וואו, איזו נקודת שינוי יפה.לא יכולה להשאיר אותו בחושך מוקדם.
סתם שאלה, פילוסופית למחצה:האיש אתו אבנה את הבית הקסום והנחשק שלי, יהיה חייב לשאת משהו.
אם מתוכננת סצנה בה אפי מגיעה אל הרב - אז אני מחכה לה בהחלט."אני רוצה לקבל ברכה מרב. שיברך אותי באופן אישי"
בהם.יש רגעים שהעולם עוצר בו מלכת.
מעבר מגוף ראשון לשני. נראה שצ"ל "אני עוצרת נשימה".יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה אני אמורה לעשות ולמה, למען השם, למה. יש רגעים שאת עוצרת נשימה וסופרת בשקט את הדקות והשניות.
כיף.כייף
תודה, יקרה.וואו, איזו נקודת שינוי יפה.
כיף לראות את אפרת תופסת את המקום האמיתי שלה. הבנוי, התומך. עוברת סופית מהרצון להתחפר בחושך, לחוסר יכולת להשאיר בו את ארי.
ככלל, פרק כואב אבל מלא אור.
את צודקת.סתם שאלה, פילוסופית למחצה:
זה לא יותר מדי, שניים מאותו סוג בבית?
כלומר, אני יודעת שהרבה מתמודדי נפש מחפשים דווקא מישהו שנפשו בריאה. הם מוכנים לקבל בן זוג הנושא הרבה בעיות אחרות, אבל לא מתמודד נפש.
מנקודת מבטי יש בזה הרבה צדק. הסיכון שיש במצב בו שני ההורים סובלים מאותו קושי, ועלולים להגיע לחוסר תפקוד משותף - לא קטן (והעולם ראה כבר מקרים כאלה, לצערנו).
מרגשת שאתמחכה להמשך, ולו רק כדי לא להשאיר את אפי (כלומר, את הדמות שהצטיירה במוחי) בלחץ הזה...
תודה, מירי.מרגש ויפה וממש אהבתי את המבטים שלהם בסוף. את ההבנות השקטות האלה. מסוג הדברים שאפשר להעביר רק בספרים וזה פשוט מעלה את הסיפור בכמה רמות.
ושימי הזה פשוט חמוד. אבל אני פשוט מרחמת עליו. כמה יכול ילד אחד?
תודה על המשובפרק נפלא. על כל הרבדים שבו.
בכלל, אני מרגישה שככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה בנוי יותר, הכתיבה משתבחת, הגיבורים מקבלים רבדים ועומק.
מחכה להתפתחויות.
קצת לא אמין בעיניי שבחורה בת 20 תדבר בישירות כזו. בטח לא לאבא שלה."תודה, אבא" בלעתי גוש קטן, "זה נותן לי מבט אחר וטוב יותר"
רצףרצך המחשבות
עצום."ומי קובע מה נורמה ומה לא?" אני מרימה עיניים משתאות, "אנשים מדברים הרבה. קובעים עובדות. מכניסים פחד לאנשים שהם לא נורמליים.
רוצה לפרט? מה לא אמין בזה או איך היית מנסחת?קצת לא אמין בעיניי שבחורה בת 20 תדבר בישירות כזו. בטח לא לאבא שלה.
טנקסעצום.
קודם כל, נשים הן עם שלרוב לא ידבר בישירות מוחלטת. משפט כזה יאמר לרוב כ"תודה, אני אחשוב על זה", עם רמיזה לכך שזה היה משפט מחזק. (אם היא הייתה נשואה זה כבר היה נשמע לי יותר אמין, כיוון שתהליך הקמת משפחה גורם לנשים רבות להיות ישירות יותר.)רוצה לפרט? מה לא אמין בזה או איך היית מנסחת?
כואב הלב על הילד, ומעודד שאמא שלו מודעת למצבו."בוא, שימי", אני מכוונת אותו בעדינות לחדר האורחים. מתפללת למילים מתאימות. המשימה נהיית מאתגרת יותר ככל שהוא גדל. יודעת שרק אלוקים יכול לשים בפי מילים נכונות.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב". אני אומרת וליבי ממשיך להלום בפראות. "זה לא משהו נורא, חלילה. הוא פשוט צריך קצת לנוח וזה יעבור". לא נורא בכלל, לועג לי שדון קטן ואכזרי. סך הכול התקף חרדה שמשבית לזמן בלתי ידוע. צונח לחיים בזמנים הכי לא מתאימים. מאלץ אותי לעמוד מול עיני ים קטנות ותובעניות. לספק תשובות כשאני בודדה במערכה.
"זה לא כל כך נראה ככה", אומר הכמעט מתבגר שלי, "וזה קורה יותר מדי לאחרונה". אני כבר לא קונה את הלוקשים שלך. אומרות עיניו ומביטות בי בעקשנות ובפחד.
וואו! התבגרות נעימה לך, אם עוד לפני בר מצווה אתה כבר מדבר כל כך חד וישיר..."כדי שאני לא אדאג אני צריך לדעת מה זה". הוא אומר ואני מביטה בו משתאה, איך גדלת פתאום, ילד. הפכת לנער עם דעות יצוקות וברורות.
איי.למה, אמא. למה עשית לי את זה.
הערה אחת, בודדת: המילים האלו קצת גבוהות, ביחס לשאר השיח.לפחות ידעתי להתכונן כשהמציאות צלפה בי בשנית
תודה על התגובה המושקעתכמעט בלתי אפשרי להגיד "תענוג לקרוא", אבל באמת תענוג לקרוא כתיבה חותכת, מדוייקת וכנה כל כך.
כואב הלב על הילד, ומעודד שאמא שלו מודעת למצבו.
וואו! התבגרות נעימה לך, אם עוד לפני בר מצווה אתה כבר מדבר כל כך חד וישיר...
איי.
הערה אחת, בודדת: המילים האלו קצת גבוהות, ביחס לשאר השיח.
מקומו.מנסה לשמור על מקוצו בהצגה.
בתוך כל הכאוס שעובר עליה, השורה הזו מעוררת בי הערכה אמיתית.לא מצליחה להתפלל. התפילה בוקעת לי מהלב בלי מילים.
תהייה קטנה ונודניקית: הגב הוא הצד האחורי. לא נשמע מקודם שארי מפנה לאפי את גבו (או שפספסתי משהו?). אם הכוונה היא לחלק הגוף שכולל את הבטן והגב יחד, המילה הנכונה היא גוו.הגב שלו רועד.
וואו, בהצלחה! אומץ הוא דבר שמרגש לפגוש בגיבורי הספרים, ומשמח כשהוא מתממש."אני אלך", הוא אומר וקולו נחוש. "מותר לי לנסות.
פרק עוצמתי ומיוחד!בס"ד
פרק נ"א
בדממה פסעתי בעקבותיו. יכולתי למשש את המתח שצעק מכל פסיעה דרוכה שלו.
וכשחלפו רגעים וכבר אבדתי את אומדן הזמן, משהו התחיל לעקצץ לי. לאיפה אנחנו הולכים בעצם? מה הוא בדיוק רוצה לומר? ואיך הוא חושב שיצליח להציל אותו?
ועדיין פסעתי. בארץ לא זרועה. בלי דעת ומחשבה. האוויר היה חמים עדיין, למרות השעה המאוחרת. הלהיט אותי לאט ובטוח. ובכל זאת שתקתי. הוא האיש שלי שבזכותו אני נמצאת היום במקום בטוח. אין לי שום זכות לסרב לשום בקשה שלו. יש לי זכות לתת לו את המעט שאני יכולה. ואני מודעת לכך עד כאב.
"יודעת מה?" הוא נעצר פתאום. באמצע מירוץ חירום. "אולי נשב רגע ונחשוב מה לעשות". הוא הביט בי במבט נבוך.
"אני לא יודע מה קורה לי. הרגשות שלי סחפו אותי. אני לא רגיל לזה, את יודעת". טיפות קטנות בהקו על מצחו. "אני עדיין חושב שאני חייב להיות איתו ברגעים האלו. אבל לא באמת הצלחתי להפעיל את הראש. מצטער, אפי".
"זה בסדר", מלמלתי "קורה לכולם". אני מנסה לחייך. להפשיר אווירה.
"בטח כשמדובר בנושא כל כך כואב. ועמוס. לא יצא לך כמעט לדבר על זה. לעבד את האובדן. את החוויה הקשה בה אבדת את היקרים לך ביותר. ועוד בגיל צעיר כל כך".
השתתקתי לרגע. מעולם לא דברתי איתו בצורה כזו. תמיד היו נגיעות קטנות. והצעות. אני נושכת שפתיים. חייבת להמשיך.
"בבקשה, ארי. תחשוב על מה שאמרתי לך. בבקשה".
הוא הסב את מבטו. נועץ אותם בקשיחות.
"דברנו על זה מספיק פעמים, אפי". הקול שלו עייף ועמוס מדי. "תעשי לי טובה, את יודעת שאין לי סבלנות לטיפולים. לחזור לעבר. לחפור. זה לא מה שיעשה לי טוב, במחילה".
"אז מה כן?" רציתי לצרוח. "להתמוטט כל פעם מחדש זה יותר טוב מבחינתך?"
השקט שלו שם סימן קריאה חזק ונטוע.
"זה לא יותר טוב. אבל אין לי אופציה אחרת. בטח לא כרגע. תניחי לזה. בבקשה".
הנחתי. נאנחתי. חשבתי על הפגישות עם נעמה. על הכוח והתובנות ששאבתי מהן. חשבתי על הטוב שהוא מפסיד. על אובדן של חיים. והפעם חייו שלו.
"אני רוצה לספר לך משהו", פתאום זה עולה בי. "יש לך כוח?".
אני יודעת שהוא כבר מבין לאיזה סיפור אני מובילה.
"יותר כוח מלשמוע שכנועים בלתי נגמרים", הוא אומר בחצי חיוך חיוור. נשען אחורנית. מותח רגליים.
"פתאום נזכרתי בזה. אולי עוד מעט אבין למה. כרגע חייבת לפרוק".
עוצמת עיניים ונותנת לגלים לשטוף אותי במלוא המליחות.
"בשנה ההיא, כשהתחלתי לסבול ממרמורשטיין, הייתי בורחת. בורחת לקניות. לתל אביב. רמת גן. פתח תקווה. כל מה שבאזור בני ברק. מחפשת ריגושים. לא ממש מוצאת.
בסופו של דבר נגמרו לי החסכונות. ונמאסו עלי השיטוטים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי פען אחר פעם נמלטת מציניות, מילים קשות והורסות ואפס אימון.
חושבת שאז חוויתי עוד אובדן. אובדן של חיי. החיים הטובים שהיו אמורים להיות לי כתלמידה מצטיינת. מעולם לא חלמתי שיגיע יום ואקבל מבחן שלא למדתי אליו כמעט, נושא ציון של שבעים אחוז ולידו הערה מודגשת של המחנכת - כל הכבוד על המאמץ שהשקעת. עלי והצליחי. המשיכי כך".
הכתפיים שלי רוטטות. מדמעות. מבושה צורבת שמחלחלת בי בכל פעם שאני נזכרת.
"ואז הבנתי שהמילים הקוטלות שהעניקה לי מרמורשטיין מחוירות למול המילים בהן קטלה אותי מול המורות. מסכלת כל אפשרות להוכיח את עצמי. ממש ראיתי בדמיוני איך היא מסבירה במילים רכות, למחנכת ולשאר המורות, עד כמה חריגה התלמידה אפל. עד כמה חלושה וזקוקה לעידוד". צבע אדום כבש אותי. מבפנים. מבחוץ. הבעיר אותי. כמו תמיד.
"זה נורא", ארי מגיב. כמו היתה זו הפעם הראשונה ששמע את התיאורים.
"הרבה יותר" אני בוכה. "לקחו לי את השם. קמטו אותו. זרקו לפח. ואז הביטו מלמעלה. מחאו כף על כל קמטוט שהתיישר. שכחו למה הוא מקומט בכלל. ומי בעט בו וגרם לו להגיע לשפל הזה". אני מתנשמת. אין אוויר.
נזכרת פתאום למה זה עלה בי.
"ביום הזה, בו קבלתי את המבחן. הרגשתי שהאובדן מוחץ לי את הנשמה. זה היה גדול מנשוא. כעסתי ולא יכולתי לבטא, כמובן. השארתי את התיק בכיתה. לפני שיצאתי זרקתי את המבחח לפח. מקומט. שירגיש קצת איך אני מרגישה. ויצאתי. לא ידעתי לאן. בשקית קטנה היו הארנק ודיסקמן. זוכר מה זה?"
"כן" הוא משועשע מהנוסטלגיה.
עברתי ליד חנות קטנה שהציעה דיסקים בכמה שקלים. קניתי אחד מהם בלי להתעמק. ועליתי לאוטובוס. שייקח לאן שייקח.
באיזשהוא שלב ירדתי בעיניים סומות. לא רוצה לדעת. לא להרגיש. לא לפגוש. מעולם לא חשתי בודדה ובזויה כל כך.
הוצאתי את הדיסק. הכנסתי מהר בלי לראות והפעלתי. דחפתי אוזניות וצלילים החלו למלא אותי. נרעדתי. אפריים מנדלסון מלא אותי בקולו. "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר". נגמר לי האוויר. לא יכול להיות שזה מקרה.
"אדם כציץ נובל" הוא ממשיך, "כענן כלה. כרוח נושבת. כחלום יעוף". והרטט בקולו מרטיט גם את כתפיי. את כל כולי. מעולם לא הזדהיתי ככה עם המילים.
וככה הלכתי ברחובות תל אביב. מולי, מסביבי, המון אדם. ואני נמצאת לא נמצאת. לא רואה כלום. נשאבת למילים. נרעדת מכל מילה".
רוח החלה לנשוב פתאום. רוח נושבת וחלום יעוף.
"אתה מבין, ארי?" אני שואלת אותו. ואותי. "פתאום הרגשתי איך השם עוטף אותי. שולח לי מסר שהוא איתי. מרגיש את כאבי. מסביר לי עד כמה כולנו כך. למרות שבעולם השקר קשה לראות את זה. אבל בעולם האמת נראה איך כל התמונה מתהפכת. דווקא שם, ארי. בשיא הטומאה שיכולה להיות. הרגשתי אותו חזק מתמיד".
ארי מביט בי, משתאה.
"ואת כל התובנות האלו הבנת אז?"
"לא את הכול, חלק הבנתי מאוחר יותר. בזמן אמת פשוט שמעתי ובכיתי. לא ידעתי מהיכן הגיעו הדמעות האלו. הן לא היו דמעות של כאב. הן היו דמעות שנובע ממקום עמוק יותר. מהנשמה. הרגש הטהור שהייתי בטוחה שאבד לי, פתאום התעורר. והמילים שלו הן דמעות אהובות ומקודשות. וזה היה מדהים איך בזמן של אובדן, קבלתי חיים חדשים. חיים עטופים באהבה אין סופית של מי שברא לי ודואג לי תמיד. גם כשאני לא במיטבי. אהבה ללא תנאים".
"ואת זה, ארי" אני מביטה בו. לא מפחדת. "את החיים האלו אני רוצה שתקבל. איח אובדן בלי משמעות. וקטונתי לדבר על האובדן שלך. אבל אם תתן לו מקום. תדבר איתו ועליו. מבטיחה לך שתגע גם אתה בחיים חדשים. טובים יותר. מתוקים יותר".
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
19.11
י"ח חשוון
פתיחת
קורס בינה מלאכותית - חדשנות ב AI
קורס מקוצר
25.11
כ"ד
פתיחת
קורס פרסום קופי+
מלגות גבוהות!
26.11
כ"ה חשוון
אירוע שיתופים ייחודי
בוטים מספרים על עצמם
בואו לשמוע בוגרים מובילים שלנו משתפים אתהסיפור מאחורי הבוטים הייחודיים שהם פיתחו.הצצה מרתקת לעולמות האוטומציה, החדשנות והפתרונות החכמים,עם הזדמנות ללמוד איך גם אתם יכולים לקחת חלק במהפכה הטכנולוגית.
הכניסה חופשית!
27.11
כ"ו חשוון
נפתחה ההרשמה!
קורס צילום חוץ, אירועים וסטודיו - עם בינה מלאכותית!
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס פיתוח בוטים ואוטומציות עסקיות
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קכו
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: