סיפור בהמשכים דמעה דוממת

shevi123 · 14/2/22

@נ. גל
אשמח מאוד לתגובתך.
הדברים שכתבת היו חלק נכבד בכתיבת הפרק...

נ. גל · 14/2/22

נכתב ע"י shevi123:
לא יכולה להשאיר אותו בחושך מוקדם.

וואו, איזו נקודת שינוי יפה.
כיף לראות את אפרת תופסת את המקום האמיתי שלה. הבנוי, התומך. עוברת סופית מהרצון להתחפר בחושך, לחוסר יכולת להשאיר בו את ארי.
ככלל, פרק כואב אבל מלא אור.

נכתב ע"י shevi123:
האיש אתו אבנה את הבית הקסום והנחשק שלי, יהיה חייב לשאת משהו.

סתם שאלה, פילוסופית למחצה:
זה לא יותר מדי, שניים מאותו סוג בבית?
כלומר, אני יודעת שהרבה מתמודדי נפש מחפשים דווקא מישהו שנפשו בריאה. הם מוכנים לקבל בן זוג הנושא הרבה בעיות אחרות, אבל לא מתמודד נפש.
מנקודת מבטי יש בזה הרבה צדק. הסיכון שיש במצב בו שני ההורים סובלים מאותו קושי, ועלולים להגיע לחוסר תפקוד משותף - לא קטן (והעולם ראה כבר מקרים כאלה, לצערנו).

נכתב ע"י shevi123:
"אני רוצה לקבל ברכה מרב. שיברך אותי באופן אישי"

אם מתוכננת סצנה בה אפי מגיעה אל הרב - אז אני מחכה לה בהחלט.
המקום הזה, בו היא מוצאת בתוכה תשובות לחוסר היציבות - מדהים. במיוחד עם מגע זהב כמו שלך.

אגב, הערות עריכה:

נכתב ע"י shevi123:
יש רגעים שהעולם עוצר בו מלכת.

בהם.

נכתב ע"י shevi123:
יש רגעים שאני שואלת את עצמי מה אני אמורה לעשות ולמה, למען השם, למה. יש רגעים שאת עוצרת נשימה וסופרת בשקט את הדקות והשניות.

מעבר מגוף ראשון לשני. נראה שצ"ל "אני עוצרת נשימה".

נכתב ע"י shevi123:
כייף

כיף.

מחכה להמשך, ולו רק כדי לא להשאיר את אפי (כלומר, את הדמות שהצטיירה במוחי) בלחץ הזה...

מירי11111 · 14/2/22

מרגש ויפה וממש אהבתי את המבטים שלהם בסוף. את ההבנות השקטות האלה. מסוג הדברים שאפשר להעביר רק בספרים וזה פשוט מעלה את הסיפור בכמה רמות.

ושימי הזה פשוט חמוד. אבל אני פשוט מרחמת עליו. כמה יכול ילד אחד?

shevi123 · 14/2/22

נכתב ע"י נ. גל:
וואו, איזו נקודת שינוי יפה.
כיף לראות את אפרת תופסת את המקום האמיתי שלה. הבנוי, התומך. עוברת סופית מהרצון להתחפר בחושך, לחוסר יכולת להשאיר בו את ארי.
ככלל, פרק כואב אבל מלא אור.

תודה, יקרה.
שמחה לשמוע

למען האמת, חששתי שהפרק יהיה כואב ועצוב מדי. השתדלתי לאזן. שמחה שזה מורגש.

נכתב ע"י נ. גל:
סתם שאלה, פילוסופית למחצה:
זה לא יותר מדי, שניים מאותו סוג בבית?
כלומר, אני יודעת שהרבה מתמודדי נפש מחפשים דווקא מישהו שנפשו בריאה. הם מוכנים לקבל בן זוג הנושא הרבה בעיות אחרות, אבל לא מתמודד נפש.
מנקודת מבטי יש בזה הרבה צדק. הסיכון שיש במצב בו שני ההורים סובלים מאותו קושי, ועלולים להגיע לחוסר תפקוד משותף - לא קטן (והעולם ראה כבר מקרים כאלה, לצערנו).

את צודקת.
ובאמת זה מה שמומלץ, שילוב של נפשי עם פיזי.
מה שקורה בשטח, די רחוק מזה. אפילו רחוק ממש. משיחה עם כמה שדכנים התקבלה תשובה ברורה. בחור/ה המתמודדים עם בעיה פיזית, לא יקחו בן/ת זוג עם בעיה נפשית.
והסיכון לאי תפקוד, קיים וקורה לצערנו.

נכתב ע"י נ. גל:
מחכה להמשך, ולו רק כדי לא להשאיר את אפי (כלומר, את הדמות שהצטיירה במוחי) בלחץ הזה...

מרגשת שאת

וזה אכן יקרה, בעז"ה

לגבי טעויות הקלדה, תודה. הייתי צריכה לערוך שוב לפני ההעלאה...

shevi123 · 14/2/22

נכתב ע"י מירי11111:
מרגש ויפה וממש אהבתי את המבטים שלהם בסוף. את ההבנות השקטות האלה. מסוג הדברים שאפשר להעביר רק בספרים וזה פשוט מעלה את הסיפור בכמה רמות.

ושימי הזה פשוט חמוד. אבל אני פשוט מרחמת עליו. כמה יכול ילד אחד?

תודה, מירי.
המילים שלך מחממות לי את הלב

ובנוגע לשימי, הוא חמוד ומתוק וילד הורי לחלוטין. בעז"ה הוא יקבל את המקום שלו. צודקת שזה יותר מדי, רק שבתוקף הנסיבות, קורים יותר מדי דברים שהם יותר מדי. ושהעניינים יתחילו להסתדר, מן הסתם הוא יקבל את מה שמותאם לו, בעז"ה.

AtArA R · 14/2/22

פרק נפלא. על כל הרבדים שבו.
בכלל, אני מרגישה שככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה בנוי יותר, הכתיבה משתבחת, הגיבורים מקבלים רבדים ועומק.
מחכה להתפתחויות.

shevi123 · 14/2/22

נכתב ע"י AtArA R:
פרק נפלא. על כל הרבדים שבו.
בכלל, אני מרגישה שככל שהסיפור מתקדם הוא נהיה בנוי יותר, הכתיבה משתבחת, הגיבורים מקבלים רבדים ועומק.
מחכה להתפתחויות.

תודה על המשוב

מחמם את הלב.

shevi123 · 14/2/22

בס"ד

פרק מ"ו

בשעת ערב קלילה, כשרוח נעימה מנשבת. מלטפת. אנחנו צועדים ברחובות בני ברק הצרים. בצעדים קצביים, שקטים. אבא ואני. אני שותקת, מנסה לסדר לי בראש מה אני הולכת לומר ואיך בכלל אצליח לפתוח פה. מעולם לא דברתי עם רב. גם לא עם הרב פריד, הרב שלנו. וקרוב משפחה רחוק. מוצאת את עצמי לוחשת תפילה, ללא מילים. בלב הולם. ובמבט דרוך.

אבא שותק גם הוא. לא מצליחה לפרש את סבר פניו החתומות. לא מצליחה לנחש אלו מחשבות עוברות בראשו. כשבקשתי ממנו והסברתי לו למה אני מעוניינת לדבר עם הרב, הוא שתק גם אז. התבונן בי בעיניו העמוקות. החודרות.

"תסבירי לי, אפרתוש. מה בדיוק העניין?" הוא שאל, דרוך.
"אני מפחדת" קולי רעד, "מפחדת להיכנס לעולם השידוכים. מפחדת מהצעות שיציעו לי. מהפשרות שידרשו ממני. אני רוצה בית אמתי. שלם. שיהיה לי בעל שאעריך אותו, שאסמוך עליו שינהל את הבית. שאוכל להישען עליו ולא ש..." נעצרתי מבוהלת. לא הצלחתי להמשיך.
אבא התבונן בי שוב במבטו החודר. ושתק. שתיקה ארוכה. התכנס לתוך עצמו.
ישבנו ככה כמה דקות, השתיקה אופפת ונותנת דרור למחשבות מאיימות מדי. לא נבהלתי מהשתיקה שלו. זה תמיד קורה כשהוא מרגיש שהנושא כבד משקל מכדי לפטור אותו בכמה מילים. הלב שלי דפק. כמעט פרץ את הסרעפת. התחננתי לאוויר. או מילים. לא משנה מה. העיקר להשתחרר ממחשבות כבדות מדי.

"את יודעת, אפרתי" אמר אבא, מעולם לא השתמש בשם אפי. מצא לו מספיק שמות חילופיים. "דברנו על זה הרבה פעמים. גם לפני כמה שנים, כשלא ידענו לקראת מה אנו הולכים. וגם בהמשך. ואני אומר לך גם עכשיו. יש דברים שצריכים חיזוק תמידי. ואת, ילדה שלי, נבחרת להתמודדות מורכבת, מאתגרת. לא פשוטה בכלל. ויכולת לה" עיניו זהרו בגאוות אב. נגעו בי באושר.

"אני מבין את החששות שלך. מבין בהחלט. כולנו נמצאים בעמדת המתנה. אני יכול לומר לך שכל אחת מחברותייך שנכנסת לעולם השידוכים נמצאת במקום חושש, לא ברור. ואולי גם סקרן. אז נכון, המציאות אצלנו קצת יותר מורכבת. אבל לאבא הרחום שלנו אין מעצור מלתת לך את הבחור הטוב ביותר שמגיע לך. ואת תקבלי אותו. אני בטוח. עשית דרך נפלאה ומיוחדת למרות כל הקשיים. את שומרת על איזון ודואגת לעצמך. מתפקדת, צומחת ועובדת על עצמך. את תקבלי בחור שמתאים לך. גם אם יתמודד בהתמודדות כזו או אחרת, אני רואה את זה ממקום חיובי. הוא יגיע בשל יותר, עם מבט מפוקח על החיים. ועם ניסיון חיים שיעניק הרבה לבית המקסים שתקימו. בדיוק כמוך. מה יכול להיות טוב מזה?" הוא ליטף את זקנו והביט בי. מחכה להבנה, להסכמה.

"תודה, אבא" בלעתי גוש קטן, "זה נותן לי מבט אחר וטוב יותר" הוא חייך. אבל הלב שלי המשיך לדפוק באופן מואץ מדי.
"ובכל זאת, אני אשמח לדבר עם הרב" לחשתי.
"ברכה מרב זה תמיד חשוב", הוא הסכים. "אדבר עם הגבאי ונלך ביחד, יהיה טוב, ילדה שלי". פתאום הרגשתי באמת ילדה, קטנה ורועדת.
"הגענו" קוטע אבא את רצך המחשבות, "תרצי שאהיה איתך?"
"אני מעדיפה להיות לבד" מלמלתי, לא מבינה בעצמי למה. הסתפקתי בלב שדרש.
"אין בעיה" אישר אבא. "אנחנו נכנס יחד, ואחר כך אמתין בחוץ".

ביתו של הרב פריד קבל אותנו בדלת חומה, מעט מקולפת. הגבאי שקבל אותנו, החווה לעבר הסלון. הלב שלי דפק.
נכנסנו. אבא לחץ את ידו של הרב, והסביר לו בכמה מילים את מטרת בואנו. הביע את רצוני לשוחח ביחידות. הרב הניע ראשו. הנהן בהסכמה. אבא שלח לעברי מבט מעודד ויצא מן החדר.
נותרתי לבד, חוששת. לא ממש תכננתי את המילים.
הרב הציע לי לשבת, והביט בי במבטו הרך. האוויר היה מלא בקדושה ובאווירה מיוחדת שלא הצלחתי להגדיר לעצמי.

שתקתי. והרב שאל מה אני מבקשת לומר. משהו נרעד בי. תתגברי, אפי. השביל מה באת לכאן? תתמקדי. אח"כ תנתחי.
בשקט פרשתי את חיי. את מחלתי. התמודדותי. ועיניו הטובות של הרב, מלוות את דברי בהכלה והבנה.
"ומה בעצם את שואלת?" הוא ממקד אותי בנחת.
"אני רוצה לבנות בית של תורה. בית אמתי" ופתאום הדמעות פורצות ממני, שוטפות אותי בלי שליטה. "אני רוצה בחור טוב. בריא. עם אישיות מדהימה. בחור שאוכל לסמוך עליו להישען עליו. רוצה בית רגיל". והדמעות רק מתגברות עם כל מילה.

הרב הקשיש קם ממקומו בלי מילים, פוסע אל החדר הסמוך, וחוזר עם חבילת טישו. מניח אותה על השולחן בפשטות. ועיניו מקשיבות בריכוז.
"אני יודעת שהנתונים שלי לא פשוטים. אבל אני רוצה בכל זאת. אני עובדת קשה כדי להיות בנורמה כמה שאפשר. רוצה להצליח גם בבניית הבית שלי, בהמשך הדורות".

"ומי קובע מה נורמה ומה לא?" אני מרימה עיניים משתאות, "אנשים מדברים הרבה. קובעים עובדות. מכניסים פחד לאנשים שהם לא נורמליים. ולכן את חושבת ככה, חיה ככה. מפחדת. בודקת כמה את מצליחה להיות נורמלית".
אני בוהה בהלם.
"אל תקשיבי להם. הם מנסים להפחיד אבל את חזקה מהם. אל תאמיני להם"
"אבל..." אני מגמגמת. לא יודעת אם ראוי לומר. "הרופאים קבעו".
"תעשי מה שהרופאים אומרים. זה לא סותר. אל תאמיני למבטים של אנשים, למילים שלהם. אנשים אוהבים להיתפס להגדרות. אם תיכנעי להם באמת תרגישי לא טוב. את יכולה להיות רגועה שאת בסדר".

והרוגע שלו. המילים שנאמרו בשקט ובביטחון הפנטו אותי. לראשונה קבלתי אותן, מתנה נדירה ומיוחדת. הרגשתי מסוחררת.
"אני מבקשת מהרב ברכה לשידוך" אני שוב דומעת. נס שחבילת הטישו תפוחה. "שיהיה לי בעל טוב וצדיק. ובריא עד כמה שאפשר". והדמעות שוטפות אותי בגלים. הרב שותק. לא מגיב לבכי. אבל אני מרגישה עד כמה ליבו מרגיש את כאבי.

"את תקבלי בחור מיוחד, צדיק. בעל מידות טובות, שזה הדבר החשוב ביותר בשידוך. תזכרי את זה" הוא מחדד. אני בוכה. רועדת. זו הבטחה של ממש. לא רק ברכה.
"והבחור שתקבלי, הוא ירצה אותך בגלל האישיות שלך והמידות הטובות שיראה בך. וכשתפגשי אתו, תרגישי בעצמך מה הסיבה שהוא רוצה בך. ויש לך הרבה סיבות כאלו. זה הנכס האמתי. כל השאר כבר יסתדר". הנשימה שלי נעצרת. מרגישה את גודל הרגע. ההרגשה שהרב הגדול, חודר כליות ולב, רואה בי אותי. לא את המחלה שלי. לא את הקשיים. רואה את האישיות, את המידות. מרגישה שאני לא מצליחה לעכל.

"בעז"ה, אבוא לרקוד בחתונה שלך". הוא אומר. "אני לא צעיר ולא בריא אבל לחתונה כזאת אני חייב להגיע. לרקוד עם החתן המיוחד שיזכה בך".
"אמן" אני מצליחה למלמל. יוצאת בחרדת קודש לחדר הכניסה. אבא יושב שם, עם ספר לימוד. הפסיעות שלי מקפיצות אותו, והוא מביט בי. בעיניי האדומות. בלחיי הסמוקות. נכנס לרב. שומע בעצמו את הברכה המיוחדת. וכשהוא יוצא, העיניים שלו מבריקות גם הן.

נ. גל · 15/2/22

וואו, פרק מדהים.

נכתב ע"י shevi123:
"תודה, אבא" בלעתי גוש קטן, "זה נותן לי מבט אחר וטוב יותר"

קצת לא אמין בעיניי שבחורה בת 20 תדבר בישירות כזו. בטח לא לאבא שלה.

נכתב ע"י shevi123:
רצך המחשבות

רצף

נכתב ע"י shevi123:
"ומי קובע מה נורמה ומה לא?" אני מרימה עיניים משתאות, "אנשים מדברים הרבה. קובעים עובדות. מכניסים פחד לאנשים שהם לא נורמליים.

עצום.

shevi123 · 15/2/22

נכתב ע"י נ. גל:
קצת לא אמין בעיניי שבחורה בת 20 תדבר בישירות כזו. בטח לא לאבא שלה.

רוצה לפרט? מה לא אמין בזה או איך היית מנסחת?

נכתב ע"י נ. גל:
עצום.

טנקס

נ. גל · 15/2/22

נכתב ע"י shevi123:
רוצה לפרט? מה לא אמין בזה או איך היית מנסחת?

קודם כל, נשים הן עם שלרוב לא ידבר בישירות מוחלטת. משפט כזה יאמר לרוב כ"תודה, אני אחשוב על זה", עם רמיזה לכך שזה היה משפט מחזק. (אם היא הייתה נשואה זה כבר היה נשמע לי יותר אמין, כיוון שתהליך הקמת משפחה גורם לנשים רבות להיות ישירות יותר.)
מעבר לכך, לא משנה כמה הקשר בינה לבין אבא שלה טוב, בגיל 20 היא עדיין מתבגרת, ועדיין הצפי הוא שתעמוד ביניהם איזו בושה או הכחשת רגשות מסויימת. (שוב, זה יכול להשתנות אחרי שיש לה קשר זוגי, או כשהיא עצמה כבר הופכת לאם. אבל כאן - זה מוקדם, ולכן מוזר.)
(וכל זה בהנחה שהיא אכן בוגרת מאוד, ושמה לב שאבא שלה לא "שכנע" אותה, כפי שמנסחים זאת לרוב בגיל 20, אלא "העניק לה מבט נוסף".)

אישית, הייתי משאירה רק את המילים "תודה, אבא." ואת השאר רק כמחשבה.

shevi123 · 6/4/22

בס"ד

פרק מ"ז

נגוהות של אור שלחו הכוכבים באותו לילה. שטפו אותי בתקווה גדולה. מעולם לא ראיתי אותם נוצצים כל כך. אולי רק כשמעופפים על עננים רואים אותם כל כך מקרוב. ואולי מספיק פשוט לפתוח את העיניים בגודל מקסימלי כדי לראות אותם במלוא זוהרם.

המילים הדהדו בי. הרקידו אותי. את נורמלית. את בסדר. אל תקשיבי לאנשים שמחלישים אותך. והמבט המבטיח, המכיל שעטף את המילים. חבש את לבי. הבטיח חיים גם על אדמה מרעידה.
אבא פתח את הדלת לפני שהבנתי שהגענו. פסעתי ישר לעיניה המצפות של אמא. הכיווצים בקצוות העיניים הודגשו.

פתאום ראיתי אותה, הרגשתי אותה. את העול שהיא נושאת בשקט. ישבתי לידה. ספרתי מהר ובשקט. הדגשתי מילים. תיארתי לה בשטף. הגעתי לשיא. ספרתי לה איך המציאות התנרמלה פתאום. הפכה אותי להיות כאחד האדם.
בום.
טעם חמוץ – מריר צרב את גרוני כששחררתי את המילים האחרונות.
"אז אני כאחד האדם, אמא", הצריבה התגברה. אמא הביטה בי. הנהנה בשקט. ידעתי שהיא מנסה לחנוק דמעות. ידעתי שגם היא זוכרת. המטבח הסתחרר לי מול העיניים. בבת אחת חזרתי שנתיים אחורה. למקום שכל כך רציתי לברוח ממנו.

כיתה י"ג
המסדרון היה ריק ושקט. מציף אותי בקנאה על הבנות שיושבות מאחורי הדלתות. מקשיבות או לא, להגיגים ומילים. מוגנות מפני מילים אחרות. בועטות. כאלו שאין מנוס מהם.
"אפרת", המורה זהבה מרמורשטיין ישירה, כתמיד. ואין לה יותר מדי זמן לבזבז על תלמידות סוררות. פתאום קיוויתי שאכן חברותיי שקועות בחומר הלימודי. שלא יראו. לא ישמעו כלום. מספיק גם ככה זה מביך וכואב.
"את אתי?" היא צולפת. מזניקה אותי מהרהורים.
"כן", אני מגמגמת ומישירה מבט. אלוקים, תעזור לי.
"זה לא ממש נראה ככה" היא סוקרת אותי במבט חודר, מרעיד כליות ולב. "אני מבינה שהריכוז אצלך לא משהו בזמן האחרון". היא יורה וממשיכה בלי לנשום. "אני מתארת לעצמי שאת יושבת בכיתה ומתפתלת. סופרת דקות לצלצול המושיע. מרגישה כאילו כלאו אותך בחדר. קשרו אותך בחבל לכיסא".
הצטמררתי. מהתיאור כמו מהמציאות העלובה. היא פגעה בול. אבל אני לא אתן לה את התענוג.
"לפעמים" לחשתי.
"ואת זה אני אומרת על השיעורים בהם את נוכחת" היא מציינת. "מותר לשאול היכן את מטיילת בשעות שאת לא כאן?"
מרגישה איך אני נצבעת באדום. לאט לאט, מהגרון. מטפס ועולה לפנים. סנטר. לחיים. מצח.
"אני מבינה שבמקומות לא הכי מוצלחים. אה?" היא תופסת טרמפ על הצבע.
אני שותקת. מתפללת שהסיוט יגמר. תוהה לעצמי אם אנחנו בתחילתו או בסופו. מתחננת ללב שלי שיחזיק חזק. גם אותו וגם את הרגליים הלא יציבות.
"אני יכולה לשמוע אותך, אפל?" היא עומדת שם. בידיים שלובות. נועצת מבט נוקב. ואין לי מושג למה, אבל ברור לי שהיא מתענגת על הרגע הזה.

"אני לא תמיד מוצאת את עצמי" אני בוחרת באמת הפשוטה. "ולפעמים אני יוצאת קצת. קניות. התאווררות. את החומר אני משלימה אחרי זה".
"נפלא" היא כמעט מוחאת כף בציניות אופיינית. "והיכן כל זה קורה? הקניות, ההתאווררות ומי יודע מה עוד".

"אני שומרת על עצמי", אני מתלהטת. "עושה מה שאני יכולה".
"אהה" היא מורידה משקף, מעלה אותו שוב על פאה קוצנית מדי. "זה בדיוק מה שרציתי לדבר אתך. על גבולות היכולת. מה את עושה כשהן מסתיימים. ובעיקר, היכן את כשזה קורה. אני מניחה שאת לא מסתובבת ברבי עקיבא, למשל. נכון?"

אלוקים. מאין היא לוקחת את כל המידע. אני שוב שותקת. מרגישה כמו בשחמט. תוהה לעצמי מי תנצח הפעם.
"טוב", היא מקצרת. "אני יודעת שהיית ברמת גן ובתל אביב. אולי היית בעוד מקומות, את זה רק את יודעת. אבל לי זה מספיק. לא בשביל זה חנכו אותך פה. לא על כך ההורים שלך התפללו".
נרעדתי. היא נגעה בנקודה רגישה. זה מה שחסר לי. שתחלוק איתם את המידע המרשים. ומאיפה היא מגיעה לכל המידע? זה אומר שהיא עוקבת? שולחת בנות לעקוב? הצמרמורת התגברה. טלטלה אותי כעלה נידף ולא נחשב.

"אני סך הכול יצאתי להתאוורר" אני חוזרת על עצמי ולא אכפת לי. היא לא תהרוס להורים שלי את החיים. "לא עשיתי שום דבר פסול או אסור".
היא התבוננה בי במבט ארוך. אולי מרחם, אולי מלגלג.
"ככה זה מתחיל, אפרת", היא המשיכה לחורר את עייני. "ככה זה מתחיל. בדברים שהם לא אסורים אך גם לא מותרים. לא סתם אנו נדרשים להציב גדרות וסייגים. כרגע את רק מסתובבת. שגם זה פסול מאוד. עין רואה ולב חומד ולא משחקים בענייני רוחניות. אבל גם אם לא נתייחס לזה. מי יודע מה יהיה עוד שבוע, שבועיים. חודש, חודשיים. אין מי שעמיד בפני הדרדרות. גם לא את, אפרת אפל".

המילים שלה הדהדו וחזרו שוב מקירות המסדרון הריק.
במיוחד לא את, הייתי בטוחה שרצתה לומר. במיוחד לא את, אפרת אפל.
"אני מצטערת שהגענו לרגע הזה" היא ממשיכה בלא צער מיוחד, "אבל בפעם הבאה שתעדרי משיעור. ולא חשוב מאיזו סיבה, אנו נאלץ להשעות אותך לתקופה מסוימת. הכנתי כבר את המכתב. הוא מונח על שולחנו של הרב שרמן. ברגע שאני מדווחת על היעדרות. אבא שלך יקבל את המכתב חתום".
אבא. יקבל. מכתב. חתום.

"אבל למה?" מעולם לא התחצפתי. בטח לא הרמתי קול מול מורה. אבל עכשיו התמוטטו כל החומות. "למה השעיה על היעדרות משיעור? למה?"
נשארתי המומה. לא הכרתי את קולי. את הטונים הגבוהים שהפיק.
המורה שכבר פסעה קדימה, נעצרה. הסתובבה. הביטה בעייני.
"כשתהיי שפויה כאחד האדם, אוכל לשוחח אתך", צלפה בשקט. "כעת את לא נמצאת במצב הזה. אין לנו על מה לדבר".

בום.
רציתי לצרוח. אבל ההלם שם יד כבדה על פי. מונע ממני לדבר. לנשום.
"ותכנסי לשיעור. הבטחתי למורה קאופמן שאת נכנסת לשיעור שלה". היא לא המתינה, לא וידאה מה קורה. המשיכה הלאה כמו דבר לא קרה. כמו לא התמוטטו שמיים וארץ. כמו לא עשיתי את כל המאמצים בעולם שלא ידעו. שלא יבינו. כמו לא נערכו דיונים אין סוף אל תוך הלילה, עם אבא, עם אמא ועם שניהם יחד. אני התעקשתי ונשארתי בדעתי. ידעתי שברגע שתוטבע בי החותמת של אלו שאבדו את שפיותם, דבר לא יוכל להחזיר את הגלגל אחורנית. לנצח אסתובב עם אות קין מוטבעת במצחי. ואת זה אני לא יכולה להרשות לעצמי, כמובן. הייתי בטוחה בעצמי. עד לאותו רגע בו נקרעה המסכה. הופסקה ההצגה.

אני מרימה ראש, מביטה לאימא בעיניים. מודה לה בלי מילים על המילים הנכונות שהיו בפיה, אז, כשהאדמה רעדה ושלט לא שפוי הוצמד למצחי. איך חבקה אותי כשבכיתי על מילים. איך הציבה בצורה ברורה את דעתה על מעשים שנעשו ושלא.
היום, ממרחק של שנים, אני יכולה רק להתפעל ולהעריך אותה יותר. מבינה יותר עד כמה חדרו אליה מילותיו של הרב. פעם ראשונה שהיא ואבא לא נלחמים לבד על מקומי, על שפיותי. כמו חותמת מהדרין הוצמדה למלחמתם. למלחמתנו. חותמת יצוקה זהב טהור. משאירה את חותמה לשנים ארוכות. מבטיחה שגם כשנגזר עלי להתמודד עם מחלה שתלווה אותי לנצח, יש לי מקום. ומקום מכובד. מקום שייתן לי כוח להתמודד מול אין סוף סיטואציות ותנודות.

הדלת נפתחה באחת.
איש שהובטח לי אי פעם, פסע פנימה. חיוך נצחי ועיניים שמספרות סיפור אחר. שימי לידו, שקט ומכונס. רחוק מהצגות וממחשבות על נראות.
"אז מה קורה? מה חדש?" ארי מתיישב על הכורסא מולי. מתעניין בתמימות מופלגת.
"מה אתך?" אני שואלת אותו. מציצה לפניו של שימי. מודאג ושקט מדי. "דאגתי לך קודם כשלא הרגשת טוב, מה קרה?"
הוא מביט בי, מתפלא. ואז קולט את שימי שמצטנף.
"הכול בסדר", הוא מרגיע. "כנראה התאמצתי יותר מדי ולא שתיתי מספיק. סך הכול סחרחורת קלה. זה קורה לי כשאני שוכח מעצמי, את יודעת".

"יודעת" אני מחייכת חיוך חיוור. רואה את שימי מתיישר קצת. "אני שמחה שעכשיו אתה מרגיש טוב יותר". והמילים האחרות, שלא נועדו לאוזניים קטנות. יחכו לזמן מאוחר יותר. שימי מביט בי, בארי. מתנשף קצת. "אני הולך להתקלח" הוא אומר כמו לא קרה דבר. מסתבר שגם הוא למד להציג. תפוח שלא נפל רחוק מהעץ.

shevi123 · 17/4/22

בס"ד

פרק מ"ח

הספה השחורה קבלה אותי בחום ובאהבה. ליטפתי בהיחבא את הקמטים הקטנים שנוצרו בה עם השנים. חושבת על קמטים נוספים שנוצרו פה, בבית הזה. על החלק שלי בהיותם. בורחת מהמחשבות, מהבור שמאיים לבלוע אותי. כמו תמיד.

מן שלווה מוזרה פשטה בי כשישבתי ככה, צופה מן הצד בחיים שנולדו עם הזמן. בשימי שמוביל את המזוודה הענקית לחדר האורחים. המזוודה שקנינו מיד אחרי החתונה. היא תספיק גם לשמונה ילדים, אמרתי אז לארי בעיניים בורקות. כשנמצאים על גג העולם הכול נראה פשוט ומבטיח כל כך. הבריחה מהמציאות המגבילה קלה מאי פעם. מבטיחה טיפוס על הירח. הגשמת משאלות מושלמת וזוהרת.

נוחתת שוב להווה, בלתי מושלם, שמח וכואב. מלא משמעות מול ריקנות שפושטת לעיתים. יפה ככה, כמו שהוא. אם אני מתעלמת מחלקים שאני רגילה להתעלם מהם. שלא יחבלו חלילה באידיליה מושלמת.
אימא נכנסת לחדר, יוני חבוק בזרועותיה. אלישבע ואילה מזדנבות אחריה. ידיהן מלאות בחטיפים. עיניהן כוכבים.
"יעלי" קוראת אמא, "בואי תראי לנסיכות שלנו את המשחק החדש שקנינו להן". כמה קל לקנות אותן. מקפצות באושר לחדר הילדים. הקולות שבוקעים משם מבשרים על משחק שווה במיוחד.

"אז מה קורה, אפי?" היא שואלת. מתיישבת לידי. מלטפת תלתלים זהובים. יוני ישב עליה, שקט. פיו עסוק בסוכריה גדולת ממדים.
"הכול טוב", אני עונה לקונית.
"הכול תמיד טוב אצלך, אפרתי" חיוך קטן מבצבץ בקצה שפתיה. הקמטוטים בצדדי עיניה מודגשים פתאום.
"רגילה ככה, אימא. הכי קל הכי פשוט" אני נאנחת.

"את יודעת שיש לך פה את המקום. ואפי, את לא חייבת להציג תמיד את המושלמות. את בסדר כמו שאת. ההתמודדות עם הקשיים שלך, של ארי. ההתמודדות מול הילדים. לא חייבים להפוך אותך לשחקנית על". היא שותקת לרגע. בוחנת אותי. כמו מתלבטת אם להמשיך או לא. "אמרתי לך את זה הרבה פעמים. לא אפסיק לומר לך עוד מיליון פעם. את מדהימה כמו שאת. הצורך ליחצן את עצמך כמושלמת גוזל ממך כל כך הרבה כוחות, את יודעת את זה, ילדה שלי".

יודעת. יודעת את זה. יודעת שלנצח אשאר ילדה שלך. יודעת שתמיד את תהיי פה כמו לביאה כדי להגן עלי. להקל עלי. יודעת גם יותר טוב מתמיד מה המחיר שנדרש כדי להשיל את מחלצות הזהב. להיות חשופה ועלובה מול כולם.
"מספיק קשה לי גם ככה, אמא", אני מסננת מילים. "לא יכולה להרשות לעמי גם דיבורים מאחורי הגב. מבטים מרחמים. לא יכולה להפוך את המשפחה שלי למסומנת וחלשה".
"והיום", היא לוחשת, "את בטוחה שהיום אף אחד לא יכול לדעת? את בטוחה שהמלחמה שלך אכן הכרחית, שאם את לא משחררת, באמת אף אחד לא ידע כלום?"

אני שותקת. נרעדת. "לא. לא בטוחה. אבל גם על האחוזים של אלו שלא יודעים שווה לי להילחם".
"תעשי מה שאת מבינה, אפי". היא אומרת וקמה להקטין את האש. "אני כמובן לא אחליט בשבילך, כמו שלא החלטתי בעבר. ההחלטה בידייך. רק רציתי שתשקלי שוב את הנתונים, תחשבי שוב, אפרתי. באמת שווה לך?"
היא משחררת את יוני ורצה למטבח. אני שומעת את הסיר הגולש ונאנחת בשקט.
המילים שלה ממשיכות להדהד. להכות באוזניי. באמת. שווה. לך. אפרתי. וסימני שאלה גדולים נתלים בכל פינה בסלון הישן.

הדלת שנפתחת מספקת לי נתיב בריחה בטוח. איש עייף נכנס. מגבת לחה על כתפו. שקית בידו. והשקט שלו זועק יותר מאלף מילים.
"מה קורה, ארי?" בבת אחת אני נשלפת למציאות אחרת. הלביאה שבי מתעוררת שוב לפעולה. הנה, אמא, תביני למה אני חייבת להציג. גם כשקשה לי ומתחשק לי רק לברוח.
"המצב לא פשוט" הוא עונה וגבו משתופף עוד יותר.
"מה?" הלב שלי מחסיר פעימה.
"היא עדיין במצב קשה מאוד. מונשמת ומורדמת. דברתי אתו עכשיו, בדרך מהמקווה. הוא מיואש לגמרי. הרופאים לא מעודדים בכלל". הוא מתנשם. מתיישב על כסא ומניח יד על ליבו. הו, אלוקים. רק שזה לא יתחיל שוב. אני רצה למטבח. ממלאה כוס. שולפת מהתיק שלי קופסא קטנה ומצילה. מגישה לארי.

"קח, לפני שזה יתחיל" הלב שלי פועם בקצב. הוא יפעם ככה כל פעם שזה יקרה. גם בפעם האלף.
הוא שותק. מאובן כולו. חיוור.
"ארי", אני צועקת, וראשו של שימי מבצבץ מהפתח. אני מנסה להוריד טונים. לשמור על ילד ואביו. מאוחר מדי.
הנשימות שלו נעשות קצרות ושטוחות. הדופק משתולל. אני יודעת את זה בלי לבדוק. הוא כושל אל הספה. צונח כמו בובת סמרטוטים.

"ארי, לפחות עכשיו תיקח". אני מתחננת. חונקת דמעות.
הוא מביט בי במבט מנותק. בוהה. משאיר אותי בודדה בזירה. אותי וילד לא קטן שבוהה גם הוא.

"בוא, שימי", אני מכוונת אותו בעדינות לחדר האורחים. מתפללת למילים מתאימות. המשימה נהיית מאתגרת יותר ככל שהוא גדל. יודעת שרק אלוקים יכול לשים בפי מילים נכונות.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב". אני אומרת וליבי ממשיך להלום בפראות. "זה לא משהו נורא, חלילה. הוא פשוט צריך קצת לנוח וזה יעבור". לא נורא בכלל, לועג לי שדון קטן ואכזרי. סך הכול התקף חרדה שמשבית לזמן בלתי ידוע. צונח לחיים בזמנים הכי לא מתאימים. מאלץ אותי לעמוד מול עיני ים קטנות ותובעניות. לספק תשובות כשאני בודדה במערכה.

"זה לא כל כך נראה ככה", אומר הכמעט מתבגר שלי, "וזה קורה יותר מדי לאחרונה". אני כבר לא קונה את הלוקשים שלך. אומרות עיניו ומביטות בי בעקשנות ובפחד.
"תאמין לי, ילד" אני מתמודדת מול מבטו. "אתה רואה בעצמך שזה עובר מהר מאוד. זו חולשה קטנה שעוברת מהר. אין לך מה לדאוג". אני חוזרת שוב, נאחזת במילים חלולות.
"כדי שאני לא אדאג אני צריך לדעת מה זה". הוא אומר ואני מביטה בו משתאה, איך גדלת פתאום, ילד. הפכת לנער עם דעות יצוקות וברורות.

"אתה צודק" אני עונה לו בלי לחשוב יותר מדי. "אני אמצא לנו זמן רגוע ונדבר". ועד אז אקווה בכל לב שאקבל מילים נכונות.
"תבטיחי לי". הוא מתעקש וקולו רועד.
"אני מבטיחה. והכול בסדר ויהיה בסדר עוד יותר". הכתפיים שלו נשמטות פתאום, והוא נראה כמו אפרוח קטן. רציתי לחבק אותו. להבטיח לו עוד דברים. נשארתי על המיטה. צופה בו. מתקפל אל עצמו ויוצא בשקט מהחדר. משאיר אותי עם ים של נקיפות ומחשבות. עליו. על האחיות שלו שתיכף תגדלנה. תבענה תמיהות. על יוני שמאושר עדיין. לא יודע מה צופן לו העתיד.

אני יודעת שהמצב לא כל כך שחור. אבל אין לי את ארי שיגיד את זה. יצחק ויבטל הכול. יציע לצאת לסיבוב קצר לשחרר רעלים מיותרים מהראש. לשבת במקום מפנק, להתענג על גלידה משובחת. לדמיין שכל העולם מתחיל ונגמר בה.

ארי.

בשנייה אני נשאבת ליום שני, היום בו התחיל הכול.
יצאנו אז לסיבוב קצר. ממש אחרי שהילדים נרדמו. ידעתי שבבית יכול כל רגע לצוץ ראש אחר. ויעלי, אחות מדהימה שכמותה, הסכימה ברצון לשמור. הזכירה שיש לה מבחנים. ויהיה לה ממש כייף ללמוד אצלנו.
"זאת אמא של נייהוז" אומר ארי ברגע שאנחנו יוצאים לרחוב השקט. החברותא שלו מאז החתונה.
"מה אתה?" אני נתפסת לבהלה שלו.
"היא הרבה זמן במצב סיעודי, את יודעת". הוא נאנח עמוקות. "היום סיפר לי שהמצב שלה הדרדר. היא בטיפול נמרץ. מורדמת. מונשמת. הרופאים טוענים שאין הרבה סיכויים". המילים שלו יוצאות כבדות ואיטיות להחריד.

אני עוקבת אחריו. אחרי הגב שמשתופף שוב. הצבע שנעלם מהפנים.
"אני לא אעמוד בזה, אפי," הקול שלו רועד. הלב של שנינו דופק בפראות.
אני לא צריכה לדמיין מה הולך להיות בימים הקרובים. יודעת בוודאות. רק מתפללת לבורא עולם שייתן לי את הכוחות לראות אותו צונח כל פעם. להיות לביאה עבורו. לעשות הכול כדי שיחזיק מעמד.

אני גם לא צריכה שיסביר לי שום דבר מעבר. מבינה אותו יותר מדי טוב. אני מתנשמת. לא רוצה להיזכר בדברים האלו שעוזרים לי להבין אותו. מספיק קשה גם ככה. והוא צריך אותי. חזקה. נלחמת. מגינה. עוטפת. יודעת שזה בדיוק מה שאעשה.

shevi123 · 17/4/22

בס"ד
פרק מ"ט.

שבת הגיעה. פורשת כנפיים טהורות. אציליות. סוככת על אנשים יגעים ותלאות החיים. מפיחה בהם חיות וקדושה. מניסה מהם יגון ואנחה.
"הלוואי", אני לוחשת לנרות הנעים חרישית, בקצב משלהם. "הלוואי ונשכח מהכול. נצליח להירגע. לשמוח באמת. לספוג מהשבת את כל הטוב שהיא מציעה". וזו הייתה חלק מהתכנית שלי. אותה לא גיליתי לאיש. גם לא לאיש שלי. ספרתי לו על רוגע ומנוחה בחיק המשפחה. על פינוקים שווים ומנוחת צהריים טובה. לא ספרתי לו על הפחד שלי. הפחד מהמפגש בבית הכנסת השכונתי, בו יפגוש את נייהוז. יקבל ממנו מידע. יחזור שפוף. יתרסק על הספה.

ואז, כבר לא יהיו לי סיפורים נחמדים להשקיט בהם את תהיותיו של שימי. לא אוכל גם להסתיר מההורים. לא בטוח שאוכל כבר להחזיק את עצמי אחרי שבוע סוער ושברירי כל כך. שבוע בו הכול חוזר אחורנית. מותיר אותי ואותו חשופים כל כך לשבריריות החיים. לרגעים שמציפים. מאיימים להטביע. ואין תמיד חלקיק עץ להיתפס בו. לשמור על ראש מעל המים. לפעמים הם מאלצים לצלול לעומק. לשחרר פחדים. לנשום במאמץ. להתרומם לחיים אחרים. חדשים. מרוממים יותר.

ארי יוצא, מלווה בשימי מצד אחד. ובאבא והבנים שממהרים ממנו. הוא נד בראשו. לוחש שבת שלום ויוצא בשקט. נמצא ולא נמצא. משאיר אותי להיסחף במים עמוקים. אני נאחזת בספה. מתחננת להצלה. אך הגלים גבהים יותר. אני נכנעת. אין בי כוחות להילחם. אין בי רצון.

אי פעם, כשישבנו בחוף הצוק. זוג צעיר וטרי מאוד שהחיים לפניו. הוא ספר לי הכול. לא רק ראשי פרקים, מילים עמומות. זה הפתיע אותי. הביך קצת. לא התרגלתי לדיבור הישיר שלו. לחשיפת הרגשות.
ישבנו מצונפים. הרוח צלפה. וקולו של ארי התמזג בשריקותיה. במילים פשוטות, חשף בחיי סיפור חיים. בשקט שרטט סערות ומשברים. כאילו מדבר על תכנון השבת הקרובה. ככה הכרתי לראשונה את הצורה בה הוא נחשף. ככה הבנתי עד כמה המעטה החיצוני שלו לא מצליח להתחבר לפנימי. כמה השלווה משקרת לפעמים. נוטעת דמיון מודרך ולא מציאותי.

"רציתי לספר לך איך הכול התחיל", הוא אומר. מהפנט אותי. כמה חיכיתי לגילוי הזה. ידעתי בגדול על התקפי החרדה. ידעתי מתי התחילו ולמה. עדיין לא ידעתי מה באמת קרה שם.
והוא ישב, וסיפר בקול יציב ושקט מעט. שרטט לי חיים של ילד בן אחת עשרה, שיושב בשיעורים חולמני. הרבה מבהיר את הגמרא. הוא רואה את אבא, במיטה. הרבה שואל משהו. והוא מהרהר במטפל שהתחיל להגיע, בדלת חדר ההורים שנסגרת לעיתים תכופות. בהליכון שמצא לו מקום בבית. בכסא הגלגלים שהגיע ממש אחריו.

ובאבא. אבא החזק והגבוה שישב חיוור פנים ומצומק בכסא שהוצמד לו. אבא שתמיד התגאה בו. נסך בו כוחות. ראה את הטוב שבו. העצים אותו. וכעת, לא מצליח להוציא יותר משתי מילים מהפה וראשו צונח, עיניו נעצמות והוא שוקע בתרדמה. הוא ישב לידו. הביט בפניו חסרות הפאות. בזקן הדליל. בסימנים אדומים שהעידו על דברים שהוא לא רצה לחשוב עליהם.

והוא כבר לא האמין לאמא שספרה בקלילות על אבא שקצת לא מרגיש טוב. שתיכף הכול יעבור. והסימנים זה שטויות. פשוט בשביל הטיפול הקליל שעובר. וזהו. לא צריך להיבהל. הכול יעבור ונשכח מזה.

לא יכול היה להאמין. רצה לומר שהוא כבר לא ילד, אבל לשונו נדבקה לחייך. פתאום היה צמא כל כך. למים. למילים נכונות שירגיעו. ובעיקר לאבא. אבא שקמל מול עיניו.

ובאחד השיעורים בו בהה שוב בנקודה בלתי נראית וקולו של הרבה נשמע ברקע. מתלהט ומסביר גמרא שטרם הכיר. נשמעו דפיקות בדלת. ילד מכיתה ה' הגיש פתק לרבה. הוא העיף בו מבט והחוויר. ארי עדיין היה שקוע בעולם משלו. החמיץ את התגובה, למזלו.

"הופמן" הרעים קולו. הקפיץ את ארי. "בוא רגע" קולו ירד בכמה אוקטבות.
ארי הביט בו הלום. משהו קרה. זה בטוח. רבה גולדשמידט הניח יד על כתפו, בקש ממנו לגשת למזכיר.

הוא רעד. וידו של רבה גולדשמידט רעדה יחד אתו. "תמשיכו כמה דקות לבד, אני כבר מגיע" הוא קבל החלטה מושכלת. ליווה אותו לחדר המזכירות. המנהל המתין שם. המזכיר עמד לידו. פוקק אצבעות. רבה גולדשמידט הושיב אותו על הכסא היחיד שהיה פנוי בחדר. והוא לא היה צריך שום דבר מעבר לזה כדי להבין. מאותו רגע הכול היטשטש לו מול העיניים. כוס המים שהמנהל הגיש לו. כמעט הכריח אותו לשתות. המילים הקטנות שאמרו את הגרוע מכול. החדר הסתובב. הוא כבר לא ראה כלום. רק הרגיש בזוג ידיים חזקות שתומכות בו.

"אנחנו אתך, אריאל", שמע מתוך הערפל את קולו של הרבה. פעם ראשונה שהוא מזכיר את שמו הפרטי, עברה בו מחשבה מטופשת. כאילו זה מה שחשוב כעת. בכל זאת, היא נעמה לו. "אנחנו אתך ונהיה אתך כל הזמן".

"אבל למה", הדמעות פתאום הגיעו, שטפו אותו בזרם אדיר. "למה לא אמרו לי? למה שקרו לי? אמא הבטיחה שהוא יהיה בריא. היא הבטיחה שהמחלה קלה והיא תעבור מהר. למה היא שקרה? למה?".
וזהו. נגמרו המילים. הוא נשמט אל הכיסא. בובת סמרטוטים. לא שמע מה ענה המנהל, מה הגיב הרבה. מה הוסיף המזכיר. נשאר עם פצע ענק. מדמם. אמון שנשבר ומילים נבובות.

הלוויה הייתה קצרה ומהירה. ככה הוא הרגיש. וכל הזמן הלמו בו תופים. למה. לא. ספרו. לי. למה. הייתי יכול לנצל יותר את הזמן הקצר שהיה לנו ביחד כשהרגיש קצת יותר טוב. הייתי מגיע מוכן יותר. השמיים היו מתרסקים אבל לא בצורה כזאת. למה, אמא. למה עשית לי את זה.

ידיים אחזו בחולצתו, קרעו אותה. והוא חשב לעצמו שאין כבר יותר מה לקרוע. לא בפנים. לא בחוץ. הכול מרוסק. וכשהרמקול הוגש אליו, בן יחיד, קדיש של אבא. היפחות שלו לא הותירו לב שלם בקהל השבור. הוא לא הרגיש את מבטי הרחמים. לא הרגיש כלום.

שקט ומכונס ישב בסלון הבית. בודד ועצוב. לידו ישב סבא שהזקנה קפצה עליו באחת. אחיו של אבא סבבו אותו. דאגו שיאכל, ישתה. אמרו מילים שעד היום אין לו מושג מה היה בהם.

והייתה גם אמא. מציצה עליו מפעם לפעם. בוחנת אותו. מודאגת משתיקתו. הוא לא הצליח לרחם עליה. לא הצליח לחוש כלום חוץ מכעס אדיר שבער בו. הותיר אותו חלש מאי פעם. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד. גם לא עם אמא. בעיקר לא אתה. לא יכול היה לסלוח לה על מילותיה הנבובות. על השקר הגדול.

בלילות הארוכים חסרי השינה. היה יושב ברגליים משוכלות על המיטה. אוחז את תמונתו של אבא. התמונה מהטיול האחרון אליו נסעו לפני שנה. התמונה האחרונה שאבא נראה כמו תמיד. ישב וליטף את תווי פניו הקורנים. את הצחוק שנשזר בעיניו. המשיך אל כפות ידיו שחבקו אותו בעוז. בן יחיד. גאוותו של אבא.

"לאן הלכת, אבא?" שתק את דמעותיו. "לאן הלכת? למה לא אמרת לי שלום? למה לא ספרת לי שאתה הולך ממני ולא חוזר? למה?" פתאום התלקח הכעס מחדש. "למה השארת אותי ככה בודד בעולם בלי לומר מילה. בלי פרידה ואפילו קטנה. למה, אבא? תמיד אהבת אותי. למה דווקא עכשיו התרחקת?"
והשאלות נותרו, בועטות ומציקות. גם כשנגמרו ימי השבעה. והשלושים . גם כשעמד מול קברו של אבא במלאת שנה. שאגו בתוכו כשקבל עול תורה ומצוות. לבד. בלי אבא שיברך ויעודד, יביט בו בעיניים בורקות וגאות. המשיכו ללוות אותו בשנים הלא פשוטות בישיבות הרבות בהן למד. ליוו אותו ביום חופתו. המשיכו אתו לחוף הצוק. ממאנות להישטף עם הגלים.

ישבתי שם, מרעידה. חוששת שימשיך לשתף בפרק הבא. צמאה אליו ומצטמררת.
"נהיה קר, אפי" הוא קם באחת. "נתחיל להתקדם?" והקול שלו רגיל כל כך. כמו לא קרסו שמיים. רעדה אדמה.

"השנים שעברו מאז, היטיבו אתי", הוא מעודד. מנסה לצבוע מציאות כואבת בגוון רך יותר של חמלה והכלה. "ולמרות זאת, החוויה הקשה. חוסר הפרידה. עדיין מכים בי בשעות קשות. לפחות ידעתי להתכונן כשהמציאות צלפה בי בשנית". נרעדתי שוב. קיוויתי שלא ימשיך. לא הפעם. צריכה לעכל את המפגש עם הילד שבו. את זעקותיו וכאבו. רציתי להכיר כול חלק בו. רציתי עוד יותר לא להתרסק בעצמי.

וכשהוא עצר מונית, נשפתי כנראה חזק מדי. ארי הביט בי, וכנראה תהה לעצמו עד כמה השיתוף שלו היה נכון. וכמה להמשיך אם בכלל. רציתי לומר לו שגם כשזה קשה, אני מעדיפה את האמת. בדיוק כמוהו. רציתי. לא הצלחתי.

נ. גל · 17/4/22

כמעט בלתי אפשרי להגיד "תענוג לקרוא", אבל באמת תענוג לקרוא כתיבה חותכת, מדוייקת וכנה כל כך.

נכתב ע"י shevi123:
"בוא, שימי", אני מכוונת אותו בעדינות לחדר האורחים. מתפללת למילים מתאימות. המשימה נהיית מאתגרת יותר ככל שהוא גדל. יודעת שרק אלוקים יכול לשים בפי מילים נכונות.
"אבא לא מרגיש כל כך טוב". אני אומרת וליבי ממשיך להלום בפראות. "זה לא משהו נורא, חלילה. הוא פשוט צריך קצת לנוח וזה יעבור". לא נורא בכלל, לועג לי שדון קטן ואכזרי. סך הכול התקף חרדה שמשבית לזמן בלתי ידוע. צונח לחיים בזמנים הכי לא מתאימים. מאלץ אותי לעמוד מול עיני ים קטנות ותובעניות. לספק תשובות כשאני בודדה במערכה.

"זה לא כל כך נראה ככה", אומר הכמעט מתבגר שלי, "וזה קורה יותר מדי לאחרונה". אני כבר לא קונה את הלוקשים שלך. אומרות עיניו ומביטות בי בעקשנות ובפחד.

כואב הלב על הילד, ומעודד שאמא שלו מודעת למצבו.

נכתב ע"י shevi123:
"כדי שאני לא אדאג אני צריך לדעת מה זה". הוא אומר ואני מביטה בו משתאה, איך גדלת פתאום, ילד. הפכת לנער עם דעות יצוקות וברורות.

וואו! התבגרות נעימה לך, אם עוד לפני בר מצווה אתה כבר מדבר כל כך חד וישיר...

נכתב ע"י shevi123:
למה, אמא. למה עשית לי את זה.

איי.

נכתב ע"י shevi123:
לפחות ידעתי להתכונן כשהמציאות צלפה בי בשנית

הערה אחת, בודדת: המילים האלו קצת גבוהות, ביחס לשאר השיח.

shevi123 · 19/4/22

נכתב ע"י נ. גל:
כמעט בלתי אפשרי להגיד "תענוג לקרוא", אבל באמת תענוג לקרוא כתיבה חותכת, מדוייקת וכנה כל כך.

כואב הלב על הילד, ומעודד שאמא שלו מודעת למצבו.

וואו! התבגרות נעימה לך, אם עוד לפני בר מצווה אתה כבר מדבר כל כך חד וישיר...

איי.

הערה אחת, בודדת: המילים האלו קצת גבוהות, ביחס לשאר השיח.

תודה על התגובה המושקעת
על המילים המפרגנות שחממו לי את הלב.
ההתבגרות של שימי אכן קצת מוקדמת, בתור ילד הורי.

לגבי ההערה לוקחת לתשומת לב. תודה

shevi123 · 21/4/22

בס"ד

פרק נ'

"טדדם" מיכלי נכנסת לסלון בדיוק כשסיימנו את המנה העיקרית של ליל שבת. הזמן הזה תמיד משרה עלי שלווה מיוחדת. ההתלהבות שלה פרצה אותה. גרמה לי להרים עיניים משתאות.
עוגת קומות התנוססה על המגש יוקרתי. קמטה את מצחי בניסיון להבין. ניסיון שנועד מראש לכישלון. היא רוצה לעודד? היא קלטה משהו? מה היא רוצה לומר?

"מזל טוב, אחותי היקרה" היא נושקת לי. "את לא רוצה לומר לי ששכחת, נכון?"
לא רוצה. זו המציאות שמעמיסה בלי סוף. לא משאירה מרווח לזיכרונות שכאלו. מריצה ימי הולדת. יום נישואין. אופס. מחווירה. לא. לא יכול להיות ששכחתי. שדווקא מיכלי תבוא ותזכיר לי.
"מזל טוב", מאחל גם אבא בחום. "שתזכו לעוד הרבה שנים טובות ומאושרות".
אני ממלמלת אמן ותודה. מביטה אל פרוסת העוגה שמונחת בצלחת. בוהה בה.
"עבדתי הרבה על העוגה" לוחשת מיכלי לידי, "לא תתאכזבי".
"את מדהימה" אני מנפיקה את החיוך הענק ביותר שאני מצליחה. "ואין עלייך. תודה שזכרת וחשבת עלינו".
"בכיף" היא מתחרה בהצלחה בחיוך שלי. מעניקה נשיקה. חיבוק. מפנה מקום לבאות אחריה.

אמא מביטה בי בעיניים בורקות מקצה השולחן. לא מצליחה לצמצם רגשות לחיבוק אחד. המבט שלנו נפגש. עמוס מאי פעם. יודעת מה עובר בראשה. יודעת שהיא יודעת. יודעת שכל מילה רק תגרע מהקסם.

לשמאלי יושב ארי, עיניו בוהות.
"מזל טוב, ארי", מריע קובי, אחי הקטן שצמח לו. רואה את ארי מנסה לקרוע את עצמו מהעננים ששואבים אותו. המידות שלו מנצחות. כמעט כמו תמיד. הוא טופח על כתפיו של הנער. מפרגן לו בחום. לוחץ יד לאבא. מנסה לשמור על מקוצו בהצגה.
"אנחנו נצא לסיבוב קטן", אני מעדכנת בסיום הסעודה. "יעלי, תסתדרי?"
"ברור" היא קופצת. מחבקת את יוני. "לכו, תחגגו". בטח נחגוג. הלוואי.

האוויר הטהור ממלא את הריאות. נותן לי לחוש את קדושתה של השבת. מקווה שגם לו.
"אז מה קורה?" אני שואלת בקלילות.
"אני לא עומד בזה, אפרת", הוא נאנח כמו קשיש. לא כאחד שחוגג עשור וחצי של נישואין. "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. מה עובר עליו. אם כבר קראו להם או לא. אם יש עדיין סיכוי, בכל זאת" הוא מתנשף. שוב מתקצרת נשימתו.

"בעיקר לא יכול לחשוב עליו, על חיים. אולי הוא נמצא שם לבד. אולי זה יקרה כש...?" הרוח מתגברת. מצמררת את הגב השפוף שלו. מעצימה את חרדתו.
רק לא זה, השם. רק לא זה. אני רועדת. מבפנים. מבחוץ. לא מצליחה להתפלל. התפילה בוקעת לי מהלב בלי מילים.

****

לא לקח הרבה זמן עד שהגיע פרק ב' בחייו של ארי. אותו הכרתי כמעט מאז שהכרתי אותו.
הוא גדל, נושא את כאבו הגדול. הולך לבית הכנסת. אומר קדיש. בורח מעיניים זולגות רחמים. מנסה לבנות את עצמו. החונך שהוצמד לו היה לו לאח וחבר. שיקם אותו מהריסות. בנה בו חוסן ותעצומות. הראה לו עד כמה הוא חזק למרות הכול. ואולי בגלל. הגלים הסוערים שקטו מעט. ואופק בהיר נראה. מתעתע כל כך.

הוא היה בן חמש עשרה כשהגיעו תוצאות הבדיקות. אמא ישבה מול הדפים והרטיבה אותם בדמעות. ככה הוא מצא אותה כשחזר בצהריים מהישיבה. ככה הוא שמע את הרעמים שסדקו שוב את עולמו.

אחרי כמה ימים מרוסקים, הוא ידע שהוא צריך להיות החזק. לפחות הפעם. הוא יעשה הכול בשבילה. יתמוך, יעודד, ילווה לטיפולים. יארגן תפילות. הכול. והיא תישאר אתו, בריאה. שלמה. חזקה מתמיד. לא ייתכן אחרת.
עבר חודש ועוד כמה חודשים. המשפחה כולה התגייסה למערכה. הדודים ערכו משמרות בזמנים שהייתה מאושפזת. ארוחות חמות הגיעו כל יום. אבל הוא ידע שהיא צריכה אותו. הבן היחיד שלה.

באותו לילה, היו המדדים יציבים מתמיד. "אני אשאר אתה", הוא הודיע נחרצות. "אין לי בעיה לישון פה", שכנע את הדוד שהביט בו במבט מפקפק.
"אני כבר לא ילד", הבהיר. "ואמא מרגישה בסדר עכשיו. אני יודע שהיא רוצה אותי לידה. אני גם רוצה. אם חלילה תהיה בעיה אתקשר. אל תדאג".
הוא פשט את החליפה, הניח את המגבעת עליה. סמן טריטוריה. קבע עובדות. נפרד מהם עם עוד כמה הבטחות. הביט באמא הישנה בשלווה. הרגיש אותה, את האהבה שנמצאת באוויר. רצה כבר להרגיש אותה במקום חמים יותר.
הניח ראש על הכורסא הסמוכה, שקע בתרדמה מתוקה. חיוך נסוך ושלווה שלא הרגיש זמן רב.
באמצע הלילה כשחלומות קסומים אפפו אותו, נקרעה הדממה ביללות קורעות.

הוא קפץ בבהלה. עיניו מזנקות למוניטור הסמוך. לזעקותיו הבלתי פוסקות. המספרים רקדו מולו במחול שדים, אבל הוא הצליח לראות אותם. צונחים במהירות מסחררת. החדר התמלא ברופאים ואחיות שדרשו ממנו לצאת.
"אני חייב להיות אתה" הוא זעק, מבועת. "הבטחתי לה שאהיה אתה כל הזמן".
אף לא אחד היה פנוי לשמוע אותו.
עמד שעון על הדלת מבחוץ. לבו הולם בפראות. זה לא ייתכן. זה לא. הם יצליחו להציל אותה. בטוח.

"ואם לא?" לוחש לו קול קטן.
אם לא, אני חייב להיפרד ממנה. הוא התלקח. הלם על הדלת. לא רצה לחשוב שאין כבר ממי להיפרד. הוא חייב לעשות הכול בכל מקרה. הוא צעק גם כשנפתחה הדלת, ורופאים יצאו ממנה מותשים ורציניים. הוא רץ פנימה. נבלם. יודע ששוב לא הצליח להיפרד.

"אני צריך להכין אותו" הוא אומר לי עכשיו "אני חייב להכין אותו. זו מכה על מכה להגיע לסיטואציה כזאת. אני אבדתי את אמא במשמרת שלי. במשמרת שהתעקשתי עליה. אני לא יכול לשמוע את זה שוב. אסור לו להיות שם לבד. אסור לו לחכות לרגע האחרון כדי להיפרד. זו יכולה להיות טעות גורלית והרסנית. אסור לו לדמיין שיהיה טוב רק בגלל שיש הטבה. אסור לו". הטונים הגבוהים נחלשו פתאום, והוא צנח לספסל סמוך.

"את מבינה שאסור לו. נכון, אפי?" הוא שואל ולבו דם ודמעות. "את מבינה שלא סתם עברתי חוויה כזו. שיש לי תפקיד כרגע להיות לידו. לעזור לו. תעזרי לי, אפי, בסדר?"

אני מהנהנת. אעזור לך. אעשה הכול שתחזור לעצמך. הייתי הולכת אתך ממש עכשיו לבית החולים. נוכחת דואגת, כמה שזה יהיה קשה לי. הפעם אתה במרכז ואני אהיה בשבילך. אבל איך למען השם תגיע לבית חולים? איך תכנס בשער בו לא נכנסת עשרות שנים, מאז הלילה הנוראי . הגורלי.
איך תכנס בו כשכל פרוצדורה רפואית עם הילדים, אתי, מחייבת אותי לחפש מלווה, כי אין לי את האופציה הטבעית?

"אני אלך", הוא אומר וקולו נחוש. "מותר לי לנסות. מקסימום אם אתעלף יהיו שם מספיק אנשי צוות שיטפלו בי". הגב שלו רועד. וגם המילים. מרגישה אותו כל כך עמוק. גאה בו ומפוחדת. יודעת שאלך אתו באשר ילך.

נ. גל · 23/4/22

נכתב ע"י shevi123:
מנסה לשמור על מקוצו בהצגה.

מקומו.

נכתב ע"י shevi123:
לא מצליחה להתפלל. התפילה בוקעת לי מהלב בלי מילים.

בתוך כל הכאוס שעובר עליה, השורה הזו מעוררת בי הערכה אמיתית.

נכתב ע"י shevi123:
הגב שלו רועד.

תהייה קטנה ונודניקית: הגב הוא הצד האחורי. לא נשמע מקודם שארי מפנה לאפי את גבו (או שפספסתי משהו?). אם הכוונה היא לחלק הגוף שכולל את הבטן והגב יחד, המילה הנכונה היא גוו.

נכתב ע"י shevi123:
"אני אלך", הוא אומר וקולו נחוש. "מותר לי לנסות.

וואו, בהצלחה! אומץ הוא דבר שמרגש לפגוש בגיבורי הספרים, ומשמח כשהוא מתממש.
מחכה להמשך...

shevi123 · 27/4/22

בס"ד

פרק נ"א

בדממה פסעתי בעקבותיו. יכולתי למשש את המתח שצעק מכל פסיעה דרוכה שלו.
וכשחלפו רגעים וכבר אבדתי את אומדן הזמן, משהו התחיל לעקצץ לי. לאיפה אנחנו הולכים בעצם? מה הוא בדיוק רוצה לומר? ואיך הוא חושב שיצליח להציל אותו?

ועדיין פסעתי. בארץ לא זרועה. בלי דעת ומחשבה. האוויר היה חמים עדיין, למרות השעה המאוחרת. הלהיט אותי לאט ובטוח. ובכל זאת שתקתי. הוא האיש שלי שבזכותו אני נמצאת היום במקום בטוח. אין לי שום זכות לסרב לשום בקשה שלו. יש לי זכות לתת לו את המעט שאני יכולה. ואני מודעת לכך עד כאב.

"יודעת מה?" הוא נעצר פתאום. באמצע מירוץ חירום. "אולי נשב רגע ונחשוב מה לעשות". הוא הביט בי במבט נבוך.
"אני לא יודע מה קורה לי. הרגשות שלי סחפו אותי. אני לא רגיל לזה, את יודעת". טיפות קטנות בהקו על מצחו. "אני עדיין חושב שאני חייב להיות איתו ברגעים האלו. אבל לא באמת הצלחתי להפעיל את הראש. מצטער, אפי".

"זה בסדר", מלמלתי "קורה לכולם". אני מנסה לחייך. להפשיר אווירה.
"בטח כשמדובר בנושא כל כך כואב. ועמוס. לא יצא לך כמעט לדבר על זה. לעבד את האובדן. את החוויה הקשה בה אבדת את היקרים לך ביותר. ועוד בגיל צעיר כל כך".
השתתקתי לרגע. מעולם לא דברתי איתו בצורה כזו. תמיד היו נגיעות קטנות. והצעות. אני נושכת שפתיים. חייבת להמשיך.
"בבקשה, ארי. תחשוב על מה שאמרתי לך. בבקשה".
הוא הסב את מבטו. נועץ אותם בקשיחות.
"דברנו על זה מספיק פעמים, אפי". הקול שלו עייף ועמוס מדי. "תעשי לי טובה, את יודעת שאין לי סבלנות לטיפולים. לחזור לעבר. לחפור. זה לא מה שיעשה לי טוב, במחילה".
"אז מה כן?" רציתי לצרוח. "להתמוטט כל פעם מחדש זה יותר טוב מבחינתך?"
השקט שלו שם סימן קריאה חזק ונטוע.
"זה לא יותר טוב. אבל אין לי אופציה אחרת. בטח לא כרגע. תניחי לזה. בבקשה".
הנחתי. נאנחתי. חשבתי על הפגישות עם נעמה. על הכוח והתובנות ששאבתי מהן. חשבתי על הטוב שהוא מפסיד. על אובדן של חיים. והפעם חייו שלו.

"אני רוצה לספר לך משהו", פתאום זה עולה בי. "יש לך כוח?".
אני יודעת שהוא כבר מבין לאיזה סיפור אני מובילה.
"יותר כוח מלשמוע שכנועים בלתי נגמרים", הוא אומר בחצי חיוך חיוור. נשען אחורנית. מותח רגליים.

"פתאום נזכרתי בזה. אולי עוד מעט אבין למה. כרגע חייבת לפרוק".
עוצמת עיניים ונותנת לגלים לשטוף אותי במלוא המליחות.
"בשנה ההיא, כשהתחלתי לסבול ממרמורשטיין, הייתי בורחת. בורחת לקניות. לתל אביב. רמת גן. פתח תקווה. כל מה שבאזור בני ברק. מחפשת ריגושים. לא ממש מוצאת.
בסופו של דבר נגמרו לי החסכונות. ונמאסו עלי השיטוטים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי פען אחר פעם נמלטת מציניות, מילים קשות והורסות ואפס אימון.
חושבת שאז חוויתי עוד אובדן. אובדן של חיי. החיים הטובים שהיו אמורים להיות לי כתלמידה מצטיינת. מעולם לא חלמתי שיגיע יום ואקבל מבחן שלא למדתי אליו כמעט, נושא ציון של שבעים אחוז ולידו הערה מודגשת של המחנכת - כל הכבוד על המאמץ שהשקעת. עלי והצליחי. המשיכי כך".
הכתפיים שלי רוטטות. מדמעות. מבושה צורבת שמחלחלת בי בכל פעם שאני נזכרת.
"ואז הבנתי שהמילים הקוטלות שהעניקה לי מרמורשטיין מחוירות למול המילים בהן קטלה אותי מול המורות. מסכלת כל אפשרות להוכיח את עצמי. ממש ראיתי בדמיוני איך היא מסבירה במילים רכות, למחנכת ולשאר המורות, עד כמה חריגה התלמידה אפל. עד כמה חלושה וזקוקה לעידוד". צבע אדום כבש אותי. מבפנים. מבחוץ. הבעיר אותי. כמו תמיד.

"זה נורא", ארי מגיב. כמו היתה זו הפעם הראשונה ששמע את התיאורים.
"הרבה יותר" אני בוכה. "לקחו לי את השם. קמטו אותו. זרקו לפח. ואז הביטו מלמעלה. מחאו כף על כל קמטוט שהתיישר. שכחו למה הוא מקומט בכלל. ומי בעט בו וגרם לו להגיע לשפל הזה". אני מתנשמת. אין אוויר.

נזכרת פתאום למה זה עלה בי.
"ביום הזה, בו קבלתי את המבחן. הרגשתי שהאובדן מוחץ לי את הנשמה. זה היה גדול מנשוא. כעסתי ולא יכולתי לבטא, כמובן. השארתי את התיק בכיתה. לפני שיצאתי זרקתי את המבחח לפח. מקומט. שירגיש קצת איך אני מרגישה. ויצאתי. לא ידעתי לאן. בשקית קטנה היו הארנק ודיסקמן. זוכר מה זה?"
"כן" הוא משועשע מהנוסטלגיה.
עברתי ליד חנות קטנה שהציעה דיסקים בכמה שקלים. קניתי אחד מהם בלי להתעמק. ועליתי לאוטובוס. שייקח לאן שייקח.

באיזשהוא שלב ירדתי בעיניים סומות. לא רוצה לדעת. לא להרגיש. לא לפגוש. מעולם לא חשתי בודדה ובזויה כל כך.

הוצאתי את הדיסק. הכנסתי מהר בלי לראות והפעלתי. דחפתי אוזניות וצלילים החלו למלא אותי. נרעדתי. אפריים מנדלסון מלא אותי בקולו. "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר". נגמר לי האוויר. לא יכול להיות שזה מקרה.
"אדם כציץ נובל" הוא ממשיך, "כענן כלה. כרוח נושבת. כחלום יעוף". והרטט בקולו מרטיט גם את כתפיי. את כל כולי. מעולם לא הזדהיתי ככה עם המילים.

וככה הלכתי ברחובות תל אביב. מולי, מסביבי, המון אדם. ואני נמצאת לא נמצאת. לא רואה כלום. נשאבת למילים. נרעדת מכל מילה".

רוח החלה לנשוב פתאום. רוח נושבת וחלום יעוף.
"אתה מבין, ארי?" אני שואלת אותו. ואותי. "פתאום הרגשתי איך השם עוטף אותי. שולח לי מסר שהוא איתי. מרגיש את כאבי. מסביר לי עד כמה כולנו כך. למרות שבעולם השקר קשה לראות את זה. אבל בעולם האמת נראה איך כל התמונה מתהפכת. דווקא שם, ארי. בשיא הטומאה שיכולה להיות. הרגשתי אותו חזק מתמיד".
ארי מביט בי, משתאה.
"ואת כל התובנות האלו הבנת אז?"
"לא את הכול, חלק הבנתי מאוחר יותר. בזמן אמת פשוט שמעתי ובכיתי. לא ידעתי מהיכן הגיעו הדמעות האלו. הן לא היו דמעות של כאב. הן היו דמעות שנובע ממקום עמוק יותר. מהנשמה. הרגש הטהור שהייתי בטוחה שאבד לי, פתאום התעורר. והמילים שלו הן דמעות אהובות ומקודשות. וזה היה מדהים איך בזמן של אובדן, קבלתי חיים חדשים. חיים עטופים באהבה אין סופית של מי שברא לי ודואג לי תמיד. גם כשאני לא במיטבי. אהבה ללא תנאים".

"ואת זה, ארי" אני מביטה בו. לא מפחדת. "את החיים האלו אני רוצה שתקבל. איח אובדן בלי משמעות. וקטונתי לדבר על האובדן שלך. אבל אם תתן לו מקום. תדבר איתו ועליו. מבטיחה לך שתגע גם אתה בחיים חדשים. טובים יותר. מתוקים יותר".

מריומה~ · 27/4/22

נכתב ע"י shevi123:
בס"ד

פרק נ"א

בדממה פסעתי בעקבותיו. יכולתי למשש את המתח שצעק מכל פסיעה דרוכה שלו.
וכשחלפו רגעים וכבר אבדתי את אומדן הזמן, משהו התחיל לעקצץ לי. לאיפה אנחנו הולכים בעצם? מה הוא בדיוק רוצה לומר? ואיך הוא חושב שיצליח להציל אותו?

ועדיין פסעתי. בארץ לא זרועה. בלי דעת ומחשבה. האוויר היה חמים עדיין, למרות השעה המאוחרת. הלהיט אותי לאט ובטוח. ובכל זאת שתקתי. הוא האיש שלי שבזכותו אני נמצאת היום במקום בטוח. אין לי שום זכות לסרב לשום בקשה שלו. יש לי זכות לתת לו את המעט שאני יכולה. ואני מודעת לכך עד כאב.

"יודעת מה?" הוא נעצר פתאום. באמצע מירוץ חירום. "אולי נשב רגע ונחשוב מה לעשות". הוא הביט בי במבט נבוך.
"אני לא יודע מה קורה לי. הרגשות שלי סחפו אותי. אני לא רגיל לזה, את יודעת". טיפות קטנות בהקו על מצחו. "אני עדיין חושב שאני חייב להיות איתו ברגעים האלו. אבל לא באמת הצלחתי להפעיל את הראש. מצטער, אפי".

"זה בסדר", מלמלתי "קורה לכולם". אני מנסה לחייך. להפשיר אווירה.
"בטח כשמדובר בנושא כל כך כואב. ועמוס. לא יצא לך כמעט לדבר על זה. לעבד את האובדן. את החוויה הקשה בה אבדת את היקרים לך ביותר. ועוד בגיל צעיר כל כך".
השתתקתי לרגע. מעולם לא דברתי איתו בצורה כזו. תמיד היו נגיעות קטנות. והצעות. אני נושכת שפתיים. חייבת להמשיך.
"בבקשה, ארי. תחשוב על מה שאמרתי לך. בבקשה".
הוא הסב את מבטו. נועץ אותם בקשיחות.
"דברנו על זה מספיק פעמים, אפי". הקול שלו עייף ועמוס מדי. "תעשי לי טובה, את יודעת שאין לי סבלנות לטיפולים. לחזור לעבר. לחפור. זה לא מה שיעשה לי טוב, במחילה".
"אז מה כן?" רציתי לצרוח. "להתמוטט כל פעם מחדש זה יותר טוב מבחינתך?"
השקט שלו שם סימן קריאה חזק ונטוע.
"זה לא יותר טוב. אבל אין לי אופציה אחרת. בטח לא כרגע. תניחי לזה. בבקשה".
הנחתי. נאנחתי. חשבתי על הפגישות עם נעמה. על הכוח והתובנות ששאבתי מהן. חשבתי על הטוב שהוא מפסיד. על אובדן של חיים. והפעם חייו שלו.

"אני רוצה לספר לך משהו", פתאום זה עולה בי. "יש לך כוח?".
אני יודעת שהוא כבר מבין לאיזה סיפור אני מובילה.
"יותר כוח מלשמוע שכנועים בלתי נגמרים", הוא אומר בחצי חיוך חיוור. נשען אחורנית. מותח רגליים.

"פתאום נזכרתי בזה. אולי עוד מעט אבין למה. כרגע חייבת לפרוק".
עוצמת עיניים ונותנת לגלים לשטוף אותי במלוא המליחות.
"בשנה ההיא, כשהתחלתי לסבול ממרמורשטיין, הייתי בורחת. בורחת לקניות. לתל אביב. רמת גן. פתח תקווה. כל מה שבאזור בני ברק. מחפשת ריגושים. לא ממש מוצאת.
בסופו של דבר נגמרו לי החסכונות. ונמאסו עלי השיטוטים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי פען אחר פעם נמלטת מציניות, מילים קשות והורסות ואפס אימון.
חושבת שאז חוויתי עוד אובדן. אובדן של חיי. החיים הטובים שהיו אמורים להיות לי כתלמידה מצטיינת. מעולם לא חלמתי שיגיע יום ואקבל מבחן שלא למדתי אליו כמעט, נושא ציון של שבעים אחוז ולידו הערה מודגשת של המחנכת - כל הכבוד על המאמץ שהשקעת. עלי והצליחי. המשיכי כך".
הכתפיים שלי רוטטות. מדמעות. מבושה צורבת שמחלחלת בי בכל פעם שאני נזכרת.
"ואז הבנתי שהמילים הקוטלות שהעניקה לי מרמורשטיין מחוירות למול המילים בהן קטלה אותי מול המורות. מסכלת כל אפשרות להוכיח את עצמי. ממש ראיתי בדמיוני איך היא מסבירה במילים רכות, למחנכת ולשאר המורות, עד כמה חריגה התלמידה אפל. עד כמה חלושה וזקוקה לעידוד". צבע אדום כבש אותי. מבפנים. מבחוץ. הבעיר אותי. כמו תמיד.

"זה נורא", ארי מגיב. כמו היתה זו הפעם הראשונה ששמע את התיאורים.
"הרבה יותר" אני בוכה. "לקחו לי את השם. קמטו אותו. זרקו לפח. ואז הביטו מלמעלה. מחאו כף על כל קמטוט שהתיישר. שכחו למה הוא מקומט בכלל. ומי בעט בו וגרם לו להגיע לשפל הזה". אני מתנשמת. אין אוויר.

נזכרת פתאום למה זה עלה בי.
"ביום הזה, בו קבלתי את המבחן. הרגשתי שהאובדן מוחץ לי את הנשמה. זה היה גדול מנשוא. כעסתי ולא יכולתי לבטא, כמובן. השארתי את התיק בכיתה. לפני שיצאתי זרקתי את המבחח לפח. מקומט. שירגיש קצת איך אני מרגישה. ויצאתי. לא ידעתי לאן. בשקית קטנה היו הארנק ודיסקמן. זוכר מה זה?"
"כן" הוא משועשע מהנוסטלגיה.
עברתי ליד חנות קטנה שהציעה דיסקים בכמה שקלים. קניתי אחד מהם בלי להתעמק. ועליתי לאוטובוס. שייקח לאן שייקח.

באיזשהוא שלב ירדתי בעיניים סומות. לא רוצה לדעת. לא להרגיש. לא לפגוש. מעולם לא חשתי בודדה ובזויה כל כך.

הוצאתי את הדיסק. הכנסתי מהר בלי לראות והפעלתי. דחפתי אוזניות וצלילים החלו למלא אותי. נרעדתי. אפריים מנדלסון מלא אותי בקולו. "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר... משול כחרס הנשבר". נגמר לי האוויר. לא יכול להיות שזה מקרה.
"אדם כציץ נובל" הוא ממשיך, "כענן כלה. כרוח נושבת. כחלום יעוף". והרטט בקולו מרטיט גם את כתפיי. את כל כולי. מעולם לא הזדהיתי ככה עם המילים.

וככה הלכתי ברחובות תל אביב. מולי, מסביבי, המון אדם. ואני נמצאת לא נמצאת. לא רואה כלום. נשאבת למילים. נרעדת מכל מילה".

רוח החלה לנשוב פתאום. רוח נושבת וחלום יעוף.
"אתה מבין, ארי?" אני שואלת אותו. ואותי. "פתאום הרגשתי איך השם עוטף אותי. שולח לי מסר שהוא איתי. מרגיש את כאבי. מסביר לי עד כמה כולנו כך. למרות שבעולם השקר קשה לראות את זה. אבל בעולם האמת נראה איך כל התמונה מתהפכת. דווקא שם, ארי. בשיא הטומאה שיכולה להיות. הרגשתי אותו חזק מתמיד".
ארי מביט בי, משתאה.
"ואת כל התובנות האלו הבנת אז?"
"לא את הכול, חלק הבנתי מאוחר יותר. בזמן אמת פשוט שמעתי ובכיתי. לא ידעתי מהיכן הגיעו הדמעות האלו. הן לא היו דמעות של כאב. הן היו דמעות שנובע ממקום עמוק יותר. מהנשמה. הרגש הטהור שהייתי בטוחה שאבד לי, פתאום התעורר. והמילים שלו הן דמעות אהובות ומקודשות. וזה היה מדהים איך בזמן של אובדן, קבלתי חיים חדשים. חיים עטופים באהבה אין סופית של מי שברא לי ודואג לי תמיד. גם כשאני לא במיטבי. אהבה ללא תנאים".

"ואת זה, ארי" אני מביטה בו. לא מפחדת. "את החיים האלו אני רוצה שתקבל. איח אובדן בלי משמעות. וקטונתי לדבר על האובדן שלך. אבל אם תתן לו מקום. תדבר איתו ועליו. מבטיחה לך שתגע גם אתה בחיים חדשים. טובים יותר. מתוקים יותר".