41
הארכה.
מדהים היה לראות את עורך הדין המושחז, בעל הביטחון העצמי, האיש שמעולם לא פספס הזדמנות לזרוק עקיצה מרומזת או משפט מחץ פוגעני, כשהוא בעמדת נחיתות כה בולטת.
מוזר היה לראות את ההבעה המפוחדת שעל פניו. את גופו רועד באימה. את בגדיו היקרים מרושלים ורטובים.
למשך רגעים ספורים, הרשה אלישע לעצמו להתענג על תחושת הניצחון. ברור היה לו שמדובר ברגע נדיר, אירוע שמעטים מסוגו אירעו לאורך הקריירה שלו, בוודאי בהתחשב באופי המקרי שבו הצליח ללכוד את עורך הדין.
עם זאת, ברור היה לאלישע – שהוא מוכרח לפעול מיד, לנצל את הסיטואציה. מתנה כמו זו שניתנה לו, בלי שום ציפייה ובלי שום תכנון, היא חסרת תקדים. אסור לו לשגות, אין לו מרווח פעולה. הוא מוכרח להצליח בניסיון הראשון, כי הזדמנות שנייה – כנראה לא תשוב אי פעם.
רגעי ההלם הראשוניים של עורך הדין חלפו מהר, מדי מהר, והעובדה שגם אלישע עדיין לא התאושש – מנעה ממנו לפעול בזמן. אל מול עיניו של אלישע, נראה עורך הדין כמי שהבין סוף – סוף מי ניצב מולו, ובאותו הרגע הבין אלישע – באיחור יחסי, שלא ממנו חשש עורך הדין. לא בגללו הייתה ההבעה המפוחדת על פניו. הוא חשש מפני אויב אחר, אויב שכנראה היה הרבה יותר נורא מאלישע, הרבה יותר מאיים מאלישע. הוא חשש לחייו, וזו הסיבה לכניעה המוחלטת ששידר עד לרגע זה.
ההבנה גרמה לאלישע לאכזבה מסוימת, אולם הוא עדיין היה רחוק מלחשוב על נסיגה. יחשוב עורך הדין מה שיחשוב, בסופו של דבר – העליונות היא אצל אלישע, ובמוקדם או במאוחר תחדור ההבנה הזו גם אל מוחו האטום של עורך הדין. כעת, ידע אלישע, הוא מוכרח להתחיל בפעולות ראשוניות של חקירה. כל רגע שחולף, מקטין את הסיכויים שלו לדלות מעורך הדין מידע מועיל.
ידו השמאלית של אלישע נותרה גבוהה, יציבה, אוחזת באקדח כשהוא מכוון לראשו של עורך הדין. עיניו של אלישע סרקו את הופעתו של עורך הדין, על פניו הבעה מדומה של שלווה. בסקירה המהירה, קלט אלישע כמה פרטים שהיה בהם כדי להוסיף סימני שאלה על אודות הסיטואציה כולה. כמו שזה נראה כרגע, ליאוניד לא בילה את היום האחרון במשרד ממוזג. הוא היה מלוכלך ורטוב, בגדיו היו מוכתמים בכתמים שאלישע התקשה להבין כיצד הם נוצרו, וההבעה על פניו הייתה מיוסרת – למרות שברור היה שהוא מנסה להסתיר את העובדה שהוא סובל.
״עם מי דיברת?!״ פתח אלישע מיד, בלי מילות הקדמה.
על פניו של עורך הדין עלה חיוך מתריס. זו לא הייתה הצגה. זו הייתה תגובה טבעית, תגובה שהיא חלק מאישיותו של האיש. ״פקד בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בנימה המתגרה שאלישע למד להכיר ולתעב, אולם הפעם – היה קולו חלש מעט. ״באמת שאלתי איפה אתה״. המשיך ליאוניד, מעיף תוך כדי דיבור מבטים חטופים אל קנה האקדח שמכוון היישר אל פניו. ניכר היה שהקירבה ללוע כלי הנשק מטרידה אותו, ועם זאת - הוא לא נראה כמו מי שחרד לחייו.
אלישע עטה על פניו הבעה נוקשה. ״עם מי דיברת?!״ שאל שוב.
עורך הדין שילב את ידיו, גופו נסמך עדיין על המעקה. ״עם אחותי...״ הוא השיב בנימה צינית. ״היא הזמינה אותי לארוחת ערב מחר. אתה רוצה להצטרף?!״
לאלישע לא הייתה סבלנות למשחקים של עורך הדין. ״אני שואל אותך שוב, ובפעם האחרונה,״ הוא אמר בנימה מאיימת. ״עם מי דיברת?!״
עורך הדין לא התרשם במיוחד מנימת דיבורו של אלישע. ״אני עונה לך שוב,״ הוא אמר, מפריד בין המילים – כאילו הוא משוחח עם ילד קטן. ״דיברתי עם אחותי. היא הבטיחה להכין פירושקי. אתה מכיר פירושקי?! – היא עושה את זה מושלם, הכי קרוב למתכון של אמא שלי״.
אלישע לא מצא עניין בבליל המלל. ברור היה לו שעורך הדין מנסה למשוך זמן, לקנות עוד כמה רגעים. מנקודת מבטו של אלישע - הדיבורים המיותרים שמשמיע עורך הדין, הם בסך הכול הסוואה לפעילות שמתחת לפני השטח – ולכן הם אינם ראויים כלל להתייחסות. נראה שעורך הדין, למרות ההבעה המשועשעת שעל פניו, עסוק כל העת בחשיבה קדחתנית, והוא מנסה ללא הרף למצוא מוצא שימלט אותו מהסבך.
למרות שלאלישע היו שאלות רבות, ולמרות שהרצון הטבעי שלו דחק בו לדלות מעורך הדין גרסה ראשונית – עוד לפני שיהיה לאיש החמקמק די זמן לבנות לעצמו גרסה חלופית, בסופו של דבר – הבין אלישע שבסיטואציה הנוכחית, כאשר הוא ועורך הדין שוהים לבדם בגג החשוך, כל רגע שעובר – מגביר את הסיכון להפתעות שעלולות לגרום לו לאבד את ההישג החשוב כל כך.
