סיפור בהמשכים מתחם F

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק י"א
(חלק 1)

טבריה. ביתם של משפחת 'צבי'.

דלת תא המטען של הרכב הייתה מורמת למעלה, ליטל הרימה את המזוודה הכחולה והכבדה והעמיסה אותה לתא המטען, הרכב נטה מעט למטה מהמשקל שהחל להצטבר עליו, והנה עומר שלה פותח את הדלת, לא עד הסוף, הוא משתחל דרך החלק הצר שנפתח וסוגר את הדלת בטריקה חלשה.

בעלה מגיע מאחוריה עם תיק התפילין והטלית, והוא מניח אותו ליד המזוודה, היא מביטה לו בעיניים, העצב שבעיניה ניכר גם בעיניו.

"זה בשביל עומר, תזכרי", הוא אומר לה, ופונה לקחת את שאר המזוודות והחפצים.

"אני יודעת", היא אומרת אך משהו בתוך הנפש שלה מנסה להילחם עד לרגע האחרון, "אתה בטוח שלא כדאי לאשפז אותו ב'פוריה'?".

"ומה בדיוק יצא מזה?", הוא משחזר את השיחה שלהם מאתמול בלילה, "הרופאים ייבדקו אותו, יגידו שהכול בסדר, יגידו שזה יעבור, ואולי יתנו לו משהו נגד דיכאון".

היא הביטה על עומר שלה, יושב לו במושב הרכב ובוהה, מנענע את רגלו הימנית בעצבנות, ניכר שהוא משתעמם. היא לוקחת מזוודה נוספת ומעמיסה לרכב, לאחר מכן היא סוגרת את תא המטען. "תעשו לי טובה ותחזרו מהר", היא מבקשת למרות שהיא יודעת שזה לא תלוי בהם.

"אם ה' ירצה, אני גם לא שמח שהוא הולך להיות שם, זה לא מקום שכל נער מתבגר ישמח לבלות בו, אבל זה המקום שאני חושב שיעזור לו לצאת מזה בהקדם".

"מה בכלל אמרת שיש לו?", היא נשענה על הרכב ושילווה ידיים.

הוא נאנח. "יש לו את הנגיף שסיפרתי לך עליו, אבל אני יוכל לאמת את זה רק במעבדה שלי, הנה, זה עוד משהו ששום רופא בשום מרכז רפואי יוכל להגיד לך".

"למה?".

"אולי כי אף אחד לא יודע על הנגיף הזה כלום, ואני מזכיר לך שאני מפר סוד מדינה בכך ששיתפתי אותך במידע הזה".

"כן, אני הבטחתי לשמור על סודיות", היא נזכרת.

"יופי. אני מתפלל שה' יעזור ואני אגלה שהאבחנה שלי שגויה, ועומר בסך הכול חווה איזשהו משבר, ולא מתמודד עם נגיף מהמתוחכמים ביותר שפותחו", הוא נאנח ומתחיל לצעוד לכיוון תא הנהג.

"יש בכלל תרופה נגד הנגיף הזה?", היא החליטה לשאול בעודה מתקדמת לכיוון הבית.

שתיקה מבשרת רעות הייתה הדבר היחיד שהיא שמעה.

"אין נגד הנגיף הזה תרופה?", הדאגה מתחילה לחלחל בה הרבה יותר מבעבר.

"אין עדיין", הוא אומר לה, "אבל זה לא אומר שלא יהיה בכלל, גם לקורונה פיתחו חיסון", הוא מיהר להרגיע אותה.

"טוב, שה' ישמור עליכם", היא המשיכה לצעוד לעבר הבית, אך אז הסתובב שוב לעברו. "החזרת לעומר את הסמארטפון שלו, הוא נראה ממש משועמם, חבל שהוא יפריע לכם...", בסתר ליבה היא רוצה דרך ליצור עם בנה יחידה קשר יומיומי.

"אמרתי לו שזה ביקור שלי ושלו בלבד, ללא טכנולוגיה, וממילא אין באיזור קליטה או רשת אלחוטית", הוא שמר על פרצוף חתום ומיהר להיכנס לרכב לא לפני שאמר לה, "להתראות".

"כן, שמתי לב", היא אמרה בציניות ונכנסה לביתם שהפך שקט למדי בחודש האחרון.



"אבא, משעמם לי", עומר הרעיד את רגליו בעצבנות, גם מבלי שהוא היה מודיע זאת אביו היה מבחין בכך, "אני יכול לשחק בסמארטפון שלך בינתיים?".

"אני לא הבאתי את המכשיר שלי, ואתה יודע שהוא לצרכי עבודה בלבד", אביו אמר מבלי להפנות אליו מבט, מבטו התרכז ברכב השחור שמלפניו ובתנועה החולפת, ויתכן והוא העדיף שלא להיתקל בעיניו של בנו. "אנחנו בקרוב נגיע לעבודה שלי, שם בטוח יהיה לך מעניין", הוא לא היה בטוח במה שהוא אומר, אבל אין ספק שלשהות שם כמה ימים עדיף על נסיעה ברכב שבה אין חוסר תנועה.

"אבא, אני עדיין מרגיש חולשה", צבי העיף מבט למראה הפנורמית וראה את בנו שוכב על שלושת המושבים האחוריים, החגורה עדיין הייתה מחוברת אך לא הייתה כפי שהרלב"ד מורים לחגור חגורת בטיחות.

"אני יודע, חמוד שלי", הוא ידע בתוך תוכו שאין לו איך להועיל, "כשנגיע לשם תאכל צהריים, יש שם גם מכונת חטיפים, אני אתן לך כסף ותוכל לקנות שם מה שתרצה", הנדיבות שאביו גילה חרף דעותיו הידועות נגד ממתקים עדיין לא גורמת לו לחוש בטוב, והוא נשאר שוכב על הרכב. צבי מצדו השתדל לנסוע כמה שיותר מהר. הוא הרגיש שהוא במרוץ נגד השעון, אף על פי שלא קהל ולא שופטים ניצבו בצדי הדרך, ולגבי מתחרים ופרס למנצח, הוא היה מעדיף לשמוע על מתחרה אחר ולוותר על הפרס, אבל הוא לא שמע על אדם שכזה.

