כאן כבר הפנטזיה לוקחת צעד אחד קדימה...
פרק 7
הוא כבר הרבה זמן עומד כאן לבדו על השלג בין הסלעים ולא נראית שום תנועה באופק.
ריילן נשען מותש על קיר הסלע הגדול. הכל מסביבו היה מכוסה לבן מלבד קרחות קטנות בגוון אפרפר שנראו על קירות הסלעים שהשלג הספיק להחליק מהם. המחבוא שבו הניחו את האיילים בין ההרים היה מקום קטן וצפוף, מוקף כולו בסלעים ענקיים ומחודדים שהתנשאו לגובה רב ומנעו מקרני השמש לחדור פנימה, מה שהיווה לו מראה מעט אפלולי.
הוא עשה הכל כמו שסיכמו בינהם, חזר למקום המחבוא של האיילים, הכין אותם ליציאה לדרך וכעת כל מה שנותר הוא שרנלי וביגלי כבר יחזרו ויחד הם ישובו הביתה. הוא לא יכול להעלם יותר מידי זמן מהמאהל, זה יראה חשוד ויוכל לעורר שאלות שלא בא לו להיצטרך להשיב עליהן, בפרט אחרי שספטימוס ראה אותו משוטט כאן באזור האסור.
ריילן בעט ברגלו בשלג בחוסר מנוחה. כבר עברה כמעט חצי שעה. רנלי וביגלי אמרו שאם לא יחזרו אחרי רבע שעה יזעיק עזרה. אולי קרה להם משהו.
קול קטן בתוכו ניסה להרגיע אותו שאחרי הכל מדובר ברנלי וביגלי שמעולם לא כרתו ברית עם אף שעון או לוח זמנים שנקרה בדרכם, אך הצד שהם הסתבכו בצרה וזקוקים כעת לעזרה עמד להכריע אותו. אם יקרה להם משהו הוא לא יוכל לשאת את המחשבה שהיה זה באשמתו.
ריילן עמד לעשות צעד אחד כדי לצאת מהמחבוא לבדוק מה עם רנלי וביגלי, בדיוק כשנשמע קול התחכחות מאחד הנקיקים בין הסלעים.
תחושת רוגע החלה לפשוט בו, בטח רנלי וביגלי כבר כאן בריאים ושלמים ותכף יספרו לו על איזה דוכן מתפוצץ שגילו פתאום ביריד והתעכבו על ידו עוד כמה דקות מבלי לזכור שהוא ממתין להם.
אך ברגע שלאחר מכן הסתלק ממנו הרוגע ותחושת בהלה תפסה את מקומו.
מפתח הנקיק לא יצאו רנלי וביגלי, אלא יצור קטן ומוזר שהגיע בגובהו עד מותניו של ריילן, עורו היה בגוון ירקרק וראשו היה גדול ביחס לשאר גופו. היו לו אף ארוך ומחודד ואוזניים גדולות שנראו יותר כמו קרניים, העיניים שלו היו צרות והשוו לו מבע חורש רוע. הוא היה לבוש בגלימה אפורה ומרופטת שהתאימה למידותיו הקטנות, חגור בחגורת עור בעלת אבזם מוזהב. אם היו מראים אותו לריילן קודם לכן הוא היה אומר שהוא נראה דוחה ואפילו מפגר, אך כעת כשהוא רחוק מהבית, לבדו בין ההרים, כשאין אף עובר אורח בסביבה - זה היה מחזה ממש מפחיד.
היצור הביט סביבו בחשדנות עד שהבחין לפתע בריילן ופקח את עיניו הצרות בתדהמה כאילו מצא אוצר נדיר. "ררריילן ליססס" אמר בקול צרוד ומלחשש. הוא נראה מלא התלהבות, נחילי זיעה החלו למלא את פניו עד שנהיו מבריקים מרוב רטיבות והחל לפסוע בצעדיו הקטנים לעבר ריילן.
ריילן נדרך. מאיפה לכל הרוחות הדבר הזה יודע איך קוראים לו? הוא לקח צעד אחורה, אך נתקל בקיר הסלע מאחוריו. הוא הביט חסר אונים לצדדים, מחפש נואשות איזה נקיק בין ההרים שיוכל להוות נתיב מילוט כלשהו, אך שום דבר לא היה קרוב אליו, רק היצור הקטן שכבר הספיק לעשות את חצי דרכו אליו.
"ילד הנבואההה, אני לא מאמין שאני פוגששש אותך" אמר היצור לאיטו והמשיך לפסוע קרוב יותר לריילן.
"איזו נבואה? מה אתה רוצה ממני?" שאג ריילן בהיסטריה, לא מאמין שהוא מנהל דיון עם היצור המוזר הזה.
"אתה הוא הילד מהנבואה הקדומה, זה ששש(אדון הרוחות) מחפש" אמר היצור וחשף פס שיניים קטנות וצהובות.
