בגדול אפשר לחלק את כל אלא שיש להם קשיים חברתיים/תקשורת לשתי קבוצות.
1. נמנעים - אנשים שמפתחים בדלנות חברתית כתוצאה מקושי חברתי.
2. תלותיים - אנשים שמפתחים התנהלות תלותי או חרדתי בחברה,
לפי הנראה לענ"ד: בדרך- כלל אנשים עם ערך עצמי נמוך ועם אופי של מוחצנות (אדם שעיקר האנרגיה מקבל מהחברה) יפתחו תלותית חברתית, לדוגמא: מחפש כל הזמן אישורים, או שהופך להיות נודניק, או מתנצל על עצם קיומו, והרבה נחיתות.
לעומת אנשים עם אופי של מופנמים - (בנ"א שעיקר האנרגיה מקבלים מבפנים) יפתחו יותר אופי של נמנעים/בדלנים....
י.ס היקר
אני יודע שבתשובה שלי, לא בדיוק התייחסתי לשאלה שלך, רק הרחבתי יותר על המושג "תלותי",
אני רוצה להתייחס שוב לדברים שלך.
לגבי מה שכתבת בהתחלה, והנה הציטוט:
אתה צודק שלפעמים זה יכול להוביל לביטחון עצמי מופרז, ולפעמים זה יכול להוביל לביטחון עצמי נמוך.
זה בהחלט שאדם שלא מבין את המחשבות שלו (לא מבין את עצמו / ואת רגשותיו) יכול לפעמים להגיע למסקנא שהוא יותר חשוב\מוצלח\חכם\יפה ממה שהוא באמת, וגם להיפך. ז"א יש לו קשיים בהכרת הערך העצמי שלו לטוב ולרע.
אבל באופן כללי אדם עם חשיבה נכונה מסוגל להתמודד יותר טוב עם כל הדברים האלה. כי הוא יודע יותר טוב לפרש את עצמו ואת רגשותיו, ובמיוחד יודע לפרש איך הסביבה מסתכל עליו.
מה שכתבתי בהמשך שזה מוביל ל"תלותי". התכוונתי ל - "חרדתי". כי אדם שלא מכיר את עצמו, יותר חרדתי מהחברה, (זה לא בהכרח אבל זה יכול לקרות.)
ויש אנשים שעל פניו נראה שיש להם "ביטחון עצמי" אבל זה לא אמיתי... ובעולם הפנימי שלהם הם מאוד "תלותיים" וחרדתיים ועסוקים במה שאחרים חושבים עליהם..
מה שכתבת בסוף, לא הצלחתי להבין, בבקשה תסביר את עצמך שוב...
תודה לך.
אני לא יודע אם הציבור התכוון שנתחיל לדבר פה פסיכולוגיה. אני מקווה מאוד שכולם אוהבים את זה כמוני.
אולי נפתח לזה אשכול חדש, כי אני מאוד אוהב את זה.
אם זה מפריע למישהו שיכתוב.
אני אנסה להסביר קצת יותר:
אדם תלותי או חרדתי, חייב לחשוב קודם. אדם שלא חושב מפתח השגות שגויות על עצמו, בין לטוב בין לרע. הוא מסיק מסקנות מכל דבר קטן: כשהוא מבין שהוא הצליח הוא מתמלא, וכשהוא מבין שהוא הפסיד הוא מתאכזב. הוא יכול לפרש את עצמו בצורה שגויה לחלוטין. ולכן הוא יכול להגיע גם לחרדה וגם לגאווה באותה מידה. וכן, גם לערך עצמי מופרז או שגוי לחלוטין.
אבל על דבר אחד אני חולק: שמי שהוא מופרע לא חושב. הוא דווקא מאוד חושב. אולי אנחנו עם קשב וריכוז, אבל אנחנו לא דיסלקטים.
אני מתווכח בתוקף יצא לי לראות גם במיר ובעוד כוללים רציניים אלפי אברכים שממלאים סדרים שלמים כפשוטו. בחשק ובשקיעות ובלי להסתכל כל 5 דקות כמה זמן נשאר.
אמנם ייתכן שבאמת לא כולם. אבל עדיין גם היום צר לי אבל לפחות אני גם עם תרופה מנצל את הזמן פחות מהממוצע שם.
ברור שזה כרוך בעמל כי בסוף זו עבודה קשה אבל הם עושים את יום אחרי יום ברציפות מלאה ושוב מדובר באלפים רבים.
א' - ידוע שקש"ר מאוד רגישים לעצמם ולאחרים.
ב' - תבין: קשב וריכוז זה בסך הכל איבוד ריכוז כשמשעמם לנו.
מחשבות חיוביות ושליליות זה דבר מעסיק, כל אחד חושב מתישהו על עצמו, אוהב להיזכר בהצלחות שלו ולעסוק בהן ולהבין את הכשלונות שלו.
אז גם אם לא חושבים על זה חצי שעה, כמה דקות של מחשבה מספיקות למוח שלנו...
הכירו את המקום שבו כישרון פוגש מקצועיות, עם כלים מתקדמים ותרגול מעשי שמכין אתכם לשוק האמיתי. בקורס הצילום של פרוג תלמדו מהטובים ביותר, תשתמשו בסטודיו מאובזר, ותבנו תיק עבודות שיאפשר לכם להוביל בכל תחום שתבחרו בין אם בצילומי חוץ, אירועים, או סטודיו.
עם כל מה שצריך כדי להצליח בשוק ומערכי מלגות גבוהים: צילומי חוץ, אירועים וסטודיו, עם כלי AI לעריכת תמונות, תרגול בסטודיו מאובזר וסיורים מרתקים, ועם סטודיו מקצועי ומאובזר לשימוש חופשי ולתרגול!
אם בכה"ג הליל שבועות בסדר יחסית, למה ב2 בצהריים לוקח עוד אחד ולא הולך חזרה לישון עד צאת החג? זהו. למדת לילה פורה [ודלא כהרב אלישיב...], יש סיפוק וגישמאק, 'היית רוצה' ללמוד עוד גם ביום. אבל אחרי שינה של 3 שעות זה נשמע קצת דרישה לא הגיונית מהמוצר המסכן הזה שנקרא 'גוף'... לא?
הנושא הזה הוא מאוד מורכב-
כשאני חושב על עצמי כילד, ברור שכל הקשיים שדיברת עליהם היו ברקע, אבל מצד שני המאבק ההישרדותי נתן המון כח וגם הצלחות. אם היה לי טיקט של מאובחן אוטומטית זה היה נותן לי הנחה שממילא לא צריך להתיחס גם לחלק הראשון והרציונלי שכתבת ואז חוסר מחויבות לעמל והשקעה.
התנתקות מדרישות העולם מסביב היא חורבן לא קטן.
השאלה היא מה הדרך מצד אחד לתת תמיכה והכלה לילד ומצד שני להעביר לו את הידיעה שיש לו כוחות והוא ורק הוא יכול להביא ואתם למימוש והנחות שיקבל יזקו קודם כל לו בעצמו
לא בטוח שזה מוכרח להיות כך. ואסביר, אבל שוב יצא לי 'מאמר'... אז אני שם בספוילר ומי שרוצה - שיפתח.
חושבני שהתרגלנו קצת למדוד את המטרות האישיות לפי המטרות הסביבתיות. הציבוריות. החברתיות. הקולקטיביות.
[בהקשר הזה, ובכדי שיבינו את כוונתי, מצרף מאמר שכתבתי מתישהו. נמצא כאן בספוילר:]
'הפרעה' מהי 'הפרעה'?
יש מושג הנקרא 'הפרעה'. ננסה להגדיר מהו.
בסיס כל 'הפרעה', הוא למעשה מצב. כלומר, מקרה או אירוע מציאותי כלשהו. אך הרי לא כל מצב הוא הפרעה.. מה מגדיר והופך את המצב להפרעה?
התשובה היא: המטרה.
כלומר, במשפט אחד, הפרעה היא - חסר והפחתת היכולת להשיג את המטרה.
לדוגמה, אם נקח מקרה של הפגנה בכביש המוביל לירושלים, שגורמת לחסימת הכביש. האם המצב הזה מוגדר כ'הפרעה' כלַפַּי? התשובה היא: תלוי. אם המטרה שלי היא להגיע לירושלים, הרי שהמצב הנ"ל מהווה חסר והפחתת היכולת שלי להשיג את המטרה - דהיינו להגיע לירושלים, וממילא המצב מוגדר כלַפַּי בהחלט כהפרעה. אך אם המטרה שלי היא להגיע למקום אחר באזור שונה לחלוטין, הרי שהמצב הנ"ל אינו מהווה חסר והפחתת היכולת שלי להשיג את המטרה, וממילא המצב אינו מוגדר כלַפַּי כ'הפרעה' כלל וכלל.
'הפרעת קשב וריכוז'. הפרעה?
כעת הבה ונתמקד במצב הנקרא בקרב הציבור 'הפרעת קשב וריכוז'. מדובר למעשה במצב מציאותי, שבו יש רמת פעילות מסויימת של המוליכים העצביים באיזורים מסויימים במוח [- רמת פעילות נמוכה יותר מרוב בני האדם], שגורמים לאוסף של תוצאות תפקודיות [-השונות מרוב בני האדם].
האם המצב הנ"ל מהווה 'הפרעה'?
ובכן, תלוי. תלוי מהי המטרה... וכדלהלן.
'פעם לא היה הפרעת קשב וריכוז'. האמנם?
שאלה ידועה היא מהי הסיבה שכיום ישנם יותר אנשים המאובחנים כבעלי 'הפרעת קשב וריכוז', והאם אכן שכיחות התופעה עלתה בעשרות שנים האחרונות, והאם בכלל המציאות הזו היתה קיימת בעבר.
מסתבר, שככל הנראה המציאות לא השתנתה, וככל הנראה גם בעבר המצב הנ"ל היה קיים בהחלט. רק מה שהשתנה בשנים האחרונות הוא, שהמצב נהפך להפרעה.
ומדוע?
כפי שהתבאר, 'מצב' הוא 'הפרעה' - ביחס והשוואה ל'מטרה'. ההבדל בין תקופתנו אנו לתקופות עברו הוא, שבעבר המטרות האישיות הוגדרו בעיקר לפי היכולות האישיות. מה שאין כן כיום, בתקופתנו המטרות האישיות מוגדרות בעיקר לפי התפיסות הציבוריות ההמוניות הרווחות, ולפי המסגרות הקולקטיביות השונות.
ממילא, בעבר שהמטרות האישיות הוגדרו לפי היכולות האישיות, המצב האישי לא היווה סתירה כלל וכלל למטרה, מחמת שהמטרה הוגדרה לפי המצב. וממילא המצב לא היווה 'הפרעה' כלל וכלל, ואדרבה ביחס למטרה האישית - המצב האישי הוא זה שהביא להשגת המטרה.
אך כיום, שהמטרות האישיות נקבעות באופן שרירותי לפי פרמטרים שונים שהצד השווה שבהן הוא ההמוניות והעדריות על חוסר המחשבה המאפיין אותה, יוצא שישנם מצבים שונים שבהחלט מהווים חסר והפחתת היכולת להשגת המטרות האישיות השונות - שנקבעות באופן שרירותי וללא התאמה ליכולות האישיות, וממילא המצבים האלו מוגדרים בהחלט כ'הפרעה'.
וממילא, ה'מצב' הנקרא כיום 'הפרעת קשב וריכוז' הפך ל'הפרעה' אך ורק כאשר החלו בני האדם לקבוע את המטרות באופן שרירותי וקולקטיבי, בחלוקה למסגרות וקווים כלליים. אם רק נשנה את המטרות האישיות כך שיהיו כמו שהם אמורות להיות, שיהיו מוגדרות לפי היכולות האישיות, המצב הנ"ל לא יהווה הפרעה כלל וכלל, ואדרבה יביא למימוש של המטרות המותאמות - שהם יכולות בהחלט להיות מטרות גדולות ומשמעותיות ובעלות השפעה נרחבת על דברים רבים.
אם רק נקבע ונתאים את המטרות האישיות לפי הפרמטרים שאמורים לקבוע אותם ולא לפי הפרמטרים שהתרגלנו שהם הקובעים...
כי האלוקים ברא את האדם ישר. והמה ביקשו חשבונות רבים.
אך יתירה מכך, חסרנו את ההפרדה הדרושה והנחוצה בין המטרה לבין הדרך [ה'אמצעי']. ואסביר;
אם נבחן את הדברים שאנחנו רגילים לעשות במהלך היום, נמצא כי בד"כ הם מורכבים משני חלקים. א. מטרה. ב. דרך. [לדוגמה, אפילו בלימוד 'רגיל' של גמרא יש את החלק של המטרה - 'והגית בו יומם ולילה', ואת החלק של הדרך - הגמרא שלומד בפועל, שהיא האמצעי להשיג את המטרה של לימוד 'תורה'. וביתר ביאור, הרי גם 'משנה ברורה' זה תורה. שניהם הם דרכים להגיע למטרה של 'והגית בו יומם ולילה'. רק שכמובן יש בזה עוד מטרות, וכדלהלן:
רבים מהדברים מורכבים מכמה מטרות. ובד"כ יש מטרות מרכזיות יותר, וסביבם יש מטרות-משנה. אם נמשיך עם דוגמה הקודמת, בחור ישיבה שלומד גמרא, מלבד ה'והגית' שיש בזה, יש בזה גם מטרה שבכך לומד איך לומדים וכו' וכו'. מאותה הסיבה שלא לומדים שולחן ערוך בסדרים... או אדם שלומד 'משנה ברורה', יש בזה גם מטרה של ידיעת ההלכה. וכן על זו הדרך ודו"ק וק"ל.]
ומעתה, ישנם דברים שאמנם בעבר היו ברורים מטרותיהם ['בעבר' אין הכוונה דווקא שהיה ברור לנו עצמנו בעבר, אלא יתכן גם לדורות הקודמים. לדוגמה, בדורות האלו שייסדו את החיידרים, הישיבות וכו'], אך לאחר שהורגלנו שאת המטרה הזו משיגים בדרך הזו, פעמים רבות מיטשטשים הגבולות והדרכים [- ה'אמצעים'] הופכים ל'מטרות'.
שימו לב, אגב, שאמנם אני בוחר כדוגמאות את הדברים ה'גדולים' ['הישיבות'. לדוגמה]. אך אני מתכוון בעיקר לדברים הקטנים שבמהלך היום. בנקודות של הביצוע בפועל. [לדוגמה - עדיין קצת 'גדולה' אבל קחו את הרעיון -, השעות של הסדרים. אני למשל שיניתי והתאמתי קצת את השעות של הסדרים שלי לזמני השפעת הכדור. לא נותן זאת כהמלצה, אלא כדוגמה. קחו דברים יותר דקים וקטנים מזה ונסו לפרק ולזקק אותם ל'אמצעי' ו'מטרה'. כל אחד את הנקודות שהוא מכיר ונפגש בהם].
