סיפור בהמשכים סיפור פנטזיה חדש בהמשכים "ריילן ליס" אשמח לתגובות

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק יפה ומסקרן.
הפריעה לי קצת צורת המחשבה שלו, לא כל כך התאימה לגיל...
חוצמיזה כמה דברים קטנים שהציקו לי בעין.
שטף.
שם הבחין בארוחת בוקר חגיגית שחכתה לו על השולחן שהכינה ליסה
קצת מסורבל, אולי כדאי לכתוב "שם הבחין בארוחת הבוקר החגיגית שהכינה ליסה מחכה לו על השולחן"
לייסטרס הוא היה עשוי מבצק שנילוש בדבש, חלב ותבלינים שונים, והיו יוצרים בו שקע שהיווה לו מראה של קערת בצק עגולה. לאחר אפייתו היו מוזגים לתוכו מרק פטריות חם עם חתיכות של עלי אוקוסלה שהיו גדלים סביבות הכפר, ונועצים בו מקל קינמון לתוספת טעם.
הסבר קצת ארוך מידי.
האגדה
מיתרים
זרוקים
 

נעה613

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סיפור טוב!... אהבתי את האוירה שם, בשבט. מריח מבטיח מאוד!
וכן, תכלס, הדבר היחיד שמפריע זה הפה ושמים האלה. נניח
שאל ריילן מחווה בידו על הגלימות.
אמור היה להיות שם פסיק
שאל ריילן, מחווה בידו על הגלימות.
וזה, נגיד, משפט קצת מתיש:
שאיבת המים היה תפקיד שהתחלק בתורנות בין גברי השבט וכל אחד בתורו היה לובש גלימה שחורה מהגלימות שהיו תלויות באורך קבע על מתקן עץ מיוחד מחוץ לביתה של הכובסת.
יותר נוח לקרוא את זה כך:
שאיבת המים היה תפקיד שהתחלק בתורנות בין גברי השבט. כל אחד בתורו היה לובש גלימה שחורה מאילה שהיו תלויות באורח קבע על מתקן עץ מיוחד מחוץ לביתה של הכובסת.
פכים קטנים כאלה שגורמים לרצף להישבר ולריכוז להתאדות... תקניות זה דבר שאי אפשר בלעדיו. למרות שגם אני לא הכי אוהבת חוקים
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה על הביקורת!
לגבי צורת המחשבה, את מתכוונת לזה שהוא חולם על הרפתקה וכל זה, או למשהו אחר? אשמח אם יותר תכווני אותי.
ההתייחסות לדאגה של אבא שלו..
ההרפתקה מתאימה לי בגלל שהוא מתייחס ככה לדאגה של אבא שלו, אז הוא מחפש משהו כדי להשתחרר מזה..
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
ההתייחסות לדאגה של אבא שלו..
ההרפתקה מתאימה לי בגלל שהוא מתייחס ככה לדאגה של אבא שלו, אז הוא מחפש משהו כדי להשתחרר מזה..
אבל כבר הובהר בפרקים הקודמים שהדאגה של אבא שלו מוקצנת ביחס לנער בן גילו, ואם כן, לא פלא שריילן לוקח כל תגובה מצד אביו בחשבון.
אא"כ לא הבנתי נכון את כוונתך...
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אבל כבר הובהר בפרקים הקודמים שהדאגה של אבא שלו מוקצנת ביחס לנער בן גילו, ואם כן, לא פלא שריילן לוקח כל תגובה מצד אביו בחשבון.
אא"כ לא הבנתי נכון את כוונתך...
נכון, אבל עדיין הוא הבן של ראש השבט וברור שהוא צריך שמירה יותר מכל ילד רגיל כמו שראש השבט בעצמו לא יכול להסתובב בלי שמירה..
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בן 16
ואני אשמח אם יותר תפרט למה אתה מתכוון.​
צורת החשיבה ילדותית, וכן היחס להורים.
בן 16 במושגים של שבט? הוא גבר! (פלא שלא התחתן בפרט שהוא בן של ראש השבט שיכול להשיג לו כל אחת)
הוא מתנהג עם ההורים שלו כמו ילד קטן ותלותי. אם זה מסתדר כי הוא בן יחיד ומפונק - צריך להדגיש את תכונת האופי הזו ולהןריד את הרצון בחופשיות.

אני במקום זה הייתי שמה את המרדנות במרכז, כציר סימטריה שבגללה הוא מכריע באימפולסיביות להצטרף ליריד )אבא שלי לא יחליט עלי וכו) ובגללה גם ייגרר לצרות נוספות אחכ. נער בן 16 אמור להיות עם אופי סטייל איסתרק שחושב שרק הוא יודע ומבין - מתבגר קלאסי... שהכבוד להורים יהיה מהשפה לחוץ כמצוות אנשים מלומדה...
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
צורת החשיבה ילדותית, וכן היחס להורים.
בן 16 במושגים של שבט? הוא גבר! (פלא שלא התחתן בפרט שהוא בן של ראש השבט שיכול להשיג לו כל אחת)
הוא מתנהג עם ההורים שלו כמו ילד קטן ותלותי. אם זה מסתדר כי הוא בן יחיד ומפונק - צריך להדגיש את תכונת האופי הזו ולהןריד את הרצון בחופשיות.
תודה רבה על הביקורת. בהחלט עוררת אצלי כמה נקודות למחשבה.
אבל אני חושב שצריך להבהיר איזו נקודה:
יש משהו שונה בשמירה על ריילן מכל בן של ראש שבט אחר. בעוד שאצל כל בן אחר כשהיו אומרים לו שהוא יכול ללכת לבד למסע ציד לבד מתוך הכרה בעובדה שהוא אדם בוגר, היו מתכוונים למשמעות הפשוטה של זה ולא היו שולחים אחריו פלוגה נסתרת לעקוב אחריו, אצל ריילן זה לא כך, גם בדברים שאמורים להתייחס אליו כאדם בוגר הוא לא מקבל את העצמאות הראויה.(ותסמכו על אבא שלו שיש לו סיבה טובה לכך...) וכן, כמו כל נער מתבגר שרואה את יתר בני גילו מתנהגים כמו גדולים ורק הוא נשאר מתחת לסינר של אמא (או אבא בנידון דנן) זה מחרפן אותו, ומותר לו בתור בן לדבר עם אבא שלו בצורה הכי ישירה (סדר המעמדות והגינונים בשבט הלייסטרס לא זהה לסדר המעמדות והגינונים בארמון המלוכה באתיל כזאראן).
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
(סדר המעמדות והגינונים בשבט הלייסטרס לא זהה לסדר המעמדות והגינונים בארמון המלוכה באתיל כזאראן).
הדגשה חשובה ;)
אולי באמת יותר מידי נכנסתי לאתיל בזמן האחרון..
בזכות האשכול הזה והזהמומלץ בחום.../ISPOILER]
 

ניק 70107

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה רבה על הביקורת. בהחלט עוררת אצלי כמה נקודות למחשבה.
אבל אני חושב שצריך להבהיר איזו נקודה:
יש משהו שונה בשמירה על ריילן מכל בן של ראש שבט אחר. בעוד שאצל כל בן אחר כשהיו אומרים לו שהוא יכול ללכת לבד למסע ציד לבד מתוך הכרה בעובדה שהוא אדם בוגר, היו מתכוונים למשמעות הפשוטה של זה ולא היו שולחים אחריו פלוגה נסתרת לעקוב אחריו, אצל ריילן זה לא כך, גם בדברים שאמורים להתייחס אליו כאדם בוגר הוא לא מקבל את העצמאות הראויה.(ותסמכו על אבא שלו שיש לו סיבה טובה לכך...) וכן, כמו כל נער מתבגר שרואה את יתר בני גילו מתנהגים כמו גדולים ורק הוא נשאר מתחת לסינר של אמא (או אבא בנידון דנן) זה מחרפן אותו, ומותר לו בתור בן לדבר עם אבא שלו בצורה הכי ישירה (סדר המעמדות והגינונים בשבט הלייסטרס לא זהה לסדר המעמדות והגינונים בארמון המלוכה באתיל כזאראן).​
אני לא אומרת שזה צריך להיות כמו איסתרק, ממש לא - זה שונה מאוד. אבל ההתנהלות והדיבור שלו מול ההורים לא בוגרים. אולי כי הוא באמת בן יחיד מפונק ומוזיניק. אבל או ש
א. הנקודה של הבן המפונק *תודגש* ותהיה חלק מהאפיון הדמות
ב. גיבור הסיפור יהיה בוגר

שוב זו דעתי וסליחה אם הניסוח בוטה..
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני לא אומרת שזה צריך להיות כמו איסתרק, ממש לא - זה שונה מאוד. אבל ההתנהלות והדיבור שלו מול ההורים לא בוגרים. אולי כי הוא באמת בן יחיד מפונק ומוזיניק. אבל או ש
א. הנקודה של הבן המפונק *תודגש* ותהיה חלק מהאפיון הדמות
ב. גיבור הסיפור יהיה בוגר

שוב זו דעתי וסליחה אם הניסוח בוטה..
שמחה לראות שזה בכל זאת לא הפריע רק לי..
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק 5

קול צווחות של רוכלים המכריזים על איכות סחורתם המשובחת, יחד עם חריקות ברזל של עגלות ישנות שסחבו המבקרים מילאו את האוויר ביריד הגזור והאסור.

היריד התקיים בעמק קטן ששכן בין הרים וצוקים שהקיפו אותו כמו חומה, דבר שמנע מכל אדם בממלכה למצוא אותו, אלא אם כן הוא ידע בדיוק באיזה מעבר ללכת ובאיזה נקיק להכנס בין ההרים.

ריילן, רנלי וביגלי עברו דרך מפרכת, עמוסה בעליות וירידות יחד עם האיילים. החל במעבר הנחלים הקפואים שעברו בו ביציאתם מהכפר, שכלל בחלקו הליכה על מדפי קרח קפואים ומחליקים, עבור דרך רכס ההרים המתפוררים, ומשם ירדו למדרונות החושך, דרך מלאה בנקיקים חשוכים בין ההרים. ריילן שלא התמצא ברכיבה על מדפי קרח ומעבר בנקיקים צרים שלא יועדו לרכיבה נזקק להרבה עזרה מרנלי וביגלי במהלך הדרך עד שהגיעו הנה.

הם קשרו את האיילים במקום מוסתר בין צלעי אחד ההרים ונפנו להכנס ליריד.

השער המרכזי של היריד היה בנוי ממלתעות שלד של לוויתן, בצורה כזאת שהשיניים שלו התנוססו בקשת מעל העוברים בו. השביל המרכזי שעבר בין הדוכנים היה גדוש באנשים שנדחקו זה בזה לעבור מדוכן לדוכן. הורים מחזיקים בידי ילדיהם, זקנות חובשות כובעים מחודדים שמתמקחות עם הסוחרים על המחיר היקר וגם סתם נוודים שמקווים למצוא את מבוקשם בין דוכני היריד.

האנשים שם היו נראים באמת מוזרים. לא היה ידוע אם הם עניים, או שסתם נהנים להתלבש בצורה מוזנחת כאילו זאת האופנה שמקובלת כאן. הרבה מהם נהגו ללכת עם בגדים קרועים שנראה עליהם שידעו ימים יפים יותר. להרבה מהם היתה קרחת, ולחלקם היו גם זקן או שפם ארוכים. היה נדמה לפי הבעת פניהם שהם אנשים די מפוקפקים.

ריילן, רנלי וביגלי עברו ליד אדם שמן וקירח שהציע למכירה כל מיני הכלאות של שרצים מוזרים. היו שם צב עם כנפיים של עטלף, נחש עם ראש חולדה, או סתם נמלים בגודל של ביצי תרנגול ששכנו בתוך כלובים מרובעים. המראה העביר בריילן תחושת גועל והוא האיץ ברנלי וביגלי להתקדם משם מהר.

הם נדחקו בין המוני אנשים ועברו לדוכן הבא, בו עמדה אישה זקנה חבושה בברדס על ראשה, ומולה היו פזורים על הדלפק הרבה קדירות עמוקות עם נוזלים מבעבעים בצבעים שונים שהעלו אדים וריח מוזר. "רק היום שיקוי זיכרון שיעזור לכם לזכור בעל פה את כל המגילות של טורוס הזקן בחצי מחיר! שיקוי שמחה שיביא קץ ליגון שלכם במבצע מיוחד! טעימות במקום בחינם" צרחה האישה בקול שהזכיר לריילן יותר קריאות עורב. הוא היה מוכן להתערב שהיא מכשפה עוד מאז שהיתה תינוקת.

דוכן אחריה ישבה אישה שמנה עם גלימה ארוכה על יד שולחן שבמרכזו ניצב כדור בדולח, וחילקה שירותי גילוי עתידות תמורת תשלום.

הם התקדמו כמה דוכנים וחלפו על פני סוחר רזה עם לחיים שקועות ואף מאורך ומעוקל שמכר לבלבי דרקונים, כבד של קרפדות ועיני נחשים. אחריו בדוכן הבא עמד אדם נמוך וגוץ שמכר כוסות של נוזל חום ומתוק וסוכריות שמתפוצצות ומוציאות מתוכם נוזל מתקתק. "רק כאן תוכלו לקנות את 'סוכריות חזיז ורעם', הסוכריות הכי טעימות ובטוחות בתחום, עם פיצוץ דבש כחול מדוייק היישר לתוך הפה" אמר לפני הורים שעמדו מולו עם ילדיהם וזרק סוכריה באוויר במטרה לקלוע אותה לתוך פיו, אך הוא החטיא והסוכריה התפוצצה לו בפרצוף ומילאה אותו בנוזל כחול וסמיך.

ריילן, רנלי וביגלי פרצו בצחוק בלתי נשלט ומיהרו להסתלק משם. הם המשיכו לעבר רוכל שמכר קמיעות שעשויות משיניים של חיות עם סגולות ריפוי מיוחדות.

לפתע הבחינו בדוכן מימינם בקטטה שמתנהלת בין שני גברתנים מגודלים, אחד מהם בעל שיער ארוך יחסית תפס בידיו את השולחן שהיה בינהם והטיח אותו ברצפה יחד עם כל התכולה שעליו, תוך שהוא מצווח בקולי קולות "אני לא אידיוט, אל תעבוד עלי!"

מה זה?"שאל ריילן.

"כאן זה דוכן ההימורים למירוץ חלזונות מכושפים" הסביר רנלי בהתלהבות. "יש משטח אבן על גבי השולחן עם שבילים שחקוקים בו, יחד עם כל מיני אבנים ומכשולים שמונחים על גביו. לוקחים כמה חלזונות ומציבים בתחילת המסלול והחילזון שיגיע ראשון לקו הסיום יזכה את הבעלים שלו בכסף שהמתמודדים התערבו בינהם. קורה כאן הרבה רמאויות ומריבות, כנראה שאחד מהם החביא במסלול אבן מלח שהמיסה את החילזון של השני" הסביר ביגלי.

"אתה רמאי שקרן ונוכל!" אמר הגברתן המפסיד והעניק ליריבו סתירה מצלצלת שנידנדה את כמויות הבשר שנתלו לו על הלחיים מצד לצד כמו מטוטלת. בין רגע התפתח שם קרב בריונים אלים.

"אני אוהב את זה" אמר ביגלי.

מה, את המירוץ?" שאל ריילן.

"לא, את המכות. תמיד יש כאן דברים מענייים".

ריילן התחלחל ותלה את עיניו בקרב שהחל להחמיר. השנים הטיחו אגרופים אחד בפניו של השני, עד שאנשים מסביב באו להפריד בינהם. ריילן נאלץ לגרור משם בכוח את רנלי וביגלי שנהנו מהמחזה ולא רצו לעזוב.

אחר כך עברו על יד דוכן של אישה שמכרה צמחים טורפים מסוגים וגדלים שונים. היה שם את 'זעם הדשא', דשא קטן ותמים שמתקשה ומתחדד כמחט ברגע שדורכים עליו. בהחלט לא היה נעים ליפול על אחד כזה. ועוד היה שם את ה'אלמנה הירוקה', צמח גדול בגובה אדם, שנראה כמו פרח רחב, עם שיניים באיזור עלי הכותרת, שהיה טורף כל דבר שהיה חולף בקרבתו. ולידו ניצב בגובה זהה 'החובק החונק', צמח ארוך עם זרועות שריריים שנתפס על מה שעובר על ידו וחובק אותו בין ענפיו בלחץ רב, היו מקרים של אנשים שנחנקו למוות מרוב הלפיתה העוצמתית שלו.

"לפי דעתי אנחנו כבר די קרובים ליעד שלנו" אמר רנלי והמשיך להתקדם משם יחד עם ביגלי, אך ריילן נשאר מאחוריהם עומד קפוא על מקומו.

"אה ריילן, מה נסגר?"

המבט של ריילן נשאר תלוי על נקודה סמויה באוויר כמה מטרים מהם. "אתם רואים מי זה שם?"

הם הפנו את ראשם לעבר המקום אליו ננעצו עיניו של ריילן.

"הי, זה ספטימוס" אמר רנלי מופתע.

ספטימוס היה אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצבא ה... הוא גדל בנערותו יחד עם אביו של ריילן, הם היו חברים ממש טובים. טרסיאר נהג לספר רבות לריילן על התעלולים המשונים שבצעו הוא וספטימוס בצעירותם. ספטימוס גם היה גיבור שלא פחד משום איום שנקרה בדרכו, דבר שהביא לכך שהיה נשלח למשימות המסוכנות ביותר. שכן הוא ידע לנהל הכי טוב מהלך לחימה בצורה מוחשבת ומדוייקת גם תחת לחץ והמולת הקרב. עם הזמן בעקבות ההצלחות שגרף בדרכו, התמנה ספטימוס לפקד על חיל הרגלים של ה... וההופעה שלו כעת ביריד הגזור והאסור מאד הפתיע את ריילן.

"מעניין מה הוא עושה כאן" התעניין ביגלי.

"כנראה איבד את החרב שלו ובא לקבל ייעוץ ממגדת עתידות" גיחך רנלי.

ריילן כלל לא התייחס לבדיחה. הוא היה נראה לחוץ. "הוא הבחין בנו" אמר בקול רועד.

ספטימוס שנבר באחד הדוכנים הרים את ראשו לעבר החבורה, וכעבור כמה רגעים רכן בחזרה לתכולת הארגז שנבר בו כאילו לא קרה דבר.

"רק שלא ייספר לאבא" חשש ריילן.

"תרגיע ריילן, למה שיספר לו, אם בשביל זה הוא יצטרך להסגיר גם את עצמו בזה שהסתובב כאן" הרגיע אותו ביגלי.

"או שאולי הוא בכלל שליח של אביך שנועד לשמור עליך" הציע רנלי.

הרעיון היה נראה לריילן די הגיוני, עקב המאורעות האחרונות שפקדו אותו, אך לאחר התבוננות קצרה בספטימוס דחה אותו. נראה באמת שהוא מחפש פה משהו, וחוץ מזה, אם הוא היה נשלח על ידי אביו, הוא מיד היה ניגש אליו ומסביר לו שהוא לא באמת בא להסתובב כאן להנאתו באיזור אסור, אלא רק כדי להשגיח עליו.

"בואו נעוף מכאן, מהר" האיץ בהם.

החבורה האיצה את פעמיה ופילסה לעצמה דרך בין ההמון שגדש את היריד, הם נדחקו בין סוחרים שסחבו מריצות לבין מבקרים שנדחסו יחד עם כל משפחתם, עד שנעלמו מטווח ראייתו של ספטימוס. הם המשיכו ללכת וחלפו על פניהם של עוד כמה דוכנים של יצירות מכושפות עד שביגלי עצר אותם. "הנה זה".

על יד דוכן שהכיל אתגר קליעה למטרה לצעצועי עץ שריחפו באוויר, שכן הדוכן שהם חיפשו. על ראשו היה כתוב 'טומסי וויל - זרעי פלא'.

הם התקרבו לעבר הדוכן עד שהבעת אי נוחות עלתה על פניהם של רנלי וביגלי. "מי הם האנשים האלה?"

בדוכן ניצבו שני אנשים ענקיים שהיו לבושים בבגדים צמודים ובלויים, האחד היה שמן עם שפם ארוך מתחת אפו הגדול, והשני היה טיפוס רזה וקירח עם אף דק ומאורך, היה נראה שהוא מנהל את הטיפוס השמן.

"תוריד את הארגז הזה, זה לא נמצא כאן" נזף בשמן שעבד במרץ להוריד ארגזים מערימה בלתי נגמרת עד שטיפות זיעה בצבצו על מצחו.

"אולי הוא החביא את זה באחת השקים עם הכלים?" שאל השמן.

טיפש!" גער בו הדקיק, "אנשים לא יניחו כזה דבר יקר בתוך שק עם כלים".

ביגלי ניגש לעבר הדוכן "הי, סליחה רגע".

השניים הרימו את עינהם מהארגזים ונעצו אותם בביגלי.

"אתם יודעים אולי איפה טומסי וויל? זה לא הדוכן שלו במקרה?"

השמן התרומם מהארגזים ופלט מפיו נחירת צחוק "הא! טומסי וויל כבר לא קשור לכאן. עזוב ילד, לך תחפש אותו במקום אחר".

ביגלי חזר אל ריילן ורנלי מאוכזב. "משהו מוזר כאן, איך הוא עזב והשם שלו נשאר על השלט של הדוכן כאילו הוא עדיין מנהל אותו?" תמה.

"קורה לפעמים שאנשים משאירים את השם הישן של החנות, כדי שהלקוחות הקודמים שלה יזהו אותה" הציע ריילן.

"לא יכול להיות הוא אמר לנו שהוא יהיה כאן היום". רנלי וביגלי עמדו מהורהרים. "משהו כאן נראה מאד מוזר".
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק 6

השלושה עמדו נבוכים ואובדי עצות. כל הסיבה שבגינה הגיעו לכאן היתה כדי לפגוש את טומסי וויל, אחרת אין טעם בדרך הארוכה שעשו עד הנה.

"אני שונא שזה קורה" סינן רנלי בעצבים, "מה נעשה עכשיו?"

"אין ברירה, כנראה שנצטרך לחזור" אמר ריילן, מאוכזב.

"הי הי ריילן, מה אתה ישר קופץ למסקנות חפוזות, לא סתם הגענו עד כאן. לפחות נעשה איזה סיבוב קטן לפני שנלך" ביגלי היה להוט להרוויח עוד כמה רגעים מהיריד.

וכך יצאו השלושה לסיבוב נוסף ואחרון ביריד הגזור והאסור.

הם עברו בין דוכנים רבים, תוקעים מרפקים בין ההמון כדי לגמוע מטר אחר מטר בעומס האנשים שמילא את היריד. "כאן בדוכן הזה היתה פעם מכירת מים מכושפים, שהיו הופכים את האדם לשיכור בלי שיצטרך לשתות כמויות של יין לשם כך, עד שגילו שמהול בהם רעל ותפסו את הסוחר שהביא אותם וקנסו אותו במאתיים דופקאות" סיפר ביגלי בעוברם על יד דוכן ששימש למכירת סבונים שלעולם לא נגמרים.

"ופה פעם ניסינו למכור אבנים, שהמצאנו לאנשים שיכולות לגדול אם משקים אותם במים חמים ולהפוך לאבני בליסטראות" המשיך רנלי את אחיו בהעלאת הזיכרונות, "עד שעלו עלינו וביקשו מאיתנו להציג רישיונות שכמובן לא היו לנו, ונאלצנו להסתלק משם".

הם התקרבו אט אט לעבר פתח היריד, תוך שרנלי וביגלי מעלים זכרונות ומשמיעים בדיחות שגרמו לריילן להחזיק את בטנו כדי שלו תיפול מרוב צחוק.

עד שלפתע ביגלי התנתק מהם ורץ במהירות לעבר אדם נמוך שסחב עגלה עמוסה בחול וניסה לפלס לעצמו דרך בין האנשים.

ריילן הביט בחוסר הבנה בביגלי שדיבר עם האיש בהתלהבות, הוא היה נראה ממש שמח. ריילן הפנה את מבטו לעבר רנלי בצפייה לראות גם אותו תוהה לנוכח מעשהו של ביגלי, אך להפתעתו גם רנלי נראה מחוייך והחל ללכת לעבר ביגלי ובעל המריצה.

"לא תאמין ריילן" ביגלי קרן מאושר כשדיבר לריילן שהתקרב לעברו בעקבות רנלי.

ריילן הגיע אל השלושה שעמדו יחד ואז אמר רנלי "ריילן, אנחנו מתכבדים להכיר לך את טומסי וויל".

ריילן חייך בנימוס לעבר האיש שעמד מולו. הוא היה נמוך עם שיער ארוך ומקורזל וזקן שחור ודליל, חבוש בכובע מרופט על ראשו ולבוש בבגדים משונים שהיו קצת קרועים. "נעים מאד, אני ריילן" אמר והושיט את ידו ללחיצה.

האיש הושיט גם הוא את ידו ולחץ את ידו של ריילן. היד שלו הייתה חזקה ביחס לגודלו וגם מלוכלכת ברגבי חול ובוץ, עד כדי כך שריילן נאלץ להתאפק לא למשוך את ידו בחזרה מרוב גועל. "הו, אתה הבן דוד שלהם, נעים לי מאוד לפגוש אותך" אמר בחיוך עקום.

ריילן חייך במבוכה, כל מה שרצה היה רק לרחוץ את ידו מהזבל והדשן שדבקו בה. עד שלמזלו טומסי הפנה את ראשו לעבר התאומים והוא ניצל זאת לנגב את ידו בגלימתו.

"אתם בוודאי שואלים מה אני עושה מחוץ לדוכן שלי" פתח טומסי את דבריו, והיה נראה שזה נושא די כואב עבורו. "היום באו אלי שני גברתנים מגודלים, האחד שמן והשני רזה יותר. קוראים להם אולגט ועולו. הם צמד פושעים ידועים ביריד. הרבה סוחרים סבלו מהם, אך איש לא הצליח למגר אותם. הם דרשו ממני לפנות להם את הדוכן שלי. כמובן שבתחילה התנגדתי, אך הם לא חשבו פעמיים והחלו להחטיף לי מכות רצח, עד שלבסוף זרקו אותי מהדוכן.

כשניגשתי לאנשים שאמורים לדאוג לסדר ביריד וסיפרתי להם את הסיפור, הם דרשו מהם להציג תעודות ורשיונות מהוועידה של היריד, ולהפתעתי הם מיד הוציאו רשיונות כאילו הדוכן הזה היה שייך לאבא שלהם".

"איזה נוכלים!" רנלי וביגלי נראו מאד כעוסים על העוול שנעשה לידידם.

"זה עוד לא הכל" המשיך טומסי. "כשהוצאתי את הרשיון שלי להראות לאחראי המשמר הוא קבע שאני הוא השקרן והורה לי לעזוב את היריד".

שלושת הנערים עמדו נדהמים, היה נראה שהם בלעו את הלשון מהסיפור של טומסי. " אז איך אתה מסתובב כאן?" היה זה ריילן שהפר את הדממה.

"כעת אני משתמש ברשיון ישן שלי למכור צמחי פלא על גבי מריצה ולהסתובב כאן כמו רוכל עלוב" אמר טומסי והביט בעגמומיות במריצה שהיתה מלא בחול, אך כמעט ריקה לגמרי מצמחים. "נוכלים ארורים! כל מטען הצמחים שלי נותר בדוכן שלי. וכעת גם צמחים קטנים בקושי יש לי למכור" יבב בצער.

"אל דאגה טומסי" ניחם אותו ביגלי, אני ורנלי נחזיר לך את הדוכן שלך".

טומסי הרים את ראשו, מופתע. "אבל איך? זה מסוכן, אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק. הם פושעים מסוכנים. זה לא היום הראשון שלהם ביריד, כבר הרבה סוחרים הספיקו לסבול מהם, אבל אף אחד עדיין לא הצליח להרשיע אותם. הם זוג מומחים".

"אז הגיע הזמן שהם יפגשו זוג מומחים חדש" קרץ רנלי ותקע מרפק בביגלי העומד לצידו.

"הו לא. אל תעשו את זה, זה יכול להיות מסוכן בשבילכם, אתם רק נערים צעירים".

"אל דאגה. יהיה בסדר" הרגיע אותו ביגלי.

"אני לא יודע איך אוכל להודות לכם, אבל זה בכל זאת מדאיג אותי".

"תראה את העניין כפתור. סמוך עלינו" אמרו השניים ובאותו רגע הפנו את גבם והחלו להעמיק אל תוך היריד.

"הי, חכו רגע!" ריילן רץ אחרי רנלי וביגלי תוך שהוא נדחק בין האנשים כדי להדביק את השניים שהתקדמו במהירות רבה.

הם נעצרו לקול קריאותיו והפנו אליו את ראשם.

"תראו, אני כבר מכיר אתכם ולא הולך לעצור בעדכם, אבל אתם לא מצפים ממני לקחת חלק ברעיון המטורף הזה, נכון?"

רנלי וביגלי הביטו זה בזה והפנו את מבטם לריילן. "אממ..." ביגלי העמיד פנים כאילו בוחן את ריילן מכף רגל ועד ראש. "האמת היא שאתה באמת לא נראה מתאים לכל זה..."

"אולי כדאי שתחכה לנו כבר מחוץ ליריד ותכין בינתים את האיילים ליציאה לדרך" הציע רנלי.

"אין לי בעיה. אבל איך אדע שאתם בסדר ושלא הסתבכתם באיזו צרה וזקוקים לעזרה" שאל ריילן.

"אם לא נחזור תוך רבע שעה תבוא לבדוק מה קורה איתנו".

ריילן חשש מהרעיונות המופרעים שלהם, אך ידע שלא ישנה משהו בכך שיביע את חששותיו בקול, ולכן רק הסתפק באמירת "אתם מטורפים לגמרי".

"מטורפים זו מילה קטנה לעומת מה שאנחנו באמת" קרץ ביגלי.

"נתראה כשתבוא לאסוף את השברים שלנו". רנלי נפנף בידו לריילן ופנו יחד עם ביגלי להעמיק פנימה אל תוך היריד.

לרנלי וביגלי היו קיצורי דרך משלהם, הם ידעו על מעברים צדדיים, התחזו לסוחרים כדי לקצר את המרחק דרך מחסני הסחורה, דילגו מעל גגות הדוכנים, עד שהגיעו לדוכן של טומסי וויל.

"חתיכת טיפש! מה אתה מוריד את כל הארגזים האלה לכאן. עוד יחשבו שיש כאן מחסן סחורות" נזף הרזה בעמיתו השמן שפיזר על הריצפה כמות אדירה של ארגזים.

ומה הבעיה בכך אולגט? שיחשבו" אמר השמן בחוסר עניין.

"אוי עולו, אתה לא קולט! כנראה שהשומן שלך הגיע על חשבון המוח. אין לנו אישורים למחסן, זה מפר את הסדר ביריד. בקושי אישור לדוכן קטן הצלחנו לזייף. אם תמשיך ככה עוד יעלו עלינו".

עולו נראה פגוע והפנה אליו את גבו. "אני חושב שאתה צריך להתחיל גם קצת לכבד אותי עבור העבודה השחורה שאני עושה בשבילך כל הזמן" אמר בעודו רוכן על הרצפה ונובר בתכולת הארגזים, מבלי להתייחס לתוכחתו של אולגט.

"עבודה שחורה?! מספיקה לי העובדה שנדפקתי כאן איתך, ואתה עוד חושב שאתה הוא זה שעושה את העבודה השחורה".

רנלי החליק מטה מגג הדוכן הסמוך ואסף בדרכו שני ענפי עץ עבים, מותיר מאחוריו את ביגלי משקיף מגג הדוכן.

"אין בעיה" אמר עולו בהפגנתיות ושילב את ידיו העבותות על חזהו, "בוא נראה אותך מסתדר כאן לבד ומתחיל קצת להזיז את עצמך".

"אני באמת לא צריך עזרה מאנשים מגודלים כמוך" התיז אולגט בעצבים והפנה אליו את גבו.

"הו, תפסיק להיות כזה פגיע, אני לא התכוונתי" התנצל עולו ברכרוכיות והתקרב לעבר אולגט במטרה להרגיע את רוחו.

באותו רגע רנלי נכנס לתוך הדוכן בצעד מלא ביטחון כאילו הוא שייך לו ופנה אל עולו. "סליחה אדוני תוכל בבקשה להחזיק את זה?" שאל ובלי לחכות לתגובה הניח את אחד הענפים בידו של עולו, ומיד הניף באוויר את הענף השני שנותר בידו והיכה בעורפו של אולגט מכה מצלצלת.

ראשו של אולגט טס אל המדף ממול והתנגש בכד חרס בקול ניפוץ מחליא.

עולו הביט נדהם במחזה, הוא עוד לא הספיק לומר מילה עד שאולגט הסתובב לכיוונו, פניו מלאים חול מעורב בדם וקלט אותו אוחז ענף עבה כמו מחבט.

עולו תפס רק שניה אחר כך מה קרה, כשהבחין בפניו של אולגט המביט בו מאדימים מרוב זעם ואת פיו מתמלא בקצף.

ז-זה, לא, לא אנ-ני..." גמגם ומיד הפנה פרצוף מאשים אל רנלי שהספיק להיפטר מהענף וכבר עמד רחוק משם כשחיוך שובב מתנוסס על פניו.

אולגט החבול פלט נהמת זעם שהרעידה את הדוכן וזינק לעבר עולו האוחז בענף.

בין רגע התפתח שם מרדף כפול. רנלי החל לברוח במרחבי היריד כשאחריו רודף עולו, מנופף בענף, ומאחוריו מזדנב בראש פצוע ומלא חול אולגט, אוחז במצחו שהחל להתנפח ולהסגיל "אני עוד אחסל אותך סופית, נבל!"

עולו התעלם מאולגט והתרכז במרדף אחרי רנלי. "בוא הנה חתיכת פרחח חצוף!"

רנלי שעט במהירות קדימה ודילג מעל ארגז שגררו שני רוכלים על הרצפה באמצע המעבר. כשהגיע אליו עולו שחשב את עצמו לאטלט וניסה לחקות אותו, נתקל בארגז והתהפך איתו על הרצפה, מניח לעכברים עם כנפים של זבובים להתעופף ממנו החוצה.

רנלי נעמד מרחוק וגיחך לעבר עולו שרב עם בעליו של הארגז על תשלומי הנזק, עד שראה את אולגט הזועם מתקרב לעברו בפרצוץ מעלה קיטור ומיהר להסתלק משם ולהמשיך במרדף אחרי רנלי.

רנלי פתח שוב בריצה, הוא חלף על פני דוכנים רבים, השתחל בקלילות בין עוברי אורח וגרם לשני הגברתנים להיתקל באנשים בלי הפסקה ולהפיל סחורות מדוכנים. היריד התמלא צווחות ואנדרלמוסיה מהמהומה שהוקמה בו. קול רקיעות רגלים בורחות הדהד באוויר. אנשים קראו בקול "לברוח! רוצחים!" מבלי לדעת על מה המהומה. אחד מרגלי השולחנות שנשא על גביו עשרות קדירות נשברה מרוב דחיפות. רעש מחליא של עשרות כלי מתכת נשמע בזמן שנפלו הקדירות על הקרקע ושפכו מתוכם נוזלים סמיכים וצבעוניים. אנשים החליקו והפילו בעקבותיהם אחרים שנתקלו בהם במרוצתם. זקנות החלו לברוח בבהלה תוך שהם משמיעות צרחות איימים. אימהות מפוחדות תפסו את ילדיהן בידיהן ונסו על נפשם. סחורות נמעכו וכספים התפזרו תחת רגלי ההמון שרץ לכל עבר.

רנלי המשיך לרוץ מתנשף, כשאחריו דולקים עולו ואולגט, משתדל להתעלם מקול המהומה מאחוריו ולהתרכז בבריחתו. אחרי מה שעשה, אסור לו ליפול לידיים של השניים האלה. הם יעשו ממנו קציצות ברגע שיתאפשר להם.

לפתע קלט מהצד את ביגלי רץ יחד איתו על גגות הדוכנים. ביגלי זרק אחריו מלמעלה בקבוקון עם נוזל סגול שהתנפץ על הקרקע והחל להתפשט לגודל עצום. זה היה "סמש מחליק רצפות". כשהגיעו אליו שני הברנשים, נתקלו אחד בשני והשתטחו על הרצפה כשהם מסתחררים סביב עצמם ללא הפסקה.

"סוף סוף תפסתי אותך" אמר אולגט לעבר עולו בעודו מתרומם על ברכיו כדי להכניס לו אגרוף, אך מיד מעד והחליק על פניו.

"זה לא אני" גונן עולו על פניו, "זה הילד ההוא שם. רואה?" אמר והצביע על רנלי.

אולגט הביט ברנלי שניצל את ההפוגה לתפוס מעט מנוחה ונופף להם בידו מחוייך. "הי אתם, היזהרו לא לרוץ מהר מידי, האדמה הזאת עלולה להיות מחליקה לטיפוסים עם רגלים ארוכות כמוכם".

הדברים שלו הבעירו בהם את רמת הזעם פי כמה ממה שבערה לפני כן. הם החליקו לאט עד לסוף השלולית, עולו סייע לאולגט להתרומם על רגליו ושוב הם פתחו בריצה, כשהפעם מטרת שניהם היתה אחת: לתפוס את רנלי.

הם רצו מהר כמו מטורפים, עד שרנלי נאלץ לבצע פניות חדות בין שבילי היריד ולעבור בדוחק בין המון אנשים כדי לחמוק מהם.

השניים העיפו ארגזים, דחפו אנשים ובעטו בחיות במרוצתם כדי לתפוס את רנלי. המטרה שלו היתה להביא אותם כמה שיותר קרוב לאנשי משמר היריד כשהם מקימים אנדרלמוסיה.

לפתע החל להרגיש רנלי שכוחותיו אוזלים. הוא הביט לאחוריו, מבחין בשניים מצמצמים את המרחק בינו לבינם. הם עוד מעט מצליחים להדביק אותו. הוא הרים את ראשו לעבר ביגלי שרץ על הגג הסמוך אליו וקרא לעברו בקול של עוף דורס, מסמן לו שיחליף אותו.

הסימן התקבל ובפניה הבאה כבר היה זה ביגלי שניצב על הקרקע במקום אחיו התאום, מוכן ללמד את הברנשים לקח.

"הנה הוא שם!" קראו שני הגברתנים ברגע שנכנסו לפניה בה עמד ביגלי.

ביגלי המתין כמה רגעים כדי שהם יהיו מספיק קרובים ואז הוא בעט בכלוב שהיה לידו על הרצפה.

הכלוב נפרץ והחלו לברוח ממנו יצורים באורך מטר שנראו כמו תנינים שעל גביהם מונח שריון של צב. תוצאה של הכלאה מכושפת בין שני המינים.

עולו ואולגט שניסו ללא הצלחה לבלום באמצע התנופה, נתקלו בחיות המוזרות שקפצו עליהם והחלו לכרסם את בגדיהם.

בעל הדוכן, גבר מגודל בעל זרועות עבותים, חבוש בכובע בעל קרנים יצא בריצה מהדוכן כשנבוט בידו, להוט לנקום באנשים שהבריחו לו את מקור הפרנסה.

השניים התעשתו על עצמם והחלו להימלט מהמקום, מפנים לעצמם דרך בכל הבלאגן שנגרם מהימלטותם של התנינים, שעוררו בהלה בקרב כל מי שנתקל בהם.

ביגלי החל להריץ אותם סביב אנשים ועגלות שמילאו את היריד מכל כיוון. הוא החליק מתחת עגלות, עבר דרך מחסנים וגרם להם לנפץ כדורי בדולח, לשרוף עמודים, להפוך קדירות על תכולתם ולהיתקל באנשים ללא הרף. הם רצו הלוך ושוב עד שכבר איבדו את חוש ההתמצאות שלהם מרוב סחרחורת. ביגלי יצא מאחד המחסנים כשהשניים בעקבותיו ובא להמשיך לרוץ קדימה לאורך המבנה, אך נתקל בדלת שנפתחה מולו וחסמה את המעבר. כשבא לפנות משם הצידה נתקל בשני סבלים שסחבו על כתפיהם קורה ענקית וחסמו את הדרך.

"תפסתי אותך!" עולו הגיח מאחוריו בתנופה והניף עליו את ידו.

ביגלי התחמק ברגע האחרון מהיד שנשלחה אליו והתגלגל מתחת לקורה שסחבו הסבלים, מניח לעולו לתפוס בטעות את אחד מהם ולנער אותו בעוצמה, עד שהקורה נפלה מכתפו ונשברה על הקרקע. בין רגע התפתח שם קרב אגרופים בין צמד הסבלים לשני הגברתנים, עד שאולגט פשוט גרר משם בכוח את עולו ויחד הם המשיכו במרדף אחר ביגלי.

ביגלי עבר על יד דוכן הצמחים המוזרים שראו כשנכנסו ליריד, כשאחריו דולקים עולו ואולגט. ואז בדיוק נכנס רנלי לתמונה.

הוא יצא מהשטח שמאחורי הדוכנים בו הסתתר עד עכשיו וזינק בתנופה לעבר השביל, חולף בדרכו על יד צמח 'החובק החונק'. הצמח נכרך סביב ידו ונמתח אחריו לרוחב השביל, חוסם את המעבר בפני העוברים בו.

עולו ואולגט שבאו בתנופה אדירה התנגשו בזרוע הצמח, שמיד בנגעם בה נכרכה סביבם בחוזקה, עוזבת את ידו של רנלי לאחר שמצאה לעצמה טרף שמן יותר.

רנלי רץ לעבר ביגלי ויחד הם מי

הרו להתרחק משם אל המקום שחיכה בו טומסי וויל, בדיוק כאשר הגיעו המון אנשים בליווי אנשי משמר היריד לעצור את שני הברנשים שגרמו להפרות סדר חמורות ביריד, שעמדו כעת כבולים ללא ניע בין ענפיו העבותים של הצמח.
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
כאן כבר הפנטזיה לוקחת צעד אחד קדימה...:eek::alien:

פרק 7

הוא כבר הרבה זמן עומד כאן לבדו על השלג בין הסלעים ולא נראית שום תנועה באופק.

ריילן נשען מותש על קיר הסלע הגדול. הכל מסביבו היה מכוסה לבן מלבד קרחות קטנות בגוון אפרפר שנראו על קירות הסלעים שהשלג הספיק להחליק מהם. המחבוא שבו הניחו את האיילים בין ההרים היה מקום קטן וצפוף, מוקף כולו בסלעים ענקיים ומחודדים שהתנשאו לגובה רב ומנעו מקרני השמש לחדור פנימה, מה שהיווה לו מראה מעט אפלולי.

הוא עשה הכל כמו שסיכמו בינהם, חזר למקום המחבוא של האיילים, הכין אותם ליציאה לדרך וכעת כל מה שנותר הוא שרנלי וביגלי כבר יחזרו ויחד הם ישובו הביתה. הוא לא יכול להעלם יותר מידי זמן מהמאהל, זה יראה חשוד ויוכל לעורר שאלות שלא בא לו להיצטרך להשיב עליהן, בפרט אחרי שספטימוס ראה אותו משוטט כאן באזור האסור.

ריילן בעט ברגלו בשלג בחוסר מנוחה. כבר עברה כמעט חצי שעה. רנלי וביגלי אמרו שאם לא יחזרו אחרי רבע שעה יזעיק עזרה. אולי קרה להם משהו.

קול קטן בתוכו ניסה להרגיע אותו שאחרי הכל מדובר ברנלי וביגלי שמעולם לא כרתו ברית עם אף שעון או לוח זמנים שנקרה בדרכם, אך הצד שהם הסתבכו בצרה וזקוקים כעת לעזרה עמד להכריע אותו. אם יקרה להם משהו הוא לא יוכל לשאת את המחשבה שהיה זה באשמתו.

ריילן עמד לעשות צעד אחד כדי לצאת מהמחבוא לבדוק מה עם רנלי וביגלי, בדיוק כשנשמע קול התחכחות מאחד הנקיקים בין הסלעים.

תחושת רוגע החלה לפשוט בו, בטח רנלי וביגלי כבר כאן בריאים ושלמים ותכף יספרו לו על איזה דוכן מתפוצץ שגילו פתאום ביריד והתעכבו על ידו עוד כמה דקות מבלי לזכור שהוא ממתין להם.

אך ברגע שלאחר מכן הסתלק ממנו הרוגע ותחושת בהלה תפסה את מקומו.

מפתח הנקיק לא יצאו רנלי וביגלי, אלא יצור קטן ומוזר שהגיע בגובהו עד מותניו של ריילן, עורו היה בגוון ירקרק וראשו היה גדול ביחס לשאר גופו. היו לו אף ארוך ומחודד ואוזניים גדולות שנראו יותר כמו קרניים, העיניים שלו היו צרות והשוו לו מבע חורש רוע. הוא היה לבוש בגלימה אפורה ומרופטת שהתאימה למידותיו הקטנות, חגור בחגורת עור בעלת אבזם מוזהב. אם היו מראים אותו לריילן קודם לכן הוא היה אומר שהוא נראה דוחה ואפילו מפגר, אך כעת כשהוא רחוק מהבית, לבדו בין ההרים, כשאין אף עובר אורח בסביבה - זה היה מחזה ממש מפחיד.

היצור הביט סביבו בחשדנות עד שהבחין לפתע בריילן ופקח את עיניו הצרות בתדהמה כאילו מצא אוצר נדיר. "ררריילן ליססס" אמר בקול צרוד ומלחשש. הוא נראה מלא התלהבות, נחילי זיעה החלו למלא את פניו עד שנהיו מבריקים מרוב רטיבות והחל לפסוע בצעדיו הקטנים לעבר ריילן.

ריילן נדרך. מאיפה לכל הרוחות הדבר הזה יודע איך קוראים לו? הוא לקח צעד אחורה, אך נתקל בקיר הסלע מאחוריו. הוא הביט חסר אונים לצדדים, מחפש נואשות איזה נקיק בין ההרים שיוכל להוות נתיב מילוט כלשהו, אך שום דבר לא היה קרוב אליו, רק היצור הקטן שכבר הספיק לעשות את חצי דרכו אליו.

"ילד הנבואההה, אני לא מאמין שאני פוגששש אותך" אמר היצור לאיטו והמשיך לפסוע קרוב יותר לריילן.

"איזו נבואה? מה אתה רוצה ממני?" שאג ריילן בהיסטריה, לא מאמין שהוא מנהל דיון עם היצור המוזר הזה.

"אתה הוא הילד מהנבואה הקדומה, זה ששש(אדון הרוחות) מחפש" אמר היצור וחשף פס שיניים קטנות וצהובות.

זה כבר היה יותר מידי בשביל ריילן, "מי אתה לעזאזל? על מה אתה מדבר? תתרחק! עוד צעד אחד ו-"

"אין צצורך לצצעוק" קטע אותו היצור והרים את ידו הדקיקיה והירוקה שציפורניים ארוכים ומלוכלכים הזדקרו ממנה, "תכף לא יהיו לך יותר שששאלות". הוא הביט בפניו של ריילן ולנוכח הבעתו הקפואה הוסיף "אם תססכים כמובן לבוא איתי כדי לקבל תשובות".

"אני לא בא לאף מקום" ריילן ניסה לייצב את קולו כדי להישמע תקיף, אך ללא הצלחה "אני ממהר הביתה עם בני הדודים שלי, מחכים לי שם".

לשמע דבריו של ריילן התחלפה הבעת פניו של היצור לפגועה מאד והוא נעצר על מקומו, מרחק פסיעה מרגלו של ריילן. "מה?! לא תבוא איתי?" נעלב עד עמקי נשמתו.

"אני לא זז מכאן לאף מקום" השיב ריילן, מנסה לשדר נחישות על אף הרעידות שחלפו בגבו ללא הפסקה.

היצור העטה על פניו הבעת אכזבה ונפל על ברכיו "ידעתי, ידעתי שלא ילך לי. תמיד ריקיצ'יז נכשל בכל השליחויות שלו" יבב על גבי הקרקע כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שביקש.

ריילן עמד נבוך על מקומו, בוהה ביצור המוזר שרקע בידיו ורגליו הקטנות בקרקע באופן ילדותי למדי, מתוסכל ומאוכזב מעצמו.

"מעולם מעולם ריקיצ'יז לא הועיל לאף יצור על האדמה המקוללת הזאת, אפילו לא לעצמו". היצור בכה בקולו הצרוד והמחריד, עד שהחל לשרות את פניו ולמשוך באוזניו מרוב תסכול.

ריילן עמד מאובן למקומו, נבוך מהתבכיינותו של הייצור שעד לפני רגע עשה עליו רושם די יציב ואפילו מפחיד. לרגע חשב לנצל את ההזדמנות ולברוח מהמקום, אך מיד דחה את ההצעה מחשש שהייצור יתעשת על עצמו אם יבחין שהוא מנסה להימלט.

עד שעלה רעיון במוחו: אולי יוכל לנצל את הבכיינות שלו כדי להיפטר ממנו באלגנטיות.

"הי, אתה לא חייב להיות כל כך מדוכא מכך" הרגיע אותו ריילן.

היצור הרים אליו את ראשו מהקרקע, מלא תקווה, עיניו היו מלאים נימים של דם מרוב בכי ועל השלג תחתיו היכן שבכה נקוותה שלולית ירוקה.

אופס. יתכן שעשה טעות בכך שניסה לנחם את היצור הזה, רק שלא יחשוב שהוא עומד לבוא איתו בגלל זה. "מיהו האדון שלך? אולי תבקש ממנו רשות לבוא למקום הזה בפעם אחרת כדי לחפש אותי" ניסה ריילן להטעות אותו כדי לאפשר לעצמו להימלט מהמקום ולא לשוב אליו יותר לעולם.

היצור נעמד לפתע על רגליו בהתלהבות. "ידעתי!" צהל, "ידעתי שתסכים לבוא איתי" ומיד קפץ על רגלו של ריילן וחיבק אותה.

ריילן קפץ בבהלה וניער את רגלו בהיסטריה להוריד ממנה את היצור, שכעת גילה שהוא גם דוחה נורא. הזיעה שעל ראשו היתה סמיכה כמו ריר שנדבר לגלימתו של ריילן בזמן שהעיף אותו ממנו.

אל תיגע בי!" הזהיר ריילן, מבוהל. "אני לא עומד לבוא איתך לאף מקום".

היצור שנפל על הקרקע נעמד על רגליו והביט בריילן בתוקפנות. "רריילן ליססס" לחשש באיום.

ריילן בלע את רוקו מרוב פחד. הוא לא התכונן לשינויים כל כך קיצוניים במצבי הרוח של היצור הזה. רגע אחד קודם לכן התנהג כמו ילדה קטנה ובכיינית, ובזה שלאחריו נהפך ל(גברתן) עוצמתי ומאיים שלא חת מפני איש.

"אל תעששה טעויות שתתחרט עליהם כששכבר יהיה מאוחר מדי" המשיך היצור ועשה צעד מאיים לעבר ריילן. "אם לא תבוא איתי עכשיו מרצון" הוא שלף מכיסו סכין חדה שהיתה עשויה משן של חיה ענקית, שהושחזה וחוברה לניצב על ידי חבלים בצורה מאולטרת, "אאלץ להביא אותך בכוח".

באותו רגע הרגיש ריילן שהמוות עומד מולו מרחק פסיעה ורק מחכה לבלוע אותו לתוכו. פחד עוקצני ודוקר טיפס במעלה גבו, חזהו נהיה כבד, הוא הרגיש את ידיו כאילו אובנו למקומם. האבר היחיד שעוד נשמע לו היו רגליו שעליהם עמד, ולכן האפשרות היחידה וההגיונית שעמדה בפניו היתה: לברוח.

ריילן החל לרוץ בהיסטריה, מנסה נואשות להימלט מהיצור המוזר, שכעת התגלה שהוא גם די מהיר. הוא ניסה לדלג על גבי סלעים, אך בשלג הטובעני הפעולה הזו היתה מסורבלת ביותר והאטה את צעדיו.

"לא יעזור לך לברוח ילדון, שליחיו של אדון הרוחות נמצאים בכל מקום, לא תצליח להימלט מפניו" צווח אליו היצור, מנצל את קלילותו לחלוף במהירות עם רגליו הקטנות והמהירות על גבי השלג.

ריילן המשיך לרוץ בכל כוחו, נע במעגלים בתוך השטח הקטן שהיה לו בין הסלעים. הנשימה שלו נהייתה קצרה, הוא שיווע לאוויר. מה קורה לו, איפה רנלי וביגלי, מה לכל הרוחות היצור הזה רוצה ממנו.

חולשה פשטה בכל גופו, ידיו החלו לרעוד, עד שכבר לא שלט בעצמו. ריילן המשיך לרוץ בשארית כוחותיו עד שנתקל באבן קטנה שנקרתה בדרכו ונפל בפישוט אברים על גבי השלג.

היצור הקטן שרץ בעקבותיו צהל באושר וקפץ על גבו של ריילן המוטל על הארץ. "הו הו, זה נהדר, עכשיו תוכל לדבר באמת עם שיקול דעת נכון. דקירה קטנה מהסכין בצוואר שלך והארס שבתוכה יגרום לך לעשות כל מה שאומר לך" נפנף היצור בסכין שבידו.

ריילן התנשף על הקרקע, ראותיו צרבו, שפתיו החלו להכחיל מרוב כפור השלג. אז ככה הוא עומד לסיים את חייו, צעיר, אבוד, כשההורים דאגים לו בבית ותכף יחלו לחפש אחריו. 'בבקשה תציל אותי' התפלל, 'בבקשה שזה לא יקרה'.

השניות נעמדו מלכת. היצור כיוון את חוד הסכין היישר אל אמצע העורף, תפס באצבעותיו הדקיקות במעילו של ריילן ומשך אותו מעל צווארו, תוך שהוא שורט את עורו בציפורניו.

הפנים של ריילן היו בתוך השלג, עיניו התמלאו דמעות קפואות. 'למה?' צווחה השאלה במוחו 'למה זה קורה לו? מה רוצים ממנו? הרי מעולם לא עשה רע לאיש'.

הוא לא הניע אף שריר, ממתין אבוד לביצוע גזר הדין. מה יקרה לו אחרי שידקר? האם יתחיל להזות? הוא רק נער צעיר, אבא ידאג לו כשיראה שנעלם. הוא הרגיש את קצוות המעיל מופשלים מעל צווארו ואת ציפורניו של היצור שורטים את בשרו, עוד רגע דימה לחוש את חוד הסכין חודר בצווארו.

צווחה פתאומית שבקעה מפי היצור מעליו קטעה את מחשבותיו.

"לאאאאאא!" צרח היצור כנשוך נחש ונפל מעל גבו של ריילן.

ריילן ניצל את הרגע והתהפך על גבו, מיישיר מבט בפניו של הייצור.

הוא נראה מבוהל נורא.

ידיו רעדו עד שכמעט הפיל מהם את הסכין, נחלי זיעה כיסו את פניו כמו בשעה שהבחין בריילן, עיניו כמעט יצאו מחוריהן בשעה שהביט באימה בגרונו של ריילן.

" ה-הו, ס-סלח לי אדוני" מלמל בבושה, "ל-לא ידעתי שז-זה אתה, לא הייתה לי ח-חלילה כוונה לפגוע בך".

ריילן לא הבין מה קורה כאן הוא הושיט את ידו ונגע בגרונו בצפיה לחוש בדבר מה שהפחיד את היצור אך לא חש דבר. הוא המשיך להביט ביצור מבלי כוח לפצות את פיו.

"הו מ, מלכי, סלח ל.. על עוד טעות ארורה, אני מלא בושששה" גמגם וניסה לכסות את פניו בידיו שעה שהביט בריילן. "אני מבטיח לפצות אותך, עוד אמצא את הנער ואביא אותו אליך" אמר והכה בידו על ליבו ונעלם מהמקום, מותיר אחריו עשן ירוק מסתלסל שהתנדף כעבור כמה רגעים.
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק 8

ריילן שכב דומם על הקרקע. תחושת אימה מילאה את כל ישותו. גופו רעד והזיע ללא הפסקה, ליבו פעם ללא הרף ואיים לבקוע מחזהו. הוא כלל לא הרגיש את השלג הקפוא שנגע בצווארו החשוף וגם לא את החבלות שעיטרו את ברכיו המדממות. חזהו עלה וירד בקצב מהיר, מנסה להרגיע ולו במעט את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכו.

הוא נפגש היום עם המוות, ולהפתעתו גילה שהוא לא צפוי, אכזרי, והכי גרוע: משום מה יש לו עניין דווקא בו.

המילים של אביו קיבלו לפתע משמעות אחרת, מוחשית וכואבת. יש סביבו סיפור שהוא לא מודע אליו, סיפור שיכול להביא למותו בלי הודעה מוקדמת. הפעם ניצל בנס שאין לו שום הסבר לגביו, אך לא בכל פעם קוראים ניסים והפעם הבאה עלולה להיות גרועה וקטלנית הרבה יותר. בייחוד לאחר שגילה שמי שמחפש אותו לא בוחל בשום אמצעים כדי להביא אותו אליו.

חלקי הפאזל של התעלומה רק התרבו והתבלגנו יותר בתוך ראשו, עד שהכרתו היטשטשה והוא שקע בבור שחור עמוק וסמיך.

הוא לא זוכר כמה זמן שכב כך שרוע על השלג מחוסר הכרה, עד ששמע צעדים קרבים אליו מתוך אחד הנקיקים בין הסלעים.

'לא שוב' הרהר ביאוש.

ריילן ניסה במאמץ לגרור את עצמו לכיוון הסלע ונתמך בו לעמוד על רגליו, דבר שהיה ממש קשה בהתחשב בחולשה והסחרחורת שפקדו אותו. ליבו החל שוב לפעום בחוזקה, דקירות צמרמורת חלפו בגבו. הוא התיר את חגורתו מעל מותניו ואחז אותה בידו בתנועת קרב, מנסה לייצר לעצמו כלי נשק מאולתר באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. את החרב והסכין הצמודים אליו תמיד, השאיר בבית יחד עם הגלימה הכחולה שלבש בדרך קבע בכפר. במצבו אמנם אינו יכול לברוח, אך הוא לא מוכן להיכנע ללא קרב.

הצעדים נשמעו קרבים, גופו של ריילן נדרך, אחיזתו בחגורה התהדקה. הוא הרגיש את הקרב על החיים שלו עומד מבעד לדלת, עד שלפתע שמע קולות צחקוק עולים מתוך הנקיק.

ריילן שמט את ידו האוחזת בחגורה בדיוק כשרנלי וביגלי פרצו החוצה בסערה מפתח הנקיק.

"חה! הייתי נותן את כל הדופקאות שלי כדי לראות שוב את המבט שהם הפנו אלינו כשאנשי המשמר לקחו אותם".

"זה היה אדיר!" צהל רנלי בהתרגשות. "שנים לא היו לנו כאלה הישגים מרשימים. אנחנו חייבים להוסיף את זה לרשימת הסצנות המוצלחות שלנו".

ריילן בהה בהם בדממה עד ששמו לב אליו.

"או, הי ריילן" היה זה ביגלי שהבחין בו שותק למרות שובם, "אתה בסדר?"

"אתה נראה קצת חיוור" הוסיף רנלי.

"ולמה אתה מחזיק את החגורה שלך ביד?"

הכל בא אליו בהפתעה. לא היה לו מספיק זמן לחשוב על כך שיצטרך להכין תשובות, ועדיין בכלל לא החליט האם לשתף את רנלי וביגלי במה שעבר במשך הזמן שלא היו פה. "אמממ" ריילן היסס לרגע, עד שהחליט לעת עתה להשאיר אותם מחוץ לסיפור. "היה לי קלקול קיבה. כנראה שהתלהבתי ואכלתי יותר מדי מהלטוריטה בבוקר. פתאום הרגשתי שאני חייב דחוף להתפנות, הבעיה שבשטח הזה זה לא כל כך אפשרי אז נאלצתי להתאפק וזה גרם לי לתחושה נוראית, הרגשתי בחילות וסחרחורות. בינתיים התרתי את החגורה כדי לשחרר את הלחץ, אבל זה לא עזר וכנראה שכמעט איבדתי את ההכרה עד שפתאום הגעתם". ריילן קיווה בכל מאודו שהשקר שלו נשמע מספיק משכנע.

"אני לא מבין איך מקלקול קיבה נקרעו לך המכנסיים" התעניין ביגלי בחוסר אמון גלוי.

"אם גם אתה היית מרגיש כאילו בלעת חבילת סוכריות של 'חזיז ורעם' שמפוצצים לך את הבטן, בטוח היית נופל על הריצפה, ועם קצת חוסר מזל זה היה קורה על איזה סלע כמו שקרה אצלי" ריילן החווה בכעס על הסלע שהזדקר מתוך השלג בסמוך לו, משתדל להראות מספיק עצבני.

"אסור לנו לעזוב אותך לבד ליותר מדי זמן אה?" אמר רנלי.

בימים כתיקונם היה במילים האלו כדי לקומם את ריילן ולחייב אותו להשיב לרנלי מנה אחת אפיים, אך בהתחשב במאורעות האחרונות שפקדו אותו הן רק מהוות לו קרש הצלה להיתלות בו ולהמשיך לשחק את המשחק בו הוא נמצא, ולכן כל מה שהוא אומר זה רק: "תודה באמת ששמתם לב לזה רק עכשיו".

"אבל איך אתה מחזיק מעמד עכשיו, אתה לא אמור להתפוצץ מרוב המאמץ שלך להתאפק?" שאל רנלי בדאגה כנה לשלומו של ריילן.

"האמת שעכשיו קצת יותר הוקל לי" ריילן שנא לשמוע את עצמו משקר, "אבל אני לא ארגיש בטוח כל הדרך עד שתיקחו אותי אל השירותים הקרובים כאן באזור היריד".

רנלי ליווה את ריילן לביתן השירותים, מבנה קטן מעץ בצבע שחור ששני שנהבי פילים הזדקרו מגגו כמו קרניים, שניצב יחסית בכניסה ליריד, תוך שהוא תומך כל הדרך בריילן שהעמיד פני חולה ואחז את בטנו בכל כוחו.

ריילן נכנס לשירותים, שהיו בעצם בור עמוק שניחוח נעים של מי ורדים עלה מתוכו ושתף את חלל הביתן. היה זה חומר מכושף שנמרח על קירות החדר וגרם לריח בו להישאר נעים על אף שהתחזוקה שלו היתה לעיתים רחוקות. ריילן נחרד מעצם המחשבה שהוא שואף לאפו אוויר שמעורב בו כישוף. הוא המתין בתוך החדר כמה דקות כדי לתת לרנלי שהמתין בחוץ להאמין שהוא באמת חטף קלקול קיבה.

השהייה שם לבד לא היתה נעימה ועוררה בו פחד מכל רחש ששמע. הוא דימה לראות כל רגע את ראשו הדוחה של היצור המפחיד שפגש מציץ לעברו מבעד לחלון הקטן שניצב בסמוך לתקרה, וניסה להירגע בעובדה שהפעם הוא לא לבד ורנלי ממתין לו בחוץ. הוא העיף מבט על בגדיו כדי לוודא שאין סימנים גדולים מידי למה שעבר עליו כדי לא לעורר חשד. אך כשהביט על גלימתו באזור ברכיו, המחזה שנגלה לנגד עיניו גרם לליבו להחסיר פעימה.

על הגלימה באזור הברכיים של ריילן היו כתמים גדולים בצבע ירוק זוהר שבלטו באופן חריג על צבעה השחור של הגלימה. ריילן ניסה בהיסטריה לנגב את הכתמים מהגלימה בכוח ואפילו לגרד אותם, אך שום דבר לא הועיל, כאילו התעקשו הכתמים להישאר במקומם על גבי הגלימה.

ריילן אבד עצות. הוא לא הבין מאיפה נדבק אליו החומר החזק הזה ואיך לא שם לב אליו עד עכשיו. אולי התלכלך כשעבר ליד איזה דוכן צבעים ביריד? אבל בכלל לא היה זכור לו שראה דוכן כזה. או שאולי זה מאיזה שיקוי שהשפריץ עליו מתוך איזו קדירה? אין מצב, הוא היה מרגיש את הנוזל אם היה ניתז עליו בכמות כזאת.

עד שלבסוף הפציע במוחו הזיכרון, וההכרה בראשו לאט לאט החלה להתבהר. מפחידה ומאיימת.

היצור המגעיל שחיבק אותו ברגלו. זה החומר שהופרש ממנו. זו הזיעה שלו. הכתמים ממוקמים בדיוק במקום שהיצור הצמיד אליו את ראשו עד שניער אותו ממנו בכוח. הזיעה שלו נדבקה לבגדיו ונהפכה לכתם ירוק ומוזר שממאן לרדת מהם.

באותה שניה עלה בזיכרונו של ריילן הרגע בו היצור שכב על הקרקע מיילל ובוכה, והשלולית הירוקה של הדמעות שנקוותה תחתיו, שהייתה בגוון זהה לצבע הכתם שעל בגדיו.

האם יכול להיות שהחומר הזה מסוכן ועלול להסגיר אותו לידי היצור בשנית.

ריילן נבהל מעצם המחשבה על כך ומיהר לצאת החוצה מהתא ולפגוש את רנלי שחיכה לו בחוץ, כשהוא משתדל להסתיר את הכתמים על ידי קיפולים יתרים בגלימה שהיתה גדולה עליו בכמה מידות. יחד הם שבו אל ביגלי שכבר המתין להם עם האיילים בכניסה ליריד והחלו להתקדם לכיוון הכפר.

רוב הדרך היה ריילן אפוף מחשבות. הוא לא הפסיק להרהר במה שעבר עליו ועל ההשלכות האפשריות של זה. הוא כלל לא שם לב למשפטים שהפטירו רנלי וביגלי לכיוונו על מעשה הגבורה שלהם.

"זה היה כל כך מושלם. הם אפילו לא הספיקו לקלוט מה נסגר איתם עד שהמשמר תפס אותם".

"ריילן, הוא מתכוון לומר עד שהגזע שלי גרם להם לחבק אחד את השני על אף השינאה שעמדה בינהם" הוסיף רנלי.

מוחו של ריילן לא היה פנוי לקלוט דבר ממה שאמרו, הוא רק העמיד פני מקשיב והנהן בראשו על כל משפט שהשמיעו, בתקווה שזו תגובה מספיק מתאימה בהקשר של המשפט. הוא ניסה להראות כאילו הוא מתלהב מכל התעלולים שלהם, אך לא ממש הצליח.

"אוף ריילן, עזוב. רואים שלא היית שם, אחרת היית יוצא מהכלים מרוב צחוק" נאנח ביגלי בייאוש כשהבחין שריילן פשוט לא תופס כראוי את גודל המהומה שהקימו ביריד.

"אם היית רואה את היצורים המלחיצים האלה שהשתוללו שם בין האנשים, היית משתגע. זה פשוט היה לא יאמן, כמה בלגן יכולים לעשות יצורים כאלה קטנים".

"יצורים?" המילה עוררה בריילן חלחלה.

"כן כן" ביגלי התלהב שסופסוף ריילן מגלה קצת עניין, "זוחלים ירוקים כאלה כמו תנינים, עם שריון של צבים, רק שהם היו הרבה יותר מהירים. הם רצו בין האנשים, הפילו קדירות, הפכו דוכנים. מעולם לא ראיתי מה הם מסוגלים לעשות עד אז. אנחנו עכשיו מתכננים להביא אחד כזה לכפר. צריך לחקור אותם אחת ולתמיד, לדעת מהם היכולות שלהם. חכה עד שתראה אחד כזה מפתיע אותך מתחת למזרון שלך"

ריילן העלה על פניו חיוך דק ומעוסה. הוא ציפה לשמוע שפגשו את היצור שהוא פגש, והתאכזב שהצפייה שלו נגוזה. "לא היו שם יצורים אחרים?" שאל. "אני מתכוון, כאלה שהולכים על שתיים כמו בני אדם וגם מדברים כמוהם, רק עם קול קצת מוזר, נמוכים עם אזניים ארוכות".

רנלי וביגלי הביטו בו בהבעה סתומה, לא מבינים אם הוא צוחק או שואל ברצינות.

ריילן הבחין מיד במבטיהם התמוהים "לא, נו באמת. אני מתכוון ברצינות. לא פגשתם שם כאלו יצורים?"

רנלי הרים גבה "אולי גם ציפית שפגשנו דרקונים ענקיים שיטיסו אותנו על גביהם הבייתה, וישאו גם את האיילים שלנו כל הדרך" גיחך, "ושיביאו איתם ערימת סוכריות של חזיז ורע-"

"טוב, טוב, סליחה. קלטתי את הרעיון" היסה אותו ריילן.

"מה פתאום קפצו לך היצורים האלו מספורי האגדות לראש?" שאל ביגלי.

אופס. כנראה שהוא דיבר קצת יותר מידי. רנלי וביגלי אמנם היו נורא מתלהבים לשמוע על המפגש המרתק שלו עם היצור, אך הוא לא יכול לספר להם עליו. לא עכשיו, כשהוא עצמו עוד לא יודע מה ההשלכות שלו ולאן זה יכול להוביל.

"תראו..." יש זמנים בהם הבחירות שהאדם מבצע מכריחות אותו לצאת מתוך תסבוכות שמעולם לא דמיין שיקלע אליהם, מה שגורם לריילן לגלות בתוכו כישרון אילתור שעד כה לא היה מודע לקיומו. "אחרי כל הדברים שראיתי ביריד, הבנתי שגם סיפורי אגדות יכולים להיות אמיתיים. אז למה שלא תראו שם גם דברים כאלה?"

ריילן היה מרוצה מההסבר שהמציא, וניצל את רגעי ההקשבה כדי להסית את נושא השיחה. "וחוץ מזה אם כבר מדברים על סיפורי אגדות, לא הבאתם מטומסי וויל את הגזעים המנגנים".

רנלי וביגלי הביטו זה בזה, עד שביגלי פנה לריילן ואמר "האמת היא שרצינו להפתיע אותך כשנגיע לכפר, אבל אם כבר שאלת..."

באותו רגע ביגלי שלף מכיסו שקיק בד קטנטן שעליו היה כתוב בדיו שחור ורועד "צמחי עץ ושיר". הוא ניער את השקיק אל כף ידו, עד שנפל ממנו גרגיר קטן בצבע אדום בוהק.

ריילן נטל מביגלי את הזרעון ובחן אותו בזהירות כאילו מדובר ביהלום יקר. "זה נראה כמו אבן חן" אמר.

"הערך שלו באמת לא רחוק מזה" אמר רנלי.

"אבל איך השגתם אותו?"

"האמת שבהתחלה תיכננו לקנות אותו ממנו בתשלום כמו אנשים נורמלים, ולשם כך סחבנו איתנו עד לפה את מרבית החסכונות שנותרו לנו".

"הבעיה היא שכמו תמיד, כל המאמץ שלנו להיות נורמלים נכשל" קרץ רנלי. "אחרי מבצע החילוץ המטורף שבני דודיך ה'לא נורמלים' הרימו ביריד הוא הרגיש אסיר תודה ולא ידע איך לשלם לנו על המופע, ואנחנו מצידנו ניצלנו את זה לבקש תשורה צנועה שתהיה זרע אחד מזרעי "עץ ושיר". הוא כמובן הסכים מיד והעניק לנו אותו בלי תנאים והגבלות, רק ביקש שנבוא לספר לו אחרי שהוא יצמח לנו מה יצא ממנו, כי הוא עוד לא הספיק לבדוק אותם בעצמו".

"נו, ומתי אתם מתכננים לבדוק אותו" התעניין ריילן.

"תיכננו בהתחלה לעשות את זה עכשיו, אבל התעכבנו מספיק ואנחנו חייבים לחזור. זה יוכל לחכות לאחר כך".
 

מיקי ג'קי

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק 9

שלושת הנערים עשו את דרכם חזרה על גבי האיילים. הדרך הפעם היתה מהירה יותר, היות שריילן כבר הכיר אותה ופחות נזקק לעזרתם של רנלי וביגלי במעבר הנקיקים בין ההרים וחציית מדף הקרח.

מיד בהיכנסם לכפר עזב ריילן את האייל שרכב עליו בידיהם של רנלי וביגלי, שיובילו אותו בחזרה לאורוות יחד עם שני האיילים הנותרים, ומיד פנה להיפתר מהגלימה שעליו לפני שאבא יראה אותה וישאל שאלות.

הוא רץ לעבר בית הכובסת וזרק בפתחה את הגלימה אל תוך סל קלוע מענפי פשתן שהיה מיועד לכביסות ומיהר להסתלק משם לעבר הבית.

פנים הבית קיבל אותו בגל חום נעים שבקע מהאח. ליסה אימו ישבה על אחד הכיסאות כשגבה פונה אליו. לצידה היתה מונחת פקעת צמר ועל בירכה אריג קטן בשלבי התהוות. ריילן עקף אותה מהר במלמול ברכת שלום חפוזה ונס לחדרו, לפני שתספיק להבחין בכך שאינו לבוש בבגדיו הרגילים. הוא לבש את גלימתו הכחולה ובא לצאת חזרה להספיק לתפוס את רנלי וביגלי. הוא סקרן לראות מה הגרגיר שקבלו יכול להצמיח. כשעבר בסלון נתקל בליסה שהפנת עליו את ראשה "הו ריילן יקירי מה שלומך, הגלימה נראית עליך יפה מתמיד כאילו רק עכשיו לבשת אותה. אוח, כנראה שזה בא עם הגיל".

ריילן עמד נבוך "תודה אמא" מלמל.

"סרגתי לך היום גרבים חדשות. אלה שעליך כבר ישנות מאד והשלג בעונה הזאת יכול לקרר לך את הרגליים. אתה יודע שהרגליים משפיעות על החום של כל הגוף" אמרה ליסה בטון של אמא יודעת כל והחוותה על הגרביים המונחות על ברכיה שזה עתה סיימה לסרוג.

זה היה מצחיק שעם כל מה שאביו ראה בו כבר אדם בוגר ועמיד בשביל דרישות מורכבות, הרי שבשביל אימו עדיין נשאר הילד הקטן הדורש עיטוף בפקעות רכות של צמר. ריילן הביט בגרבים והעמיד פני מתלהב "וואי, אמא הן נהדרות!". הגרביים באמת היו יפות. הם היו בצבע כחול עמוק עם גימורים בצבע זהב, בדיוק כמו צבע גלימתו של ריילן.

"ממש תודה אמא" אמר ריילן תוך שהוא עושה צעד לעבר הדלת. "אני יוצא לרנלי וביגלי, קבענו להיפגש והם בטח כבר מחכים לי".

"לך לשלום" בירכה אותו ליסה.

ריילן פנה לצאת במהירות מהבית וכמעט התנגש חזיתית בטרסיאר שזה עתה הגיע. "או, הי אבא" ריילן מרח על פניו חיוך תמים.

"אז איך היה לנוח בבית מהבוקר" התעניין טרסיאר, מבטו תקוע בעיני בנו.

ריילן הובך בשנית מאז הגיע הביתה. "זה היה ממש מרגיע" שיקר. "תמיד נחמד לנוח בבית".

"אני שמח לשמוע שזה הועיל לך. גם אני הייתי שמח לו יכולתי לקחת לעצמי פסק זמן מעיסוקי ולנוח בביתי, אך מגיע שלב בחיים בו החיים מנהלים אותך ולא אתה אותם, ואתה מגלה לפתע שאפשר לחיות גם כך".

ריילן הבין את המסר שהיה טמון במשפט. המנוחה היא נחלתם של הצעירים. לא לעולם יוכל להתפנק כך.

"אני נח כעת כדי שיום אחד אוכל להתמסר לשבט כמוך, אבא" השיב.

"הרבה יותר ממני" חייך טרסיאר. הוא טפח על כתפו של ריילן וחלף על פניו אל תוך הבית.

ריילן הופתע, ולטובה. הבעת אמון מצד אביו היתה שווה זהב. בדרך כלל עסק בריצוי יומיומי ומילוי דרישות שנראו בעיני אביו כמינימליות עבור יורש ומנהיג עתידי. אף על פי שמעולם לא הבין מדוע להנהיג את השבט צריך לימודים קשים כל כך. מדוע אחד כמוהו צריך ללמוד תכסיסי מלחמה של מעצמות על, כלכלה ועסקי מסחר שמתאימים למחזור כספי של ממלכה שלמה, כאילו שהשבט הקטן שלהם, שמונה בקושי כמה משפחות קטנות, דורש את כל הידע הרחב הזה.

אבל ככה הוא, ילד טוב, מעולם לא שאל שאלות. בתור ילד קיבל זאת כמובן מאליו וכשגדל והבחין בכך הרגיש לא נעים לשאול שאלות מעין אלו, כאילו מנסה לנער בכך את האחריות שלו כלפי השבט.

"אתה בדרך לאנשהו?" שאל טרסיאר.

אה... כן, אני בדיוק יוצא לפגוש את רנלי וביגלי" ענה ריילן.

"חברים זה דבר חשוב" טרסיאר הנהן בכובד ראש. "אני זוכר אותי בגילך, אלמלא ספטימוס שעמד לצידי איני יודע כיצד הייתי עובר את השנים הללו".

האיזכור של ספטימוס הרעיד קלות את ריילן. רק שלא יפלוט משפט לאביו על כך שראה את בנו מסתובב בשוק הגזור והאסור.

"לך לשלום" בירך אותו טרסיאר.

"אמן" ענה ריילן וחצה את מפתן הבית, חולף על פני שביל הגישה העשוי אריחי עץ בדרכו החוצה ומיהר משם לעבר האורוות. שם להערכתו צריכים להיות כעת רנלי וביגלי.

האורווה של האיילים היתה ריקה. מלבד טודולאר שהאכיל את הבהמות לא ראה שם ריילן איש. הוא רץ משם לעבר בית הכובסת. סביר להניח שרנלי וביגלי לא יסתובבו בשטח הכפר עם בגדים של שואבי מים כשהם לא סוחבים על גביהם שם דליים מלאי מים היישר מהבאר.

הוא צדק. רנלי וביגלי בדיוק זרקו את הגלימות בסל שמחוץ לבית הכובסת ופנו ללכת משם כשהם שמעו אותו קורא לעברם.

ריילן?! זריז!" אמר ביגלי משתאה.

איך נתנו לך לצאת שוב כל כך מהר" תהה רנלי, "לא כלאו אותך לעוד שעות שיעורים משעממים על האכלת היפופוטם".

למזלי לא" השיב ריילן, קצר ולעניין. לא היה נעים לו לספר על כך שנאלץ לשקר להוריו. "אז... מתי אתם בודקים את הדבר הזה" הסקרנות גאתה בריילן באופן לא רגיל.

עוד מעט" השיב ביגלי. "רק ניקח את המעילים שלנו שהשארנו ליד העץ".

הם הלכו לקחת את המעילים ומשם פנו לשביל היציאה מהכפר.

"אתם שוב יוצאים?" ריילן נעמד במקומו.

"רק כאן קרוב, לא משהו רציני. תוכל לנופף בידך לאנשים שבתוך הכפר. אנחנו פשוט לא יודעים מה יהיו ההשלכות של זה ומעדיפים לא לקחת סיכונים".

ריילן פלט אנחה קולנית ובפעם השניה להיום חצה איתם את תל האבנים שסבב את הכפר. הם התקדמו כמה מטרים עד שנעצרו במקום שיהיה אפשר לראות אותם מתוך הכפר, אך מבלי שיהיה ניתן להבחין מה הם עושים.

רנלי פתח את השקיק הדהוי שהכיל את הגרגיר והוציא ממנו מגילת קלף ופרש אותה לעיניהם.

צמחי עץ ושיר. הוראות זריעה:

יש לזרוע את הגרעין על גבי משטח חלק וקפוא, מומלץ שלג. יש לחפור גומא קטנה בעומק כף יד ולהניח בתוכה את הגרעין. אחר כך יש לכסות את הגרעין בשלג ולוודא שיש מגע עם השלג מכל הכיוונים. אחר כך יש לשפוך מהחול המונח בשקיק ולהמתין שלוש דקות עד לצמיחת העץ המלא.

אזהרה: אין לזרוע את צמחי עץ ושיר על אדמה חמה בימות הקיץ. התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

הם הרימו את עיניהם מהמגילה והביטו זה בזה משתוממים. "רק שלוש דקות?" תמה ריילן.

כן, אה, זה באמת מוזר". ביגלי קרא שוב את המגילה בעיון לוודא שהבינו אותה נכון, אך לא גילה שום דבר מיוחד.

"מה כבר יכול להיות" אמר רנלי ובלי לחכות לתגובה ירד על ברכיו והחל לחפור גומא קטנה בשלג.

הם הכניסו את הגרעין לתוך הגומא וכיסו אותה חזרה בשלג, תוך שביגלי מוודא שהשלג דחוס מספיק ויגע בגרעין מכל הכיוונים.

הצחיק את ריילן לראות את השניים הללו שמעולם לא עשו משהו לפי הדרוש, מקפידים כעת שלא תהיה סטייה קטנה מההוראות המופיעות במגילה.

רנלי הפך את השקיק וניער ממנו בגסות את החול על גבי השלג שכיסה את הזרעון.

"הי, תיזהר לא לשפוך את החול מחוץ לשטח, אין לנו עוד אחד כזה" נזף בו ביגלי.

"תרגע, תמיד נוכל לעשות עוד בלאגן ולקבל זרעון נוסף".

ביגלי לא השיב. הם כולם נעמדו סביב הגרעין והמתינו בכיליון עיניים לגדילתו.

"נו, למה זה לא עובד" רטן רנלי.

"בסוף עוד תצטרכו לחזור ולספר לטומסי וויל שמי שסיפק לו את הסחורה עבד עליו" אמר ריילן.

"ולקחת תגמול אחר על כך שהצלנו לו את הדוכן" אמר ביגלי.

עברה דקה ולא נראתה שם תנועה באדמה תחתם. ביגלי פלט אנחה.

"לפי החשבון של שלוש דקות זה כבר היה צריך לגדול שליש" אמר ריילן.

"אוף! כבר כשיצאנו מהיריד הייתה לי הרגשה שזה לא יעבוד" רטן רנלי.

ביגלי התכופף להביט בשלג מקרוב, אולי יצליח להבחין באיזו תנועה מזערית, במשהו שמתחיל להתעורר שם. אך גרגירי החול הכהים עדיין הונחו על השלג כמו ציפוי קקאו על עוגה לבנה מבלי ששום גבעול לא נראה מבצבץ בינהם.

השלושה עמדו מתוסכלים ומאוכזבים. כל המסע שלהם עד היריד עם כל התלאות שעברו עד שהשיגו את האוצר הזה היה נראה בעינייהם מאמץ שיצא לשוא.

"די, נמאס לי! תמיד כשאנחנו מתעסקים עם דברים כאלה אנחנו מגיעים כמעט עד הסוף ואז מגלים שהכל היה בלוף. ככה זה קרה לנו עם האבקה המשחזרת, וכך גם קרה עם הטבעת המהפנטת, ועכשיו זה קורה שוב עם הגרוטאה הזאת!" רנלי היה מתוסכל ועשה בדיוק צעד קדימה לבעוט בערימת השלג שהטמינה בתוכה את הגרעין, אך לפתע נעצר במקומו לקול יניקה חזק שנשמע מתוך השלג.

השלושה קפאו על מקומם והביטו בעינהם במחזה כלא מאמינים.

גרגרי החול הכהים שפיזרו על השלג פתאום שינו את צבעם לכסוף בוהק ושלחו קרני אור קטנים שכיסו כמו כיפה את שטח הגרעין. הם החלו לרעוד על גבי השלג עד שלפתע נבלעו כולם באדמה בקול שאיבה עז.

הם רכנו קדימה מביטים במחזה כלא מאמינים.

השלג שינה את מראהו עד שהיה נראה כמו זכוכית מחוספסת, ומתחתיו הסתחרר סביב עצמו אור כחול וזוהר. לפתע החלה האדמה לרעוד תחת רגליהם. היה נראה שמשהו מנסה בקושי להתרומם מתוך השלג ולבקוע ממנו החוצה, כמו יצור קדום שמתעורר מתרדמה של אלפי שנים.

קול פקיעה נשמע באוויר.

עצם כלשהו בקע החוצה מהאדמה, מעיף בדרכו את השלג על בגדיהם. הוא היה נראה כמו עלעל דק וירוק.

העלעל הלך וטיפס, מצמיח בדרכו מעלה עלים ומשנה בהדרגה את צבעו מירוק בהיר לחום כהה. לפתע נמתחו בו קמטים קלים כעין גזע וחורים החלו להינקב לארכו, הוא צמח עוד קצת ופתאום העלים שצמחו בו החלו לנשור.

כשהגיע לגובה ברכיהם נעצר הגזע מלגדול והשמיע קול תסיסה שלאחריו התמלא ראשו בעלים קטנים וצפופים שהתרבו בין רגע, עד שהיה נראה כאילו פקעת ירוקה של צמר תקועה בראשו. אחר כך פסק העץ מלנוע והקרקע תחתיו פסקה מלזהור והשיבה לעצמה את מראה השלג התמים.

השלושה הביטו במחזה כלא מאמינים.

הם הצליחו.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  3  פעמים

אתגר AI

השתקפות מרהיבה • אתגר 137

לוח מודעות

למעלה