כשהאקדח אחוז עדיין בכף ידו השמאלית, שלח אלישע את ידו הימנית אל מאחורי גופו, ממשש את חגורת מכנסיו. כשחשו אצבעותיו במגע מתכת קריר - הוא הפעיל מעט כוח, מנתק צמד אזיקי מתכת מן התושבת בה הם היו תלויים. ״מכוח תפקידי כקצין משטרה,״ הוא אמר בקול יבש, מקווה בכל ליבו שהוא אינו עושה טעות. ״אני עוצר אותך להמשך בירור. תוכל, כמובן, להתייעץ עם עורך דין, אם כי – אני מעריך שלא תעשה זאת...״
על פניו של עורך הדין עלתה הבעה משועשעת. ״פקד בוסקוביץ׳,״ אמר תוך כדי גיחוך. ״תן לי להזכיר לך אם שכחת. אני עורך דין, אתה לא יכול לעצור אותי סתם ככה. אתה צריך אישור מהממ״ז או מראש אח״ם, ואם אני קורא נכון את ההבעה שהייתה לך על הפרצוף כשראית שאני כאן – אני מניח שלא דאגת לעצמך לאחד כזה...״
אלישע חייך חיוך מקסים. ״צר לי לדווח לך,״ הוא אמר. ״אבל העבירה שאתה חשוד בה – מאפשרת לי לעצור אותך בלי שימוש בצו מעצר, ובלי שום אישור מאף גורם. לרוע מזלך, אתה חשוד בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, ואני לא צריך לומר לך את ההשלכות״.
עורך הדין כיווץ את גבותיו. ״רצח בנסיבות מחמירות?!״ הוא שאל, ולמרות שניסה לשמור על ההבעה המתריסה הקבועה שלו – קשה היה שלא להבחין שהוא מוטרד. ״אתה מתכוון לפברק נגדי איזו עלילה מטורפת?!״ הוא המשיך, קולו הרבה פחות בטוח ממה שהיה לפני כן. ״אני לא מבין מה ייצא לך מזה. שנינו יודעים שאני לא חשוד בשום דבר, אני אצא ממעצר הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב, ואתה יודע שאני לא אוותר לך על זה. אתה תחטוף תביעה אישית ממני, עם דרישה לפיצויים, ועם הוכחת נזק!״
תגובתו המתגוננת של עורך הדין הייתה בלתי צפויה, ואלישע התקשה להבין האם היא נובעת מתוך חשש ממשי מאפשרות של מעצר, או שמא מדובר בעוד מניפולציה שתכליתה למשוך זמן. כך או כך, ברור היה לאלישע – שמעצר הוא הכלי היחיד העומד לרשותו. הוא עטה על פניו הבעה אטומה, הבעה שתכליתה להבהיר לעורך הדין שהוא רציני בכוונותיו. ״מספיק עם המשחקים,״ אמר קצרות. ״אתה נמצא ברגעים אלו בזירת פשע פעילה, שיש לי יסוד סביר להניח – שממנה פעל לפני שעות ספורות פושע לא מזוהה, שלכאורה רצח בדם קר קצין משטרה. אתה מדבר איתי על תביעות ועל פיצויים, אבל אתה יודע יפה מאוד – ששום תרגיל לא יועיל לך במקרה הזה. אתה נמצא בזירת הפשע – ועוד לא נתת לי הסבר הגיוני מה אתה עושה כאן. אתה מסרב לשתף פעולה, אתה מנסה להלך עליי אימים. אני לא צריך לספר לך, אבל יש לי את מלא הגיבוי מאחוריי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה, איך שאני רוצה. עכשיו – תושיט ידיים, אחרת זה יהיה בכוח, וזה לא יהיה רק אני״.
איכשהו, באופן בלתי מוסבר, נראה שדבריו של אלישע ערערו את הביטחון העצמי של עורך הדין. מוזר היה לגלות שההודעה על המעצר – הודעה שאמורה הייתה להיות די צפויה בהתחשב בנסיבות, השיגה תוצאות הרבה יותר אפקטיביות מאלו שהושגו באמצעות האיום בכלי הנשק. ההבעה המשועשעת של עורך הדין התחלפה בסבר פנים רציני, שאלישע לא הורגל אליו. ״אתה טיפסת פה על חתיכת עץ!״ הוא פלט, ומנימת קולו נעדרה הציניות הקבועה. ״תתאפס על עצמך,״ הוא המשיך. ״אתה בנית לך פה סיפור מטורלל. אין לי מושג מה אתה מחפש פה ואחרי מי אתה רודף, אבל אני עורך דין! אתה גומר לעצמך את הקריירה, חתיכת מטורף!״
ניכר היה שעורך הדין לחוץ, והעובדה הזו – לא רק שלא גרמה לאלישע לחשוש מפניו, אלא היא אף חיזקה אצלו את התחושה שהוא פועל כשורה, ושכנעה אותו להתבצר בעמדתו. ״תושיט ידיים,״ הוא חזר שוב, קולו יבש, חסר רגש והבעה.
עורך הדין נראה כמי שמתקשה להשלים עם המציאות. ״תקשיב רגע, פקד בוסקוביץ׳,״ הוא אמר בנימה שונה, מתחנפת, שאלישע מעולם לא שמע אותו משתמש בה. ״אני מתנצל על זה שעשיתי ממך צחוק, אבל בבקשה – אל תיקח את זה כבד מדי. בסך הכול – אנחנו חלק מאותה מערכת. פעם אתה מנצח, פעם אני. לא צריך לקחת דברים ללב. גם אתה זורק לי מדי פעם מילים לא מנומסות, ואני – כמו שאתה רואה, לא לוקח את זה קשה. אני מבין שנמאסתי עליך, אני מבין שרצית ללמד אותי לקח, ובינינו – השגת מה שרצית. אתה יכול להיות מרוצה. אני מתנצל על זה שניסיתי לשגע אותך, והנה – אני שם את הכול על השולחן. הטלפון ההוא – זאת לא באמת הייתה אחותי. אין לי בכלל אחות בארץ, ואת הפירושקי שאמא שלי הייתה מכינה – אפילו החתולים לא היו מוכנים לאכול. עכשיו, אחרי שהשתווינו – בוא נדבר כמו בני אדם. בוא נעזוב את כל השטויות, חבל על האנרגיות שלנו. תאמין לי, לא תרוויח כלום אם אני אהיה זרוק לילה בתא מעצר, ואני לא ארוויח כלום מזה שתחטוף על הראש מהקפטנים שלך. בוא נפתח דף חדש, ננהל שיחה מתורבתת של עורך דין ושוטר. אני אספר לך כל מה שאני יכול, למעט מה שתחת חיסיון, וניפרד כידידים...״
ההתנהגות של עורך הדין הייתה כל כך לא אופיינית, עד שאלישע התקשה למצוא לה הסבר שיהיה בו כדי להניח את הדעת. הוא אמנם הכין את עצמו מראש לתגובות מניפולטיביות מצד עורך הדין, אולם מהיכרותו עם האיש – הוא ציפה להתנהגות שונה לחלוטין. הוא היה מוכן לקראת איומים מרומזים, תשובות ציניות ומתישות, ואפילו ציטוטים מתוך פסקי דין – שליאוניד היה בקי בהם בדייקנות מעוררת השתאות. כל אלו, היו התנהגויות אופייניות לליאוניד, התנהגויות שעשויות היו להקשות על אלישע לפעול. אולם התנהגות כמו זו שבחר ליאוניד – הייתה תמוהה, וכלל לא התאימה לדמות שאלישע הכיר. החנפנות, הנאיביות המעושה, הכניעה המוחלטת, כל אלו – היו תכונות שאלישע מעולם לא היה מעלה על דעתו לפגוש באיש שממולו, ואיכשהו – היה בכך כדי לערער את הביטחון המוחלט שלו, ולשאול את עצמו שוב – האם הוא קורא נכון את הסיטואציה, והאם נעלמו ממנו פיסות מידע קריטיות.
האפשרות שעורך הדין מדבר מתוך כנות אמיתית, לא עלתה לרגע במחשבתו של אלישע. עם זאת, הוא בהחלט התלבט בשאלה – האם החשש של ליאוניד מפני מעצר הוא חשש אמיתי, או שהכול חלק מהצגה אחת גדולה – כאשר המטרה אליה מכוון עורך הדין, היא בדיוק הפוכה ממה שהוא מציג כלפי חוץ.
הבלבול הפתאומי של אלישע גרם לו להשתהות רגעים ארוכים, מתוך מחשבה על אופי התגובה הרצויה מבחינתו. הוא אמנם לא ויתר על הכוונה שלו לבצע את המעצר, אולם כעת – היה קול בתוכו שקרא לו להשהות באופן זמני את ביצוע ההחלטה, מתוך מחשבה ששיחה קצרה כעת עם עורך הדין – עשויה להיות מועילה הרבה יותר משעות ארוכות של חקירה מאוחר יותר.
עוד לפני שגיבש תשובה מתאימה, צלצל מכשיר הטלפון שלו בכיס מכנסיו, והוא הרשה לעצמו לפלוט נשיפה של הקלה. המתקשר האלמוני, חסך ממנו את הצורך להגיב מידית. הוא שלח את ידו הימנית לכיס מכנסיו, מוציא את מכשיר הפלאפון שלו, מגביה אותו כך שמצד אחד – יוכל לראות מיהו המתקשר, ומצד שני – יישמר קשר העין בינו לבין ליאוניד.
על הצג הופיע השם ׳אלירן בוסקילה׳, ואלישע העריך שהוא מתקשר כדי לוודא שהכול כשורה. באמצעות הבוהן של ידו הימנית, החליק אלישע על הצג, מצמיד את הטלפון לאזנו. ״היי אלירן,״ הוא פלט מיד, נמנע מלהוסיף מילות נימוס מיותרות. ״תעדכן אותי בבקשה״, ביקש.
מן העבר השני של הקו נשמע קולו של אלירן, ואלישע קלט מיד שהוא נסער. ״תקשיב, בוסקו,״ פתח אלירן, מילותיו מהירות. ״דיברתי עכשיו עם נציג של בית החולים. מסתבר שהגופה של עמיקם נלקחה״.
עיניו של אלישע התעגלו. ״נלקחה?!״ הוא שאל, מתקשה להבין את משמעות המילה. ״מה זאת אומרת?! מי לקח אותה?!״
״הם לא יודעים,״ השיב אלירן מיד. ״זה כמובן מחשיד, אבל עשיתי בדיקה – וממה שנראה לי, אלו לא היו אנשי עולם תחתון או משהו כזה. מהבירור הראשוני שלי זה נראה כמו משהו רשמי. אלו היו שני בחורים, היו להם תעודות מטעם משרד ראש הממשלה – אבל הם סירבו להזדהות בשמם, והם גם לא הסכימו לומר מאיזה ארגון הם...״
הכעס של אלישע התלקח בשבריר שנייה, תחושה של חמימות הציפה את כולו. ״תעודות זה לא הוכחה לכלום,״ הוא הגיב בנימה זועמת. ״בכל חנות של מזכרות, אתה יכול להנפיק איזו תעודה שבא לך, עם איזה כיתוב שתבחר. אתה רוצה לומר לי שבית החולים שחרר ככה את הגופה? בלי לברר עם המשטרה? בלי לבדוק עם הגורמים המוסמכים?!״
אלירן שמר על קור רוח, למרות התגובה האמוציונלית של אלישע. ״תקשיב עד הסוף,״ הוא ביקש. ״אני מבטיח לך ששאלתי את כל זה...״
״נו,״ האיץ אותו אלישע. ״דבר מהר, אני באמצע הליך של ביצוע מעצר...״
אלירן השמיע קול מופתע, אולם לרווחתו של אלישע – הייתה בו יכולת איפוק, והוא נמנע מלהמטיר על אלישע שאלות. ״לפי מה שהבנתי,״ הוא מיהר לומר, ״שני הגברים שהוציאו את הגופה – באו בליווי של נציג מטעם המשטרה. ביררתי מי הבן אדם, והוא לא משלנו. הוא בכלל קצין מאח״ם, והקשר שלו לכל הסיפור מעורפל לגמרי״.
תחושת הזעם של אלישע התגברה מרגע לרגע. ״איך קשורים לכאן אח״ם? הוא שאל בתסכול. ״למה אין תיאום בין היחידות? איך מצפים מאיתנו לעבוד, אם יש אלף ואחת ידיים שבוחשות בקדרה המטונפת הזאת?!״
אלירן נאנח. ״אני חושב שמבחינתם, אנחנו אלו שלא צריכים להתעסק בחקירה״. הוא הגיב, ואלישע – שבימים כתיקונם היה מעריך אותו על היושר האמיץ שלו, לא היה מסוגל לחוש דבר מלבד כעס על מה שנדמה בעיניו כחוסר מחויבות לצוות.
״אל תנסה להצדיק אותם,״ הוא תקף. ״הם אולי שוטרים בכירים יותר ממני וממך, אבל הדבר האחרון שמעניין אותם – זה חקר האמת. יש להם יכולות שאף פעם לא יהיו לנו, אבל בינתיים - לא ראיתי מהם שום פעולה בשטח. בינתיים, אני זה שיצאתי וסיכנתי את החיים שלי. אני התמודדתי מול מטורפים חסרי מעצורים. לא ראיתי את הקצינים של ׳חקירות מיוחדות׳ מגבים אותי, למעשה – לא ראיתי אותם בכלל. הדבר היחיד שהם הצליחו בו עד עכשיו, זה הסילוק של כל מי שיכול היה לעזור, כך שאף אחד לא יתחרה בהם. הם הכריחו את אפרים להיעלם, הם קשרו לי את הידיים – ולא הותירו לי ברירה אלא לעבוד לבד, כך שבמקום שברגעים אלו יסתובבו יחידות שלמות במרדף אחרי המטורפים שתקפו אותי, אני צריך להטריד את עצמי בשאלה – איך הם יגיבו כשיבינו שעשיתי את העבודה שלי, והאם אני אחטוף סתם הדחה זמנית – או יותר מזה״.