אף אחד לא שמע. אף אחד לא יודע.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק י"א

(חלקים 2 + 3)


מתחם C.

"בוא עומר, עוד כמה רגעים ותוכל לשבת על הכיסא עם המשענת לרגליים שסיפרתי לך עליה", צבי ניסה לשדל את הבן שלו לצעוד את המטרים הבודדים שהפרידו בין המעלית לשער, לבקש ממנו לסחוב את המזוודה הוא אפילו לא ניסה. הוא יודע שהבן שלו לא החליט 'לעשות הצגות' ביום בהיר במטרה להשיג משהו, להיפך, הבן שלו הוא האחרון שינסה להיראות מסכן שרוצה להישאר כל היום בבית. לולא היה פרופסור שחוקר בדיוק את המחלות האלו, הוא כבר היה מעביר סדרת חינוך לבנו ושולח אותו לבית הספר כמו בכל יום, אבל למרות שהוא לא בדק לגמרי, תחושת בטן עמומה אישרה לו שהוא הסיק את המסקנה הנכונה.

"הכניסה אושרה, הדלת פתוחה", אמר הקריין האוטומטי שבקע מהרמקול הקטן שמוקם מתחת לקודן, וצבי מיהר לשלוף את התג שלו לסורק שבדלת הבאה.

"למה צריך כל כך הרבה מחסומים, אם יש כל כך הרבה אבטחה בחניון?", הוא שאל את עצמו גם הפעם, אך המשיך הלאה. הוא המתין לאור הירוק שיאשר את סריקת הפנים שלו, ומצמץ כמה פעמים לאחר ההבזק הלבן שצילם את פניו והשווה אותם עם התמונה שנמצאת כבר במאגר המערכת.

"אני מקווה שהמערכת לא תעשה לי איתך בעיות בכניסה", הוא העיף מבט על עומר, "זה לא אמור להיות, אבל זה קרה בעבר", הוא אמר ופתח בידו השמאלית את ידית הדלת. זהו. הוא היה בפנים.

"צהריים טובים, פרופסור צבי", אחד המדענים בירך אותו לשלום בעודו צועד עם כוס מדיפה ניחוחות קפה חם, "כדאי שתבוא עוד מעט לחדר השליטה הראשי, התחיל להיות שם מעניין...".

"שלום גם לך אופיר, אני בהחלט אבוא ואני אשמח גם אם תגישו לי תקציר ודו"ח חודשי ויומי על מה שקרה כאן בשבועיים האחרונים".

"אני אגיד למזכיר", אופיר לגם לגימה מהקפה.

"אה, ואני אשמח גם לכוס קפה כמו שלך", צבי הוסיף ופתח באמצעות המפתח שלו את דלת הלשכה שלו.

"אני אמסור לו", אופיר קרא מאחוריו לפני שסגר את הדלת, ולאחר שניה וחצי של מחשבה העדיף להשאיר את הווילונות שבחלון שלו מוגפים.

"בוא עומר", הוא ממש דחף את בנו והשכיב אותו על הספה. 'זה מחמיר', הוא בהה בבנו, 'זה לא היה לו קודם', הוא מיהר אל הכיסא המשרדי שלו, התיישב עליו והדליק את המחשב, מתופף קלות באצבעותיו בחוסר סבלנות על השולחן עד ששולחן העבודה יעלה על הצג. הזנת סיסמה. ארבעה מיילים שלא נקראו. זה לא מעניין אותו, הוא מחפש משהו אחר, הוא נכנס לתיקייה החדשה שמרוב לחץ ועבודה הוא עדיין לא הספיק לחנוך לה שם משלה, הוא פתח את מסמך הבודד שהיה בתיקייה, והקליד "שלב שתיים. חולשה מתגברת". הוא לחץ על שמירת המסמך.

הוא הסתובב לאחור, עומר שלו נרדם על הספה, הוא שם את המחשב על מצב 'שינה', וכיבה את האור בחדר.

"יואב", הוא עצר ברגע האחרון, ומנע התנגשות בינו לבין המזכיר שלו וכוס הקפה שהוא אחז בידו הימנית.

"אתה עדיין עם החליפה, בדרך כלל אתה מוריד אותה", יואב התפלא בקול.

רק כעת צבי הבחין שהוא עדיין לבוש בחליפתו האפורה, "כן בדרך כלל אני מוריד אותה". נכון, הוא אמנם הממונה האחראי, אך הוא לא אוהב להתנשא מעל עמיתיו, 'כולנו שותפים לפרוייקט', הוא נהג לומר לצוות המצומצם מהיום הראשון שהם נפגשו, "עדיין לא הספקתי להחליף לחלוק הלבן שלי", הוא התנצל בחיוך, ולקח את כוס הקפה בניד ראש.

"אני אביא לך אותו", יואב הציע, "אלו הדו"חות והמסמכים", הוא הושיט לו את הקלסר החום שאחז בידו השמאלית.

"תודה יואב", צבי הניח את הקלסר תחת בית שחיו, "רק, הערה קטנה", יואב עצר ליד הידית, "הבן שלי ישן שם, תשתדל לא להעיר אותו".

"אני מניח שיש לו אישור להיות כאן, אם אני לא טועה אמרת שהוא בן ארבע עשרה, הוא 'מבין עניין', נכון?".

"חמש עשרה", צבי נד בראשו לשלילה, "הוא חגג לפני שבוע יום הולדת, ותאמין לי ביקור כאן זה לא מתנת יום הולדת שהייתי נותן לו", הוא לגם מהקפה.

"אני מבין, אני מבין".

"טוב אני הולך לחדר שליטה, אופיר אמר לי שיש שם התפתחויות מעניינות".

"כן", עיניו של יואב נדלקו, "כולם כבר הגיעו למתחם B", הוא לא התאפק וסיפר.

"תודה על הספוילר", צבי בלע את הגילוי, "הגענו לשלב משמעותי, אין ספק. בהצלחה יואב".



משרדי חברת "פייזוקס אינטרנשיונל" פארק אווניו, ניו יורק.

המזכירה החצי מנומנמת קיבלה את פניו בפיהוק קולני. בניגוד לדעה הרווחת שרוב האמריקנים הם מנומסים, כאן, במשרד הקטן שלהם היא הרשתה לעצמה לעשות ככל העולה על רוחה. מעטים הם האנשים שנכנסים לכאן, מי שרוצה להתלונן שישלח פקס. למעשה ההיסטוריונים חלוקים מה קדם למה, מכשיר הפקס למכתב התלונה או מכתב התלונה למכשיר הפקס, השאלה נשארה בתיקו, וכולם זנחו את השאלה ועברו ללהיט החדש – הדואר האלקטרוני.

וכן. לחברה גדולה כמו שלהם יש כמה וכמה כתובות מייל, אבל כשכל יום מתקבלים אלפי הודעות מאנשים שונים, קשה להיכנס לכל הודעה בנפרד ולהעניק ללקוח את השירות, במקום זה, למה המציאו את הפקס?

קול כחכוך גרוני מבויים נשמע מעליה, היא הרימה את עיניה ונתקלה באדם צעיר, משקפי שמש על שיערו, ותג מוצמד לדש חולצתו. לא ממש היה לה כוח לנסות לקרוא את הכתוב. הוא גם חסך זאת ממנה.

"שלום, קוראים לי דניאל דיוויס", הוא חייך קלות ושתק. מבטיהם הצטלבו כמה פעמים, ומשנוכח לראות ששמו לא מעלה כל זיכרון או הרמת גבה, הוא מיהר להוסיף, "אני מוזמן לפגישה עם קולטון סטיל", הוא הסיט קמעה את קצה שרוול חליפתו והגניב מבט לשעון שלו, הספרות היו 10:51. הוא מאחר. הוא שונא לאחר. הוא בדרך כלל מאחר.

"אתה יכול להראות לי פריט מזהה או תעודת הזמנה?", המזכירה התעוררה לחיים, והוא שמח על השינוי המרענן, "כן, מיד", הוא נכנס לאפליקציית המסרונים בנייד שלו, ומצא די בקלות את ההודעה המזמינה אותו להגיע לפגישה, "אל תביא איתך כלום", נכתב שם, והוא אכן לא הביא איתו דבר, מה גם שנכתב שם ש"הפגישה תתחיל בדיוק בשעה 10:30", ועכשיו השעה היא עשר חמישים ושלוש. "תתלווה אלי בבקשה", היא הורתה לו, והוא צעד אחריה. היא נכנסה לחדר פנימי, וממנו לעוד חדר פנימי, ולבסוף עצרה והעבירה כרטיס מגנטי בסורק מתכתי שהיה קבוע לדלת, "בהצלחה", הוא נד לה בראשו ונכנס פנימה.

בתוך החדר הוא מצא כמה אנשים המתווכחים בלהט, הוא לא הצליח לקבוע במדויק האם פניהם האדימו מהמאמץ או מהיעדר חלונות בחדר הקטן, הוא ניגש אל כיסא ריק שהיה בקצה השולחן.

"אתה", הוא סובב את ראשו לעבר מקור הקריאה, אדם עם שיער מאפיר לבוש בחליפה כחולה עם מפית לבנה בכיס העליון הצביע לעברו, "כן, אני?", הוא עצר בטרם התיישב, "כן, אתה", האצבע עדיין הייתה מושרת לעברו, "מי אתה? איך נכנסת לכאן?".

נבוך מקבלת הפנים החמימה, הוא מיהר לשלוף את הנייד ולהראות את ההזמנה שקיבל, "קוראים לי דני דיוויס, אני יועץ אסטרטגי".

"אה, זה אתה", ניכר היה שהוקל לאיש הנרגן, "אני מיד אשתף אותך בכל הפרטים, רק לפני כן, בבקשה תניח את הסמרטפון שלך באחד מן הלוקרים בחוץ", הוא החווה בידו לכיוון דלת הכניסה, "או.קי?", דני לא הבין לא האיש שמולו חותר אך הוא ציית להוראה. הוא קצת הופתע בליבו שהוא לא ננזף על האיחור, או שכנראה לאחר שהוא ייכנס הוא יספוג הערה כזו או אחרת.

"אני מתנצל על האיחור, הייתה תאונת דרכים בדרך, והמשטרה חסמה את הכביש", הוא מיהר להקדים תרופה למכה כשנכנס אל החדר, "אני ממש מצטער על כך", הוא נשאר לעמוד אך הניח את מפתח הלוקר על שולחן העץ.

"עזוב את זה, שטויות, מה שהיה היה", האדם הקצת שמנמן שלפניו לבש ארשת שמחה ומקבלת, והושיט לו יד ללחיצה, "נעים מאוד, שמי הוא "קולט סטיל", CEO, מנכ"ל".
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עדכון:
לא פרסמתי המון זמן (10 יום), כי...
הדבר הכי נפוץ אצל כותבים והכי מעצבן...
משבר כתיבה.
והיום החלטתי להיאבק בזה, החצי השני של הפרק הנוכחי נכתב בשניות אלו ממש, ואני מקווה לכתוב יותר בזמן הקרוב.

התפקיד שלכם:
לתת ביקורת, אני לומד ממנה, אני מנסה ושואף להשתפר.
ט.ל.ח. אבל אני עדיין אשמח לתקן אותן.

תודה על התגובות שלכם:
אחד הסיבות שלי לפרסום הסיפור, כאן בפרוג, הייתה הידיעה שיהיו אנשים ש'ילחצו' עלי להמשיך לכתוב - בתקווה להתגבר על מחסום הכתיבה.

זהו לבינתיים. תודה.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כתיבה ממש יפה!
עקבתי כבר הרבה זמן מבחוץ וסוף סוף יש לי אשרות להגיב..
גם העילה מעניינת ושונה..
מחכים לשמוע על אבא של אליהו..

משהו קטן
אמר הקריין האוטומטי שבקע מהרמקול הקטן שמוקם מתחת לקודן
קצת הפריע לי.
אולי אפשר לכתוב
אמר קולו המתכתי של הקריין האוטומטי שבקע מהרמקול הקטן הממוקם מתחת לקודן
 
נערך לאחרונה ב:

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"שלום גם לך אופיר, אני בהחלט אבוא ואני אשמח גם אם תגישו לי תקציר ודו"ח חודשי ויומי על מה שקרה כאן בשבועיים האחרונים".
א. משפט ארוך ומורכב מדי. בד"כ בני אדם מחלקים נאומים כאלה לכמה משפטים קצרים יותר (אותם יש לחלק עם נקודות).
ב. אם גם, לא גם אם.

מחכים לפרק הבא, בהצלחה.
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
קצת הפריע לי.
אולי אפשר לכתוב
אמר קולו המתכתי של הקריין האוטומטי שבקע מהרמקול הקטן הממוקם מתחת לקודן
"הכניסה אושרה, הדלת פתוחה", בקע קול הקריין האוטומטי מהרמקול הקטן שהיה קבוע מתחת לקודן, וצבי מיהר לשלוף את התג שלו לסורק שבדלת הבאה.
א. משפט ארוך ומורכב מדי. בד"כ בני אדם מחלקים נאומים כאלה לכמה משפטים קצרים יותר (אותם יש לחלק עם נקודות).
ב. אם גם, לא גם אם.
"שלום גם לך אופיר, אני בהחלט אבוא", צבי עונה לו מאופק, מנסה להפריד בין ענייני עבודה ומשפחה, "ואני אשמח אם גם תגישו לי תקציר, דו"ח חודשי, ודו"ח יומי, על מה שקרה כאן בשבועיים האחרונים".
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אחות של תמרוז: סיפור יפה מאוד, מענין, סגנון חדש.
נשמע שעושים שם ניסויים בבני אדם, מקווה שיגמר בטוב...
אהבתי את הקטעים של המתחמים, את הדינמיקה והאחדות בין האנשים, איך שהם לא שוקעים בעצמם.
מחכה לקרא עוד, ולפגוש את אבא של אליהו...
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
תודה על התגובות שלכם:
אחד הסיבות שלי לפרסום הסיפור, כאן בפרוג, הייתה הידיעה שיהיו אנשים ש'ילחצו' עלי להמשיך לכתוב - בתקווה להתגבר על מחסום הכתיבה.
מחכים להמשך :)

ואל תגיד שאתה נמצא בחדר חשוך אליו נופלים עוד ועוד אנשים עם מחסום כתיבה ;)
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק י"ב
חלק 1

"נעים מאוד, מר סטיל", הוא לחץ את היד בחיוך מנומס, ולאחר מיהר להתיישב במהירות על הכיסא. הוא התעסק קלות עם צווארון החולצה, וניסה לשחרר מעט את קשר העניבה ההדוק.

"קרא לי קולט, אני מתעקש על כך", הוא הרגיש את ידו של הבוס עדיין מונחת על כתפו.

"בסדר גמור, מר קולט", הוא ענה מעט מופתע.

"לא, תבין, מר...".

"דני", הוא מיהר להזכיר.

"כן, דני", קולט נזכר, "כל הנוכחים שאתה רואה בחדר הזה, לא משנה התפקיד שלהם בחברה או כמה מיליונים יש להם בבנק, כולם כאן משפחה", הוא סימן באצבעותיו, ואחד מהיושבים שלף ממקרר קטן שישיית פחיות בירות צוננת, וקולט בעצמו הוציא פחית אחת והגיש אותה לדני, "ובמשפחה, אין הבדלי מעמדות".

דני הנהן לאות תודה בראשו, אגב מחשבה שעדיין יש במשפחה כמה הבדלים, אב המשפחה הוא ראש המשפחה, וברור שבינו ובין הילדים יש קצת הפרש...

"כמובן שבכל משפחה, יש את ראש המשפחה", קולט ניחש את מחשבותיו, "אך תאר לעצמך שכל הנוכחים כאן הם אחים, ויש בין כולנו אחוות אחים, אם אתה צריך משהו, אל תהסס להרים אלי טלפון, כולנו יותר מנשמח לעזור לך".

דני ניער את ראשו ולגם מהפחית. קצב האירועים המהיר קצת המם אותו, הוא לא ציפה להתחיל כך את העבודה החדשה שלו, מה גם שטכנית הוא עדיין לא התחיל אותה.

"אהמ... תודה רבה, קולט", הוא אמר באיטיות את השם. מהמידע שהוא הספיק לברר במרשתת בטרם החליט לענות להצעת העבודה שקיבל, הוא שם לב לשווי החברה, ולעומדים בראשה. מנגד, הוא לא השלה את עצמו, 'זה שהבוס שלך הוא מיליארדר, לא הופך אותך למיליארדר', אבל יש לו שכר מעולה, וזו רק עבודה חדשה, אז למה לחשוב שלילי?

"אבל", קולט המשיך באותו טון דיבור, בעודו חוזר למקומו בראש השולחן, "אחרי הכל לכולנו יש עבודה לעשות, וכשאנחנו עושים ביזנס, כולנו שקועים בעבודה. אני יכול להיות אח שלך, אך בעבודה אני הבוס שלך".

"מובן לגמרי", דני הנהן ובלע בשקט את רוקו.

"אך כפי שציינתי מקודם, שני הדברים משתלבים ביחד, העבודה כאן משתלמת במיוחד".

דני הנהן בראשו, אחים או לא אחים, הוא כרגע מרגיש קצת כמו אח חורג שהרגע צנח למשפחה, ייקח לו זמן להתרגל, הוא מקווה שדי מהר. המוניטין שלו עומד בראש מאזניים, והוא נוטה מצד לצד. מצד אחד הוא נחל הצלחה בכמה פרויקטים ובכמה משברים שניהל, אך מנגד, בדרך כלל הוא לא החזיק מעמד באותה עבודה למשך פרק זמן של יותר מחצי שנה. והוא בעצמו עדיין לא הבין למה. החיים בניו יורק לא זולים במיוחד, אוכל עולה כסף, שכר דירה עולה כסף, וכל מי שיש לו משרה קבועה צריך להודות לאלוקים כל יום מחדש. כך או כך, דני היה נחוש מתמיד שלא לפשל. הוא ייתן את כל כולו, ואם הדבר מצריך ממנו קצת להקל ראש ולהשתחרר קצת מעולו המכביד של התפקיד החשוב שלו, הוא יעשה את זה ויהיה 'אח' חברותי במשפחה החדשה.

"אז אתה חותם?", הוא חזר לעולם המציאות וראה מולו את מר סטיל, ואת שאר החברים הנכבדים מביטים בו ברצינות ובשתיקה.

"חותם?", הוא שאל מבולבל.

"על הסכם הסודיות", ענה לו אחד מהיושבים.

הוא השפיל את עיניו למטה, וראה ערמת דפים ועט עם לוגו החברה מוטבע עליה, ומקום ריק בצירוף שמו בתחתית הדף.

"תרצו לסכם לי בקצרה מה כתוב כאן?", הוא שאל בחיוך שניסה להסתיר את המבוכה שלו.

"אה, לא הרבה", קולט סימן בידו תנועת ביטול, ואמר משפט שקצת לא תאם למציאות, "זה סך הכל סעיפים בירוקרטים בשביל הפרוטוקול", זה לא ממש אמר לדני הרבה, הוא הביט שוב בדפים הרבים ואחר כך הביט שוב בסטיל. "אני אסכם לך את זה למשפט קצר, אתה יודע לשמור סוד?".

"כן", הוא מיהר לענות.

"יופי. תחתום כאן כדי שיהיה לנו את זה במסמך משפטי, ונוכל לעבור לכסף שתקבל עבור השירותים שלך".

הוא זכר את הימים שהוא התלבט בין לימודי משפטים ליעוץ ואסטרטגיה, אך בין שניהם הוא תמיד ידע את המשמעות של המילה 'כסף'.

"אה, בנוגע לזה, לא שאלתם אותי בזימון שלכם כמה אני גובה לפרויקט", הוא נזכר לפתע.

"אל תדא...", אחד הנוכחים החל לענות, אך סטיל השתיק אותו, "כמה אתה גובה?".

"תשעים אלף דולר לפרויקט", הוא ענה לאחר כמה שניות של מחשבה. הוא לא מומחה בתחום, הוא גם לא מתיימר להיות, אך הוא לא מתעלם מהעובדה שהחברה הזו פנתה אליו ספציפית מיוזמתה, ושזה יכול להיות הצעד הכי משמעותי בחייו. אדם מנוסה יותר ממנו היה מוסיף לחשבון עוד חמישים אלף דולר עד חמש מאות אלף, הוא מחליט להתחיל לאט-לאט.

"אתה לא רציני", סטיל גיחך, דני החל לחשוב עד כמה הוא מוכן לרדת במחיר. "אתה שווה ליותר מזה, אתה יודע מה", סטיל קפץ כאחוז תזזית, "הנה הצעה שאני מוכן לתת לך עכשיו במקום, לא תהיה הזדמנות נוספת", דני שתק ורכן לעברו של סטיל, שאר הנוכחים גם עקבו בעניין אחר המתרחש, "מאה אלף דולר בתור מקדמה, אחר כך יהיו בונוסים נוספים בהמשך".

"כ-כמה אמרת?", דני לא האמין למה ששמע.

"מאה אלף דולר כמקדמה, ואני נותן לך עכשיו ביד, אני עלול עוד חצי דקה לשנות את מחשבתי".

"כדאי לך ללכת על זה", דני הפנה את מבטו לאדם מבוגר שישב קרוב אליו, "סטיל עומד במילה שלו, הוא מעולם לא הפר אותה, זו הזדמנות של פעם בחיים".

דני ממש יכול היה לשמוע את קצב פעימות ליבו הולם באוזניו, את מחוגי השעון שעל הקיר המרוחק ממנו זזים מדי שניה, ואת נשימתו המואצת, ובין כל הרעש שהוא שמע, הוא הצליח לשמוע במעומם את עצמו אומר, "אני אחתום".


מחכים להמשך :)

ואל תגיד שאתה נמצא בחדר חשוך אליו נופלים עוד ועוד אנשים עם מחסום כתיבה ;)
תודה רבה.
היה לי שבוע עמוס (באמת) ולא מצאתי זמן לכתוב. ממש עכשיו סיימתי לכתוב את חצי הפרק הזה, אז זהירות, הוא חם מהמקלדת.

תודה על המשוב והמחמאות. זה גם המקום לומר תודה לכל אלו שמתקנים אותי על טעויות, זה ממש עוזר, ומרחיב לי את הידע.

העלילה עצמה מתקדמת למקומות שלא ממש שיערתי, ואני בעצמי מסוקרן לגבי ההמשך, ומחכה ביחד אתכם לכל פרק נוסף.

תודה.
 

מקליד...

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק י"ב
חלק 1

"נעים מאוד, מר סטיל", הוא לחץ את היד בחיוך מנומס, ולאחר מיהר להתיישב במהירות על הכיסא. הוא התעסק קלות עם צווארון החולצה, וניסה לשחרר מעט את קשר העניבה ההדוק.

"קרא לי קולט, אני מתעקש על כך", הוא הרגיש את ידו של הבוס עדיין מונחת על כתפו.

"בסדר גמור, מר קולט", הוא ענה מעט מופתע.

"לא, תבין, מר...".

"דני", הוא מיהר להזכיר.

"כן, דני", קולט נזכר, "כל הנוכחים שאתה רואה בחדר הזה, לא משנה התפקיד שלהם בחברה או כמה מיליונים יש להם בבנק, כולם כאן משפחה", הוא סימן באצבעותיו, ואחד מהיושבים שלף ממקרר קטן שישיית פחיות בירות צוננת, וקולט בעצמו הוציא פחית אחת והגיש אותה לדני, "ובמשפחה, אין הבדלי מעמדות".

דני הנהן לאות תודה בראשו, אגב מחשבה שעדיין יש במשפחה כמה הבדלים, אב המשפחה הוא ראש המשפחה, וברור שבינו ובין הילדים יש קצת הפרש...

"כמובן שבכל משפחה, יש את ראש המשפחה", קולט ניחש את מחשבותיו, "אך תאר לעצמך שכל הנוכחים כאן הם אחים, ויש בין כולנו אחוות אחים, אם אתה צריך משהו, אל תהסס להרים אלי טלפון, כולנו יותר מנשמח לעזור לך".

דני ניער את ראשו ולגם מהפחית. קצב האירועים המהיר קצת המם אותו, הוא לא ציפה להתחיל כך את העבודה החדשה שלו, מה גם שטכנית הוא עדיין לא התחיל אותה.

"אהמ... תודה רבה, קולט", הוא אמר באיטיות את השם. מהמידע שהוא הספיק לברר במרשתת בטרם החליט לענות להצעת העבודה שקיבל, הוא שם לב לשווי החברה, ולעומדים בראשה. מנגד, הוא לא השלה את עצמו, 'זה שהבוס שלך הוא מיליארדר, לא הופך אותך למיליארדר', אבל יש לו שכר מעולה, וזו רק עבודה חדשה, אז למה לחשוב שלילי?

"אבל", קולט המשיך באותו טון דיבור, בעודו חוזר למקומו בראש השולחן, "אחרי הכל לכולנו יש עבודה לעשות, וכשאנחנו עושים ביזנס, כולנו שקועים בעבודה. אני יכול להיות אח שלך, אך בעבודה אני הבוס שלך".

"מובן לגמרי", דני הנהן ובלע בשקט את רוקו.

"אך כפי שציינתי מקודם, שני הדברים משתלבים ביחד, העבודה כאן משתלמת במיוחד".

דני הנהן בראשו, אחים או לא אחים, הוא כרגע מרגיש קצת כמו אח חורג שהרגע צנח למשפחה, ייקח לו זמן להתרגל, הוא מקווה שדי מהר. המוניטין שלו עומד בראש מאזניים, והוא נוטה מצד לצד. מצד אחד הוא נחל הצלחה בכמה פרויקטים ובכמה משברים שניהל, אך מנגד, בדרך כלל הוא לא החזיק מעמד באותה עבודה למשך פרק זמן של יותר מחצי שנה. והוא בעצמו עדיין לא הבין למה. החיים בניו יורק לא זולים במיוחד, אוכל עולה כסף, שכר דירה עולה כסף, וכל מי שיש לו משרה קבועה צריך להודות לאלוקים כל יום מחדש. כך או כך, דני היה נחוש מתמיד שלא לפשל. הוא ייתן את כל כולו, ואם הדבר מצריך ממנו קצת להקל ראש ולהשתחרר קצת מעולו המכביד של התפקיד החשוב שלו, הוא יעשה את זה ויהיה 'אח' חברותי במשפחה החדשה.

"אז אתה חותם?", הוא חזר לעולם המציאות וראה מולו את מר סטיל, ואת שאר החברים הנכבדים מביטים בו ברצינות ובשתיקה.

"חותם?", הוא שאל מבולבל.

"על הסכם הסודיות", ענה לו אחד מהיושבים.

הוא השפיל את עיניו למטה, וראה ערמת דפים ועט עם לוגו החברה מוטבע עליה, ומקום ריק בצירוף שמו בתחתית הדף.

"תרצו לסכם לי בקצרה מה כתוב כאן?", הוא שאל בחיוך שניסה להסתיר את המבוכה שלו.

"אה, לא הרבה", קולט סימן בידו תנועת ביטול, ואמר משפט שקצת לא תאם למציאות, "זה סך הכל סעיפים בירוקרטים בשביל הפרוטוקול", זה לא ממש אמר לדני הרבה, הוא הביט שוב בדפים הרבים ואחר כך הביט שוב בסטיל. "אני אסכם לך את זה למשפט קצר, אתה יודע לשמור סוד?".

"כן", הוא מיהר לענות.

"יופי. תחתום כאן כדי שיהיה לנו את זה במסמך משפטי, ונוכל לעבור לכסף שתקבל עבור השירותים שלך".

הוא זכר את הימים שהוא התלבט בין לימודי משפטים ליעוץ ואסטרטגיה, אך בין שניהם הוא תמיד ידע את המשמעות של המילה 'כסף'.

"אה, בנוגע לזה, לא שאלתם אותי בזימון שלכם כמה אני גובה לפרויקט", הוא נזכר לפתע.

"אל תדא...", אחד הנוכחים החל לענות, אך סטיל השתיק אותו, "כמה אתה גובה?".

"תשעים אלף דולר לפרויקט", הוא ענה לאחר כמה שניות של מחשבה. הוא לא מומחה בתחום, הוא גם לא מתיימר להיות, אך הוא לא מתעלם מהעובדה שהחברה הזו פנתה אליו ספציפית מיוזמתה, ושזה יכול להיות הצעד הכי משמעותי בחייו. אדם מנוסה יותר ממנו היה מוסיף לחשבון עוד חמישים אלף דולר עד חמש מאות אלף, הוא מחליט להתחיל לאט-לאט.

"אתה לא רציני", סטיל גיחך, דני החל לחשוב עד כמה הוא מוכן לרדת במחיר. "אתה שווה ליותר מזה, אתה יודע מה", סטיל קפץ כאחוז תזזית, "הנה הצעה שאני מוכן לתת לך עכשיו במקום, לא תהיה הזדמנות נוספת", דני שתק ורכן לעברו של סטיל, שאר הנוכחים גם עקבו בעניין אחר המתרחש, "מאה אלף דולר בתור מקדמה, אחר כך יהיו בונוסים נוספים בהמשך".

"כ-כמה אמרת?", דני לא האמין למה ששמע.

"מאה אלף דולר כמקדמה, ואני נותן לך עכשיו ביד, אני עלול עוד חצי דקה לשנות את מחשבתי".

"כדאי לך ללכת על זה", דני הפנה את מבטו לאדם מבוגר שישב קרוב אליו, "סטיל עומד במילה שלו, הוא מעולם לא הפר אותה, זו הזדמנות של פעם בחיים".

דני ממש יכול היה לשמוע את קצב פעימות ליבו הולם באוזניו, את מחוגי השעון שעל הקיר המרוחק ממנו זזים מדי שניה, ואת נשימתו המואצת, ובין כל הרעש שהוא שמע, הוא הצליח לשמוע במעומם את עצמו אומר, "אני אחתום".


תודה רבה.
היה לי שבוע עמוס (באמת) ולא מצאתי זמן לכתוב. ממש עכשיו סיימתי לכתוב את חצי הפרק הזה, אז זהירות, הוא חם מהמקלדת.

תודה על המשוב והמחמאות. זה גם המקום לומר תודה לכל אלו שמתקנים אותי על טעויות, זה ממש עוזר, ומרחיב לי את הידע.

העלילה עצמה מתקדמת למקומות שלא ממש שיערתי, ואני בעצמי מסוקרן לגבי ההמשך, ומחכה ביחד אתכם לכל פרק נוסף.

תודה.
כתיבה מרתקת, פרק שמשאיר טעם של עוד.. מחכה לחלק ב' בהקדם!! ;)
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק נהדר, כיוון מקורי.
"כל הנוכחים שאתה רואה בחדר הזה, לא משנה התפקיד שלהם בחברה או כמה מיליונים יש להם בבנק, כולם כאן משפחה", הוא סימן באצבעותיו, ואחד מהיושבים שלף ממקרר קטן שישיית פחיות בירות צוננת, וקולט בעצמו הוציא פחית אחת והגיש אותה לדני, "ובמשפחה, אין הבדלי מעמדות".
מרקיסיסטי במקצת, לא?
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק נהדר, כיוון מקורי.

מרקיסיסטי במקצת, לא?
רעיון שעלה לי באותו רגע.
קולט חותר למטרה כלשהי, מה שמובן (בלי ספוילרים) הוא שהוא רוצה את הקרבה של דני, ולכן הוא מנסה לייצר איזשהי אווירה 'הכי חופשית ופתוחה' (גם אם הוא סותר את עצמו רגע לאחר מכן, זה לפחות הכוונה שלו).
יש לך רעיון לבטא (/לתקן / לשנות) את זה יותר טוב?
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
רעיון שעלה לי באותו רגע.
קולט חותר למטרה כלשהי, מה שמובן (בלי ספוילרים) הוא שהוא רוצה את הקרבה של דני, ולכן הוא מנסה לייצר איזשהי אווירה 'הכי חופשית ופתוחה' (גם אם הוא סותר את עצמו רגע לאחר מכן, זה לפחות הכוונה שלו).
יש לך רעיון לבטא (/לתקן / לשנות) את זה יותר טוב?
אין לי בעיה עם מרקיסיזם, השאלה היא האם הדמויות ירגישו בנוח עם שיח כזה.
יתכן ששימוש בביטוי "עבודת צוות", או "שותפות למען מטרה אחת" יהיו מתאימים יותר לסיטואציה (ובו זמנית יעדנו את הפער להמשך השיחה).
 

יוסף יצחק פ.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק 12

(חלק 2)


מתחם B.

כעבור כמה שניות הם היו בתוך החדר. דן אחז את ידו של אליהו, הוא הרגיש בליבו מעין תחושת שליחות להגן על הילד מכל צרה שלא תבוא.

החדר לא היה גדול למדי. הקירות נשארו אפרוריים, מנוקדים בנקודות קטנות שהשאירה שכבת הבטון אחריה. שמונה מנורת גדולות האירו את פנים החדר, תאורה לא חסרה. מיטות קומתיים היו פזורות במרווח של שני מטרים בין אחת לשנייה, ושיוו למקום מראה של פנימייה צבאית. הריח שנדף מהמצעים היה ניחוח חדש, כאילו היום הם ניקנו במיוחד עבורם. כל מיטה כללה מזרון כחול, ציפה לבנה, וכרית ושמיכה בצבע אפור תואם. בחלק האחורי של החדר היו כמה שולחנות ומדפי ספרים, רעשים עמומים והברות דיבור נשמעו משם.

"אני מאמין שהקבוצה שלכם תישן בחלק הזה", גלעד הצביע על קבוצת מיטות שנראו חדשות במיוחד. הן הובדלו מהיתר בכך שהמצעים היו מקופלים ובתוך אריזות פלסטיק.

"אני רואה שסדר זה לא הצד החזק של כמה דיירים", דן ניענע בראשו, "אני מקווה שלפחות יש כבוד לניקיון". הוא התיישב על אחת המיטות, אליהו נותר להביט בחלל החדר במבט בוהה.

"ניסינו לטפל בזה", גלעד נאנח, "אנשים מרגישים כאן כמעט כמו בבית, זה סוג של ייאוש מעורב בכבוד עצמי של גברים", הוא חיפש את המילה המתאימה, "לא רצינו להגיע לאלימות, והרוחות במקום הזה התקרבו לשם", הרמז היה ברור.

"איפה אמרת שהחרדים?", הוא שאל והגניב מבט לאליהו.

"בקצה האחורי, מאחורי הווילונות", גלעד השיב והזדקף. דן התרומם ואחז בעדינות בידו של אליהו, מקווה בסתר ליבו שהילד לא יתאכזב במידה ויגלה שאביו לא נמצא כאן. הם החלו לצעוד בשתיקה מתוחה לעברם. הקולות נשמעו יותר חזקים מפסיעה לפסיעה, ולבסוף הם הגיעו.

דן שרברב את ראשו באחד מפתחי הווילון. "שלום", הוא אמר והשתתק ממבוכה.

"ברוך הבא", אחד הנוכחים מיהר ללחוץ את ידו בחמימות, "אתה מוזמן להיכנס, בטח אתה דייר חדש", הוא ניחש נכונה. בפנים התגלה לו שטח לא גדול אך גם לא קטן, הוא התיישב על ספסל מתכת שהיה צמוד לקיר. "מלבד ספר תורה, יש לנו כאן בית מדרש קטן", האדם המזוקן חייך לעברו, ורמז לאחד הנוכחים שיקרב לעברו בקבוק מים שהיה מונח על אחד השולחנות.

"אבא?", נשמע לפתע קולו של אליהו הצעיר. אדם צעיר הסתובב לעברו, והביט בעיניו בשתיקה עמוקה. לקח לאליהו כמה שניות להבין שהאדם שמולו איננו אביו, למרות שהוא לבוש בחליפה שחורה, וחזותו מזכירה במקצת את אביו. דן ליטף את כתפו בעדינות.

"אליהו?", נשמע קול מרוחק מקצה החדר, "זה אתה?". הנוכחים זזו מעט לצד ופינו מקום לדובר שעבר ביניהם, הוא הרים את שולי החליפה שלו ואז עיניו נתקלו בעיניו של אליהו. לרגע השתררה שתיקה עוצמתית בחדר עד שהנוכחים יכלו לשמוע את גלי החשמל מזינים את המנורות, השקט נשבר לאחר כמה שניות כשהאב חיבק את בנו ולחש "אליהו שלי".

