סיפור בהמשכים לכתחילה

[שואפת ליותר]

לא יודעת מה יש לכולם נגד פס הייצור של הסמנירים. בתכל'ס, אם הם מצליחים לגרום לכל כך הרבה נשים לעשות כל כך הרבה עם כל כך מעט בשביל תורה - אולי הם עושים משהו נכון

לייק +

 

[RACHELIZ]

מי שלא לקחת בחשבון הם אלו שנשארים בעניין משום ה'ס'פאסט נישט'... והם קמלים מבפנים ואף אחד לא רואה. אבל שוב, גם בזה אין שחור ולבן...

 

[+shira]

מי שלא לקחת בחשבון הם אלו שנשארים בעניין משום ה'ס'פאסט נישט'... והם קמלים מבפנים ואף אחד לא רואה. אבל שוב, גם בזה אין שחור ולבן...

אף אחד לא יכול להכריח אישה לתת לבעלה עוד כמה דקות לימוד במוצאי שבתות וימי שישי טרופים, או להמשיך לחייך מול פורמייקה מתקלפת. אף אחד לא נמצא שם אפילו בשביל לאנפף או לבוז לה אם תבחר לוותר.
גדולה נמצאת בפרטים הקטנים.

 

[קופי 100]

תודה על הסיפור.
בעיניי הוא אמין ואותנטי, יושב בצורה מדויקת על עולם שלם שנמצא בין התפרים הללו.
בכתיבה אני לא מבין גדול, אבל בקריאה בהחלט כן. והסיפור הזה נקרא בהזדהות וחיבור מדהימים, בסחף וברגש.
תודה!

 

[RACHELIZ]

אף אחד לא יכול להכריח אישה לתת לבעלה עוד כמה דקות לימוד במוצאי שבתות וימי שישי טרופים, או להמשיך לחייך מול פורמייקה מתקלפת. אף אחד לא נמצא שם אפילו בשביל לאנפף או לבוז לה אם תבחר לוותר.
גדולה נמצאת בפרטים הקטנים.

נכון. אבל לא כל האברכיות כאלו...

 

[אנטיפטרוסה]

נכון. אבל לא כל האברכיות כאלו...

רוב אלה שאני מכירה הן הרבה יותר מזה.
לענ"ד גם אם הן לא תמיד עומדות בגבורה במצבים שונים, בדרך כלל הן כן.
ועצם זה שהבעל עדיין יושב ולומד, גם אם הוא לא הולך לכולל ערב למשל, מעיד שיש מי שתומך בו או לכל הפחות לא מכריח אותו לצאת לעבוד

 

[+shira]

@הני ר. מקווה שאת נהנית מהדיון שתפס טרמפ על האשכול שלך,,, בעיני אם משהו מה מעורר חשיבה או דיון זה כבר טוב, אז קחי את זה כמחמאה...

נכון. אבל לא כל האברכיות כאלו...

רוב אלה שאני מכירה הן הרבה יותר מזה.
לענ"ד גם אם הן לא תמיד עומדות בגבורה במצבים שונים, בדרך כלל הן כן.
ועצם זה שהבעל עדיין יושב ולומד, גם אם הוא לא הולך לכולל ערב למשל, מעיד שיש מי שתומך בו או לכל הפחות לא מכריח אותו לצאת לעבוד

מסכימה מאוד.
בתוך כל השיח הפתוח (והחשוב) על חולשות וקשיים שמותר לנו לחוות- כדאי גם לזכור שרובינו, רוב הזמן, נשים גדולות מהחיים.

 

[הני ר.]

ט'
מכניסה לתיק את הפלאפון שלום לכולן. אני בחוץ.
דוחה את הקניות. נעשה אותם ביחד בערב. אולי נסע למרכז מסחרי. ככה הוא לא יצטרך ללכת "למקום ההוא".
הולכת לכיוון הבית. יופי אני חוזרת לפניהם היום. אולי אספיק לארגן קצת.
מכניסה יד לתיבה, שולה עיתון מעטפה שתיים אופס שלוש. נכנסת למעלית ו..צונחת לבית.
מעטפה ראשונה בנק מזרחי שמה בצד שניה חברת חשמל. גם כן לצד, זה מהמדריכה שלי. לא לפתוח מעטפות.
מעטפה שלישית לכבוד שלמה ברמן מסטודיו סי ???
הידיים שלי רוטטות, הלב שלי קופץ זו לא אני שקורעת את המעטפה.
"לכבוד שלמה ברמן מזל טוב חם ולבבי לרגל יום הולדתך, בהזדמנות זו נשמח להעניק לך הנחה אמיתית של 30 % לכל השיעורים בסטודיו.
המוני בלונים בצבע זהב שחור מתקרבים אליי ומאיימים לבלוע אותי בחיים.
מתיישבת בספה. ולא יודעת מה לחשוב.
ריק לי. חשוך לי. גמרתי לבכות.
**
שלוימי נכנס רבקי וחוי איתו. רעש של חיים. "שלוםם. הו מירי את פה?"
"אני פה" שפתי קפוצות וליבי צורח.
"קח. שלחו לך"
שלוימי מסתכל על המעטפה. ואז עליי.
"אני יכול להגיד לך משהו?"
"לא"
"אני מבטיח לך אני רק אסביר לך משהו שתביני."
"מה?? מה תסביר לי. מה??"
הצעקה שלי מבהילה אותו אותי ואת הבנות.
"אני לא רוצה הסברים. הבנת?"
נכנסת לחדר שינה. כדי לגלות שבכלל לא גמרתי לבכות. אולי רק התחלתי.
שלוימי מושיב את הבנות עם אוכל. ונכנס בשקט לחדר.
"בסך הכל הלכתי לשם שלושה חודשים כי חבר עשה מנוי והיה לו הנחה לצרף חבר. בכלל לא התכוונתי להסתיר את זה..את סתם נפגעת מכל דבר" לא מצליחה להתאפק, אולי זה בכלל הלב שלי שדופק. אז אני יורה מטווח אפס, "אני נפגעת מכל דבר?? אז אין לנו מה לדבר בכלל... ולא מעניין אותי הסליחה שלך ולא המכתבים. אתה סתם סתם סתם...ואין לי מה להגיד עוד, כשאני כלום בעינייך..."
"אין לך מושג איך את חשובה לי. אני תמיד חושב עלייך לפני עליי. כמה פעמים לא עשיתי דברים רק כי זה לא מגיע לך"
"אה...הבנתי וזה כן מגיע לי. לגלות עלייך כל מיני דברים ואתה יודע מה, מילא היית בא לספר לי. אני גיליתי את זה לבד! לבד!. אני כמו אבק. אני כלום בשבילך. אני אפס!"
"מירי את סתם חושבת ככה את לא יודעת כמה אני ...אני לא התכוונתי לצער אותך...חוצמזה שאין לך מושג כמה רציתי שתדעי מכל זה.."
"יופי שאתה רוצה. מקסים אז אתה גם בעל נהדר. אני אשמה שאני מצוערת בעצם, הבנתי.."
צרחה מהסלון מנחיתה אותנו מהסצנה הלא אפשרית הזו.
עשר שניות אחר כך רבקי בידיים של שלוימי. ואני מזהה חתך לא יפה מעל הגבה.
מניחים הכל בצד ומדברים כמו פעם.
"איפה פתוח עכשיו?"
"עוד חצי שעה יש בסניף ליד הבית"
"את חושבת שכדאי לחכות אם זה לא מדמם? תשאלי את אמא שלך"
מתקשרת. אמא עונה שאין בעיה לחכות והיא שולחת לי את איילי במונית.
מסתכלת על שלוימי ומזהה שהוא רוצה לבוא איתי.
נקרעת. כי אני יודעת שאמא שלחה את איילי ביום חמישי כי שלוימי לומד.
מחליטה לצאת. אם יצטרף, שיצטרף.
מזמינה מונית.
יורדים ביחד למטה. לדבר אחד לא שמתי לב אולי כי אין לי מקום בלב לשום דבר,
ששנינו במבחן. ונקבל בלתי מספיק.
אולי ביחד זה כן שווה משהו.

 

[אנטיפטרוסה]

"מה?? מה תסביר לי. מה??"
הצעקה שלי מבהילה אותו אותי ואת הבנות.

וזה היה המשפט שהכי דקר אותי מכל הפרק הזה.
אאוץ'.
לא רוצה להאמין שיש אנשים שחיים מציאות כזאת.

 

[anotherית]

הסיפור לעצמו מרתק, והכתיבה מעולה.
זורם ברצף.

אבל מותר לי לספר מאיזה צד אני קוראת את זה?

יש כאן אישה, לא מדי חכמה, היסטרית ומתלצית. אבל העיקר, חונקת נורא.
ויש כאן בעל, שיודע שאם בא לו ליסוע לחברון, זה חייב להיות בהברזה, כי אשתו תתעלף. אז הוא מבריז.
הוא יודע שכדי לשתות בירה (בירה?!) הוא צריך לצאת עם חברים, אז והא יוצא איתם, ויודע שגם אם יעדכן את אשתו, הוא יקבל סחרחרה. וככה זה התקדם אט אט.
לא אומרת שזה בסדר להסתיר ככה ,
(למרות שברוב הספרות שלנו, ההסתרות עוברות חלק, והתקשורת הלקויה שחסרה. כמו שכתבו כאן אין סוף פעמים. ע"ע לחיות וחצי, שהיה שם הסתרה הזויה, ואיכשהו, הוחלק מתחת לשטיח, עם התמודדות ועצבים מינמאלים, ועוד זה היה הדוגמא לזוג למופת שבספר, אז לא מאשימה את כל המסתירים)
אבל זה גורם ותוצאה.

והביחד שלהם, נשמע קצת פנטזיה. כאילו, הכל יקרה, אבל העיקר, כל הזמן ביחד. וכל הזמן זוגיות מקסימה בין לבין.
מעניין.

 

[הוריקן]

הסיפור לעצמו מרתק, והכתיבה מעולה.

אבל מותר לי לספר מאיזה צד אני קוראת את זה?

יש כאן אישה, לא מדי חכמה, היסטרית ומתלצית. אבל העיקר, חונקת נורא.
ויש כאן בעל, שיודע שאם בא לו ליסוע לחברון, זה חייב להיות בהברזה, כי אשתו תתעלף. אז הוא מבריז.
הוא יודע שכדי לשתות בירה (בירה?!) הוא צריך לצאת עם חברים, אז והא יוצא איתם, ויודע שגם אם יעדכן את אשתו, הוא יקבל סחרחרה. וככה זה התקדם אט אט.
לא אומרת שזה בסדר להסתיר ככה ,
(למרות שברוב הספרות שלנו, ההסתרות עוברות חלק, והתקשורת הלקויה שחסרה. כמו שכתבו כאן אין סוף פעמים. ע"ע לחיות וחצי, שהיה שם הסתרה הזויה, ואיכשהו, הוחלק מתחת לשטיח, עם התמודדות ועצבים מינמאלים, ועוד זה היה הדוגמא לזוג למופת שבספר, אז לא מאשימה את כל המסתירים)
אבל זה גורם ותוצאה.

והביחד שלהם, נשמע קצת פנטזיה. כאילו, הכל יקרה, אבל העיקר, כל הזמן ביחד. וכל הזמן זוגיות מקסימה בין לבין.
מעניין.

גם אני מרגישה כך בדיוק כלפי הדמויות.
וגם בעיני לא אמין העניין שהכל הולך להם חלק ביחד, בלי פיצוצים. המקסימום שהגיעו אליו היה מן שתיקת ברוגז. וגם זה לא לגמרי...
אבל הכתיבה ממש טובה, לא הפסקתי לקרוא...

 

[כנפיים]

גם בעיניי הסיפור כתוב היטב, מדבר, זורם, מכניס היטב פנימה, ומביא את החיים שלהם.
ממש מחכה כל פעם להמשך.

יש כאן אישה, לא מדי חכמה, היסטרית ומתלצית. אבל העיקר, חונקת נורא.
ויש כאן בעל, שיודע שאם בא לו ליסוע לחברון, זה חייב להיות בהברזה, כי אשתו תתעלף. אז הוא מבריז.
הוא יודע שכדי לשתות בירה (בירה?!) הוא צריך לצאת עם חברים, אז והא יוצא איתם, ויודע שגם אם יעדכן את אשתו, הוא יקבל סחרחרה. וככה זה התקדם אט אט.
לא אומרת שזה בסדר להסתיר ככה ,
(למרות שברוב הספרות שלנו, ההסתרות עוברות חלק, והתקשורת הלקויה שחסרה. כמו שכתבו כאן אין סוף פעמים. ע"ע לחיות וחצי, שהיה שם הסתרה הזויה, ואיכשהו, הוחלק מתחת לשטיח, עם התמודדות ועצבים מינמאלים, ועוד זה היה הדוגמא לזוג למופת שבספר, אז לא מאשימה את כל המסתירים)
אבל זה גורם ותוצאה.

ולכן מה? אם הכותבת רוצה להעביר את התחושה של הגיבורה הכותבת, היא לא יכולה לתת לה עצמה להסתכל על עצמה במשקפיים כאלו. היא חייבת לתת לה להרגיש קורבן, מסכנה, להבין רק טיפה, בקצוות, שיש קשר בין ה"את רצית" של הכולל ערב, לבין מה שמתפוצץ לה בפנים. גם אם אנחנו הקוראים, רוצים להסביר לה איך זה קרה לה, ושהיא הביאה את זה עליה ועוד, הכותבת לא יכולה לתפוס צד כזה. הדמות תתפרק לה. תאבד אמינות.

יש כאן גם דיוק על זה שהתחושה הנבגדת שלה מול ההסתרה לא תלך כלכך מהר לשום מקום, גם אם היא תבין את כל התהליך שעבר עליהם. כי להסתיר זה להסתיר, וזהו.

והביחד שלהם, נשמע קצת פנטזיה. כאילו, הכל יקרה, אבל העיקר, כל הזמן ביחד. וכל הזמן זוגיות מקסימה בין לבין.

הכל הולך להם חלק ביחד, בלי פיצוצים. המקסימום שהגיעו אליו היה מן שתיקת ברוגז. וגם זה לא לגמרי...

מה אמור לקרות? בית דין?
הוא מנסה לדאוג לה, הוא באמת מבין אותה, והוא מרגיש רע נורא, אז הוא מנסה להיות הבעל הטוב מעבר לרגיל.
הזוגיות לא צריכה להיות נוצצת בדיוק הרגע בשביל לשים הכל בצד כשילד פתח את הראש, ובין לבין היא במיטה ויורה לכל הכיוונים.
היא התפוצצה כמה פעמים עליו. ועכשיו גם הוא התחיל לאבד סבלנות. הם ליד הילדות, כן? הם לא יכולים לשבור את הכלים, אבל מסכימה לגמרי עם זה שמפוצץ שהם עדיין לא דיברו על זה ברצינות.
מבינה את כל מה שגורם להם לא לעשות את זה, אבל די.
זה לא מוריד מהאמינות בעיניי, כי יש ויש כאלו קשרים, וזה שזה מופיע בספרות שלנו זה עוד עניין לדון בו האם סופרים אמורים לחנך וכולו וכולו, אבל באמת, כאילו,
תדברו כבר! תצרחו הכל החוצה! תריבו! תרתחו!

אני מאד מקווה שהם ילכו דרך ביחד. שהם יבינו ששניהם הזינו את זה. שהיא לא היתה אמורה להינעל ככה והוא היה אמור להיות כנה ולשלם את מחיר הכנות, ובעיקר, אני ממש מקוה שהם פשוט ידברו. אה, הלוואי!

 

[הני ר.]

י'
"אתה בא איתי?"
עלבון חותך לו את הפנים. "כן. אני בא"
שקט במונית עד שאנחנו יורדים. הנהג מבוגר וטוב לב שואל "לאן נוסעים?"
"לקופת חולים ברחוב אליעזר 50"
הוא מנמיך את הרדיו בלי שאנחנו מבקשים.
הנהג מסתכל מהמראה ואני רואה אותו חוכך בדעתו אם לקרוע את השקט.
"כל הכבוד לך. תאמין לי אם הייתי כמוך דתי, ומשקיע באשתי החיים שלי היו יותר טובים היום. רק אצלכם זה ככה. הולכים ביחד מכבדים אחד את השני. אני כל הזמן אומר לבן שלי תכבד את אשתך. רק תרוויח."
שלוימי מתרווח על הכיסא ומשהו מתכווץ בי. מה אני רוצה ממנו? ממני? למה הלב שלי נבהל? מה לא עובד לי בראש כמו כולם? מה הנהג מבין ואני לא? ואולי הוא לא מבין וזה סתם מטלטל אותי? מי יענה לי?
יורדים.
החתך נתפר הרופא מרוצה תשאר צלקת קטנה מקבלים מדבקה והביתה.
מקסימום הפאה תכסה את זה אומרת גם האחות.
"את רוצה שאני אחזור איתך הביתה או שתסתדרי?"
"מה הכוונה?" אני שואלת בזהירות. הלב שלי עייף למלחמות.
"כלום. שאלתי מה את מעדיפה מה מסובך לענות?"
אני מזהה כעס במילים שלו.
"על מה אתה כועס?"
"אני? בכלל לא כועס! אני רק לא מבין מה את רוצה. מה?. מה שאני עושה לא טוב. אני בסך הכל רוצה לעזור לך."
"אתה יודע מה אני רוצה. והכי אני רוצה שלפחות ביום כזה תראה לי שהלימוד חשוב לך."
"דווקא רציתי לבדוק אותך. דווקא. לראות אם הפנמת סוף סוף מי זה הבעל שלך ואני רוצה ללכת איתך ועם הבת שלי לרופא. הבנת????"
לא מאמינה שזה קורא לנו.
לא מאמינה.
שלוימי צועק עליי ברחוב. ואני עונה לו. פשוט עונה לו. בלי לברוח לאיזה פינה. הגעתי לקצה ושכל העולם יתפוצץ.
"אתה צריך לפחות עכשיו להראות לי שהכל בסדר. טילטלת את העולם שלי! שיקרת עליי! שנים!!! לא יומיים! ועכשיו אתה מעיז לבדוק אותי??? יש לך עזות הזוייה"
"כי לא יכולתי להגיד לך!"
"אז אתה מאשים אותי כי אתה פחדן?"
"מה הקשר? אני אומר לך שלא היה לי סיכוי לדבר על זה"
"בטח שלא. התחתנו על דעת של בית מסויים, ויום אחד התעוררת שזה לא מתאים לך. גם אני הייתי מפחדת להגיד לך כאלה דברים"
מעניין, אני לא בוכה אני פשוט כועסת כעס טהור של מאה אחוז.
רבקי מסתכלת על שנינו. היא לא נבהלת זה נראה שאין לה מושג מה קורה. זה כל כך לא רגיל השיח הזה.
בערך כמו שיצאנו שנינו לקופת חולים ביחד. ואיילי אצלי ביום חמישי.
רבקי מבקשת ארטיק.
שלוימי נכנס למכולת לקנות. חוזר עם שלושה מגנומים ואנחנו מתיישבים על הגדר משפחה, אבא אמא ילדה.
וכן אני אוכלת מגנום ברחוב.
אולי פשוט השתגעתי.

 

[אנטיפטרוסה]

אם הוא מבין כל כך טוב מה הקונפליקט שלהם, ומה בעצם הבעיה... (שלה - הציפיות הלא-ריאליות ממנו)
אז קצת לא ברור לי למה הוא לא ניסה מהתחלה להסביר לה שמה שהיא רוצה זה דרישה לא הגיונית, ודאי כלפיו, ולמה הם הגיעו לכזה מצב אם הוא כזה נורמלי... ומשתדל לרצות-

מנסה להיות הבעל הטוב מעבר לרגיל.

-אבל גם יודע לעמוד על שלו מצד שני

לראות אם הפנמת סוף סוף מי זה הבעל שלך

 

[הני ר.]

אם הוא מבין כל כך טוב מה הקונפליקט שלהם, ומה בעצם הבעיה... (שלה - הציפיות הלא-ריאליות ממנו)
אז קצת לא ברור לי למה הוא לא ניסה מהתחלה להסביר לה שמה שהיא רוצה זה דרישה לא הגיונית, ודאי כלפיו, ולמה הם הגיעו לכזה מצב אם הוא כזה נורמלי... ומשתדל לרצות-

-אבל גם יודע לעמוד על שלו מצד שני

מעולה!
לאט לאט זה יסתדר..

 

[הני ר.]

יא'
קמים.
"את תסתדרי לצאת לבית? אני רואה שמאוחר ויש לי חברותא עם שטילמן ביום חמישי, אז אם לא אכפת לך אני מעדיף להספיק"
"ברור שאני אסתדר. רק להזכיר לך, אני לא השתניתי."
"מירי אני לא יכול איתך. כל מילה זה מלחמה"
"אני מלחמה? אני?? שאלת. עניתי. מה אתה רוצה שאני אגיד לך?"
"לא רוצה כלום. אני יכול לזוז?"
"זוז"
בלי להוסיף מילה שלוימי מסתובב והולך לכולל.
נשארתי עם רבקי וערמת מחשבות שלא נגמרת. מסתובבת סביב עצמי מתלבטת מה לעשות.
אני לא יודעת לריב. אני מרגישה מסוחררת, אולי כי שלוימי מסתובב לי בתוך הראש.
או בלב.
שיר מוזר מתנגן לי פתאום. "יאללה בלאגן..." שיר ששמעתי באיזה חתונה, של חבר של שלוימי.
הזמר לקח מנגינה מוכרת וחזר על הצמד הזה. בזמנו שאלתי את שלוימי איך הזמר הזה לא מתבייש לא יודעת למה אבל עכשיו השיר הזה היה משמח אותי מאד.
נכנסת לסופר כמו רוח סערה ומתחילה למלא את העגלה כמו סופה.
כאילו אין רשימה.
ואין סדר בעולם הזה.
קורנפלקס, כריות, ערמות של חטיפים. ממלאה שימורים. זה נראה שהולכת להיות מלחמה.
מגיעה לפירות. ענבים משמשים ומה שאני רואה, לוקחת ואורזת. אני לא מרוכזת בכלום.
רבקי מבקשת טופים אני מסכימה.
לוקחת חמצוצים גם כן מסכימה.
מגיעה לקופה. יצא בדיוק פי שניים מכל שבוע שיהיה.
מזמינה מונית.
מתקשרת לאיילי שתרד לעזור לי. הילדים רוקדים מאושר למראה השקיות. מאיר אומר לאיילי "אמא בכתה היום. אולי בגלל זה אבא קונה לה ממתקים"
עושה את עצמי לא שומעת.
עולים מסדרים את הדברים במקום. שמחה ששלוימי לא חזר איתי לבית, אני מסוגלת לריב איתו גם ליד איילי.
הבית מאורגן ואפילו שטוף. אומרת תודה לאיילי ומשחררת אותה בחזרה לבית.
ועכשיו שיבוא שלוימי.
יש לי הרבה מה להגיד לו.
יושבת לכתוב, גם אני יודעת.".... אז אחרי הכל אתה מרגיש שניצחת אותי ויצאתי סתם אשה שמלחיצה אותך..." מקשקשת על זה. זה לא זה. אני לא מרגישה שלמה. מתחילה מחדש
"שלוימי.
כשהתחתנו תכננתי לתת לך את כל כולי. כדי שתוכל להתקדם גם רוחנית וגם גשמית.
ואין לי בעיה שתצא עם חברים. מרגישה טיפשה לדבר על זה בכלל, אבל אני לא מצליחה לארגן לעצמי את המחשבות והמילים, ואין לי מושג איך אני הולכת לעבור את היום הזה אז אני כותבת מקסימום לא אתן לך. אני מרגישה רע. שמונה שנים נתתי לך את הלב שלי ואת החיים שלי. ואני לא מצליחה להבין איך עבדת עליי. איך היית מסוגל???
ואם אני כזו רעה אז הייתמוצא פתרון. היית מדבר עם משהו. היית כותב לי. אני סולחת על הצרכים שלך. זאת אומרת מקבלת אותם, מקבלת גם את רצון ה'. לא יכולה להכיל את ההסתרה והשקר.
לא מסוגלת לא יכולה.
חצית מבחינתי כל גבול. אתה גם לא באת לספר לי. גיליתי את זה לבד. שלוימי אני לבד לבד לבד.
אני לא אספר לאף אחד כי אני לא מסוגלת לעשות לך את זה.
אני יודעת שיש עוד דברים שלא סיפרת לי. כי רק היום הבנתי לבד שבמוצאי שבת אתה בעצם הולך לבריכה. הבנתי לבד. אני אשה הכי טיפשה בארץ אולי בעולם כולו.
דייייייי שלוימי איך עשית לי את זה.
איך????????..."

 

[הני ר.]

יב'
נרדמתי עם בגדים. קמה מבוהלת ומגלה שתשע ועשרים. פתק בשולחן בסלון שלוימי השאיר.
"יצאתי עם שרולי לסיבוב למטה"
הדלת נפתחת. שלוימי והעגלה נכנסים. שקט ביננו סמיך ומפחיד. אולי לא אצליח יותר להסתדר איתו.
ההבנה הזו מלחיצה אותי. אנחנו יכולים להתגרש? חרדה עזה מטפסת לי באיזור הגב עולה אט אט עד הכתפיים מרגישה שמשהו נורא עומד לקרוא לי. מתחילה לבכות בהסטריה שאפילו אני לא מכירה.
"שלוימייייי....די...תראה אותי תראה מה קורה איתי. אין לי כלום יותר... אני ...אני....אני פוחדת אני מרגישה רעעעע אני לא יודעת מה קורה לי ..."
שלוימי מבוהל מביא לי כיסא ומבקש שאסתכל עליו.
"מירי לא קורה לך כלום. הכל בסדר איתך את רק מבוהלת מבטיח לך שנסתדר בסוף."
"אני לאאאא. אני מנותקת אני לא פה בכלל אני לא מצליחה לטפל בילדים. משהו בתוכי מת. כן. מת!"
"מירי תרגעי. בואי אני מבטיח לך אני יעזור לך. נלך למי שתרצי, אני מסכים אפילו.. אפילו ללכת ליעוץ או טיפול. את תרגישי טוב."
"למי טיפול? לאן נלך? אני לא רוצה כלום. הוייייי שלוימי איפה אתה שאני צריכה אותך הוייייייייי שלוייימייייי הוייייי"
הזעקות שלי נשמעות קשות אפילו לי. אני בעצמי לא יודעת על מה אני מתאבלת.
שלוימי בעניים אדומות מתיישב לידי ולוחש "אני טיפש אמיתי. אני סתם בן אדם דפוק. אני צריך לראות אותך ככה, סתם בגלל ההנאות המטופשות שלי...מירי תסתכלי עליי מבטיח לך. מבטיח לך שאני משתנה. את אשה כזאת צדיקה לא מגיע לך הצער הזה. לא מגיע לך. אני מבטיח לך אני יעשה אותך אשה הכי מאושרת בעולם"
שלוימי קם פותח מקרר "אני רואה שעשית קניות. מתי הספקת?"
"שהיינו במרכז מסחרי עשיתי"
"רוצה שאני יעזור לך לבשל?"
"אם אתה רוצה. אני קצת עייפה"
"בואי נעבוד ביחד חצי שעה. מה שנספיק, נספיק."
שלוימי מדליק מוזיקה ומתחיל להוציא ירקות מהמקרר.
"מירי אם את עייפה אני מוכן לעשות בכיף. את רק תשבי ותגידי לי מה לעשות...
דבר ראשון חצילים. מירי, את חותכת ושמה מלח?"
"כן. אני יכולה לחתוך ואתה תקלף ירקות למרק. אפשר להרתיח אותו מחר, אבל יותר קל שזה חצי מוכן במקרר"
"מצויין"
'אויייי לדעתתתתת כל רז סוידך....' מוטי שטיינמץ מזמר לנו במטבח והכל כמו פעם.
"תגידי רוצה לצאת איתי מוצ"ש לקבר דוד המלך? שמעתי שיש שם תזמורת. זה ניהיה קצת כמו מירון"
"מוצש אתה בבריכה. לא?"
לא יודעת איזה שד מנסה לסדוק לי כל רגע את החיים. אבל זה מה שיוצא ממני.
"תגידי, מה יש לך? מה?, כבר אמרתי לך שאני מפסיק עם הכל. ואני מוכן לעשות הכל בשבילך אז מה מה מה את רוצה? רוצה לשמח אותך בסך הכל. מה יש לך. מה??"
"אלף, אתה יודע מה משמח אותי. ואל תנסה לשמח אותי דרך השמחות שלך. בית אני רק מזכירה לך שלא אמרת לי על הברכה בכלל. הבנתי את זה לבד. ובא נגיד ששנינו יודעים שאולי גם השבוע היית הולך...אם לא שאתה פוחד על עצמך מכל מה שאני יודעת עלייך. ויודע מה? לא רוצה ללכת איתך בסדר??? לא רוצה שום דבר ואתה סתם ...סתם..מעמיד אותי בנסיונות..אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני וממה אני צריכה להנות...ונותן לי הרגשה שאני אשה רעה שלא מקבלת אותך ולא יודעת להנות איתך ובכלל אני לא עושה את התפקיד שלי אם היית ככה צריך לברוח אולי כל החיים האלה הם מקח טעות ואנחנו צריכים להתגרש.."
גם אם שלוימי נבהל, הוא לא מראה לי את זה, אולי גם לעצמו לא.
"אז לכי, לכי תפתחי לי תיק ברבנות ותגידי להם שאת רוצה להתגרש כי הצעתי לך לבוא איתי לקבר דוד המלך"
במציאות המשוגעת הזו נשאר לי רק לצבוט את עצמי ולראות אם אני הוזה או חולמת.

 

[דוכסוסטוס]

בפרקים האחרונים הסיפור מתבוסס סביב אותה סצנה ששבה על עצמה בווריאציות שונות אבל דומות.
כשזה קורה בספר, זה מצוין ומחדיר את העקביות והעומק של התהליכים.
בסיפור בהמשכים, ושבעתיים בפורמט אינטרנטי - החזרתיות כן מורגשת.
אבל אני לא אומר להפסיק איתה, כי התיאור כל-כך משובח והדמויות מאופיינות ברמה גבוהה, כך שתענוג לקרוא למרות הצירקולציה.

 

[אשר שרבר]

מקסים מקסים מקסים.
תמשיכי, תדייקי. תעבירי אותנו את כל התקף החרדה.
את כל שלבי האבל.
מעולה.

 

[מנוחה כהן]

את כותבת יפה!!
היה לי מוזר שהיא הפסיקה לבכות כל כך מהר....