כעת ניגש לדברים שבמבט שטחי, כבעלי הפרעת קשב וריכוז [לדוגמה] אנו עלולים לחוות קושי - או אי יכולת - להשיג אותם. ונעמיק בדברים האלו, וננסה לחדד, ולמקד, ולזקק,
מה מזה הוא רק 'אמצעי' ומה מזה הוא ה'מטרה'?
מהי באמת המטרה של הדבר הזה?
הקושי שלנו הוא עם המטרה - או שמא רק עם האמצעי - עם הדרך?
האם יתכן שישנם דרכים אחרות - גם אם לא ממש מקובלות - בכדי להגיע-אל ולהשיג את המטרה הזו? [אגב, שימו לב שלפעמים 'לא להיות שונה מכולם' זה גם כן מטרה... אבל בד"כ זו מטרת-משנה, וצריך לשקול רווח והפסד, בעד ונגד, מטרה מרכזית מול מטרת משנה. ותן לחכם ויחכם עוד.]
וכעת אעבור לדבר שעליו למעשה באתי להשיב [ואיני אומר 'קבלו דעתי' אלא מציע זאת בלבד. מצפה לחוות דעתכם...]
כאשר אנחנו מתייחסים לילד [לדוגמה] כמי שמטרות הסביבה הם מטרותיו, או מערבים בין הדרך לבין המטרה, ואמנם ברוך ה' אנו מודעים לכך שיש לו נקודה שעלולה להקשות עליו או לא לאפשר לו להשיג את המטרות האלו [לדוגמה - הפרעת קשב וריכוז], אנו נקלעים לדילמה של איפשור לעומת פשרנות, של הכרת הקושי - או חוסר היכולת - לעומת ויתורים והנחות.
אך, כאשר נבצע את ההפרדה הנצרכת והחשובה ונְּזַקֵק את המטרות לעומת הדרכים ['מה' כנגד 'איך'], את המטרות החשובות והעיקריות לעומת מטרות-משנה וכאלו הפחותות בחשיבותם, או-אז נוכל לבחון דרכים חדשות, אישיות, תואמות, להגיע-אל ולהשיג את המטרות האלו. [ויש הרבה מאד דרכים! רק שאם לא חושבים בכיוון הזה ולא חוקרים את העניין הזה, לא נתקלים בדרכים הללו. אם רק נכיר מעט את המאפיינים ונקודות החוזק - לעומת נקודות החולשה - של בעלי ADHD, ונגדיל ראש, נוכל פתאום לגלות דרכים ממש יצירתיות שבהחלט מסתדרות עם היכולות.]
כאשר תבנית החשיבה - בין שלנו ובין של הילד - תהיה כזו, דהיינו לא 'מה קשה לי ולכן אולי אני לא צריך לעשות' [מה שאכן עלול להביא לפשרנות שאינה במקומה, להקלות ולוויתורים שאינם נצרכים ועוד] אלא תהיה 'מה באמת אני צריך לעשות - מהי המטרה באמת, ואיך הדרך שמיועדת לי בכדי להגיע למטרה הזו' - חושבני שאין את החשש הזה. כאשר קו החשיבה של הילד [גם אם הילד הזה הוא אנחנו...] יהיה עסוק ב'מהי הדרך בשבילי' ולא ב'מה אני לא צריך לעשות', מסתבר שאין זה מוביל לנוחות ולוויתורים נכונים-או-לא.
[נ.ב. קראתי שוב את מה שכתבתי, ועלתה לי מחשבה שאולי יש כאלו שיבינו אותי לא מדוייק ויֵצֵא להם שאני משחק כאן קצת עם דברים עדינים ובא לערער על כל מיני מוסכמויות [בקטע של הישיבות וזה...]. אז אני מבהיר שוב שזה לא מאמר שמיועד לקרוא ולקבל כמִן ימא לטיגנא ישר לבית הבליעה, אלא רק לעורר כיווני מחשבה. אז אולי השתמשתי קצת בדוגמאות מעניינות, אבל זה להמחשה בלבד... ודי בהערה זו, ותן לחכם ויחכם עוד]
[ובענין זה של חשיבה ומציאה של דרכים חדשות ותואמות יכולות, אצרף משהו שכתבתי פעם, בתגובה לאיזה שאלה של מישהו היכנשהו, שאלה בסגנון של משהו כמו 'הבן שלי לא רוצה ללמוד איתי, מה אתם מציעים לעשות. אה, וגם יש לו הפרעת קשב וריכוז'. אולי סתם היה נראה לי, אבל משום מה היה נראה לי שהבנאדם לא באמת יודע ומבין מה זה אומר ש'יש לבן שלו הפרעת קשב וריכוז' ומבחינתו אם לָקַחְתָּ כדור = אז אתה רגיל והכל טוב, אז הוא הצליח לחלץ ממני תגובה די נזעמת... מצרף אותה, בעיקר בשביל החלק האחרון, של הדרכים השונות:]
"כבחור ישיבה עם הפרעת קשב וריכוז, ברצוני להגיב לשאלה שנשאלה כאן.
ראשית אקדים כלל בסיס בהקשר לקשר וריכוז. לעולם אל תחשבו שאתם מבינים / יודעים / מרגישים מה הילדים שלכם עוברים. ואני חוזר שוב, לעולם אל תחשבו שאתם מבינים / יודעים / מרגישים מה הילדים שלכם עוברים.
דבר שני,לעולם אל תאמרו "אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה", או - "אם רק היית רוצה...". אז זהו, שבהחלט יש דבר כזה 'לא יכול', וברמות שאתם לא מבינים בכלל. [והתסכול מבעבע בדמי כשאני כותב מילים אלו, ואם זה יעזור ולו לאחד - והיה זה שכרי.] ולא תמיד הרצון רלוונטי. [ואל תקשקשו עם "אין דבר העומד בפני הרצון", כי באותה מידה גם אפשר לומר את זה לאדם שרח"ל ריסק את כל עצמותיו בתאונת דרכים ושוכב מקובע כולו ומגובס בכל חלקי גופו, "אם רק היית רוצה עכשיו לרקוד בחתונה של אחיך - וודאי שהיית יכול..." כי הרי אין דבר העומד בפני הרצון, ואם רק היית רוצה... ואין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה... והדברים פשוטים לכל בר דעת].
דבר שלישי, הלומד עם הפרעת קשב וריכוז משקיע פי כמה וכמה וכמה משאר בני גילו, ומגיע לתפוקה נמוכה בהרבה מאד. התוצאה היא שהמשוב החיובי שהוא מקבל - אפסי [דבר שאינו הוגן כלל וכלל!!! בהתחשב בכמות ההשקעה שלו לעומת האחרים שהגיעו לתוצאה סבירה באפס השקעה - יחסית]. ואין לו את הסיפוק שבהצלחה, ויש לו תסכול, ואכזבה, ובושה [מהסביבה, מההורים ומהמורים ומהחברים], ועוד שפע רב של רגשות שליליים.
דבר רביעי, גם עם תרופה כלשהי, זה לא מכריח כלל שהילד [או הבחור או האברך..] ישב וילמד. שמעתי פעם משפט בשם הרב שטיינמן, 'ריטלין נותן אפשרות ללמוד. הוא לא נותן חשק ללמוד'. והדברים פשוטים וברורים ובדוקים ומנוסים לכל מי שניסה את זה... [ואגב, לא מדובר בהכרח כלל וכלל על המושג הידוע 'חשק בלימוד' שכולם מכירים. גם מי שמאד מאד אוהב ללמוד תורה, מספיק שקשה לו לעבור ממצב אי פעולה למצב פעולה, בכדי שכבר לא יהיה לו 'חשק' ללמוד. ואכמ"ל.]
ולגבי זה, ישנם כל מיני דרכים שעוזרות. אפשר ליצור גירוי חיצוני שימשוך [כדוגמת מקום מעניין ללמוד בו, אבל לא ברמה שיסיח את הדעת..], או גירוי פנימי שימשוך [ללמוד נושאים מעניינים], אבל בעיקר בעיקר ללמוד בצורה מושכת ומרתקת, להציג הכל בצורה חיה, צבעונית ומגרה. כמו השאלות של הגר"י זילברשטיין. לא כמו שזה כתוב בגמרא... [ואגב, זה לא חייב להיות כל הזמן כך. מספיק להגיע ולזרוק שאלה מרתקת וצבעונית שתעיר ותקפיץ את הלומד, ואחרי שהוא מתחבר לסיפור וחי את השאלה, ואחרי שאומר מה דעתו, לומר "אז הנה זה בדיוק קרה פעם, לפני הרבה שנים, בדיוק בתקופה של רב אשי. אז כמובן שהם הגיעו לרב אשי לשאול מה הדין, והוא אומר כך - " ולצטט את הגמרא לאט, בבהירות, בהטעמה, עם ניגון המילים בצורה תואמת, לדוגמה, - "חוץ מרשות המיוחדת למזיק, (ומסביר רש"י, שאם נכנס שור ניזק, בחצר המזיק, והזיקו שור המזיק, פטור). דאמר ליה: תורך, ברשותי, מאי בעי???" ולהצביע על הלומד במילה 'תורך', ועל עצמך במילה 'ברשותי', תוך הדגשת המילים, ואז "מאי בעי??" ברור. השאלה זועקת. וכן הלאה וכו'...] וישנם עוד דרכים,
וכבר נשתברו קולמוסין רבים על הנושא, ויעויין בהדרכות המקצועיות של המומחים בדבר... ולא באתי אלא לעורר, אל תחשבו שאתם מבינים במה מדובר, וממילא אל תחשבו שאתם יכולים 'להסתדר' עם זה בצורות הרגילות שאתם מכירים [וודאי שגם לא לדון אותו על פי אמות המידה ה'מקובלות'.]
בברכת הצלחה"
ושוב, אני רק מציע את הדברים, אם יש למישהו הערות והארות - אדרבה ואדרבה...
כאשר תבנית החשיבה - בין שלנו ובין של הילד - תהיה כזו, דהיינו לא 'מה קשה לי ולכן אולי אני לא צריך לעשות' [מה שאכן עלול להביא לפשרנות שאינה במקומה, להקלות ולוויתורים שאינם נצרכים ועוד] אלא תהיה 'מה באמת אני צריך לעשות - מהי המטרה באמת, ואיך הדרך שמיועדת לי בכדי להגיע למטרה הזו' - חושבני שאין את החשש הזה. כאשר קו החשיבה של הילד [גם אם הילד הזה הוא אנחנו...] יהיה עסוק ב'מהי הדרך בשבילי' ולא ב'מה אני לא צריך לעשות', מסתבר שאין זה מוביל לנוחות ולוויתורים נכונים-או-לא.
נפלא ביותר.
תכלס' אתה מציע בעצם שכל מי שהוא מזרעו של אברהם אבינו - יש בו את הכח של אברהם העברי -"כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני".
אם יצליח מובטח לו שיהיה מגדולי עולם שיצליחו להרעיש עולם ומלואו בתורתם ועבודתם.
עד שיגיע לדרגה הזו למעשה - רובא דרובא של מעשי בני אנוש כפוף לחברה הסובבת ובמיוחד בילדים שעיקר נקודת הבחירה שלהם היא לאיזו חברה להשתייך.
אז לא זכיתי להבין איך אתה חושב לישם את זה. לחנך את הילד שצריך לעשות מה שחשוב "לו". -ולא לקבל יצור שחושב רק על עצמו. ולא מחוייב לגבולות ולא מקשיב לאף אחד גם לא לך כהורה....
החלוקה שלך בין היום לפעם נכונה בהחלט -אבל אז האפשרויות שעמדו בפני הנער היו האם להיות ה"למדן" של העירה או לעזור לשמערל לרעות את האווזים של הפריץ בשדות המוריקים ובין לבין מידי פעם לרדוף אחר הפרפרים שמתחבאים בשיחים ׁׁׁ(ADD) ובמקרה הגרוע להיות "הרשלה" שקושר זנבות של עיזים או מחורר מלמטה פתח בסל הביצים של המחשושה של העיירה (ADHD) ובכל זאת לחיות באטמוספירה תורנית ולגדול ירא שמים ועובד ה' שבבגרותו כולם נהנים מרעיונותיו המהפכניים והמקוריים שאף אחד לא הצליח לחשוב עליהם...
אבל היום מה יעשה הנער ולא.........
אם בכה"ג הליל שבועות בסדר יחסית, למה ב2 בצהריים לוקח עוד אחד ולא הולך חזרה לישון עד צאת החג? זהו. למדת לילה פורה [ודלא כהרב אלישיב...], יש סיפוק וגישמאק, 'היית רוצה' ללמוד עוד גם ביום. אבל אחרי שינה של 3 שעות זה נשמע קצת דרישה לא הגיונית מהמוצר המסכן הזה שנקרא 'גוף'... לא?
אם המוח ער אז מה הבעיה?
אתה לומד עם המוח או עם הגוף?
בקיצור למה לקחת בצהרים עוד כדור? תמשיך ללמוד (אפשר דברים קלים יותר - וגם עם זה קשה מצויין מה יותר מתאים לשבועות יותר מ"תורה שלמדתי באף"). למחרת בבוקר תחזור למסלול.
דרך אגב נראה לי שגם ה"רגילים" מתקשים בזה הקושי של שינוי וסת תחילת חולי משפיע על כולם. (תסתכל מסביבך ותראה את זה לבד).
בנוגע להרגשת ההתמכרות - זה נראה שהיא לבד סיבה לא לקחת. על פניו זו לא התמכרות כימית רגילה אלא תחושת תלות ופחד מלחזור לימים של פעם. אבל השלמה מושכלת עם המצב בלי להבהל תהיה בריאה מאוד לנפש. השעון ממשיך לזוז באופן עצמאי ופתאום כבר יגיעו שעות הצהריים. (בלי לנסות להיות כל יכול ופשוט לא לעשות כלוםםם מקסימום לקלף תפוחי אדמה או לשטוף כלים בערב חג (בשבועות כו"ע מודו דבעינן נמי לכם) - אין הכנה טובה יותר לקבלת התורה מהבנה שגם הכוחות שלנו הם לא באמת שלנו ולנסות להשתמש בהם בדרך הטובה ביותר.
נראה לי שר' לוי יצחק מברדיטשוב היה עושה מטעמים מהתשוקה והחיפוש שלך למקסם את הלימוד..
אבל האמת שנראה לי שגם אנשים פשוטים כמונו יכולים להתפעל מהמאמץ של כולנו למצוא את הקש"ר שלנו לתורה בכל הכח. אז יתכן וחלק מהדרך היא לדעת לוותר לעצמנו בצורה מושכלת לפעמים.
התגובה הראשונה שהגבתי לנושא המדהים הזה הייתה עזרה למישהו שכתב שהכדורים מסבכים לו את החיים. אני אחזור שוב:
ניסיתי את כל סוגי הכדורים. לא מצאתי אחד שהתאים לי. ניסיתי גם המון טבעי, כלום לא עזר. היחיד שעזר לי היה מיינד פלוס, והוא עדיין עוזר ועושה את זה מדהים!!!
תרופה טבעית, נורמלית לגמרי, מחיר מעט יקר. לבירורים אפשר לפנות ל 0548519055.
ממליץ בחום!!!!!!!!!!!