דן הביט בשתיקה על המחזה. הוא הרגיש שמחה על האיחוד, אך בד בבד חשש לגבי העתיד. האביר על הסוס הלבן שיושיע אותם לא נראה באופק, ולא נראה שהשובה שלהם להוט לשחרר אותם.

"אבא, מתי הולכים מכאן?", הילד שאל וגן הרגיש דקירה קטנה בבטנו. לפעמים ילדים קטנים הם מעמסה, בפרט במקום רגיש עם אנשים מבוגרים ואתה הוא הילד היחיד. יש סיכוי שיתייחסו אליך יפה, תקבל יחס מועדף, וכמובן יגוננו עליך מכל משמר, אך הבדידות שלך עלולה לשגע אותך, ואם אתה תשתגע, הסביבה שלך תשתגע ביחד אתך. דן העדיף לשמור את מחשבותיו לעצמו, הוא קיווה שהחששות יתבדו.

אליהו חיבק חזק את אביו. גל של חום הציף את האב, ידיו רעדו מעט והוא נאבק להפגין שלווה וביטחון.

"בשעה טובה, ברוך", איחל אחד הנוכחים בחיוך קטן, ברוך ענה לו בניע ראש. התקווה שכנה בכולם, סערת הרגשות הייתה שקטה ומתחת לפני הקרקע, אך עדיין הייתה מורגשת. הם שמחו בשמחתו של ברוך ובנו, אך חיכו בקוצר רוח לשמחתם הפרטית. איכשהו הם התנחמו בעובדה שלפחות הם חיים בידיעה שהמשפחות שלהם מוגנות ולא נאלצות להיות איתם במקום המוזר הזה. כך לפחות הם משערים.

"אני מודה לך ששמרת עליו", ברוך הישיר מבט אל דן. דן הנהן בראשו באיטיות, מביט על אליהו. הוא התרומם, אמר בקול רפה, "נתראה", ויצא מהחדר, גלעד הלך בעקבותיו. הוא נעצר ליד אחת המיטות הפנויות ונשכב עליה. הוא שאף אוויר וכלא אותו בריאותיו, ולאחר כמה שניות שחרר אותו באיטיות.

"תתעודד", גלעד אחז בכתפו בעדינות, "אתם הבשורות הטובות ששמענו מזה זמן רב".

"אתה לא מבין...", דן נענע בראשו לשלילה והמשיך לשאוף אוויר.

"למה?", גבותיו התרוממו, "הילד התאחד עם אבא שלו, אתם הגעתם אל בית זמני מאשר התאי כלא שהיית תקועים עליהם, ואני מניח שאחד מהקבוצה שלכם היה צריך למות כדי שתמשיכו הלאה... בקיצור, מהם הדאגות שלך?".

"העתיד", דן השיב ושתק, "העתיד", הוא אמר פעם נוספת והביט ברצינות על גלעד. "אגיד לך, ואתחיל מההווה, אתה צודק, אכן יום שמח, מברוק", גלעד עקב בשקט אחר הדברים, "מה נראה לך יקרה כאן אחרי יום? אחרי שבוע? בעוד חודש?".

"אני מקווה שתוך חודש לא נהיה כאן", הוא השיב בקול שקט.

"אתה מקווה", דן חזר אחריו והתרומם לתנוחת ישיבה, "אבל מי מבטיח לך את זה?".

"אף אחד".

"נכון", דן חייך במרירות וחזר לשכב, "אף אחד, וזה מה שלא מסתדר לי".

"אבל חייבת להיות התקדמות, מטרה כלשהי", גלעד המשיך לומר, "לא ייתכן שבנו את כל המקום הענק הזה כדי שנחיה כאן כל החיים שלנו?!.

"דבר ראשון, ייתכן שכן, אין לך דרך לדעת", גלעד הביט עליו בחרדה קלה, "דבר שני, אני רוצה מאוד להסכים איתך, אך במצב הנוכחי אני אובד עצות, פשוט אובד עצות", הוא נשף אוויר שנית, "ואני עוד פסיכולוג", הוא החל לצחוק עד שהשתעל והשתתק.

"דן", גלעד הביט עליו, "אני אמנם לא פסיכולוג אך אני חושב שאתה צריך לנוח. עברת הרבה דברים בזמן האחרון, תנוח קצת בשקט מתוך ידיעה ששום דבר חריג לא יקרה בזמן הקרוב, שאתה בחברת אנשים שרוצים לעזור לך ויש להם את אותן מטרה שיש לך כאן, ואחר כך תקום, תשתה קפה, ואז תחשוב בראש צלול מה לעשות בהמשך".

"גלעד, אני חייב לציין שזו עצה טובה", הוא הושיט יד ללחיצה והעניק לו חצי חיבוק. גלעד התרומם וצעד בשקט אל עבר הדלת.

"הנה אתה", הוא נתקל בבן, "אמרו לי שאתה יודע איפה אפשר להחליף חולצות".

"מי אמר לך את זה?".

"אני יודע?", בן משך כתפיו, "מישהו אמר לי, תכל'ס, זה אתה יודע או לא?".

"כן", הוא נאנח בלאות, "אני יודע".

התברר לי שכשאני מתחיל דברים שאפתניים וגדולים, למרות שאני מחובר אליהם ואוהב אותם, קצת קשה לי להתמודד איתם. אמנם ציינתי כאן על 'משבר כתיבה', ואני גם מודה למי שביקש ושאל מתי יוצא עוד פרק, ההודעות לא נעלמו מעיני, אך ההתמודדות עם הכתיבה היא לא תמיד קלה, לי לפחות.
הייתה לי גם תקופה עמוסה של עוד דברים שונים, ולכן אני מקווה שאמשיך לכתוב עוד פרקים (בשבילי ובשבילכם), אך להתחייב על הספק כלשהו אני חושש.

בכל אופן, זהו הפרק לבינתיים. תודה על התמיכה והעידוד.
ותודה מיוחדת לביקורות, תיקון השגיאות והטעויות.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  100  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה