הנושאים החמים
הנושאים החמים
את יודעת, זה קצת מוזר שנזכרתי בך ככה פתאום.
הרי כמה שנים עברו מאז? הכי מוזר שאני כבר לא יודעת לשלוף את התשובה הזאת במהירות. מצד שני זה גם הכי הגיוני, החיים האלו ומה שהם עושים לזיכרונות.
מצאתי תמונה שלך לא מזמן, מאירוע משפחתי כנראה. חיוך מאושר על הפנים, ליפסטיק אדמדם ויפה, העגילים האלו שאהבת. מטופחת כזאת ולא מתאמצת כמו שתמיד היית.
נראה לי זאת הייתה ברית של אחד הנכדים, אבל היו מידי הרבה אירועים אז מי כבר זוכר.
איזו סבתא היית, איזו.
כי בואי נשים את זה על השולחן, הרי מצד אחד יכולת להיות קלישאה מהלכת, במהירות כמובן ובדרך לאיזשהו מקום. הרי היית סבתא מרוקאית אמיתית כזאת, בלי זיופים ושטיקים.
אז את הקלישאות קיימת בהידור כמובן, בישלת טוב כמו שעשית את זה בכמויות אדירות. אירחת יותר מידי כמו שלא הפסקת לאהוב את זה. שלחת לנו קוסקוס בשרי וחלבי (!) בכמויות שמילאו מסחרית ממוצעת ועוגיות רעידת אדמה שאפילו העטרות הקטנות שהחזיקו אותן היו טעימות (כן, כן, בתור ילדה בדקתי מה הטעם של הנירות האלו). והכנת תה שיבא ונענע שאין כמוהו.
אבל כמה לא היית קלישאה, כמה היית פשוט את.
זוכרת איך הגענו פעם להתארח, היית במטבח והכנת קוסקוס (שוב פעם קלישאה, אבל מה אני אעשה אם זה בדיוק מה שעשית) וישבתי שם על הקצה של הכיסא בפינה, נדנדתי רגליים והסתכלתי.
התמקדתי בידיים שלך, אלו שכבר היו מקומטות משנים של עבודה ועדיין איכשהו נשארו רכות. שערבבו ומזגו וחזרו וערבבו שוב והעבירו ופוררו. חתיכת עבודה זה קוסקוס.
ודיברתי איתי בשקט, בשלווה כזאת. את האמת, ניסיתי המון זמן להיזכר על מה, לא הצלחתי. אני רק זוכרת שהיה לי טוב שם במטבח שלך, וחמים ומעורפל כזה ונעים. ואהבתי את הדיבורים.
איך ידעת לספר סיפורים. לתת דוגמאות, ללמד, להסביר בסבלנות. עם כל כך הרבה קולות וצבעים, וריח שאי אפשר לשחזר.
זוכרת שלקחת אותי פעם לשיחה בצד? היינו ילדים קטנים ורבנו כמו שצריך. ואמרת בקול הרך שלך: "שימדורה יאנה, אולי את צודקת, אבל מה זה משנה? את הבכורה. בכורים תמיד צריכים להראות לאחים את הדרך, לקחת אחריות, להתנהג בהתאם. מסתכלים עלייך".
ככה היית, מנהיגה.
ואני לא זוכרת מה עניתי, אולי כעסתי טיפה כי רציתי לחזור למריבה הזאת, את יודעת כמה אני אוהבת להתווכח. אבל בתוך הלב פנימה ידעתי שאת צודקת. וזכרתי את זה, שמרתי את זה בפנים. וכמה שאהבתי להיות בכורה, אהבתי את זה הרבה יותר אחרי השיחה הזאת.
יש המון מה לספר על השנים הרחוקות האלו שלך, הצעירות. על הלילות האלו שנשארת הרבה אחרי חצות, על הבקרים האלו שקמת הרבה לפני כולם. על זה שלא ידעת מה זאת בכלל עצלנות.
הרבה סיפורים ומילים ורגעים, אבל כמה שינסו בשבילי הם יישארו תמיד סיפורים. אולי בכלל לא שלי לספר.
אז אני רק אספר לך על מה שאני ראיתי. על מה שאני זוכרת ממך.
את יודעת שהפעם הראשונה בה סיימתי ספר תהילים הייתה איתך?
ליל שבועות קייצי כזה, ומלא אוכל מכל צבע וסוג. כולם הלכו ללמוד או לישון וישבנו ודיברנו, והוצאת פתאום את התהילים המחולק שלך ושאלת אם אני רוצה אולי לומר איתך. תמיד התייחסת אולי כאילו הייתי גדולה מספיק בשביל כל דבר. ואני כמובן הסכמתי. מתי אהבתי לישון?
ואיזה קסום זה היה, רק אני ואת. יושבות ומעבירות את הספרונים המקומטים האלו מצד אחד של המפה הלבנה אל הצד השני. שקט רך מסביב, אור פלורסנטים קורן של חג, והרחש הנעים שבו שרת את מילותיו של דוד המלך.
והשוק. הרי זאת את שלקחת אותי פעם ראשונה אל המקום הצבעוני הזה.
והסברת לי איך קונים, איך מתמקחים, איך בוחרים את הירקות, כי למה שתהיי פרייארית בחיים האלו. בגובה העיניים כמו שאומרים היום. בפשטות. אז מה אם הייתי ילדה קטנה בכלל.
ובדרך פגשנו חברה שלך. והיא עצרה ושאלה משהו, ואת החזרת. והיא ענתה ואת צחקת. והיה לך כזה חיוך ענק על הפנים. ואני רק הסתכלתי על השמים שהיו זוהרים מאד באותו בוקר, ועל העננים הלבנים ששייטו בהם בלי דאגות. ומכיוון שהחיים עוד לא לימדו אותי להעריך רגעים קטנים של אושר, אז רק משכתי לך בחצאית ואמרתי שאני רוצה ללכת לראות עוד כמה דברים בשוק הזה.
כמה אני מתגעגעת לימים האלו, את יודעת?
ואיך אפשר בכלל לתרגם געגועים למילים. התחושה הצובטת הזאת של החמצה. זיכרון היופי ההוא שהלך לבלי שוב, שמש בוקר קורנת ותכלת, וריח משכר של תבלינים.
ואיזו אישה חזקה היית, איזו.
את יודעת, לא מקשקשת יותר מידי. לא אינסטנט וונילי ורועש כמו שיש היום. חוזק פנימי כזה שאני יכולה להרגיש עד היום לפעמים.
פעם נפגעתי, לא זוכרת כבר ממי. אבל זה כנראה היה כואב מספיק בשביל לבכות. ראיתי אותי ושאלת מה קרה, וסיפרתי לך ובכיתי שוב.
וחיבקת אותי, והיה לך את המבט הכי יפה בעיניים כשהסתכלת עלי. ורק לחשת: "כפרה עלייך, אנשים פוגעים. לפעמים בכוונה, לפעמים בלי. אבל אי אפשר לבכות ככה בגלל כל אחד. צריך ללמוד לא לקחת ללב, חביבתי".
ולמדתי, וזכרתי. אני זוכרת עד היום. וכמה חכמת חיים הייתה בתובנה הפשוטה הזאת.
ואת יודעת איך זה. מה שלא מצפים אליו, מה שלא רואים מגיע – יודע תמיד לעקוף אותנו בלי בושה, להכאיב לנו עד כלות ולהשאיר אותנו מאחור בלי נשימה.
מי חשב שזה יגמר ככה?
את הרי היית מסוג האנשים שבריאים תמיד, שיש להם כוחות יותר מהצעירים שסביבם. שאפשר להתבלבל מידי בקלות בגיל האמיתי שלהם. אלו שעוזבים את העולם לא לפני שהגיעו לגיל מאה מוקפים בנינים. מי בכלל חשב אז שלא תהיי בחתונה שלי.
ואז באה המחלה הרדומה ההיא, עשרות שנים הייתה בתוכך ושכחה אותך. וככה בלי כלום נזכרה להרים את הראש פתאום.
וכמה מהר זה היה, השינוי הזה. מאפס למאה, מהג'דאית שהיית לבית חולים, מהיופי ההוא לבית הקברות.
אני זוכרת את הלילה ההוא שהלכת. מוצאי שבת חורפית אחת. ואיך אבא שלי יצא מהר כל כך מהבית כי אמרו שזהו, וטס במהירות שהוא אף פעם לא נסע כדי להגיע בזמן לבלינסון. ואחר כך גם אמא שלי יצאה. והילדים עדיין היו קטנים, אז נשארתי איתם וסידרתי את הבית, וקיפלתי כביסה, ושוב פעם סידרתי ודאגתי למקלחות והלב שלי היה קפוא מאד.
ואז אמרו שנגמר. וכולם בכו. ואחותי שהיא רגישה בכתה ממש, וחיבקתי אותה בכוח כדי לנסות להרגיע כי זה מה שבכורים עושים, לא? אבל הלב שלי המשיך להיות מנותק. והיא אמרה לי שאני לא נורמלית, ולמה אני קרה כזאת.
ושתקתי, כי לא ידעתי באמת למה.
וחיכיתי שאמא שלי תחזור כדי שאוכל לישון, כי הרי מישהו צריך להישאר ער בינתיים. ובבוקר כולם התארגנו ללכת ללוויה, ואפילו צחקנו קצת בדרך. והתווכחנו על שטויות.
ורק אחרי שהשמש זרחה שם בבית ההספדים בפתח תקווה וסנוורה לי את העיניים חזק. ורק אחרי שעבר מספיק זמן כדי שכולם יצליחו להיכנס פנימה. ורק אחרי שהיה לי חם מאד ולמרות זאת נשארתי בחוץ – בכיתי.
ומאז לא הפסקתי להתגעגע אלייך.
הרי כמה שנים עברו מאז? הכי מוזר שאני כבר לא יודעת לשלוף את התשובה הזאת במהירות. מצד שני זה גם הכי הגיוני, החיים האלו ומה שהם עושים לזיכרונות.
מצאתי תמונה שלך לא מזמן, מאירוע משפחתי כנראה. חיוך מאושר על הפנים, ליפסטיק אדמדם ויפה, העגילים האלו שאהבת. מטופחת כזאת ולא מתאמצת כמו שתמיד היית.
נראה לי זאת הייתה ברית של אחד הנכדים, אבל היו מידי הרבה אירועים אז מי כבר זוכר.
איזו סבתא היית, איזו.
כי בואי נשים את זה על השולחן, הרי מצד אחד יכולת להיות קלישאה מהלכת, במהירות כמובן ובדרך לאיזשהו מקום. הרי היית סבתא מרוקאית אמיתית כזאת, בלי זיופים ושטיקים.
אז את הקלישאות קיימת בהידור כמובן, בישלת טוב כמו שעשית את זה בכמויות אדירות. אירחת יותר מידי כמו שלא הפסקת לאהוב את זה. שלחת לנו קוסקוס בשרי וחלבי (!) בכמויות שמילאו מסחרית ממוצעת ועוגיות רעידת אדמה שאפילו העטרות הקטנות שהחזיקו אותן היו טעימות (כן, כן, בתור ילדה בדקתי מה הטעם של הנירות האלו). והכנת תה שיבא ונענע שאין כמוהו.
אבל כמה לא היית קלישאה, כמה היית פשוט את.
זוכרת איך הגענו פעם להתארח, היית במטבח והכנת קוסקוס (שוב פעם קלישאה, אבל מה אני אעשה אם זה בדיוק מה שעשית) וישבתי שם על הקצה של הכיסא בפינה, נדנדתי רגליים והסתכלתי.
התמקדתי בידיים שלך, אלו שכבר היו מקומטות משנים של עבודה ועדיין איכשהו נשארו רכות. שערבבו ומזגו וחזרו וערבבו שוב והעבירו ופוררו. חתיכת עבודה זה קוסקוס.
ודיברתי איתי בשקט, בשלווה כזאת. את האמת, ניסיתי המון זמן להיזכר על מה, לא הצלחתי. אני רק זוכרת שהיה לי טוב שם במטבח שלך, וחמים ומעורפל כזה ונעים. ואהבתי את הדיבורים.
איך ידעת לספר סיפורים. לתת דוגמאות, ללמד, להסביר בסבלנות. עם כל כך הרבה קולות וצבעים, וריח שאי אפשר לשחזר.
זוכרת שלקחת אותי פעם לשיחה בצד? היינו ילדים קטנים ורבנו כמו שצריך. ואמרת בקול הרך שלך: "שימדורה יאנה, אולי את צודקת, אבל מה זה משנה? את הבכורה. בכורים תמיד צריכים להראות לאחים את הדרך, לקחת אחריות, להתנהג בהתאם. מסתכלים עלייך".
ככה היית, מנהיגה.
ואני לא זוכרת מה עניתי, אולי כעסתי טיפה כי רציתי לחזור למריבה הזאת, את יודעת כמה אני אוהבת להתווכח. אבל בתוך הלב פנימה ידעתי שאת צודקת. וזכרתי את זה, שמרתי את זה בפנים. וכמה שאהבתי להיות בכורה, אהבתי את זה הרבה יותר אחרי השיחה הזאת.
יש המון מה לספר על השנים הרחוקות האלו שלך, הצעירות. על הלילות האלו שנשארת הרבה אחרי חצות, על הבקרים האלו שקמת הרבה לפני כולם. על זה שלא ידעת מה זאת בכלל עצלנות.
הרבה סיפורים ומילים ורגעים, אבל כמה שינסו בשבילי הם יישארו תמיד סיפורים. אולי בכלל לא שלי לספר.
אז אני רק אספר לך על מה שאני ראיתי. על מה שאני זוכרת ממך.
את יודעת שהפעם הראשונה בה סיימתי ספר תהילים הייתה איתך?
ליל שבועות קייצי כזה, ומלא אוכל מכל צבע וסוג. כולם הלכו ללמוד או לישון וישבנו ודיברנו, והוצאת פתאום את התהילים המחולק שלך ושאלת אם אני רוצה אולי לומר איתך. תמיד התייחסת אולי כאילו הייתי גדולה מספיק בשביל כל דבר. ואני כמובן הסכמתי. מתי אהבתי לישון?
ואיזה קסום זה היה, רק אני ואת. יושבות ומעבירות את הספרונים המקומטים האלו מצד אחד של המפה הלבנה אל הצד השני. שקט רך מסביב, אור פלורסנטים קורן של חג, והרחש הנעים שבו שרת את מילותיו של דוד המלך.
והשוק. הרי זאת את שלקחת אותי פעם ראשונה אל המקום הצבעוני הזה.
והסברת לי איך קונים, איך מתמקחים, איך בוחרים את הירקות, כי למה שתהיי פרייארית בחיים האלו. בגובה העיניים כמו שאומרים היום. בפשטות. אז מה אם הייתי ילדה קטנה בכלל.
ובדרך פגשנו חברה שלך. והיא עצרה ושאלה משהו, ואת החזרת. והיא ענתה ואת צחקת. והיה לך כזה חיוך ענק על הפנים. ואני רק הסתכלתי על השמים שהיו זוהרים מאד באותו בוקר, ועל העננים הלבנים ששייטו בהם בלי דאגות. ומכיוון שהחיים עוד לא לימדו אותי להעריך רגעים קטנים של אושר, אז רק משכתי לך בחצאית ואמרתי שאני רוצה ללכת לראות עוד כמה דברים בשוק הזה.
כמה אני מתגעגעת לימים האלו, את יודעת?
ואיך אפשר בכלל לתרגם געגועים למילים. התחושה הצובטת הזאת של החמצה. זיכרון היופי ההוא שהלך לבלי שוב, שמש בוקר קורנת ותכלת, וריח משכר של תבלינים.
ואיזו אישה חזקה היית, איזו.
את יודעת, לא מקשקשת יותר מידי. לא אינסטנט וונילי ורועש כמו שיש היום. חוזק פנימי כזה שאני יכולה להרגיש עד היום לפעמים.
פעם נפגעתי, לא זוכרת כבר ממי. אבל זה כנראה היה כואב מספיק בשביל לבכות. ראיתי אותי ושאלת מה קרה, וסיפרתי לך ובכיתי שוב.
וחיבקת אותי, והיה לך את המבט הכי יפה בעיניים כשהסתכלת עלי. ורק לחשת: "כפרה עלייך, אנשים פוגעים. לפעמים בכוונה, לפעמים בלי. אבל אי אפשר לבכות ככה בגלל כל אחד. צריך ללמוד לא לקחת ללב, חביבתי".
ולמדתי, וזכרתי. אני זוכרת עד היום. וכמה חכמת חיים הייתה בתובנה הפשוטה הזאת.
ואת יודעת איך זה. מה שלא מצפים אליו, מה שלא רואים מגיע – יודע תמיד לעקוף אותנו בלי בושה, להכאיב לנו עד כלות ולהשאיר אותנו מאחור בלי נשימה.
מי חשב שזה יגמר ככה?
את הרי היית מסוג האנשים שבריאים תמיד, שיש להם כוחות יותר מהצעירים שסביבם. שאפשר להתבלבל מידי בקלות בגיל האמיתי שלהם. אלו שעוזבים את העולם לא לפני שהגיעו לגיל מאה מוקפים בנינים. מי בכלל חשב אז שלא תהיי בחתונה שלי.
ואז באה המחלה הרדומה ההיא, עשרות שנים הייתה בתוכך ושכחה אותך. וככה בלי כלום נזכרה להרים את הראש פתאום.
וכמה מהר זה היה, השינוי הזה. מאפס למאה, מהג'דאית שהיית לבית חולים, מהיופי ההוא לבית הקברות.
אני זוכרת את הלילה ההוא שהלכת. מוצאי שבת חורפית אחת. ואיך אבא שלי יצא מהר כל כך מהבית כי אמרו שזהו, וטס במהירות שהוא אף פעם לא נסע כדי להגיע בזמן לבלינסון. ואחר כך גם אמא שלי יצאה. והילדים עדיין היו קטנים, אז נשארתי איתם וסידרתי את הבית, וקיפלתי כביסה, ושוב פעם סידרתי ודאגתי למקלחות והלב שלי היה קפוא מאד.
ואז אמרו שנגמר. וכולם בכו. ואחותי שהיא רגישה בכתה ממש, וחיבקתי אותה בכוח כדי לנסות להרגיע כי זה מה שבכורים עושים, לא? אבל הלב שלי המשיך להיות מנותק. והיא אמרה לי שאני לא נורמלית, ולמה אני קרה כזאת.
ושתקתי, כי לא ידעתי באמת למה.
וחיכיתי שאמא שלי תחזור כדי שאוכל לישון, כי הרי מישהו צריך להישאר ער בינתיים. ובבוקר כולם התארגנו ללכת ללוויה, ואפילו צחקנו קצת בדרך. והתווכחנו על שטויות.
ורק אחרי שהשמש זרחה שם בבית ההספדים בפתח תקווה וסנוורה לי את העיניים חזק. ורק אחרי שעבר מספיק זמן כדי שכולם יצליחו להיכנס פנימה. ורק אחרי שהיה לי חם מאד ולמרות זאת נשארתי בחוץ – בכיתי.
ומאז לא הפסקתי להתגעגע אלייך.
נערך לאחרונה ב:
