הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמו הרבה פעמים, אחרי סדר ב' נכנסתי קצת להתאוורר בחדר המחשבים המסונן.
לשמחתי העמדה "שלי" היתה פנויה, ואני שקעתי בדפדוף רנדומלי בין שלושת האתרים הקבועים JDN פרוג ואופסס.
פתאום ראיתי מודעה מעניינת: דרוש אברך לעבודה קלה ומכניסה בשעות בין הסדרים, סביבה שמורה טלפון 05271 וכו'.
העתקתי את המספר יצאתי והתקשרתי.
"שלום עליכם" ענה לי מישהו לבבי מאוד.
"התקשרתי בקשר למודעה" אמרתי.
"בטח בטח, אנחנו מוצפים פניות. אבל לאנשים טובים תמיד יש מקום". הוא צחק קצת מהבדיחה של עצמו ושאל:
"אתה אברך כולל היום?"
"כן".
"ואתה בטח רוצה להישאר בכולל, נכון? אז העבודה שלנו בדיוק בשבילך. בסך הכל אנחנו צריכים כמה שליחויות קטנות, אפילו לא כל יום, אנחנו נתקשר אליך או נשאיר הודעה מה צריך לעשות. אתה תעדכן אותנו שעשית ותקבל את התשלום. מאה שקל לשעה מתאים לך?
"בטח".
"איך קוראים לך? צבי? אני יואל. נהיה בקשר כל טוב".
בדרך עברתי במאפיה וקניתי לציפי עוגת גבינה עם אוכמניות על החשבון. לא סיפרתי לה על העבודה החדשה. גם כי היא לא תשמח וגם כי אני בעצמי לא ידעתי הרבה פרטים.
למחרת הוא התקשר.
"שלום צבי. אני צריך ממך שליחות קטנה. אני יודע שזה על חשבון הכולל אבל מדובר בפיקוח נפש ממש".
"כן ודאי, בשמחה".
"אז ככה. יש איזה אחד, השם ירחם. היה פעם ממש משלנו, אבל יצא לאקדמיה והתקלקל שם. הוריד את הזקן והפאות, הכל, אפילו החליף את השם, עזב את אשתו והילדים ולא רצה לתת גט. שנים חיפשנו אותו. ממש לאחרונה נודע לנו שהוא עובד באיזה מכון, משהו שקשור למשרד הביטחון עפעס, ואנחנו רוצים שתסע ותצלם אותו בבוקר כשהוא יוצא מהבית, נוסע לעבודה, וגם כשהוא חוזר, תמצא איזה דרך לצלם בלי שישימו לב. אנחנו ניקח את ההסרטה לעורך דין ובעזרת השם נצליח להכריח אותו לתת גט, ועוד דבר, כל ההוצאות עלינו, כן? אבל! אל תספר לאף אחד. אין הברכה שרויה וכו'. אני ישלח לך למייל תמונה שלו, הוא יוצא לעבודה כל יום בשמונה בבוקר".
"שום בעיה ר' יואל, אני שמח להיות שליח לדבר מצווה. יש לי G7 ואתה תקבל תמונות א' א' ".
"יופי סומך עליך, להתראות".
זה היה לא פשוט. אותו פרופסור/אברך לשעבר גר בנוה מונוסון. חור שלא שמעתי עליו מעודי. סיפרתי לציפי שאני נוסע ללוות חבר שצריך לעשות על הבוקר בדיקה בתל השומר ולא רוצה שאף אחד מהמשפחה ידע מזה. את המצלמה פילחתי וקיויתי שלא יחפשו אותה באותו יום.
קרוב לשמונה בבוקר ירדתי מהאוטובוס סמוך לביתו, וילה בעלת שני מפלסים. החלטתי שהשקר הכי טוב הוא האמת. אני צריך לצלם ואני לא אסתיר את זה.
הוא יצא מהשער ואני ניגשתי אליו "בוקר טוב".
"בוקר טוב" ענה, והסתכל בי בתמיהה. "במה אני יכול לעזור לך".
"אני לומד באור יהודה פה ליד, ואנחנו לומדים עכשיו הלכות מזוזה".
"אוקיי". היתה התגובה. ציפיתי לראות ניצוץ מוכר בעיניו אבל לא. כנראה שהטמטם לגמרי ממאכלות אסורות.
"עברתי פעם באזור ושמתי לב שיש כאן המון בתים שבנויים בצורה מעניינת. כל מיני צורות הפתח, בית שער, אכסדרה". שמתי לב שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות - שנה ופירש שכמותו - לכן ניגשתי לענין. "רציתי לצלם את הבתים ולהראות בכולל. נראה לך שזה יפריע למישהו?
הוא צפצף לטסלה וענה לי תוך כדי הליכה "לא נראה לי. ממילא זה נמצא בגוגל מאפס. יום טוב".
מיד שלפתי את המצלמה והתחלתי להרביץ תמונות על ימין ועל שמאל. בין השאר גם תמונה חדה של הפרופסור מביט בי בתימהון לצד הרכב עם המספר. ידעתי שר' יואל יהיה מרוצה.
הוא אכן היה מרוצה. "שמע" צהל אלי באותו ערב. "אין לך מושג כמה עזרת לנו. בעזרת השם האלמנה תהיה גרושה בימים הקרובים ממש".
"אתה מתכוון העגונה" תיקנתי אותו.
"כן כן. מנה הגונה הוא יקבל. העורך דין כבר תופר לו תיק. יופי, תשמע. אתה בבית עכשיו? עוד עשר דקות יעבור מתחת לבית שלך בחור עם אופניים חשמליות ותיק של גיטרה. תעצור אותו והוא יתן לך משהו.
התפלאתי מאיפה ר' יואל יודע את הכתובת שלי אבל לא שאלתי. הבחור הביא לי 400 שח אפילו שכל הסיפור לקח רק שעתיים ורבע. כנראה המשפחה מרוצה ונתנה לי טיפ. חיכיתי לטלפון הבא.
"שלום צבי. מדבר יואל. הפעם יש לי ממש משימת קודש בשבילך. יש מישהו אחד בעל קצביה גדולה בהכשר מפורסם, שההכשר חושד בו שהוא קונה בשר מערבים ומוכר אצלו. מה שאנחנו צריכים זה שתצמיד לו לרכב מגנט קטן שניתן לך. אבל אי אפשר לבוא סתם בלילה ולשים כי הוא חונה בחניה סגורה. אתה צריך למצוא דרך להדביק לו את זה מתחת לטמבון הקדמי. בסדר ר' צבי? עוד עשר דקות תרד למטה ותפגוש את הבחור עם הגיטרה, הוא יתן לך את המגנט. תעדכן, כל טוב.
כעבור כמה דקות המגנט היה בידי. הוא נראה יותר כמו מצלמה זעירה ומתוחכמת. שמחתי שר' יואל לא חוסך במאמצים למען המטרות הנעלות.
במוחי התרקמה תוכנית קלה ופשוטה. אותו ספק מאכיל נבילות התגורר ברחוב שקט בפתח תקווה. ר' יואל ידע לומר לי שעה משוערת שהאובייקט יוצא מהבית. נסעתי לשם עם אופניים חשמליות שהאירגון סיפק ועשיתי כמה סיבובים להכיר את האזור. בשעה היעודה רכבתי לעבר ביתו. ראיתי את הדלת החשמלית נגללת מעלה והבנתי שהוא יוצא. בתזמון מדויק ירדתי מהמדרכה לכיוון הרכב ובלמתי בפתאומיות. מהכיס עפו הטלפון העט וכמה שקלים. הוא סימן לי באצבע על הרקה ואני התכופפתי לאסוף את הדברים. החוויתי ביד תנועת התנצלות והתרחקתי מהמקום. המשימה בוצעה.
ר' יואל היה מאושר. "ר' צבי, אין כמוך. הרבה זכויות יש לך. הרב מרוצה ממך מאוד, הוא ביקש שנקדם אותך למשימות יותר מורכבות. תשמע. יש איזה בית שמתקיימת שם פעילות שצריך לעצור אותה ויפה אחת קודם. אני לא רוצה לפרט. אתה פשוט תעבור שם ותזרוק פנימה משהו. זה הכל. ותעשה את זה ממש עכשיו. עוד עשר דקות אתה כבר יודע, הבחור יתן לך את המשהו וגם אלף שח על אתמול.
המשהו היה תיק קטן וקשיח, והבחור בעל הגיטרה הזהיר אותי מאוד לשמור עליו בעדינות כי זה שביר. נסעתי מיד למקום. אזור חילוני. שכונה שקטה שקטה. רכבי יוקרה ונביחות פה ושם. בלטתי מאוד עם הכובע והחליפה. המשימה הכבידה עלי אבל זכרתי שהרב (מי זה בעצם?) מרוצה ממני. התקדמתי בנסיעה איטית. מחוץ לבית עמד מאבטח.
אופס! את זה ר' יואל לא הזכיר. התרחקתי והתקשרתי אליו. הוא ענה מיד. אין לך מה לפחד. הוא לא ישים לב. זה תיק קטנטן. סתם, משהו סמלי שיבינו את המסר, שעוקבים אחריהם, אין שם שום דבר מיוחד. הרב מברך אותך שתצליח.
התחזקתי באמונה וחזרתי למקום. המאבטח לא היה שם. זרקתי את התיק ומיד הגברתי מהירות. בום! שמעתי מאחורי פיצוץ אדיר מלווה בצופר של גלאי אש. כל הדרך היתה לי תחושה רעה. נכנסתי לחדר מחשבים וראיתי כתבה בJDN על "פיצוץ ברחוב קיש ברמת גן על רקע פלילי המשטרה חוקרת". הרגשתי שכולם מסתכלים עלי.
ר' יואל לא התקשר באותו יום. גם לא למחרת. האמת, ויתרתי על התגמול. התחרטתי על הכל. מי יודע מה עם המאבטח. ומי היה בבית.
ביום השלישי הטלפון צלצל. על הצג הופיע "יואל". עניתי. קול בס שאל אותי היכן אני נמצא כרגע בדיוק והורה לי לא לזוז מהמקום. במקרה הייתי בכיכר ברטנורא. לא עברו שלוש דקות ורכב קטן הופיע. שני אתלטים קפצו ממנו והורו לי להכנס. קיבלתי סחרחורת והתחלתי להקיא.
אני לא רוצה לפרט על החקירות. רק דבר אחד אני יכול לומר: מי שחושב שהוא יכול לשתוק - שישכח מזה. ומי שחושב שיש כסף קל, שיגיד לי מהר איך.
לשמחתי העמדה "שלי" היתה פנויה, ואני שקעתי בדפדוף רנדומלי בין שלושת האתרים הקבועים JDN פרוג ואופסס.
פתאום ראיתי מודעה מעניינת: דרוש אברך לעבודה קלה ומכניסה בשעות בין הסדרים, סביבה שמורה טלפון 05271 וכו'.
העתקתי את המספר יצאתי והתקשרתי.
"שלום עליכם" ענה לי מישהו לבבי מאוד.
"התקשרתי בקשר למודעה" אמרתי.
"בטח בטח, אנחנו מוצפים פניות. אבל לאנשים טובים תמיד יש מקום". הוא צחק קצת מהבדיחה של עצמו ושאל:
"אתה אברך כולל היום?"
"כן".
"ואתה בטח רוצה להישאר בכולל, נכון? אז העבודה שלנו בדיוק בשבילך. בסך הכל אנחנו צריכים כמה שליחויות קטנות, אפילו לא כל יום, אנחנו נתקשר אליך או נשאיר הודעה מה צריך לעשות. אתה תעדכן אותנו שעשית ותקבל את התשלום. מאה שקל לשעה מתאים לך?
"בטח".
"איך קוראים לך? צבי? אני יואל. נהיה בקשר כל טוב".
בדרך עברתי במאפיה וקניתי לציפי עוגת גבינה עם אוכמניות על החשבון. לא סיפרתי לה על העבודה החדשה. גם כי היא לא תשמח וגם כי אני בעצמי לא ידעתי הרבה פרטים.
למחרת הוא התקשר.
"שלום צבי. אני צריך ממך שליחות קטנה. אני יודע שזה על חשבון הכולל אבל מדובר בפיקוח נפש ממש".
"כן ודאי, בשמחה".
"אז ככה. יש איזה אחד, השם ירחם. היה פעם ממש משלנו, אבל יצא לאקדמיה והתקלקל שם. הוריד את הזקן והפאות, הכל, אפילו החליף את השם, עזב את אשתו והילדים ולא רצה לתת גט. שנים חיפשנו אותו. ממש לאחרונה נודע לנו שהוא עובד באיזה מכון, משהו שקשור למשרד הביטחון עפעס, ואנחנו רוצים שתסע ותצלם אותו בבוקר כשהוא יוצא מהבית, נוסע לעבודה, וגם כשהוא חוזר, תמצא איזה דרך לצלם בלי שישימו לב. אנחנו ניקח את ההסרטה לעורך דין ובעזרת השם נצליח להכריח אותו לתת גט, ועוד דבר, כל ההוצאות עלינו, כן? אבל! אל תספר לאף אחד. אין הברכה שרויה וכו'. אני ישלח לך למייל תמונה שלו, הוא יוצא לעבודה כל יום בשמונה בבוקר".
"שום בעיה ר' יואל, אני שמח להיות שליח לדבר מצווה. יש לי G7 ואתה תקבל תמונות א' א' ".
"יופי סומך עליך, להתראות".
זה היה לא פשוט. אותו פרופסור/אברך לשעבר גר בנוה מונוסון. חור שלא שמעתי עליו מעודי. סיפרתי לציפי שאני נוסע ללוות חבר שצריך לעשות על הבוקר בדיקה בתל השומר ולא רוצה שאף אחד מהמשפחה ידע מזה. את המצלמה פילחתי וקיויתי שלא יחפשו אותה באותו יום.
קרוב לשמונה בבוקר ירדתי מהאוטובוס סמוך לביתו, וילה בעלת שני מפלסים. החלטתי שהשקר הכי טוב הוא האמת. אני צריך לצלם ואני לא אסתיר את זה.
הוא יצא מהשער ואני ניגשתי אליו "בוקר טוב".
"בוקר טוב" ענה, והסתכל בי בתמיהה. "במה אני יכול לעזור לך".
"אני לומד באור יהודה פה ליד, ואנחנו לומדים עכשיו הלכות מזוזה".
"אוקיי". היתה התגובה. ציפיתי לראות ניצוץ מוכר בעיניו אבל לא. כנראה שהטמטם לגמרי ממאכלות אסורות.
"עברתי פעם באזור ושמתי לב שיש כאן המון בתים שבנויים בצורה מעניינת. כל מיני צורות הפתח, בית שער, אכסדרה". שמתי לב שהוא מתחיל לאבד את הסבלנות - שנה ופירש שכמותו - לכן ניגשתי לענין. "רציתי לצלם את הבתים ולהראות בכולל. נראה לך שזה יפריע למישהו?
הוא צפצף לטסלה וענה לי תוך כדי הליכה "לא נראה לי. ממילא זה נמצא בגוגל מאפס. יום טוב".
מיד שלפתי את המצלמה והתחלתי להרביץ תמונות על ימין ועל שמאל. בין השאר גם תמונה חדה של הפרופסור מביט בי בתימהון לצד הרכב עם המספר. ידעתי שר' יואל יהיה מרוצה.
הוא אכן היה מרוצה. "שמע" צהל אלי באותו ערב. "אין לך מושג כמה עזרת לנו. בעזרת השם האלמנה תהיה גרושה בימים הקרובים ממש".
"אתה מתכוון העגונה" תיקנתי אותו.
"כן כן. מנה הגונה הוא יקבל. העורך דין כבר תופר לו תיק. יופי, תשמע. אתה בבית עכשיו? עוד עשר דקות יעבור מתחת לבית שלך בחור עם אופניים חשמליות ותיק של גיטרה. תעצור אותו והוא יתן לך משהו.
התפלאתי מאיפה ר' יואל יודע את הכתובת שלי אבל לא שאלתי. הבחור הביא לי 400 שח אפילו שכל הסיפור לקח רק שעתיים ורבע. כנראה המשפחה מרוצה ונתנה לי טיפ. חיכיתי לטלפון הבא.
"שלום צבי. מדבר יואל. הפעם יש לי ממש משימת קודש בשבילך. יש מישהו אחד בעל קצביה גדולה בהכשר מפורסם, שההכשר חושד בו שהוא קונה בשר מערבים ומוכר אצלו. מה שאנחנו צריכים זה שתצמיד לו לרכב מגנט קטן שניתן לך. אבל אי אפשר לבוא סתם בלילה ולשים כי הוא חונה בחניה סגורה. אתה צריך למצוא דרך להדביק לו את זה מתחת לטמבון הקדמי. בסדר ר' צבי? עוד עשר דקות תרד למטה ותפגוש את הבחור עם הגיטרה, הוא יתן לך את המגנט. תעדכן, כל טוב.
כעבור כמה דקות המגנט היה בידי. הוא נראה יותר כמו מצלמה זעירה ומתוחכמת. שמחתי שר' יואל לא חוסך במאמצים למען המטרות הנעלות.
במוחי התרקמה תוכנית קלה ופשוטה. אותו ספק מאכיל נבילות התגורר ברחוב שקט בפתח תקווה. ר' יואל ידע לומר לי שעה משוערת שהאובייקט יוצא מהבית. נסעתי לשם עם אופניים חשמליות שהאירגון סיפק ועשיתי כמה סיבובים להכיר את האזור. בשעה היעודה רכבתי לעבר ביתו. ראיתי את הדלת החשמלית נגללת מעלה והבנתי שהוא יוצא. בתזמון מדויק ירדתי מהמדרכה לכיוון הרכב ובלמתי בפתאומיות. מהכיס עפו הטלפון העט וכמה שקלים. הוא סימן לי באצבע על הרקה ואני התכופפתי לאסוף את הדברים. החוויתי ביד תנועת התנצלות והתרחקתי מהמקום. המשימה בוצעה.
ר' יואל היה מאושר. "ר' צבי, אין כמוך. הרבה זכויות יש לך. הרב מרוצה ממך מאוד, הוא ביקש שנקדם אותך למשימות יותר מורכבות. תשמע. יש איזה בית שמתקיימת שם פעילות שצריך לעצור אותה ויפה אחת קודם. אני לא רוצה לפרט. אתה פשוט תעבור שם ותזרוק פנימה משהו. זה הכל. ותעשה את זה ממש עכשיו. עוד עשר דקות אתה כבר יודע, הבחור יתן לך את המשהו וגם אלף שח על אתמול.
המשהו היה תיק קטן וקשיח, והבחור בעל הגיטרה הזהיר אותי מאוד לשמור עליו בעדינות כי זה שביר. נסעתי מיד למקום. אזור חילוני. שכונה שקטה שקטה. רכבי יוקרה ונביחות פה ושם. בלטתי מאוד עם הכובע והחליפה. המשימה הכבידה עלי אבל זכרתי שהרב (מי זה בעצם?) מרוצה ממני. התקדמתי בנסיעה איטית. מחוץ לבית עמד מאבטח.
אופס! את זה ר' יואל לא הזכיר. התרחקתי והתקשרתי אליו. הוא ענה מיד. אין לך מה לפחד. הוא לא ישים לב. זה תיק קטנטן. סתם, משהו סמלי שיבינו את המסר, שעוקבים אחריהם, אין שם שום דבר מיוחד. הרב מברך אותך שתצליח.
התחזקתי באמונה וחזרתי למקום. המאבטח לא היה שם. זרקתי את התיק ומיד הגברתי מהירות. בום! שמעתי מאחורי פיצוץ אדיר מלווה בצופר של גלאי אש. כל הדרך היתה לי תחושה רעה. נכנסתי לחדר מחשבים וראיתי כתבה בJDN על "פיצוץ ברחוב קיש ברמת גן על רקע פלילי המשטרה חוקרת". הרגשתי שכולם מסתכלים עלי.
ר' יואל לא התקשר באותו יום. גם לא למחרת. האמת, ויתרתי על התגמול. התחרטתי על הכל. מי יודע מה עם המאבטח. ומי היה בבית.
ביום השלישי הטלפון צלצל. על הצג הופיע "יואל". עניתי. קול בס שאל אותי היכן אני נמצא כרגע בדיוק והורה לי לא לזוז מהמקום. במקרה הייתי בכיכר ברטנורא. לא עברו שלוש דקות ורכב קטן הופיע. שני אתלטים קפצו ממנו והורו לי להכנס. קיבלתי סחרחורת והתחלתי להקיא.
אני לא רוצה לפרט על החקירות. רק דבר אחד אני יכול לומר: מי שחושב שהוא יכול לשתוק - שישכח מזה. ומי שחושב שיש כסף קל, שיגיד לי מהר איך.
