אחרי תקופה ארוכה שלא פרסמתי, שמחה לפרסם את הפרק הנוכחי ולקיים את הבטחתי. אשמח לשמוע מכם.
בשיעורי הבית היהודי לא החמצתי אף מילה. מילאתי את המחברות בשורות קטנות וצפופות. המורות דיברו בעיניים בורקות על בית של תורה ואני כתבתי. הן דיברו על הזכות להיות אשת אברך- ואני כתבתי. הן סיפרו על רחל, אשת רבי עקיבא. על "שלי ושלכם שלה הוא" ואני כתבתי וכתבתי.
לא הבנתי איך אפשר להיאחז בדף גמרא מרחוק. להאמין שהוא קרוב. להרגיש את המתיקות שלו. לא הצלחתי להפנים איך תורה תביא את הקמח. ולמה לא יוכלו שניהם להתגורר יחדיו.
המרצות והרבניות ציירו קווי מתאר של אישה כשרה שיושבת בביתה. אור נשפך מפניה: אושר שלא ניתן לתמצת למילים. ואני ראיתי אישה עייפה. עייפה מהבית שסחבה על גבה: גדול, כבד ודורש.
"לא מתאים לי למחוק את עצמי", אמרתי לנתנאל אחרי עוד יום עיון ארוך שהוציא ממני ים סימני שאלה.
"למה למחוק?", תמיהה נשבה בין מילותיו. "להקים בית של תורה זה נקרא למחוק את עצמך?!"
"כן. בדיוק ככה. לא מתאים לי להידחס ביחידה עלובה בבני ברק. לגדל שם ילדים. לבד"
"לא מתאים לי לצאת כל בוקר לעבודה. לפרנס משפחה גדולה. לבד".
"לא מתאים לי להחזיק בית שישאב ממני את תמצית הכוחות. והכל לבד- לבד- לבד".
"הראייה שלך לגמרי מעוותת", הוא קטע אותי. "אם ככה את רואה את הדברים, עדיף שתתחתני עם איזה הייטקיסט שיעבוד מצאת החמה ועד בין הערביים. אני בטוח שהוא יגיע לבית לעיתים קרובות יותר..."
"אוף! עכשיו גם אתה מדבר כמו כולם", נסערת ניתקתי את השיחה ולחצתי לחיצה ארוכה על המקש הימני שלא תאפשר לאיש לדעת על קיומי בשעות הקרובות.
הכאיבו לי המילים של נתנאל. שיקפו כל צומת בחיי. כל חשש שתרגמתי למילים, הומר באיום על עתידי. סימני שאלה שהפרחתי לחלל, הפכו לחיצים. חזרו אלי. פגעו בי.
מאז לא דיברתי עם איש על תחושותיי הבוערות כיביתי אותם בעצמי בדרכים אחרות. פעם נתנאל אמר לי שאם אש נתפסת בבגד, צריך מיד להתגלגל על הארץ. ככה אפשר לכבות אותה גם ללא מים.
* * *
"אני לא מצליח להבין", אבא חצה את הסלון לאורכו. שלוש פעמים. כל אחת מאצבעותיו מנתה את המעלות: "את אומרת שהוא בחור יירא שמיים, רציני, שקדן. את אומרת ששאיפתו העיקרית היא להקים בית אמיתי של תורה. את טוענת שיש סיכוי גדול שבחור כזה יגדל להיות גדול הדור הבא. אז למה את לא מעוניינת להמשיך?"
הייתה תמימות במילים של אבא. תמימות אמיתית, שלימה. כזו שהוכיחה לי עד כמה אני שחקנית טובה על במת החיים. עד כמה אני שקרנית בעיני עצמי.
לא נאבקתי בכוח הדיבור שנלקח ממני באותה העת, רק עמדתי מול שניהם ושתקתי.
שני זוגות עיניים נישאו אלי, חיכו שאגיד את מה שלא יכולתי לומר.
לא יכולתי לשרטט להם חלומות בחול: בית קטן, איש ואישה שוכנים בו. שכינה ביניהם. ואש של תורה דולקת באמצע הסלון. מציפה את הבית באור אחר, יקר.
מה יכולתי לומר להם? להורים היקרים שלי שבמשך שנים השקו פרח נבול. טפטפו מים על שורשים שחורים, חלשים. לא שמו לב שמתי שהוא, אולי בגיל שתיים עשרה, ואולי בגיל שבע עשרה, חדל הפרח לגדול.
ילדה קטנה גדלה בתוכי, נבלה איתי בכל יום שחלף.
באחד מחדרי הלב שלי התגוררה אפרת אחרת. "אפרת הקטנה", קראתי לה. כשהתפללתי היא רק רפפה בעמודים. פתחה וסגרה את הסידור לסירוגין, מנותקת. לא תמיד היא זכרה לברך אחרי האוכל, אבל מיד לאחר שסיימה את הביס האחרון פתחה סידור. מלמלה כמה מילים שהיא לא באמת זוכרת.
כשאפרת מילאה עמודים על בית של תורה, אפרת הקטנה לעגה לה. שרטטה בית קטן בשולי המחברת. רצתה איש שיביא איתו כסף. יקנה לה אושר. הבטיחה שיקבע עיתים לתורה. על הדף היומי הוא לא יוותר.
בכל החלומות שלי הופיעה אפרת הקטנה, אמיצה כל - כך. כשאני שתקתי - היא צעקה. כשבכיתי היא צחקה. לעגה על עבר והווה שלא שייך לה. בחירות היו בשבילה המשימות הכי פשוטות בעולם. היא תמיד ידעה מה לומר בזמן הנכון ובמקום הנכון.
מעולם לא העזתי לזעוק את צעקותיה של אפרת. לא כי הייתי עייפה מדי, אלא כי לא באמת ידעתי איך עושים זאת. מסתבר שגיבורים חיים רק בירכתי המח. מטיילים בדמיונות.
* * *
"דווקא בגלל שהוא עילוי ומתכוון לשקוד על התורה כל חייו. ודווקא בגלל שהוא עתיד להיות גדול הדור הבא - הוא לא מתאים לי", סדקו מילותיי את הדממה שרבצה בסלון.
אמא פתחה וסגרה את עיניה לסירוגין, המומה. אבא השתאה לרגע ואחר נשא אלי מבט שלא אשכח לעולם: מצחו התקמט לשבילים של כאב ושני חריצים עמוקים נפערו בין גבותיו. כל קמט בפניו עיכל כל פיסת חיים שהחבאתי מתחת חמישים סנטימטר שך בד.
רק לאחר שראיתי את פניהם, הבנתי עד כמה כאב כדור השלג שזרקתי לעברם. המציאות הכתה בפניהם בעוז: אפרת שלהם, הצנועה, הצדיקה, הממושמעת. כבר לא בובה של ילדה.
"אז מה את רוצה לומר בעצם", שאלו אותי השפתיים החיווורת של אבא אחרי רגע של דומיה. "שאת לא רוצה להקים בית של תורה?!"
"אהממ.. אני... זאת אומרת... כלומר, כן... סליחה, אבל..."
"מה קרה לך אפרת? מתי איבדנו אותך?", קטעה אמא את אוסף מילותי הרצוצות. דאגה הסוותה את אישוניה.
"אני מצטערת", קולי נסדק. דמעות ליוו את מילותיי. "אבל אני לא יכולה להצביע על זמן מסוים שבו נעלמתי. וגם אם אנסה לא אצליח. לא איבדתם אותי בשום שביל. בשום צומת חיים. פשוט מעולם לא הייתי שם".
זו הייתה אפרת הקטנה שדיברה מתוכי. זו הייתה היא. הפתיע אותי הקול שלה. היה כל כך חלש ואחר. חדגווני וחיוור. היא לא יודעת למרוד. היא לא יודעת לאכזב.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
