.
סיפור חמוד בשלשה פרקים, הכולל תפיסה אמונית פחות קונבנציונלית
מתוך נסיון אני יודע שיהיו כאלה שיתקשו לקבל את המסר, ויש שממש יתעצבנו.
אז אם החלטתם לקרוא דאגו להרחיק מסביבתכם כלים שבירים והחזיקו בהשג יד קלונקס וחצי כוס מים.
בנוסף יש לציין שהסיפור מכיל מנה מופרזת של אהבת תורה שעלולה לחלחל מבלי משים אל הקורא,
כך שאם אתה לא בקטע אל תגיד שלא הזהרתי מראש.
קריאה נעימה
.
.
.
אברך בעל זקנקן בלונדיני מסודר ועיניים גדולות ועייפות ישב בתחנת אוטובוס נידחת לבוש חליפה כחולה דהויה, בידו שקית ניילון קטנה שבקבוק מים מציץ ממנה, אותה הוא מנדנד בין ברכיו הלוך ושוב.
לידו מתיישב טיפוס עליז ושמנמן עם פאות מסולסלות ושומניות, עיניים שמחייכות מבעד לעדשות עבות וזקן שחור ומדובלל,
לא שאני יודע לומר מה זה 'מדובלל', אבל תהיה ההגדרה אשר תהיה, זקן זה יענה עליה בוודאות.
בידו החזיק ספר כשאצבע אחת נעוצה בין דפיו. ואת ידו השנייה הניח על הספסל בטפיחה המיועדת למשוך תשומת לב.
השניים היו כנראה חברים טובים מאד כי הם דילגו על השלום ועל המה שלומך והשמנמן אמר ישירות "לא רואים אותך לאחרונה"
הבלונדיני הרים אליו את פניו ונענע בראשו כאומר "נו אתה יכול להביט בי עכשיו כמה שתרצה".
והשמנמן אכן התבונן בו רגע או שניים ואמר "אתה יודע, יש אור על הפנים שלך".
הבלונדיני נשף בגיחוך.
"לא, באמת אני אומר, הפנים שלך ממש מאירות".
"מי שמדבר...." אמר הבלונדי, אהרל'ה השמנמן היה ידוע בפרצופו הזורח תמיד.
"ומה בעצם אתה עושה פה בשממה הזו?" שאל אהרל'ה כשהוא מחווה בתנועה רחבה על השדות הריקים שנפרשו מאחורי התחנה הבודדת, זה היה קצה העיר, שרק אזור תעשיה קטנטן ומוקף גדרות פח מרשרשות הצדיק את האוטובוס שביקר כאן לעתים רחוקות מאד.
משלא נענה נפנף אהרל'ה בספר ואמר "אני למשל באתי לפה לקנות את "ואחריתו ישגא", כאן בדפוס אפשר להשיג את זה בעשרים שקל, תעסוקה חינוכית וגם מרתקת לבין הזמנים".
"מה זה ואחריתו ישגא?" שואל הבלונדיני בפיהוק.
"סיפורי השגחה מדהימים" מתלהב אהרל'ה "אנשים שעשו מצוה וגילו שבסוף לא רק שלא הפסידו ממנה אלא הרוויחו, והרוויחו הרבה! למשל..." אהרל'ה פותח את הספר ומדפדף "אמ... אה הנה תשמע את זה" והוא מספר על מישהו שסעד זקן ערירי ואלמוני שפגש בבית חולים תוך הפסד שעות עבודה יקרות ובסוף הזקן...."
"נפטר והוריש לו מיליון דולר" הפטיר הבלונדיני
"מיליון וחצי! אז אתה מכיר את זה?"
"לא, אבל זה הסגנון המקובל"
"נשמע שהסגנון לא מוצא חן בעינך, נכון נתי?!"
"נכון" אומר נתי בקול משועמם, ואז מתנער "אתה יודע מה, בוא תשמע סיפור השגחה יפה, מכלי ראשון, וגם תבין מה אני עושה כאן, וגם תבין אמ... את ה... את האור שאולי קורן ממני" סיים בענווה.
אהרל'ה סגר את הספר הניחו על ברכיו ונשען לאחור בשילוב ידיים, נתי הביט בשעונו ובלוח האלקטרוני של התחנה הניע בראשו בשביעות רצון, הצטודד אל אהרל'ה כשהוא מקפל רגל אחת תחתיו והתחיל לספר.
"זה היה בזמן חורף קצת אחרי חנוכה, הייתי בדרך לכולל כשחלפתי ליד חנות אופניים שדלתה הייתה מוגפת, דבר שגרם לי להביט בשעון ולגלות שהיום אני מקדים להגיע לסדר ב'.
אינני נמנה על השקדנים הגדולים, וגם לא על השקדנים הקטנים, למעשה אינני נמנה בכלל על שום דבר, אני אורח שמקיים ביקורי נימוסין בבית המדרש, שותה קפה, מתעדכן בחדשות האחרונות, יושב קצת ליד הגמרא, מתמלא שעמום, מנסה להפיג אותו עם שכניי לספסל, וכשהם מצליחים להדוף את ניסיונותיי אני הולך שוב לקפה, ולסיגריה, ולקריאה חוזרת של המודעות, ועוד קפה כי מישהו הביא רוגלך.
בקיצור אני לא נמנה על הבטלנים הקטנים, וגם לא על הבטלנים הגדולים, אינני נמנה עליהם בכלל, אני פשוט הנשיא שלהם, הסמל, הדוגמא, והמופת.
אהרל'ה מדבלל במבוכה את זקנו המדובלל בלאו הכי "די נתי, אתה מגזים".
"נכון" מחייך נתי "אבל ככה מקובל לעשות בסיפורים טובים. מה, בספר הזה לא מגזימים?!" - והוא מצביע בסנטרו על "ואחריתו ישגא" שעמד להתגלש מברכיו של אהרל'ה - "מיליון דולר הוא קיבל שם?"
"מיליון וחצי" מזדקף אהרל'ה ומושך את הספר במעלה רגליו לאזור בטוח.
"טוב, בקיצר" ממשיך נתי כשהוא מציץ שוב על שלט זמן ההגעה של האוטובוס "הסדר מתחיל רשמית ב... אמ... לא זוכר בדיוק, אבל זה בטוח לפני ארבע - השעה שבה נפתחת חנות האופניים, מה שגרם לי להסתכל בשעון ולגלות להפתעתי שעכשיו שלוש ועשרים. דבר שלא קרה לי מעולם.
באותו רגע חלף לידי אחד ממתמידי הכולל פוסע בצעד נמרץ ומביט נכחו והרגשה מוזרה חלפה בי, גל של טהרה שטף אותי לפתע וכשהגעתי לבית המדרש הכמעט ריק, החלטתי לנסות לראות איך זה להיות מתמיד וגמרתי בדעתי שפעם אחת אני חייב לטעום את החוויה הזו וללמוד סדר שלם מתחילתו ועד סופו, בלי לפטפט ובלי לחלום ובלי להסתובב. והרעיון הזה ככל שהפכתי בו בדעתי הוא נראה מאתגר ומפתה מרגע לרגע.
השעה הייתה שלוש עשרים וחמש, והחלטתי לשתות קפה אחד ואז להתיישב ליד הסטנדר ולא לקום עד שבע, מיהרתי לשתות את הקפה שורף את הלשון מרוב פזיזות, ואז התיישבתי ליד הגמרא. אני לא אדבר עם אף אחד על שום דבר, יותר מזה, אני לא אסתכל מחוץ לגמרא הגדולה עד סוף הסדר.
הצצתי פעם אחרונה בשעון, שלוש שלושים וחמש, כיוונתי את הצלצול לשבע, נשמתי עמוקות ותקעתי את מבטי בגמרא הגדולה, נודר לא להוציא את המבט ממסגרת הספר למען שום סיבה בעולם, חוץ מפיקוח נפש ממש, עד שבע אפס אפס.
דפדפתי לתחילת פרק והתחלתי בהתלהבות לקרוא את המשנה, הרגעים הראשונים היו נחמדים ואז נתקעתי במשהו לא לגמרי מובן, רש"י לא עזר, ומחשבתי החלה לנדוד.
אבל לעיניים היה אסור לזוז מחוץ למסגרת של הדף הגדול, והתחלתי להרגיש עקצוצים בעורף, ריחפתי על פני גושי האותיות הצפופות ונעשה לי קצת חנוק, הייתי בבית כלא.
ואז אמרתי לעצמי - שמע, ממילא אתה כבר פה וממילא אין לך משהו אחר לעשות אז בוא באמת ננסה להתעסק עם הדבר היחיד שיש לנו כאן, עם הסוגיא.
הרי בעצם זה משהו שאמור להיות מעניין, שאלות, תשובות, הוכחות, סתירות, קיטלוגים, פלפולים, סדרות מידע. תחשוב שאתה כלוא בצינוק ופתאום אתה מגלה מתחת למזרון חוברת "שעשועי חשיבה" הרי תתנפל עליה כמוצא שלל רב.
נשמתי נשימה עמוקה והחלפתי את מצב התודעה שלי מ"משועמם מסכן" ל"אינטלקטואל חוקר".
חזרתי אל השורה הלא מובנת, היא באמת הייתה לא מובנת, אבל עכשיו הייתי צריך להגדיר מה בדיוק לא מובן, איפה החלק הבעייתי, זה לקח זמן אך המוח שאותגר עשה את העבודה הלוגית היטב. ופתאום העניין הפך מ"שורת מילים מעורפלת ומעצבנת" ל"משפט רציונלי שבאחד מפינותיו יש באג קטן".
ברגע שזה קרה, כבר עלו בי במהירות הבזק כמה כיווני חשיבה לתירוץ, ולי נותר רק לברור מתוכם את הסביר יותר, ולבדוק אם זה משתלב עם המשפטים האחרים של המשנה או ש....
בקיצור זה נהיה כיף.
התחלתי לדבר לעצמי בקול, מקשה, מחלק, מסדר, מסכם. הופך דפים קדימה ואחורה, מעיין באותיות הקטנטנות של המפרשים בסוף הכרך, ומגלה למרבה המבוכה שאני מחייך לעצמי חיוך רחב ושהאצבעות שלי מלאות בשערות שנתלשו מהזקן תוך מאמצי הפיענוח.
היו לי כמה ניסיונות באמצע.
חבר שגחן לעברי ושאל "תגיד, כמה אחיך לוקח על שבע מקומות לחצי יום?" ואני מבלי להוציא את העיניים מהספר מרים אצבע ומסובב אותה בגלגל רחב לסמן "אחר כך אחר כך", אבל הבנאדם ממשיך "הוא משכיר גם לנהגים חדשים?" ואני שוב מסובב את האצבע, קצת יותר מהר הפעם.
"רק תגיד אם הוא משכיר גם לחדשים", אני מגדיל מאד את קוטר הסיבוב ומוסיף עוד שלוש אצבעות למעגל.
"נו נתי, באמת..."
אני מתחיל לקרוא את האוקימתא השלישית של רבי זירא בקול ובהטעמה, והוא עוזב.
אני מת לראות את הבעת פניו אבל מצליח להתאפק מלהרים ראש.
היו עוד כמה פיתויים פה ושם, שיותר ויותר נהיה קל להתגבר עליהם ככל שצללתי אל תענוגי החכמה שלפניי.
אבל אל הדבר הבא ממש לא התכוננתי.
"חלוקת המלגות במשרד של הכולל מחמש וחצי עד שש", ככה זה הולך בכולל שלנו שהחלוקה באה בזמן בלתי ידוע ובלי הודעה מוקדמת.
ברור שאילו ידעתי על כך מראש הייתי אומר בקבלה שלי - חוץ מהמלגות, אבל אמרתי רק חוץ מפקוח נפש, וזה לא פקוח נפש, וקבלה היא קבלה, אחרת מה מבדיל אותנו מבעלי חיים שאוטומטית מזנקים על כל עונג ונמלטים מכל סבל, אנחנו מסוגלים לשקול, לאחר, להקדים, לווסת, ולעת הצורך גם להתעלם.
והחלטתי להתעלם.
לקחתי נשימה עמוקה וניתרתי מתוך המאבק הפנימי שהתחולל בי בקפיצת ראש מרהיבה היישר לתוך האוקימתא הרביעית של רב פפא, ותוך כמה רגעים כבר הייתי כולי עמוק מתחת למים.
הדבלולים בזקנו של אהרל'ה סובלים מהתעללות מתמשכת בזמן שעיניו מרוכזות בנתי שעצר להפוגה קצרה. רעש של קרקוש מתכות הולך וקרב אליהם, הם רואים פועל בעל קרחת מבהיקה גורר עגלת מתכת אימתנית עמוסה ארגזים שפתאום עוצר, חושב, טופח בידו על קרחתו, מסתובב ומתחיל לחזור על עקבותיו ואז מסתובב שוב אל העגלה, על פניו ניכרת מצוקה, מבטו נתקל בשני האברכים שבתחנה "צדיקים, אתם יכולים לשים עין על הסחורה, חצי דקה ואני חוזר".
"בשמחה" אומר אהרל'ה, ונתי מתבונן במסך זמני ההגעה ואומר "חצי דקה?"
"שתי דקות לא יותר, שאלוקים יברך אתכם" קורא הקירח וממהר לאזור התעשיה.
"שתי דקות זה חמש דקות לפחות" לוחש אהרל'ה.
"זה בסדר יש לנו שמונה דקות עד לאוטובוס, אני רק רוצה להספיק לגמור את הסיפור שלי"
"אנחנו לא בסוף שלו?!"
"בהתחלה ממש, אבל אם תפסיק להפריע שמונה דקות יספיקו"
"שבע" אומר אהרל'ה "נו תמשיך..."
"בקיצור, בשעה שבע בדיוק סגרתי את הגמרא וקמתי להתמתח ולעסות את העורף הנוקשה. למדתי רצוף שלוש שעות ועשרים וחמש דקות! הסיפוק היה אדיר והאושר בהתאם.
דרך בני אדם היא שכשהם מאושרים הם מרגישים דחף לשתף בו אחרים, וככל שהם מאושרים יותר כך הדחף גובר.
לכן ליד המתלים של הכובעים והחליפות ספרתי לאברך שנקלע לצידי שלמדתי עכשיו סדר שלם רצוף בלי לקום.
"אתה יודע שהייתה חלוקה?" הוא שואל ואני מספר לו על ההקרבה שלי.
"אז לך עכשיו, הראש כולל עוד במשרד"
"לא. קרבן זה קרבן, וגם לא נעים לי ממנו"
"שטויות, לך מהר, אתה לא יכול להיות גיבור על חשבון הפרנסה שלך, אחרים תלויים בך"
ירדתי למשרד ודפקתי בדלת בלי חשק, היחסים ביני לראש הכולל אינם סיפור אהבה, בטלנים אינם הטיפוסים המועדפים על ראשי כוללים. קול מבפנים קרא לי להיכנס.
"אוהו רב נתנאל, אני מעריך את זה שהגעת במיוחד מהבית בשביל הצ'ק"
"אני מגיע מהכולל"
"אה, אז הגעת לסדר רק אחרי שש?"
"הייתי כל הסדר בבית מדרש"
"אז למה לא ירדת למשרד עם כולם?"
עשיתי תנועה חסרת משמעות עם היד, ולא עניתי.
מה יכולתי לומר, שאני כזה מתמיד שלא קם מהספר?! הוא היה פורץ בצחוק כזה שהייתי נרטב כולי.
"תראה זה לא יכול להמשך כך, אין לי כוח למשחקים האלה" הוא הוציא את הצ'ק שלי מהמגירה והחזיק אותו מתוח בשתי ידיו "זה לא רק מה שקרה היום, אתה בקושי מגיע לסדרים וכשאתה כבר כן מגיע זה אפילו יותר גרוע... די, הסבלנות שלי נגמרה"
והוא קרע את הצ'ק והשליך לפח שלידו.
ומיד אחרי רגע היה נראה על פניו שהוא מתחרט על המחווה התיאטרלית הנוראית הזו, והוא מחפש דרך מהירה לקפוץ מהעץ המורעל עליו טיפס. הוא ביסודו אדם מאד טוב, אבל הכולל זה הבייבי שלו, וגם האמא הכי עדינה תחשוף שיניים כשנוגעים לה בילד.
"תעשה מאמץ החודש הזה ותקפיד על הסדרים, ואני אתן לך בפעם הבאה מלגה כפולה"
"יודע מה? אתן לך מלגה פי שלוש, פיצוי!"
"כלומר עידוד" תיקן, פיצוי זה הודאה בטעותו.
עמדתי שם בלי לדעת מה לומר, ובסוף נענעתי בראשי ויצאתי מהמשרד כשלראש כולל נפלט מהפה "תודה רבה" - הדבר הטיפשי ביותר שהיה ניתן לומר באותו רגע.
הדו קרב הסתיים
אין ניצולים.
.
המשך - בעזרת השם - יבוא.
סיפור חמוד בשלשה פרקים, הכולל תפיסה אמונית פחות קונבנציונלית
מתוך נסיון אני יודע שיהיו כאלה שיתקשו לקבל את המסר, ויש שממש יתעצבנו.
אז אם החלטתם לקרוא דאגו להרחיק מסביבתכם כלים שבירים והחזיקו בהשג יד קלונקס וחצי כוס מים.
בנוסף יש לציין שהסיפור מכיל מנה מופרזת של אהבת תורה שעלולה לחלחל מבלי משים אל הקורא,
כך שאם אתה לא בקטע אל תגיד שלא הזהרתי מראש.
קריאה נעימה
.
.
פרק ראשון
.
אברך בעל זקנקן בלונדיני מסודר ועיניים גדולות ועייפות ישב בתחנת אוטובוס נידחת לבוש חליפה כחולה דהויה, בידו שקית ניילון קטנה שבקבוק מים מציץ ממנה, אותה הוא מנדנד בין ברכיו הלוך ושוב.
לידו מתיישב טיפוס עליז ושמנמן עם פאות מסולסלות ושומניות, עיניים שמחייכות מבעד לעדשות עבות וזקן שחור ומדובלל,
לא שאני יודע לומר מה זה 'מדובלל', אבל תהיה ההגדרה אשר תהיה, זקן זה יענה עליה בוודאות.
בידו החזיק ספר כשאצבע אחת נעוצה בין דפיו. ואת ידו השנייה הניח על הספסל בטפיחה המיועדת למשוך תשומת לב.
השניים היו כנראה חברים טובים מאד כי הם דילגו על השלום ועל המה שלומך והשמנמן אמר ישירות "לא רואים אותך לאחרונה"
הבלונדיני הרים אליו את פניו ונענע בראשו כאומר "נו אתה יכול להביט בי עכשיו כמה שתרצה".
והשמנמן אכן התבונן בו רגע או שניים ואמר "אתה יודע, יש אור על הפנים שלך".
הבלונדיני נשף בגיחוך.
"לא, באמת אני אומר, הפנים שלך ממש מאירות".
"מי שמדבר...." אמר הבלונדי, אהרל'ה השמנמן היה ידוע בפרצופו הזורח תמיד.
"ומה בעצם אתה עושה פה בשממה הזו?" שאל אהרל'ה כשהוא מחווה בתנועה רחבה על השדות הריקים שנפרשו מאחורי התחנה הבודדת, זה היה קצה העיר, שרק אזור תעשיה קטנטן ומוקף גדרות פח מרשרשות הצדיק את האוטובוס שביקר כאן לעתים רחוקות מאד.
משלא נענה נפנף אהרל'ה בספר ואמר "אני למשל באתי לפה לקנות את "ואחריתו ישגא", כאן בדפוס אפשר להשיג את זה בעשרים שקל, תעסוקה חינוכית וגם מרתקת לבין הזמנים".
"מה זה ואחריתו ישגא?" שואל הבלונדיני בפיהוק.
"סיפורי השגחה מדהימים" מתלהב אהרל'ה "אנשים שעשו מצוה וגילו שבסוף לא רק שלא הפסידו ממנה אלא הרוויחו, והרוויחו הרבה! למשל..." אהרל'ה פותח את הספר ומדפדף "אמ... אה הנה תשמע את זה" והוא מספר על מישהו שסעד זקן ערירי ואלמוני שפגש בבית חולים תוך הפסד שעות עבודה יקרות ובסוף הזקן...."
"נפטר והוריש לו מיליון דולר" הפטיר הבלונדיני
"מיליון וחצי! אז אתה מכיר את זה?"
"לא, אבל זה הסגנון המקובל"
"נשמע שהסגנון לא מוצא חן בעינך, נכון נתי?!"
"נכון" אומר נתי בקול משועמם, ואז מתנער "אתה יודע מה, בוא תשמע סיפור השגחה יפה, מכלי ראשון, וגם תבין מה אני עושה כאן, וגם תבין אמ... את ה... את האור שאולי קורן ממני" סיים בענווה.
אהרל'ה סגר את הספר הניחו על ברכיו ונשען לאחור בשילוב ידיים, נתי הביט בשעונו ובלוח האלקטרוני של התחנה הניע בראשו בשביעות רצון, הצטודד אל אהרל'ה כשהוא מקפל רגל אחת תחתיו והתחיל לספר.
"זה היה בזמן חורף קצת אחרי חנוכה, הייתי בדרך לכולל כשחלפתי ליד חנות אופניים שדלתה הייתה מוגפת, דבר שגרם לי להביט בשעון ולגלות שהיום אני מקדים להגיע לסדר ב'.
אינני נמנה על השקדנים הגדולים, וגם לא על השקדנים הקטנים, למעשה אינני נמנה בכלל על שום דבר, אני אורח שמקיים ביקורי נימוסין בבית המדרש, שותה קפה, מתעדכן בחדשות האחרונות, יושב קצת ליד הגמרא, מתמלא שעמום, מנסה להפיג אותו עם שכניי לספסל, וכשהם מצליחים להדוף את ניסיונותיי אני הולך שוב לקפה, ולסיגריה, ולקריאה חוזרת של המודעות, ועוד קפה כי מישהו הביא רוגלך.
בקיצור אני לא נמנה על הבטלנים הקטנים, וגם לא על הבטלנים הגדולים, אינני נמנה עליהם בכלל, אני פשוט הנשיא שלהם, הסמל, הדוגמא, והמופת.
אהרל'ה מדבלל במבוכה את זקנו המדובלל בלאו הכי "די נתי, אתה מגזים".
"נכון" מחייך נתי "אבל ככה מקובל לעשות בסיפורים טובים. מה, בספר הזה לא מגזימים?!" - והוא מצביע בסנטרו על "ואחריתו ישגא" שעמד להתגלש מברכיו של אהרל'ה - "מיליון דולר הוא קיבל שם?"
"מיליון וחצי" מזדקף אהרל'ה ומושך את הספר במעלה רגליו לאזור בטוח.
"טוב, בקיצר" ממשיך נתי כשהוא מציץ שוב על שלט זמן ההגעה של האוטובוס "הסדר מתחיל רשמית ב... אמ... לא זוכר בדיוק, אבל זה בטוח לפני ארבע - השעה שבה נפתחת חנות האופניים, מה שגרם לי להסתכל בשעון ולגלות להפתעתי שעכשיו שלוש ועשרים. דבר שלא קרה לי מעולם.
באותו רגע חלף לידי אחד ממתמידי הכולל פוסע בצעד נמרץ ומביט נכחו והרגשה מוזרה חלפה בי, גל של טהרה שטף אותי לפתע וכשהגעתי לבית המדרש הכמעט ריק, החלטתי לנסות לראות איך זה להיות מתמיד וגמרתי בדעתי שפעם אחת אני חייב לטעום את החוויה הזו וללמוד סדר שלם מתחילתו ועד סופו, בלי לפטפט ובלי לחלום ובלי להסתובב. והרעיון הזה ככל שהפכתי בו בדעתי הוא נראה מאתגר ומפתה מרגע לרגע.
השעה הייתה שלוש עשרים וחמש, והחלטתי לשתות קפה אחד ואז להתיישב ליד הסטנדר ולא לקום עד שבע, מיהרתי לשתות את הקפה שורף את הלשון מרוב פזיזות, ואז התיישבתי ליד הגמרא. אני לא אדבר עם אף אחד על שום דבר, יותר מזה, אני לא אסתכל מחוץ לגמרא הגדולה עד סוף הסדר.
הצצתי פעם אחרונה בשעון, שלוש שלושים וחמש, כיוונתי את הצלצול לשבע, נשמתי עמוקות ותקעתי את מבטי בגמרא הגדולה, נודר לא להוציא את המבט ממסגרת הספר למען שום סיבה בעולם, חוץ מפיקוח נפש ממש, עד שבע אפס אפס.
דפדפתי לתחילת פרק והתחלתי בהתלהבות לקרוא את המשנה, הרגעים הראשונים היו נחמדים ואז נתקעתי במשהו לא לגמרי מובן, רש"י לא עזר, ומחשבתי החלה לנדוד.
אבל לעיניים היה אסור לזוז מחוץ למסגרת של הדף הגדול, והתחלתי להרגיש עקצוצים בעורף, ריחפתי על פני גושי האותיות הצפופות ונעשה לי קצת חנוק, הייתי בבית כלא.
ואז אמרתי לעצמי - שמע, ממילא אתה כבר פה וממילא אין לך משהו אחר לעשות אז בוא באמת ננסה להתעסק עם הדבר היחיד שיש לנו כאן, עם הסוגיא.
הרי בעצם זה משהו שאמור להיות מעניין, שאלות, תשובות, הוכחות, סתירות, קיטלוגים, פלפולים, סדרות מידע. תחשוב שאתה כלוא בצינוק ופתאום אתה מגלה מתחת למזרון חוברת "שעשועי חשיבה" הרי תתנפל עליה כמוצא שלל רב.
נשמתי נשימה עמוקה והחלפתי את מצב התודעה שלי מ"משועמם מסכן" ל"אינטלקטואל חוקר".
חזרתי אל השורה הלא מובנת, היא באמת הייתה לא מובנת, אבל עכשיו הייתי צריך להגדיר מה בדיוק לא מובן, איפה החלק הבעייתי, זה לקח זמן אך המוח שאותגר עשה את העבודה הלוגית היטב. ופתאום העניין הפך מ"שורת מילים מעורפלת ומעצבנת" ל"משפט רציונלי שבאחד מפינותיו יש באג קטן".
ברגע שזה קרה, כבר עלו בי במהירות הבזק כמה כיווני חשיבה לתירוץ, ולי נותר רק לברור מתוכם את הסביר יותר, ולבדוק אם זה משתלב עם המשפטים האחרים של המשנה או ש....
בקיצור זה נהיה כיף.
התחלתי לדבר לעצמי בקול, מקשה, מחלק, מסדר, מסכם. הופך דפים קדימה ואחורה, מעיין באותיות הקטנטנות של המפרשים בסוף הכרך, ומגלה למרבה המבוכה שאני מחייך לעצמי חיוך רחב ושהאצבעות שלי מלאות בשערות שנתלשו מהזקן תוך מאמצי הפיענוח.
היו לי כמה ניסיונות באמצע.
חבר שגחן לעברי ושאל "תגיד, כמה אחיך לוקח על שבע מקומות לחצי יום?" ואני מבלי להוציא את העיניים מהספר מרים אצבע ומסובב אותה בגלגל רחב לסמן "אחר כך אחר כך", אבל הבנאדם ממשיך "הוא משכיר גם לנהגים חדשים?" ואני שוב מסובב את האצבע, קצת יותר מהר הפעם.
"רק תגיד אם הוא משכיר גם לחדשים", אני מגדיל מאד את קוטר הסיבוב ומוסיף עוד שלוש אצבעות למעגל.
"נו נתי, באמת..."
אני מתחיל לקרוא את האוקימתא השלישית של רבי זירא בקול ובהטעמה, והוא עוזב.
אני מת לראות את הבעת פניו אבל מצליח להתאפק מלהרים ראש.
היו עוד כמה פיתויים פה ושם, שיותר ויותר נהיה קל להתגבר עליהם ככל שצללתי אל תענוגי החכמה שלפניי.
אבל אל הדבר הבא ממש לא התכוננתי.
"חלוקת המלגות במשרד של הכולל מחמש וחצי עד שש", ככה זה הולך בכולל שלנו שהחלוקה באה בזמן בלתי ידוע ובלי הודעה מוקדמת.
ברור שאילו ידעתי על כך מראש הייתי אומר בקבלה שלי - חוץ מהמלגות, אבל אמרתי רק חוץ מפקוח נפש, וזה לא פקוח נפש, וקבלה היא קבלה, אחרת מה מבדיל אותנו מבעלי חיים שאוטומטית מזנקים על כל עונג ונמלטים מכל סבל, אנחנו מסוגלים לשקול, לאחר, להקדים, לווסת, ולעת הצורך גם להתעלם.
והחלטתי להתעלם.
לקחתי נשימה עמוקה וניתרתי מתוך המאבק הפנימי שהתחולל בי בקפיצת ראש מרהיבה היישר לתוך האוקימתא הרביעית של רב פפא, ותוך כמה רגעים כבר הייתי כולי עמוק מתחת למים.
הדבלולים בזקנו של אהרל'ה סובלים מהתעללות מתמשכת בזמן שעיניו מרוכזות בנתי שעצר להפוגה קצרה. רעש של קרקוש מתכות הולך וקרב אליהם, הם רואים פועל בעל קרחת מבהיקה גורר עגלת מתכת אימתנית עמוסה ארגזים שפתאום עוצר, חושב, טופח בידו על קרחתו, מסתובב ומתחיל לחזור על עקבותיו ואז מסתובב שוב אל העגלה, על פניו ניכרת מצוקה, מבטו נתקל בשני האברכים שבתחנה "צדיקים, אתם יכולים לשים עין על הסחורה, חצי דקה ואני חוזר".
"בשמחה" אומר אהרל'ה, ונתי מתבונן במסך זמני ההגעה ואומר "חצי דקה?"
"שתי דקות לא יותר, שאלוקים יברך אתכם" קורא הקירח וממהר לאזור התעשיה.
"שתי דקות זה חמש דקות לפחות" לוחש אהרל'ה.
"זה בסדר יש לנו שמונה דקות עד לאוטובוס, אני רק רוצה להספיק לגמור את הסיפור שלי"
"אנחנו לא בסוף שלו?!"
"בהתחלה ממש, אבל אם תפסיק להפריע שמונה דקות יספיקו"
"שבע" אומר אהרל'ה "נו תמשיך..."
"בקיצור, בשעה שבע בדיוק סגרתי את הגמרא וקמתי להתמתח ולעסות את העורף הנוקשה. למדתי רצוף שלוש שעות ועשרים וחמש דקות! הסיפוק היה אדיר והאושר בהתאם.
דרך בני אדם היא שכשהם מאושרים הם מרגישים דחף לשתף בו אחרים, וככל שהם מאושרים יותר כך הדחף גובר.
לכן ליד המתלים של הכובעים והחליפות ספרתי לאברך שנקלע לצידי שלמדתי עכשיו סדר שלם רצוף בלי לקום.
"אתה יודע שהייתה חלוקה?" הוא שואל ואני מספר לו על ההקרבה שלי.
"אז לך עכשיו, הראש כולל עוד במשרד"
"לא. קרבן זה קרבן, וגם לא נעים לי ממנו"
"שטויות, לך מהר, אתה לא יכול להיות גיבור על חשבון הפרנסה שלך, אחרים תלויים בך"
ירדתי למשרד ודפקתי בדלת בלי חשק, היחסים ביני לראש הכולל אינם סיפור אהבה, בטלנים אינם הטיפוסים המועדפים על ראשי כוללים. קול מבפנים קרא לי להיכנס.
"אוהו רב נתנאל, אני מעריך את זה שהגעת במיוחד מהבית בשביל הצ'ק"
"אני מגיע מהכולל"
"אה, אז הגעת לסדר רק אחרי שש?"
"הייתי כל הסדר בבית מדרש"
"אז למה לא ירדת למשרד עם כולם?"
עשיתי תנועה חסרת משמעות עם היד, ולא עניתי.
מה יכולתי לומר, שאני כזה מתמיד שלא קם מהספר?! הוא היה פורץ בצחוק כזה שהייתי נרטב כולי.
"תראה זה לא יכול להמשך כך, אין לי כוח למשחקים האלה" הוא הוציא את הצ'ק שלי מהמגירה והחזיק אותו מתוח בשתי ידיו "זה לא רק מה שקרה היום, אתה בקושי מגיע לסדרים וכשאתה כבר כן מגיע זה אפילו יותר גרוע... די, הסבלנות שלי נגמרה"
והוא קרע את הצ'ק והשליך לפח שלידו.
ומיד אחרי רגע היה נראה על פניו שהוא מתחרט על המחווה התיאטרלית הנוראית הזו, והוא מחפש דרך מהירה לקפוץ מהעץ המורעל עליו טיפס. הוא ביסודו אדם מאד טוב, אבל הכולל זה הבייבי שלו, וגם האמא הכי עדינה תחשוף שיניים כשנוגעים לה בילד.
"תעשה מאמץ החודש הזה ותקפיד על הסדרים, ואני אתן לך בפעם הבאה מלגה כפולה"
"יודע מה? אתן לך מלגה פי שלוש, פיצוי!"
"כלומר עידוד" תיקן, פיצוי זה הודאה בטעותו.
עמדתי שם בלי לדעת מה לומר, ובסוף נענעתי בראשי ויצאתי מהמשרד כשלראש כולל נפלט מהפה "תודה רבה" - הדבר הטיפשי ביותר שהיה ניתן לומר באותו רגע.
הדו קרב הסתיים
אין ניצולים.
.
המשך - בעזרת השם - יבוא.