כך שבאופן אירוני העברית שלנו היא (כביכול) יותר טהורה, קדושה, ומקורית‬ ‫מאשר זו של חז"ל.

 

[אברהם]

לשון הקודש הייתה הלשון המדוברת אצל עם ישראל בתקופת התנ"ך, עד כדי כך שכשרבשקה דיבר באזני השרים, הם ביקשו שידבר איתם ארמית ולא יהודית (=עברית) כדי שהעם לא יבין, אך הוא ענה שהוא מדבר לכל העם ולא רק לשרים.

בתקופת המשנה גם כן הייתה הלשון המדוברת עברית, יותר מאשר ארמית, ורק בתקופת האמוראים נחלש השימוש בלשון הקודש, אם כי יש הוכחות חד משמעיות לשימוש בלשון הקודש גם בדברי חול לאורך כל התקופות, גם אצל האשכנזים לאחר המאה ה-9.