זה כבר היה יותר מידי בשביל ריילן, "מי אתה לעזאזל? על מה אתה מדבר? תתרחק! עוד צעד אחד ו-"
"אין צצורך לצצעוק" קטע אותו היצור והרים את ידו הדקיקיה והירוקה שציפורניים ארוכים ומלוכלכים הזדקרו ממנה, "תכף לא יהיו לך יותר שששאלות". הוא הביט בפניו של ריילן ולנוכח הבעתו הקפואה הוסיף "אם תססכים כמובן לבוא איתי כדי לקבל תשובות".
"אני לא בא לאף מקום" ריילן ניסה לייצב את קולו כדי להישמע תקיף, אך ללא הצלחה "אני ממהר הביתה עם בני הדודים שלי, מחכים לי שם".
לשמע דבריו של ריילן התחלפה הבעת פניו של היצור לפגועה מאד והוא נעצר על מקומו, מרחק פסיעה מרגלו של ריילן. "מה?! לא תבוא איתי?" נעלב עד עמקי נשמתו.
"אני לא זז מכאן לאף מקום" השיב ריילן, מנסה לשדר נחישות על אף הרעידות שחלפו בגבו ללא הפסקה.
היצור העטה על פניו הבעת אכזבה ונפל על ברכיו "ידעתי, ידעתי שלא ילך לי. תמיד ריקיצ'יז נכשל בכל השליחויות שלו" יבב על גבי הקרקע כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שביקש.
ריילן עמד נבוך על מקומו, בוהה ביצור המוזר שרקע בידיו ורגליו הקטנות בקרקע באופן ילדותי למדי, מתוסכל ומאוכזב מעצמו.
"מעולם מעולם ריקיצ'יז לא הועיל לאף יצור על האדמה המקוללת הזאת, אפילו לא לעצמו". היצור בכה בקולו הצרוד והמחריד, עד שהחל לשרות את פניו ולמשוך באוזניו מרוב תסכול.
ריילן עמד מאובן למקומו, נבוך מהתבכיינותו של הייצור שעד לפני רגע עשה עליו רושם די יציב ואפילו מפחיד. לרגע חשב לנצל את ההזדמנות ולברוח מהמקום, אך מיד דחה את ההצעה מחשש שהייצור יתעשת על עצמו אם יבחין שהוא מנסה להימלט.
עד שעלה רעיון במוחו: אולי יוכל לנצל את הבכיינות שלו כדי להיפטר ממנו באלגנטיות.
"הי, אתה לא חייב להיות כל כך מדוכא מכך" הרגיע אותו ריילן.
היצור הרים אליו את ראשו מהקרקע, מלא תקווה, עיניו היו מלאים נימים של דם מרוב בכי ועל השלג תחתיו היכן שבכה נקוותה שלולית ירוקה.
אופס. יתכן שעשה טעות בכך שניסה לנחם את היצור הזה, רק שלא יחשוב שהוא עומד לבוא איתו בגלל זה. "מיהו האדון שלך? אולי תבקש ממנו רשות לבוא למקום הזה בפעם אחרת כדי לחפש אותי" ניסה ריילן להטעות אותו כדי לאפשר לעצמו להימלט מהמקום ולא לשוב אליו יותר לעולם.
היצור נעמד לפתע על רגליו בהתלהבות. "ידעתי!" צהל, "ידעתי שתסכים לבוא איתי" ומיד קפץ על רגלו של ריילן וחיבק אותה.
ריילן קפץ בבהלה וניער את רגלו בהיסטריה להוריד ממנה את היצור, שכעת גילה שהוא גם דוחה נורא. הזיעה שעל ראשו היתה סמיכה כמו ריר שנדבר לגלימתו של ריילן בזמן שהעיף אותו ממנו.
אל תיגע בי!" הזהיר ריילן, מבוהל. "אני לא עומד לבוא איתך לאף מקום".
היצור שנפל על הקרקע נעמד על רגליו והביט בריילן בתוקפנות. "רריילן ליססס" לחשש באיום.
ריילן בלע את רוקו מרוב פחד. הוא לא התכונן לשינויים כל כך קיצוניים במצבי הרוח של היצור הזה. רגע אחד קודם לכן התנהג כמו ילדה קטנה ובכיינית, ובזה שלאחריו נהפך ל(גברתן) עוצמתי ומאיים שלא חת מפני איש.
"אל תעששה טעויות שתתחרט עליהם כששכבר יהיה מאוחר מדי" המשיך היצור ועשה צעד מאיים לעבר ריילן. "אם לא תבוא איתי עכשיו מרצון" הוא שלף מכיסו סכין חדה שהיתה עשויה משן של חיה ענקית, שהושחזה וחוברה לניצב על ידי חבלים בצורה מאולטרת, "אאלץ להביא אותך בכוח".
באותו רגע הרגיש ריילן שהמוות עומד מולו מרחק פסיעה ורק מחכה לבלוע אותו לתוכו. פחד עוקצני ודוקר טיפס במעלה גבו, חזהו נהיה כבד, הוא הרגיש את ידיו כאילו אובנו למקומם. האבר היחיד שעוד נשמע לו היו רגליו שעליהם עמד, ולכן האפשרות היחידה וההגיונית שעמדה בפניו היתה: לברוח.
ריילן החל לרוץ בהיסטריה, מנסה נואשות להימלט מהיצור המוזר, שכעת התגלה שהוא גם די מהיר. הוא ניסה לדלג על גבי סלעים, אך בשלג הטובעני הפעולה הזו היתה מסורבלת ביותר והאטה את צעדיו.
"לא יעזור לך לברוח ילדון, שליחיו של אדון הרוחות נמצאים בכל מקום, לא תצליח להימלט מפניו" צווח אליו היצור, מנצל את קלילותו לחלוף במהירות עם רגליו הקטנות והמהירות על גבי השלג.
ריילן המשיך לרוץ בכל כוחו, נע במעגלים בתוך השטח הקטן שהיה לו בין הסלעים. הנשימה שלו נהייתה קצרה, הוא שיווע לאוויר. מה קורה לו, איפה רנלי וביגלי, מה לכל הרוחות היצור הזה רוצה ממנו.
חולשה פשטה בכל גופו, ידיו החלו לרעוד, עד שכבר לא שלט בעצמו. ריילן המשיך לרוץ בשארית כוחותיו עד שנתקל באבן קטנה שנקרתה בדרכו ונפל בפישוט אברים על גבי השלג.
היצור הקטן שרץ בעקבותיו צהל באושר וקפץ על גבו של ריילן המוטל על הארץ. "הו הו, זה נהדר, עכשיו תוכל לדבר באמת עם שיקול דעת נכון. דקירה קטנה מהסכין בצוואר שלך והארס שבתוכה יגרום לך לעשות כל מה שאומר לך" נפנף היצור בסכין שבידו.
ריילן התנשף על הקרקע, ראותיו צרבו, שפתיו החלו להכחיל מרוב כפור השלג. אז ככה הוא עומד לסיים את חייו, צעיר, אבוד, כשההורים דאגים לו בבית ותכף יחלו לחפש אחריו. 'בבקשה תציל אותי' התפלל, 'בבקשה שזה לא יקרה'.
השניות נעמדו מלכת. היצור כיוון את חוד הסכין היישר אל אמצע העורף, תפס באצבעותיו הדקיקות במעילו של ריילן ומשך אותו מעל צווארו, תוך שהוא שורט את עורו בציפורניו.
הפנים של ריילן היו בתוך השלג, עיניו התמלאו דמעות קפואות. 'למה?' צווחה השאלה במוחו 'למה זה קורה לו? מה רוצים ממנו? הרי מעולם לא עשה רע לאיש'.
הוא לא הניע אף שריר, ממתין אבוד לביצוע גזר הדין. מה יקרה לו אחרי שידקר? האם יתחיל להזות? הוא רק נער צעיר, אבא ידאג לו כשיראה שנעלם. הוא הרגיש את קצוות המעיל מופשלים מעל צווארו ואת ציפורניו של היצור שורטים את בשרו, עוד רגע דימה לחוש את חוד הסכין חודר בצווארו.
צווחה פתאומית שבקעה מפי היצור מעליו קטעה את מחשבותיו.
"לאאאאאא!" צרח היצור כנשוך נחש ונפל מעל גבו של ריילן.
ריילן ניצל את הרגע והתהפך על גבו, מיישיר מבט בפניו של הייצור.
הוא נראה מבוהל נורא.
ידיו רעדו עד שכמעט הפיל מהם את הסכין, נחלי זיעה כיסו את פניו כמו בשעה שהבחין בריילן, עיניו כמעט יצאו מחוריהן בשעה שהביט באימה בגרונו של ריילן.
" ה-הו, ס-סלח לי אדוני" מלמל בבושה, "ל-לא ידעתי שז-זה אתה, לא הייתה לי ח-חלילה כוונה לפגוע בך".
ריילן לא הבין מה קורה כאן הוא הושיט את ידו ונגע בגרונו בצפיה לחוש בדבר מה שהפחיד את היצור אך לא חש דבר. הוא המשיך להביט ביצור מבלי כוח לפצות את פיו.
"הו מ, מלכי, סלח ל.. על עוד טעות ארורה, אני מלא בושששה" גמגם וניסה לכסות את פניו בידיו שעה שהביט בריילן. "אני מבטיח לפצות אותך, עוד אמצא את הנער ואביא אותו אליך" אמר והכה בידו על ליבו ונעלם מהמקום, מותיר אחריו עשן ירוק מסתלסל שהתנדף כעבור כמה רגעים.