"אייל?"
"אלישמע, כמה פעמים ביקשתי ממך לדפוק לפני שאתה נכנס לחדר העבודה שלי?" אמר אייל בנועם מבלי להרים את ראשו מהמסך.
אלישמע עיקם את אפו במורת רוח. כמה שאהב את אייל והעריך אותו, היה בליבו לא מעט כעס על אביו החורג.,"אני מצטער" אמר אלישמע בלא צער, "רק רציתי לעדכן אותך לפני שאני עוזב" קולו היה סתמי.
"עוזב. יפה, ספר לי על זה" אייל הסווה את הפתעתו טוב מאוד. הוא הרים את עיניו והביט בעניין באלישמע העומד שמוט כתפיים, תיק עצום ממדים תלוי על כתפו האחת. אלישמע, כפי שצפה אייל, הפך לנער סוער ומרדן, בן- עשרה ממוצע שמשתדל להתנהג לפי כל התרחישים שמובאים בהנחיית הורים לגיל ההתבגרות. בשלב כלשהו הוא החל לקרוא לאייל בשמו, גורם לחוגלת לרדת עליו בלי סוף. אליצפן ושילה התרחקו ממנו, עוד קטנים ותמימים.ועכשיו הוא רוצה לעזוב. אייל סגר את המחשב הנייד בנקישה, והזמין את אלישמע לשבת.
"אוקיי, בחורצ'יק. דבר ראשון, אמרת לאמא? כלל לחיים- עם אמא אף פעם לא מתחילים" קרץ אייל.
"כן" אמר, מבטו מושפל.
"אז לאן אתה עוזב?" שאל אייל בחבריות.
"מכינה קדם צבאית. כבר התקבלתי" מבטו הפך עז, והוא הרים את פניו שהפכו בטוחות בעצמם לעבר אייל.
"אוקיי, מה הלאה?" המשיך אייל, מחשב כמה מהלכים קדימה.
"מז'תומרת? זהו. אני מתכנן להתקבל לקרבי, אולי להמשיך אחר כך קדימה" ניצוץ בער בעיניו של הצעיר.
"מה זה קדימה? שייטת? שב"כ? מוסד?" חייך אייל.
"נראה" נימת קולו הסגירה שבדיוק לזה התכוון.
אייל שתק, מסתכל לתוך עיניו של אלישמע. הם שתקו למשך 10 דקות ארוכות. בסיומן קם אלישמע והכתיף את התיק בתנועה בוטחת.
"טוב, אז, שלום" אמר, הסתובב, והלך.
"להתראות" אמר אייל בחום, צופה אחר הבן שאהב וגידל, חינך וטיפח, הולך.
חודשיים לאח"מ
מכינה קדם צבאית בית ישראל, גילה.
"שבת חופשית, שבת חופשית" זמזם עוז, אחד מארבעת הנערים איתם חלק אלישמע את חדרו בפנימיה, וחברו הטוב.
"אני אצלך השבת?" שאל אלישמע את השאלה הקבועה, מתמתח בעייפות.
"לא חושב, אנחנו נוסעים לסבתא שלי באילת, נשארים שם עד רביעי" אמר עוז, מושך בכתפיו בהתנצלות.
אלישמע התעורר לחיים. "הופה, שיהיה לך בהנאה שם". אוף. עכשיו יצטרך לבקש ממישהו אחר להתארח בשבת. לבית לא חזר מאז עזב לפני חודשיים. זה היה קשה, אבל הוא צריך את הנתק הזה.
הוא התרומם, והעיף בדרכו כוס מים שאחד הבחורים השאיר על השידה, נרטב כולו.
איזה יום גרוע. הוא קם ממיטתו וירד לארוחת הערב עם עוז. . הם התיישבו סביב שולחן רחב, ותוך כמה דקות התמלא השולחן בבני גילם.
"הי, אורי, יש מצב אני אצלך השבת?" פנה ליושב לשמאלו.
"מצטער, בחור, יש לנו כבר 7 חבר'ה, אמא שלי לא תהיה בקטע" התנצל אורי ושקע חזרה בצלחתו.
הוא ניסה אצל עוד שני בחורים, אך גם להם היו תירוצים שונים.
הוא היה כמעט היחיד שלא חוזר לבית בשבתות חופשה. עייף ומצוברח חזר אלישמע לחדרו, וחיש קל נרדם בבגדיו.
בבוקר הוא קם מוקדם, ותכנן, מלא מרץ, למצוא משהו להתארח אצלו עוד לפני משימות הבוקר. בדרך מהתפילה לארוחת הבוקר קראו לו לטלפון הציבורי. הוא ניגש לעמדה הקטנה, תמה. עם אמא הוא מדבר כל יום שלישי. מי יכול להתקשר אליו?
"אלישמע? זו חוגלת. "מה איתך? לא ענית לי לטלפון" קולה היה עליז.
"הי, חוגלת, אני בסדר" ענה, המום. מה יגיד לה, שהכניס אותה ואת אייל לרשימה השחורה?
"יש מצב אתה בא לשבת? עושים שבת כל הדודים אצל סבא וסבתא. איך אתה עם זה?"
"אני, לא נראה לי, חוגלת, אני מתארח אצל חבר" שיקר.
"חבל… טוב, אם אתה בכל זאת משנה את דעתך תגיע אפילו בלי להודיע, אבא מסר שהוא יחכה לך"
אייל אמר שהוא יחכה לו.
הוא ניתק, מהורהר. זה יכול להיות טוב. לא, זה לא, זה מה שחסר לי, להיות עם אייל וכל המשפחה המורחבת לשבת שלמה….
שלם בהחלטתו, הוא ניגש לארוחת הבוקר, שואל כל בחור שנקרה בדרכו אם יוכל לארח אותו. כמה הבטיחו שיצרו איתו קשר אם זה יהיה אפשרי. בשתיים בצהריים הוא כבר היה מיואש. הבחורים האחרונים עזבו את המתחם, והשרת הקשוח דחק בו לצאת כבר. לאחר חצי שעה הוא יצא, אחריו השרת, נועל את הדלת. מה הוא עושה עכשיו.
עלוב ומבויש הוא עמד בצד המדרכה, מנסה לדלות ממוחו משהו אצלו יוכל להתארח.
לפתע צלצל הנייד שלו. הוא קפץ, וענה במהירות לחברו.
"כן, אלישמע? זה נווה שיר. אתה עדיין צריך אירוח לשבת או שכבר לא רלוונטי?"
"בטח, בטח, איפה אתה גר?" הוא קפץ על המציאה בשני ידיים.
"קצרין. קצת רחוק, כדאי שתזדרז לאוטובוס האחרון…"
אלישמע לא הספיק לשמוע את המשך דבריו וקפץ לאוטובוס לתחנה המרכזית. הוא הגיע לתחנה המרכזית, ורץ כל עוד רוחו בו לאוטובוס שהחל לעזוב את התחנה. הוא פספס אותו. מתנשם, הוא רץ לעבר אוטובוס לחיפה, לפחות יתקדם צפונה. הוא הספיק אותו. בדרך קיבל טלפון מאמא. היא שכנעה אותו לבוא, אך הוא התנצל ואמר שלא יבוא. ב4 הגיע לחיפה. לקח טרמפ לצפת. הוא ניסה לעצור עוד טרמפ לקצרין, אך ללא הועיל. השמש החלה נוטה מערבה, ואלישמע נלחץ. השבת התעתדה להכנס ב5:10. השעה הייתה 4:55 כשאלישמע עוד עומד מותש על הכביש הראשי היוצא מצפת, מיואש.
אסיף
אייל התרחק מההמולה של כמה- דקות- לפני- כניסת- שבת בסלון בבית חמיו וחמותו וענה לטלפון.
"אלישמע?!" אמר בקול רך.
"כן, אני תקוע פה ליד צפת. הייתי אמור להיות אצל חבר. יש סיכוי אתה בא לקחת אותי הביתה, אבא?"
"אלישמע, כמה פעמים ביקשתי ממך לדפוק לפני שאתה נכנס לחדר העבודה שלי?" אמר אייל בנועם מבלי להרים את ראשו מהמסך.
אלישמע עיקם את אפו במורת רוח. כמה שאהב את אייל והעריך אותו, היה בליבו לא מעט כעס על אביו החורג.,"אני מצטער" אמר אלישמע בלא צער, "רק רציתי לעדכן אותך לפני שאני עוזב" קולו היה סתמי.
"עוזב. יפה, ספר לי על זה" אייל הסווה את הפתעתו טוב מאוד. הוא הרים את עיניו והביט בעניין באלישמע העומד שמוט כתפיים, תיק עצום ממדים תלוי על כתפו האחת. אלישמע, כפי שצפה אייל, הפך לנער סוער ומרדן, בן- עשרה ממוצע שמשתדל להתנהג לפי כל התרחישים שמובאים בהנחיית הורים לגיל ההתבגרות. בשלב כלשהו הוא החל לקרוא לאייל בשמו, גורם לחוגלת לרדת עליו בלי סוף. אליצפן ושילה התרחקו ממנו, עוד קטנים ותמימים.ועכשיו הוא רוצה לעזוב. אייל סגר את המחשב הנייד בנקישה, והזמין את אלישמע לשבת.
"אוקיי, בחורצ'יק. דבר ראשון, אמרת לאמא? כלל לחיים- עם אמא אף פעם לא מתחילים" קרץ אייל.
"כן" אמר, מבטו מושפל.
"אז לאן אתה עוזב?" שאל אייל בחבריות.
"מכינה קדם צבאית. כבר התקבלתי" מבטו הפך עז, והוא הרים את פניו שהפכו בטוחות בעצמם לעבר אייל.
"אוקיי, מה הלאה?" המשיך אייל, מחשב כמה מהלכים קדימה.
"מז'תומרת? זהו. אני מתכנן להתקבל לקרבי, אולי להמשיך אחר כך קדימה" ניצוץ בער בעיניו של הצעיר.
"מה זה קדימה? שייטת? שב"כ? מוסד?" חייך אייל.
"נראה" נימת קולו הסגירה שבדיוק לזה התכוון.
אייל שתק, מסתכל לתוך עיניו של אלישמע. הם שתקו למשך 10 דקות ארוכות. בסיומן קם אלישמע והכתיף את התיק בתנועה בוטחת.
"טוב, אז, שלום" אמר, הסתובב, והלך.
"להתראות" אמר אייל בחום, צופה אחר הבן שאהב וגידל, חינך וטיפח, הולך.
חודשיים לאח"מ
מכינה קדם צבאית בית ישראל, גילה.
"שבת חופשית, שבת חופשית" זמזם עוז, אחד מארבעת הנערים איתם חלק אלישמע את חדרו בפנימיה, וחברו הטוב.
"אני אצלך השבת?" שאל אלישמע את השאלה הקבועה, מתמתח בעייפות.
"לא חושב, אנחנו נוסעים לסבתא שלי באילת, נשארים שם עד רביעי" אמר עוז, מושך בכתפיו בהתנצלות.
אלישמע התעורר לחיים. "הופה, שיהיה לך בהנאה שם". אוף. עכשיו יצטרך לבקש ממישהו אחר להתארח בשבת. לבית לא חזר מאז עזב לפני חודשיים. זה היה קשה, אבל הוא צריך את הנתק הזה.
הוא התרומם, והעיף בדרכו כוס מים שאחד הבחורים השאיר על השידה, נרטב כולו.
איזה יום גרוע. הוא קם ממיטתו וירד לארוחת הערב עם עוז. . הם התיישבו סביב שולחן רחב, ותוך כמה דקות התמלא השולחן בבני גילם.
"הי, אורי, יש מצב אני אצלך השבת?" פנה ליושב לשמאלו.
"מצטער, בחור, יש לנו כבר 7 חבר'ה, אמא שלי לא תהיה בקטע" התנצל אורי ושקע חזרה בצלחתו.
הוא ניסה אצל עוד שני בחורים, אך גם להם היו תירוצים שונים.
הוא היה כמעט היחיד שלא חוזר לבית בשבתות חופשה. עייף ומצוברח חזר אלישמע לחדרו, וחיש קל נרדם בבגדיו.
בבוקר הוא קם מוקדם, ותכנן, מלא מרץ, למצוא משהו להתארח אצלו עוד לפני משימות הבוקר. בדרך מהתפילה לארוחת הבוקר קראו לו לטלפון הציבורי. הוא ניגש לעמדה הקטנה, תמה. עם אמא הוא מדבר כל יום שלישי. מי יכול להתקשר אליו?
"אלישמע? זו חוגלת. "מה איתך? לא ענית לי לטלפון" קולה היה עליז.
"הי, חוגלת, אני בסדר" ענה, המום. מה יגיד לה, שהכניס אותה ואת אייל לרשימה השחורה?
"יש מצב אתה בא לשבת? עושים שבת כל הדודים אצל סבא וסבתא. איך אתה עם זה?"
"אני, לא נראה לי, חוגלת, אני מתארח אצל חבר" שיקר.
"חבל… טוב, אם אתה בכל זאת משנה את דעתך תגיע אפילו בלי להודיע, אבא מסר שהוא יחכה לך"
אייל אמר שהוא יחכה לו.
הוא ניתק, מהורהר. זה יכול להיות טוב. לא, זה לא, זה מה שחסר לי, להיות עם אייל וכל המשפחה המורחבת לשבת שלמה….
שלם בהחלטתו, הוא ניגש לארוחת הבוקר, שואל כל בחור שנקרה בדרכו אם יוכל לארח אותו. כמה הבטיחו שיצרו איתו קשר אם זה יהיה אפשרי. בשתיים בצהריים הוא כבר היה מיואש. הבחורים האחרונים עזבו את המתחם, והשרת הקשוח דחק בו לצאת כבר. לאחר חצי שעה הוא יצא, אחריו השרת, נועל את הדלת. מה הוא עושה עכשיו.
עלוב ומבויש הוא עמד בצד המדרכה, מנסה לדלות ממוחו משהו אצלו יוכל להתארח.
לפתע צלצל הנייד שלו. הוא קפץ, וענה במהירות לחברו.
"כן, אלישמע? זה נווה שיר. אתה עדיין צריך אירוח לשבת או שכבר לא רלוונטי?"
"בטח, בטח, איפה אתה גר?" הוא קפץ על המציאה בשני ידיים.
"קצרין. קצת רחוק, כדאי שתזדרז לאוטובוס האחרון…"
אלישמע לא הספיק לשמוע את המשך דבריו וקפץ לאוטובוס לתחנה המרכזית. הוא הגיע לתחנה המרכזית, ורץ כל עוד רוחו בו לאוטובוס שהחל לעזוב את התחנה. הוא פספס אותו. מתנשם, הוא רץ לעבר אוטובוס לחיפה, לפחות יתקדם צפונה. הוא הספיק אותו. בדרך קיבל טלפון מאמא. היא שכנעה אותו לבוא, אך הוא התנצל ואמר שלא יבוא. ב4 הגיע לחיפה. לקח טרמפ לצפת. הוא ניסה לעצור עוד טרמפ לקצרין, אך ללא הועיל. השמש החלה נוטה מערבה, ואלישמע נלחץ. השבת התעתדה להכנס ב5:10. השעה הייתה 4:55 כשאלישמע עוד עומד מותש על הכביש הראשי היוצא מצפת, מיואש.
אסיף
אייל התרחק מההמולה של כמה- דקות- לפני- כניסת- שבת בסלון בבית חמיו וחמותו וענה לטלפון.
"אלישמע?!" אמר בקול רך.
"כן, אני תקוע פה ליד צפת. הייתי אמור להיות אצל חבר. יש סיכוי אתה בא לקחת אותי הביתה, אבא?"