הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
כמה ימים לפני ליל הסדר, אני רוצה לדבר אלייך, נשמה יפה בתוך עולם גדול של....
ולומר לך, שאת אלופה.
את אלופה, ואת גדולה מהחיים, גם כשאת מזדהה עם הרצון של הקטנים, לקום ולשחק תופסת מסביב לשולחן הסדר. סתם, כי פתאום נכנסה בך הרוח הזאת, שגורמת לך להאמין שאת יכולה לטרוף את העולם, ומצד שני, גורמת לך להאמין שאולי הוא יטרוף אותך עוד קודם, בגללה. ואת נשארת לשבת, נכון? אז את אלופה!
את אלופה, גם שכמעט גמרת להגיד את ההגדה לפני כולם, הרבה-הרבה לפני כולם, בגלל אותה רוח שהתפשטה עלייך. את באמת לא אשמה, שהצחיק אותך השקט של הלגימות, הפריע לך לשתות סדיר, גרם לך לצחוק, להצחיק את כל השולחן העננננננננק, ולהשאיר אותך עם, אדרנלין? שגורם לך.. בין היתר, להטיס דברים שאחרים אומרים לאט, את. באמת. לא. אשמה.
את רק – אלופה.
ונכון שהיה רגע, שפתאום הבנת שעקפת את כולם בכמה עמודים מכובדים, אז את עצרת לחכות עד ששאר המסובים יגיעו לעמוד שלך, וזה נמשך יותר משתי דקות מורטות עצבים,
ואת חיכית בלי סבלנות, נכון? אבל עדיין את – אלופה.
הרי הסבלנות שלך.. גם בדור חסר סבלנות שכזה, קצרה משמעותית.... אז כל רגע שאת ממתינה, נחשב ויקר, אצל מי שנתן לך להיות –
פשוט, אלופה.
וגם אם את כן קמה כל שנייה, קופצת על כל רגע של לתת עזרה, וחווה בשבע שעות ארוכות ומשמעותיות, לפחות חמש עשרה ירידות ועליות במצב רוח, דרסטיות ושאינם. את אלופה.
את עדיין איתי, אלופה? אם כן, אני רוצה שתמשיכי להבין, שזה שבהתחלה הגעת לסדר רוטטת מצחוק, כי זה שוב ה.. אדרנלין? הזה, ואת לא הקשבת לכל מיני נאומים, כי בינתיים ישבת ופיטפטת עם עוד אחת, שהיא אלופה כמוך, או שסתם אחת שמעניין לה לדבר עם אלופות, ואמרו שקט בשולחן העננננננננננק, רק לשתיכם, וזה הצחיק אותך, למרות שזה לא אמור להיות כזה, אז את אלופה.
את בכלל לא אשמה, שמרבית קאבי הדיבור מתנקזים אלייך כשאת מתרגשת, ובכלל, שמת לב שאת מתרגשת מהערב הזה? רק זה נותן לך את התואר-
אלופה!!!
אלופה, גם כשרגע לפני שהתיישבת בכיסא שלך, ורצית שזה יהיה מקום שקל לצאת ממנו בלי ששמים לב (וזה לא קרה, כי הנוכחות שלך דרמטית ותמיד-תמיד שמים לב שאת בורחת?! זה חלק מהאליפות, תדעי!), מישהי דאגה לקרוע לך את הגרביון, וזה עיצבן אותך!!!! כי חלק מהאליפות שלך, זה סף תסכול נמוך-נמוך שגורם לך להרגיש את החור כל אלפית רגע, אבל את נרגעת. ואת שתקת. ולא אמרת שהוא נקרע, וגנב לך כמה רגעים של התרגשות, ואת ידעת שמבחינך, באותו הרגע לחזור הביתה באותה מהירות שגורמת לכל מי שסביבך להיפסל בתחרויות ריצה, ובאמת יכולת לחזור הכי מהר, אבל לא עשית את זה!!! כי ידעת שאולי תאחרי, וחוץ מזה.. לעדכן את כולם בזה שאת יוצאת בשביל חור פיצי-פיצי נשמע לך קטנוני ומציק, אז את נשארת, ובסוף את גם שכחת שיש לך חור פיצי-פיצי, כי יש בסדר עוד כמה אלופים, שדואגים שיהיה לך מעניין, ובכלל, היה לך מצחיק מאוד. רק זה הופך אותך–
לאלופה!!!!
ואני לא יודעת אם את עדיין פה, אלופה אחת, אבל בתור אלופה כמוך, כבר נגמרה לי הסבלנות לתאר לך עד כמה את - אלופה,
דווקא כשנראה לך שאת לא, ודווקא כשקשה לך להיות כזאת....
אז פשוט תזכרי, שאת, תמיד, אלופה!
ודווקא בליל הסדר, מי שברא לך את האליפות, ונתן לך להיות כזאת, גאה בך. מאוד-מאוד-מאוד.
כמה ימים לפני ליל הסדר, אני רוצה לדבר אלייך, נשמה יפה בתוך עולם גדול של....
ולומר לך, שאת אלופה.
את אלופה, ואת גדולה מהחיים, גם כשאת מזדהה עם הרצון של הקטנים, לקום ולשחק תופסת מסביב לשולחן הסדר. סתם, כי פתאום נכנסה בך הרוח הזאת, שגורמת לך להאמין שאת יכולה לטרוף את העולם, ומצד שני, גורמת לך להאמין שאולי הוא יטרוף אותך עוד קודם, בגללה. ואת נשארת לשבת, נכון? אז את אלופה!
את אלופה, גם שכמעט גמרת להגיד את ההגדה לפני כולם, הרבה-הרבה לפני כולם, בגלל אותה רוח שהתפשטה עלייך. את באמת לא אשמה, שהצחיק אותך השקט של הלגימות, הפריע לך לשתות סדיר, גרם לך לצחוק, להצחיק את כל השולחן העננננננננק, ולהשאיר אותך עם, אדרנלין? שגורם לך.. בין היתר, להטיס דברים שאחרים אומרים לאט, את. באמת. לא. אשמה.
את רק – אלופה.
ונכון שהיה רגע, שפתאום הבנת שעקפת את כולם בכמה עמודים מכובדים, אז את עצרת לחכות עד ששאר המסובים יגיעו לעמוד שלך, וזה נמשך יותר משתי דקות מורטות עצבים,
ואת חיכית בלי סבלנות, נכון? אבל עדיין את – אלופה.
הרי הסבלנות שלך.. גם בדור חסר סבלנות שכזה, קצרה משמעותית.... אז כל רגע שאת ממתינה, נחשב ויקר, אצל מי שנתן לך להיות –
פשוט, אלופה.
וגם אם את כן קמה כל שנייה, קופצת על כל רגע של לתת עזרה, וחווה בשבע שעות ארוכות ומשמעותיות, לפחות חמש עשרה ירידות ועליות במצב רוח, דרסטיות ושאינם. את אלופה.
את עדיין איתי, אלופה? אם כן, אני רוצה שתמשיכי להבין, שזה שבהתחלה הגעת לסדר רוטטת מצחוק, כי זה שוב ה.. אדרנלין? הזה, ואת לא הקשבת לכל מיני נאומים, כי בינתיים ישבת ופיטפטת עם עוד אחת, שהיא אלופה כמוך, או שסתם אחת שמעניין לה לדבר עם אלופות, ואמרו שקט בשולחן העננננננננננק, רק לשתיכם, וזה הצחיק אותך, למרות שזה לא אמור להיות כזה, אז את אלופה.
את בכלל לא אשמה, שמרבית קאבי הדיבור מתנקזים אלייך כשאת מתרגשת, ובכלל, שמת לב שאת מתרגשת מהערב הזה? רק זה נותן לך את התואר-
אלופה!!!
אלופה, גם כשרגע לפני שהתיישבת בכיסא שלך, ורצית שזה יהיה מקום שקל לצאת ממנו בלי ששמים לב (וזה לא קרה, כי הנוכחות שלך דרמטית ותמיד-תמיד שמים לב שאת בורחת?! זה חלק מהאליפות, תדעי!), מישהי דאגה לקרוע לך את הגרביון, וזה עיצבן אותך!!!! כי חלק מהאליפות שלך, זה סף תסכול נמוך-נמוך שגורם לך להרגיש את החור כל אלפית רגע, אבל את נרגעת. ואת שתקת. ולא אמרת שהוא נקרע, וגנב לך כמה רגעים של התרגשות, ואת ידעת שמבחינך, באותו הרגע לחזור הביתה באותה מהירות שגורמת לכל מי שסביבך להיפסל בתחרויות ריצה, ובאמת יכולת לחזור הכי מהר, אבל לא עשית את זה!!! כי ידעת שאולי תאחרי, וחוץ מזה.. לעדכן את כולם בזה שאת יוצאת בשביל חור פיצי-פיצי נשמע לך קטנוני ומציק, אז את נשארת, ובסוף את גם שכחת שיש לך חור פיצי-פיצי, כי יש בסדר עוד כמה אלופים, שדואגים שיהיה לך מעניין, ובכלל, היה לך מצחיק מאוד. רק זה הופך אותך–
לאלופה!!!!
ואני לא יודעת אם את עדיין פה, אלופה אחת, אבל בתור אלופה כמוך, כבר נגמרה לי הסבלנות לתאר לך עד כמה את - אלופה,
דווקא כשנראה לך שאת לא, ודווקא כשקשה לך להיות כזאת....
אז פשוט תזכרי, שאת, תמיד, אלופה!
ודווקא בליל הסדר, מי שברא לך את האליפות, ונתן לך להיות כזאת, גאה בך. מאוד-מאוד-מאוד.
ממני אלייך, אלופה.
נערך לאחרונה ב:
