יג'
במיטה. לבד עם מוזיקה.
אין לי כח לכלום. זוכרת ששלוימי אמר לי אחרי החתונה שאנשים פשוטים כמוני, אף פעם לא מסתבכים. כמוני הוא התכוון לישירות שלי. הנה אני כאן מסובכת עד למעלה מהגובה שלי.
ואין אין לי איך לצאת מזה.
"לילה טוב" אומר לי שלוימי ואני שומעת עוד כמה משפטים שהוא לא אומר.
"לילה טוב" אני עונה לו. קצר. אני כמעט שומעת את הלב שלו נטרק כמו דלת של חדר ממ"ד.
שלוימי מתהפך מעט ותוך שלוש דקות צולל לשינה עמוקה.
כמו תמיד נשארת לבד.
מכבה את המוזיקה. אני לא מרוכזת. קמה לסלון. מסתובבת קצת ומתיישבת לכתוב. זה דווקא מעניין,
שנים לא כתבתי. אני כותבת טוב. מאמרים שלי הסתובבו בכל מיני מקומות. סיפור שכתבתי בשנות הסמינר חצה את דרכו והגיע לעיתון מכובד.רק בשירים לא נגעתי. כשהיו תחרויות כתיבת שירים לא השתתפתי. לכתוב על המיית הגלים, ושקיעת השמש. או לחישות הנשמה וקולות מהדממה, זה כל כך לא אני. ומשום מה זה פתאום בתוכי. חייבת לכתוב. שיר דווקא שיר.
אתה ....ואני לא מוצאת אותך [בורח? הולך? מעצבן? טוב, תיכף נראה.]
אחרי שהשלכתי עליך כאב
אתה סגור בתוך עצמך
אני לא יודעת מה אתה אוהב [אוף שורה מלחיצה אחת. אני רוצה לדעת עליך הכל. הכללל]
לא היו לי מילים של עצמי
היו רק שריטות של עבר
זעזעת והרעדת את כל עולמי
נשארנו יחד עם שום דבר.
כל מיני סוגים של כאב הכרתי
זה שמלחיץ ,מציף וחונק
את כולם הרגשתי,טעמתי
אולי זה ככה עד שאתפרק
ואולי אצליח להגיד לך בלי פחד
שלהיות איתך זה שלם
יש סיכוי שנשאר תמיד ביחד
תחזור לפני ש...ש...
זהו נגמרו לי המילים. אני לא יודעת לאן אני רוצה שיחזור. ולמה התכוון המשורר.
חוזרת למיטה.
כבר בוקר?
קופצת במהירות מהמיטה שולחת את מי שצריך לשלוח חוזרת למיטה. אין לי כח לשום דבר וגם לא לשבת שמתקרבת אליי בצעדי ענק.
הטלפון שלי מצלצל שלוימי על הקו.
"מירי אני מתעכב פה קצת. פגשתי את סבא שלך אני מדבר איתו בסדר?"
"המ..בסדר"
כאילו שאני אעיז להגיד משהו עכשיו. איך מתאים לו לשאול ליד סבא. נזכרת בכל מיני פעמים שהוא עשה את זה ואני מרגישה כעס איום. ואני מפספסת כמה מילים
"....הבנת?"
"שלוימי. את האמת, לא שמעתי כלום. אבל תדבר איתו או עם מי שאתה רוצה. וטוב שאתה קודם עושה ואחרי זה שואל."
"ממש ממש לא. אמרתי לך שפגשתי איתו ורציתי להתייעץ איתו לקבוע שנגיע אליו ביחד אולי במוצאי שבת או משהו. אפילו לא אמרתי לו שלום עדיין. מבטיח לך. תאמיני לי כבר."
"מאמינה."
"תודה"
גם השיחה הזו נגמרה עם טעם רעעעע. אני מגלה שאני פוחדת מאד מסבא. לא רוצה שהוא יחשוב שאני רעה ורשעית. ושאני עושה מזבוב פיל.
מתביישת שידע שקבלתי בעל כזה המ...אולי דפוק? מתביישת שיאשים אותי שאולי בגללי ירד שלוימי. הנה זה כאן. אולי אני אשימה ובגללי שלוימי צריך כאלה דברים? אולי לא הערכתי אותו מספיק? אולי לא נתתי מספיק? שלוימי מתעכב ומרגע לרגע אני מאבדת את הריכוז מחכה שהמסך הזה ירד והסרט הרע הזה יסתיים.
מי היה מאמין שאני מירי ברמן האישה הכי מסודרת ועקרונית אסתבך ככה.
הבעיות ביננו נערמות ומרגע לרגע זה ניהיה מסובך. ואולי שלוימי צודק, ואנחנו צריכים יעוץ.
אוף. אוף. אוף.
הדלת נפתחת שלוימי נכנס. שפוף משהו האיש שלי.
"מה קורה?"
"אני שואלת מה קורה, התייבשתי כאן עד שחזרת"
"אין לך על מה. שאלתי את סבא אם נוכל לקפוץ אליו ביחד, הוא ענה שכן. זה הכל"
לא יודעת מה אני מרגישה, מצד אחד אני רוצה לשמוע מה סבא אומר על זה. אני סומכת עליו. ומצד שני אני מתביישת כל כך.
שלוימי עצוב מתיישב על הכיסא מסתכל עליי.
מתיישבת גם. אם היינו במשחק שחמט אז שלוימי עושה לי מט. מול הכל אני יכולה,
חוץ מהעצבות שלו. היא שורפת לי את הלב.
"יהיה בסדר" אני מפריחה לאוויר.
עדיין עצוב. עכשיו תורי להיבהל
הנושאים החמים
הנושאים החמים