אלירן היה המום מהמתקפה. ״בסדר, אלישע,״ הוא ניסה להרגיע. ״לא ניסיתי להכריע עם מי הצדק כאן. רק הסברתי איך זה נראה מהצד שלהם. בכל אופן, אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול. יש לי קשרים באח״ם, כך שהצלחתי להגיע לשם של הקצין ההוא. קוראים לו שלמה כגן – אבל החברים שלו קוראים לו ׳קרמבו׳. אני מנסה ליצור אתו קשר, אבל בינתיים הוא לא זמין...״
אלישע חש תחושה של עייפות מתפשטת באבריו. הוא לא היה מוכן לעוד התפתחויות נוספות, והקושי להכיל את כל הפרטים יחד – רק התגבר מרגע לרגע. ״עבודה טובה, אלירן,״ הוא החמיא. ״תעדכן אם יהיה חדש״.
השיחה נותקה, ואלישע שב באחת אל הסיטואציה המורכבת שלפניו, ואל ההתלבטות שעדיין לא נפתרה. עיניו של ליאוניד הביטו בו בציפייה, כאילו היה אלישע השופט שעתיד להכריע את גזר דינו. הוא נראה היה אומלל, אבל לאלישע לא הייתה טיפה של רחמים כלפי האיש. בליבו גמלה ההחלטה – לנסות ולהפיק מן הסיטואציה את המיטב, למרות הסיכון שבדבר. כל עוד יש סיכוי, אפילו זעיר, שעורך הדין ייכשל בלשונו ויפלוט מידע מפליל על עצמו או על לקוחותיו – הרי שמשתלם ליטול את הסיכון, שגם הוא אינו כה גבוה – בהתחשב בעובדה שמדובר בבניין תחנת המשטרה, ובזה ששני שוטרים בבניין מודעים למיקום שלו.
״מה אתה עושה כאן?!״ שאל אלישע בפתאומיות, מנסה לערער את עורך הדין, למנוע ממנו לחשוב על תשובה.
״אני מייצג לקוח״. השיב עורך הדין בלי להשתהות אפילו רגע אחד. ״הנחקר שלך, שמשון מלכיאלי, הוא לקוח שלי. הוא עומד להשתחרר. הגעתי כדי לפקח על התהליך, לראות שהכול מתנהל כמו שצריך״.
על פניו של אלישע הופיעה הבעה לועגת. ״זה הכי טוב שלך?!״ שאל בנימה משועשעת. ״אתה מצפה ממני להאמין שבאת לכאן רק כדי להסביר ללקוח שלך – אם אפשר לקרוא לו ככה, איך למלא טפסים?!״
ליאוניד נענע את ראשו. ״לא בדיוק״. השיב. ״הלקוח ששילם לי על הייצוג של מלכיאלי דרש את זה ממני כתנאי בעבור התשלום. ראיתי שזה חשוב לו, אז הסכמתי. אני מסכים איתך שזה מיותר, וגם הבעתי את דעתי בפני הלקוח שמימן את ההוצאות. לצערי הוא התעקש, ולכן אני נרטב כאן בגשם במקום לישון באשדוד, בבית שלי״.
ניצוץ של הבנה התלקח במחשבתו של אלישע. הוא עדיין היה רחוק מלהאמין לעורך הדין, אבל משהו באופן בו השיב ליאוניד לשאלה – גרם לאלישע לחשוב שייתכן ודווקא כאן – בוחר עורך הדין לספר את האמת, מהאינטרסים שלו. אם אכן נכונה ההשערה, הרי שבמחשבתו של אלישע החלו להתגבש פיסות מידע שונות, לכדי הבנה ראשונית בעניין הנסיבות בגללן נשלח ליאוניד אל תחנת המשטרה, ובנוגע לזהותו של הלקוח – שליאוניד לא אמר את שמו.
״הלקוח שלך,״ פתח אלישע שוב בשאלה, מנסה לתקוף את ליאוניד מכל כיוון – כך שהוא לא יוכל לחזות את השאלות ולהכין להן תשובות מראש. ״זה שמימן את הייצוג של מלכיאלי, האם אתו דיברת בטלפון עכשיו?!״
ליאוניד הטה את ראשו הצידה. ״אני מצטער,״ אמר. ״אבל אני לא יכול להגיב על זה. יש ללקוח שלי אמון מלא בכך שלא אחשוף שום פרט על אודותיו לאחרים״.
אלישע יכול היה להתעקש, אבל הוא העדיף להמשיך ולשאול שאלות אחרות. בסוף, הבטיח לעצמו, הוא יחזור לכל נקודה שנותרה עמומה – ויעשה הכול כדי להשלים את הדברים שהעדיף ליאוניד לשמור לעצמו. ״למה עלית לגג?!״ בחר אלישע לשנות לגמרי נושא.
״כדי לשוחח עם הלקוח שלי,״ השיב ליאוניד, וגם הפעם - נאמרה תשובתו בלי רגע של השתהות. ״הייתי צריך מקום שקט, נסתר, כי הלקוח שלי לא נותן אמון במשטרה – והוא דורש ממני לשוחח אתו ממקומות סטריליים בלבד״.
אלישע הוריד את ידו השמאלית האוחזת באקדח, מאפשר לדם לזרום לאצבעותיו. כלי הנשק עדיין נותר מוכן בידו, אולם הוא העריך שלעת עתה – אין לו צורך להמשיך ולהחזיק אותו במצב של מוכנות לירי. גם כך, הסיכוי שיתפתח מול עורך הדין מצב שיכריח אותו להשתמש בנשק – שואף לאפס.
״הלקוח שלך,״ המשיך אלישע אל השאלה החשובה ביותר מבחינתו. ״זהו נמרוד גואטה, אני צודק?!״
ליאוניד משך בכתפו. ״אני לא יכול לאשר ולהכחיש דבר על אודות הלקוח שלי,״ השיב בהתחמקות.
הפעם, לא היה אלישע מוכן לקבל את הניסוח המעורפל. ״אתה דיברת עם גואטה!״ הוא ספק שאל, ספק קבע. ״אמרת לו שיש משהו שלא תוכל לעשות. מה זה היה?! מה הוא דרש ממך?!״
הלחץ ניכר על פניו של ליאוניד. ״אני לא יכול למסור לך פרטים על השיחה שלי עם הלקוח שלי״, הוא אמר שוב, ״וכמובן שאני לא מאשר או מכחיש שום דבר שאמרת בנוגע לזהות של הלקוח שלי״.
אלישע התקרב חצי צעד, מקפיד עדיין לשמור על מרחק בטוח מעורך הדין. ״אתה דיברת עם גואטה!״ הוא חזר שוב, מצחו מכווץ במחשבה. התחושה שלו הייתה, כאילו רסיסי המידע שצפו במחשבותיו עד לאותה העת – התגשמו והיו ליחידה אחת בנויה היטב, יחידה אחת מגובשת מספיק כדי להשתמש בה מול עורך הדין.
״אתה אמרת ללקוח שלך, גואטה, שאתה לא מוכן לעשות את זה,״ חזר אלישע. ״הוא דרש ממך לעשות משהו – שהיית פחדן מדי כדי לעמוד בו. מה זה היה?! מה הוא דרש ממך?!״
ליאוניד שתק. על פניו הייתה הבעה אטומה. ברור היה שהוא מתכוון לעמוד בדיבורו, ולא לאשר או להכחיש דבר בעניין.
עיניו של אלישע הביטו היישר אל פניו של ליאוניד, שמיהר להשפיל את ראשו. ״אתה התבקשת לפגוע במלכיאלי, נכון?!״ הציג אלישע את ההשערה שלו, השערה שנראתה לו מבוססת דיה בהתחשב באופן בו התנהלו האירועים. ״זו הסיבה שגואטה רצה אותך כאן. הוא הפך את העולם בשביל לשחרר את מלכיאלי, כי הוא חשש מפניו. מלכיאלי היה עד לאירוע שעשוי להפליל את גואטה, וגואטה קיבל החלטה לסלק אותו מהדרך. הוא ציפה שאתה – עורך הדין שלו, תעשה בשבילו את העבודה השחורה. עד כאן אני צודק?!״
למשך שבריר שנייה, שררה דממה. לאחריה השיב ליאוניד: ״אני כאן כדי להגן על מלכיאלי. אני כאן כדי לנהל הליך תקין של שחרור ממעצר. כל השאר – אלו קונספירציות שאני מסרב לשתף איתן פעולה. אין לזה קשר לשום דבר, מלבד ניסיון להפליל את אחד מהלקוחות הגדולים שלי...״
אלישע התרתח באחת. ״אל תמרח אותי!״ הזהיר. ״אתה חושב שאני לא יודע שגואטה הוא הלקוח היחיד שלך כבר שנים ארוכות?! אתה חושב שתוכל להתחמק ממני עם אמירות נבובות ועם ניסוחים מתפתלים?! אני דורש ממך להשיב עכשיו – ברגע זה, על האמת. האם קיבלת הוראה מנמרוד גואטה לחסל את מלכיאלי? האם זו הסיבה שבחרת לך מקום כל – כך מרוחק ומבודד לשוחח ממנו?!״
עורך הדין לא השיב.
התחושה של אלישע הייתה מעולה. ניכר היה ששאלותיו לוחצות על עורך הדין במקומות הנכונים, והוא המשיך להלום באיש שממולו, לרוקן אותו מכל הגנותיו. ״כשהגעתי לכאן,״ פתח אלישע בשאלה נוספת, ״ראיתי שאתה נורא חושש. אתה חשבת שאני מישהו אחר, נכון?! חשבת שאני אחד מהאנשים של גואטה, חשבת שאני כאן כדי לחסל אותך. כשראית שזה אני, נרגעת. ידעת שאתה לא בסכנת חיים. אני צודק?!״
ליאוניד הגיב, אולם ניכר היה שהוא לא התכונן אל השאלה, כך שלא הייתה לו תשובה מוחצת. ״אתה אף פעם לא הפחדת אותי,״ השיב בקול רפה, תשובה מתחמקת - שקשה היה להבין ממנה האם הוא מאשר את השערתו של אלישע, או שהוא חולק עליה ומסביר אחרת את הסיבה שלא חשש מאלישע.
תחושת התרוממות רוח התפשטה בגופו של אלישע. ניכר היה שעורך הדין איבד את הריכוז ואת החדות שלו, ואלישע חש שזה הזמן להלום בברזל, להוציא ממנו את התשובות הגדולות שהוא מסתיר עדיין בעקשנות. ״תסביר לי,״ המשיך אלישע – הפעם מכיוון אחר. ״למה אתה כל כך חושש ממעצר?! אתה חושב שאם תיעצר יהיה קל יותר לגואטה ללכוד אותך?!״
ליאוניד נענע בראשו. ״אני לא חושש מהמוות,״ הצהיר, הצהרה שנשמעה לאלישע די נלעגת, בהתחשב בחרדה הנוראה שבה לקה האיש לפני כן, חרדה שדי היה ברחש קל של דריכת כלי נשק כדי לגרום אותה. ״הסיבה היחידה שאני לא רוצה להיות במעצר״, המשיך ליאוניד, ״היא שיש לי הרבה עבודה. אני צריך עוד לסיים עם מלכיאלי כמו שהתחייבתי ללקוח שלי...״ הוא השתהה רגע, כנראה משום שקלט איך עשויים דבריו להתפרש בעקבות החשדות שהעלה אלישע. ״אני מתכוון כמובן להשלמת הליך השחרור,״ מיהר להבהיר. ״הלקוח שלי מצפה שאני אשלים את החלק הזה בהסכם בינינו, ואני לא רוצה לאכזב אותו. אין לזה שום קשר לכל מה שדיברת שם, ואני בטח לא מאשר כלום מכל זה״.
אלישע לא התרשם במיוחד מהאמינות של התגובה האחרונה, וגם אם היא הייתה נכונה – אין זה סותר את ההשערה שלו, ואולי אפילו מחזק אותה. נראה שגואטה הצליח להלך אימים על ליאוניד, עד שעורך הדין חש מחויבות גבוהה מאוד לבצע כל מטלה אחרת שהוטלה עליו, מחשש שגואטה יאבד את סבלנותו ויחליט על הפעלת ענישה כלשהי – מה שבדרך כלל עשוי להסתיים באיבוד אי אילו איברים חיוניים במקרה הטוב, או במוות - במקרה הפחות טוב. אם נכונה השערתו, הרי שעורך הדין נמצא כרגע במצב מאוד לא פשוט, אחרי שסירב להוראה ישירה של הבוס שלו, כאשר הוא אינו יודע האם מתח את החבל יותר מדי והוכרז כיעד לחיסול - או שעדיין לא נחצו כל הקווים האדומים. ההבנה הזו הצליחה להסביר מדוע היה ליאוניד חרד כל כך מהמחשבה שייעצר, ובהנחה שהיא נכונה – הרי שאלישע גילה את מנוף הלחץ האפקטיבי ביותר על עורך הדין, שבשימוש נכון וזהיר – עשוי לגרום לאיש לפלוט את סודותיו הכמוסים ביותר. כמו שזה נראה כרגע, הפעולה היחידה שנדרש אלישע לבצע – היא זו שתכנן מלכתחילה, וזו שהייתה צפויה ביותר בהתחשב בנסיבות. הוא נדרש רק לדבוק בתוכנית המקורית שלו, ולהמשיך את הליך המעצר. כל השאר -אמור לקרות מאליו.
אלישע טלטל את ידו הימנית, האוחזת באזיקי המתכת. ״יפה מאוד,״ אמר בנימה קרה. ״סיפרת לי הרבה על כלום ושום דבר. עכשיו, תושיט בבקשה ידיים. ותעשה את זה מהר״.
כמו שצפה אלישע, הדרישה הטריפה את עורך הדין. ״נתתי לך את הכול!״ הוא הגביה את קולו בזעם. ״מה אתה עוד רוצה, לשתות לי את הדם?! תרד ממני כבר, טפיל!״
אלישע השליך לעברו את אזיקי המתכת, ואלו נפלו על הקרקע למרגלותיו, משמיעים צלצול קולני. ״תתכופף בבקשה ותאזוק את יד ימין שלך״, הורה אלישע, תוך כדי שהוא מניף שוב את ידו השמאלית האוחזת באקדח, ומייצב את קנה כלי הנשק מול עיניו של עורך הדין. ״זוהי האזהרה האחרונה שלך,״ המשיך אלישע. ״אם לא תעשה כמו שאמרתי – לא תהיה לי ברירה אלא להזעיק עזרה. תאמין לי, אתה תעדיף לאזוק את עצמך. אף אחד לא יתנהג בעדינות עם היד הימנית שלך...״
לרגע אחד רכן ליאוניד קדימה, באופן שגרם לאלישע לחשוב שהוא מתכוון לבצע את הדרישה. אולם אז, כשהוא בתנוחה מוזרה של חצי כריעה, הוא כנראה נמלך בדעתו והזדקף. ״תקשיב,״ אמר בבהילות. ״יש לי הצעה בשבילך. הצעה שלא תוכל לסרב לה״.
על פניו של אלישע עלתה הבעה שבעת רצון. הוא הרשה לעצמו לשלב את ידיו, מקפיד להשאיר את כף ידו בתנוחה שתאפשר לו לכוון מחדש את כלי הנשק תוך שבריר שנייה. ״אני מקשיב,״ אמר בנימה אדישה, כזו שלא העידה על שמץ התעניינות. ״אם כי,״ המשיך מיד בנימה מתרה, ״אני מקווה מאוד - בעיקר לטובתך, שאתה לא מתכנן להמשיך עם מה שהתחלת, ולבזבז עוד מהזמן שלי. תאמין לי, אני לא במצב רוח לזה עכשיו, אז תהיה מהיר ותכליתי״.
ליאוניד הטה את ראשו לעבר אלישע, כאילו ניסה לצמצם את המרחק ביניהם. ״שמעתי מה שדיברת עם חבר שלך,״ הוא אמר בקול חרישי, כאילו יש עוד נוכחים בסביבה שעלולים לשמוע את השיחה. ״שמעתי שהדרגים הגבוהים מגבילים אותך, מפריעים לך לעבוד. בקיצור, אני חושב שאני יכול לעזור לך בזה. יש לי קשרים בפרקליטות, יש לי חברים בכל מיני מקומות... תשחרר אותי, ואני נותן לך את המילה שלי – אתה תקבל מה שתרצה, איש לא יוכל לעמוד בדרך שלך...״
ההצעה של עורך הדין, הצליחה לגרום לאלישע לחייך חיוך מריר. ״מי אתה חושב שאתה?!״ הוא הגיב מתוך אינסטינקט. ״מה אתה חושב שאתה מסוגל לעשות, חתיכת שרץ חסר חשיבות שכמוך! אין לך טיפת מושג נגד מה אתה מתמודד. אתה חושב, כמו כל החברים הפושעים הקטנים שלך, שהקשרים שאתם יוצרים במשטרה באמצעות שוחד ואיומים, יסייעו לכם לפתור כל בעיה. אבל לא! יש בעיות שהפקידים האומללים שאתם משמנים בכסף, לא יכולים לפתור״.
על פניו של ליאוניד עלתה הבעה של תחנונים. ״אם ככה,״ הוא הגיב, ״מה אכפת לך לנסות? מה תפסיד מזה?! אתה לא חושב שיש סיכוי קטן שתהיה מופתע בסוף? שיתברר לך שהקשרים שלי עמוקים יותר משלך?!״
בתגובה, נתן בו אלישע מבט מלא בוז. ״מה תעשה?!״ שאל בלעג. ״תתקשר למפכ״ל ותנסה לשחד אותו?! תאיים על המשנה ליועמ״ש?! תפנה לאגף חקירות מיוחדות ותציע להם את שירותיך כפרקליט של רוצחים ומושחתים?!״
למרבה ההפתעה, ליאוניד לא התייאש. ״אבל אתה מודה שלא תפסיד כלום!״ הוא סיכם. ״אם ככה, מה אכפת לך?! למה לא לתת צ׳אנס קטן?! תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר!״ הוא נעצר, מבין שהתחנונים לא יועילו. ״אתה יודע מה,״ הוא המשיך לאחר כמה רגעים של מחשבה. ״אל תשחרר אותי עכשיו. תן לי שיחת טלפון אחת לגורם בכיר שאני מכיר, ואתה תראה לבד – זה יעבוד. אל תשחרר אותי עד שלא תקבל את האישור שאתה מחפש...״
אלישע גלגל את עיניו. ״אתה חושב שאני אידיוט?!״ הוא השתלח בעורך הדין. ״אתה חושב שאני אתן לך ליצור קשר עם גורם זר, בהסוואה של ׳הפעלת קשרים׳?! הרי זה ברור, שהשיחה הראשונה שלך תהיה לבוס שלך, גואטה, וזה ברור שהדבר הראשון שהוא יעשה – זה לנסות לעצור אותי. שיהיה לך ברור, ליאוניד. אתה לא תיצור קשר עם אף אדם, עד שהמעצר שלך יתועד במסמכים הרשמיים ובמערכת הממוחשבת של המשטרה. אם תרצה אחר כך לשוחח עם עורך דין, אף אחד לא יפריע לך...״
ליאוניד השפיל את עיניו. הוא שתק, עיניו התרוצצו בארובותיהן, כאילו ניסה לחשוב על עוד פתרון, על עוד דרך למשוך זמן. בסופו של דבר, השתיקה התארכה, ומבחינתו של אלישע – המשמעות היא, שעורך הדין נכנע. ״קדימה,״ זירז אותו אלישע. ״תתכופף, קח את האזיקים, ותשים אותם על הידיים...״
ליאוניד התכופף באיטיות, כורע על ברכיו תוך כדי שהוא משמיע אנחות קלות. נראה היה שהוא סובל מכאבים בגבו, כאבים שהתעוררו כעת - בשעה שהתכופף. עם זאת, אלישע לא ויתר לו. ״קדימה,״ הוא המשיך להאיץ, כאשר הבין שעורך הדין מתמהמה מלהושיט את ידו אל האזיקים.
לליאוניד כנראה לא היה מה להפסיד, שכן הוא סירב לציית להוראתו של אלישע. הוא נותר על מקומו באותה תנוחה, מה שהיה מחשיד מאוד, וגרם לאלישע להידרך ולייצב את כלי הנשק בעמדת תקיפה. ״מה אתה עושה שם?!״ הוא קרא בחשד. ״למה אתה לא מרים את האזיקים?!״
ליאוניד מלמל משהו לא ברור, ואלישע רכן מולו, כך שאזניו היו בגובה ראשו של עורך הדין. ״מה אתה עושה?!״ הוא זעם. ״תפסיק עם זה עכשיו! קח את האזיקים, ותשים אותם על הידיים!״
ליאוניד הרים במאמץ את ראשו, מבטו של אלישע פגש את עיניו והוא נרתע בבהלה.
פניו של עורך הדין היו חיוורות, עיניו אדומות. ״אני לא מסוגל,״ הוא מלמל בחולשה. ״אני מסתחרר... תזמין עזרה״.
הוא נותר עוד רגע בעמידה מתנדנדת לפני שקרס הצדה, פוגש את האספלט הרטוב בקול חבטה.
אלישע בהה בהלם מוחלט בנקודה בה עמד עד לפני רגע עורך הדין. ההתרחשות הייתה כה מפתיעה, עד שאבריו לקו בשיתוק זמני. הוא לא העז לפסוע קדימה, מחשש שמדובר בעוד תרגיל נכלולי, אבל גם לא יכול היה להרשות לעצמו להפקיר את האיש – ששכב ללא נוע על הקרקע.
רגעים ארוכים חלפו. רגעים יקרים, שאלישע העביר בלי לבצע שום שום פעולה, כאשר עיניו בוהות באוויר והמחשבות משתוללות במוחו.
קשה היה לאלישע להתנער, קשה היה לו עוד יותר לקבל את ההחלטה כיצד לפעול, אבל הוא ידע שהוא מוכרח. הרגעים שהוא מבזבז כאן, עשויים להיות ההבדל בין חיים למוות, ואם ההחלטה שתתקבל עכשיו תהיה שגויה – הוא לעולם לא יהיה מוכן לסלוח לעצמו.
בידיים רועדות, שלף אלישע את מכשיר הטלפון מכיסו, אצבעותיו הקפואות מחליקות על הצג, מותירות עליו סימני רטיבות טריים. הוא פתח את תיקיית השיחות האחרונות, מחייג אל המספר שהופיע בראש הרשימה – מספרו של אלירן.
תוך כדי המתנה, הרשה אלישע לעצמו להזדקף ולהתקרב מרחק צעד אחד אל האיש השרוע על הקרקע. יותר מזה הוא חשש להתקרב, ובהיסח הדעת - הוא החל לנוע הצידה, מסתובב באופן חסר תועלת מסביב לעורך הדין, הטלפון צמוד לאזנו. מרגע לרגע – גאה מפלס הלחץ בתוכו, עד שהוא חש שהוא כמעט ומתפוצץ.
כשנענתה השיחה, לא יכול היה אלישע לכלוא את אנחת הרווחה. ״אלירן,״ הוא ירה מיד לתוך השפופרת. ״זה דחוף! תעלה מיד לגג! עכשיו!״
אלירן נבהל מההוראה הפתאומית. ״מה קרה?!״ שאל.
״הוא התעלף! תזמין עזרה רפואית ואחר כך תעלה לגג!״ צעק אלישע, קולו משדר פאניקה, אל תוך הפומית.
אלירן קרקר משהו בתגובה, אולם אלישע לא היה פנוי להקשיב. כשעל פניו הבעה נחושה, ניתק אלישע את השיחה, ממהר לשלב הבא – השלב ממנו חשש עד כה. בלב הולם, הוא צעד קדימה, מתקרב אל החבילה הדוממת המוטלת על הקרקע.
החשש שלו מפני מלכודת שטומן לו עורך הדין היה כל כך מוחשי, עד שכאשר הוא התקרב ורכן במרחק נגיעה מהגוף הדומם – היה ברור לו שמשהו עומד לקרות. שהאיש כנראה ינסה להכות אותו, להפיל אותו, או חמור מכך. כאשר אף אחד מן התרחישים לא התממש, היה אלישע מופתע, ועם זאת – באותו הרגע, התווספה דאגה חדשה לדאגות שטרדו את מנוחתו. לפי איך שזה נראה כרגע, ליאוניד התמוטט מסיבה רפואית, כאשר האחראי לשלומו הוא אלישע. ההשלכות עדיין לא היו ברורות, אולם אלישע שיער – שהרבה דברים טובים לא ייצאו מהסיטואציה הזו כאשר היא תתפרסם.
״ליאוניד!״ קרא אלישע בקול, מנסה לעורר את האיש ששכב בלי שום תנועה. ״ליאוניד!״ הוא קרא שוב, אך ללא הועיל.
פעם, בתחילת הקריירה שלו, למד אלישע קורס להגשת עזרה ראשונה. הוא לא זכר הרבה ממנו, אבל ברור היה לו שהתנוחה שבה שוכב עורך הדין – כאשר פניו כלפי הרצפה, ומחצית מהם טבולה בשלולית רדודה של מים, אינה האופטימלית עבורו במצבו הנוכחי. הוא שלח את ידו אל הגוף הרפה, נוגע בכתפו של עורך הדין.
הנגיעה הייתה כה רכה, עד שאפילו אם היה ליאוניד ער – הוא לא אמור היה להרגיש שום תחושת כאב. אולם באופן בלתי מוסבר, ברגע שחש אלישע את המגע של אצבעו עם אריג החליפה של עורך הדין, התפתל הגוף כולו בעווית של כאב. אלישע העיף מבט אל פניו של ליאוניד, שגם בהם חל שינוי מידי. ההבעה השלווה שהייתה עליהם הפכה מיוסרת, ולאחר שני רגעים בדיוק – נפקחו עיניו של עורך הדין לרווחה.
״ליאוניד!״ קרא אלישע, אנחת רווחה נפלטת מתוכו. ״אתה בסדר?!״ הוא התעניין במלוא הכנות. ״אתה מרגיש טוב?!״
פניו של ליאוניד הסמיקו. ״כן, כן,״ הוא לחש. ״זאת הייתה סחרחורת רגעית״.
אלישע רצה להאמין שמדובר בסך הכול בתשישות, משום שהמשמעות היא – שלאחר מנוחה קצרה, יוכל אלישע להמשיך את המעצר כמו שתכנן. הוא רצה להאמין בכך, אולם הוא לא יכול היה שלא להטיל ספק בהסבר של עורך הדין, לאור העובדה שההתעוררות נגרמה – ללא כל ספק, כתוצאה מכאב. ״תוריד את החליפה,״ הוא ביקש, ״אני רוצה לראות מה יש לך שם״.
גופו של ליאוניד היה רפוי וחלש. הוא סירב בנענוע ראש, אולם אלישע לא ויתר. הוא שלח את ידו, מנסה לפשוט בעצמו את הבגד מעל גופו של ליאוניד.
הפעם, הקפיד אלישע שלא לגעת בכתפו של עורך הדין, אולם למרות הזהירות שלו – התוצאה לא הייתה שונה בהרבה. הפעם, נגעו אצבעותיו של אלישע באזור הגב העליון, וברגע הנגיעה – הזדעזע גופו של ליאוניד וקריאת כאב חדה נפלטה מפיו.
עיניו של אלישע הביטו בעורך הדין בחומרה. ״תעזור לי,״ הוא ביקש. ״אני רוצה לראות מה קורה שם״.
הפעם – הסכים עורך הדין לשתף פעולה, כנראה משום שהבין שאין טעם להתנגד, או משום שלא רצה לגרום לעצמו לסבל מיותר. הוא הניע את גופו בעצלתיים, מאפשר לאלישע להסיר מעליו את החליפה. אלישע קיפל את הבגד לארבעה חלקים, מניח אותו בסמוך אליו.
גופו של ליאוניד הצטמרר, ״תשאיר לי את החולצה,״ הוא ביקש בתנועות שפתיים רפות, אולם אלישע לא מסוגל היה להניח לו. היה ברור לו שעורך הדין נפגע איכשהו, והוא הרגיש שמחובתו לברר את רמת הפציעה, ולמצוא מי שיטפל בה.
בתנועה אחת מהירה, ניתק אלישע את שני צדדי החולצה זה מזה. הכפתורים לא עמדו בלחץ, והתפזרו לכל עבר. בתנועה אחת נוספת, פשט אלישע את החולצה מהגוף המוצק, והמראה שהתגלה לו – גרם לו לזעזוע עמוק.
ליאוניד לבש גופייה שחורה, שהיו בה יותר קרעים מאריג. במקומות בהם לא הייתה הגופייה שלמה, ניתן היה להבחין בבירור בשכבות רבות של תחבושות. המראה של התחבושות העיד, שליאוניד לא טופל בידי מטפל מקצועי. על כך העידה העובדה, שרבות מן התחבושות היו פרומות או שהשכבות לא כיסו את העור כולו.
בחלקים הגדולים שבהם נפרמו התחבושות, ניתן היה לראות בבירור סימן של כוויה עמוקה. זו לא הייתה כוויה מן הסוג שנגרם ממים רותחים או מלהבות אש. הכוויה הייתה סימטרית, משורטטת, כאילו הייתה זו תבנית מתכת מלובנת ומצוירת שהונחה על גבו של ליאוניד.
ברור היה לאלישע שהכוויות המשורטטות שהוא רואה, הן חלק מציור גדול. אולם בשלב זה, לא הייתה לאלישע שום דרך לדעת מה מצויר מתחת לתחבושות. בכל מצב, די היה בחלק המגולה – כדי להבהיר לאלישע את חומרת מצבו של האיש היושב מולו. חלקים נרחבים בכתפו וזרועותיו של ליאוניד היו מודלקים ונראה כאילו החל להתפשט בהם זיהום. אלישע שאל את עצמו אם עורך הדין יודע שהתחבושות נפרמו מתחת לבגדיו, והאם הוא מודע לכך שייתכן וברגעים אלו ממש הוא בסכנת חיים.
גופו של ליאוניד התנודד שוב, ואלישע חשש שהוא עומד לאבד את הכרתו בשנית. ״תחזיק מעמד,״ הוא עודד את האיש, תוך כדי שהוא תומך בו ומחזיק בזרועותיו. ״עוד רגע תגיע עזרה רפואית. אמבולנס בדרך לכאן״.
ליאוניד נראה כעת מטושטש לחלוטין. הוא מלמל צירופי אותיות חסרי פשר, ואלישע קלט לראשונה – שחום הגוף שלו גבוה מאוד. נראה שהמצב הכללי של ליאוניד הולך ומידרדר, ולאלישע לא היה שום דבר לעשות מלבד להמתין, לדבר אל האיש שכנראה לא קולט הרבה, לנער אותו כשהעיניים שלו מתחילות להתגלגל, ולהבטיח עזרה רפואית.
כששמע אלישע מאחורי גבו רחש של מתכת נגררת, רחש שבוודאות – היה מזוהה עם פתיחת הפתח של הגג, חש אלישע תחושת רווחה. מהזווית שלו, כשגבו אל הפתח, הוא לא ראה האם מדובר באלירן לבדו, או שיחד אתו יש אנשי רפואה. כך או כך, הוא היה זקוק נואשות לסיוע. ״אלירן!״ הוא צעק.
עיניו של ליאוניד נפקחו בבהלה. ״למה אתה צועק...״ הוא מלמל בקול שפל. עפעפיו עמדו שוב להיעצם, אבל אז כנראה – קלט מבטו של ליאוניד משהו שאלישע לא מסוגל היה לראות. הגוף המתפורר הזדעזע פתאום, וצרחה נוראית – מסמרת שיער, בקעה מתוכו. צרחה של אימה, צרחה של אדם שראה מול עיניו מחזה זוועה, צרחה ששאבה את כוחה מטיפות החיות האחרונות שנותרו באיש הגוסס.
באיחור גדול מדי, סובב אלישע את ראשו.
באיחור גדול מדי, קלטו עיניו כתם שחור מתקרב.
הוא קלט צללית אנושית מתקרבת במהירות מסחררת. המוח עוד לא התעורר לפעולה – אבל העיניים הספיקו לקלוט תמונות. מסרים קצרים הבזיקו במחשבותיו, תיאורים לא מעובדים.
תחילה, קלטו עיניו את הגלימה הכהה.
אחר כך הן קלטו את הברדס. שחור כמו הגלימה, אטום.
ואז, לאור הכוכבים, הוא זיהה נצנוץ של להב סכין...