הנושאים החמים
הנושאים החמים
אתמול בלילה היה לי רעיון לאתגר, פשוט ישבתי וכתבתי מה שיצא
רק שחסר לי פאנצ’ עסיסי ותיקונים של קריאה שניה.
הבעיה שאין לי זמן ופניות לזה
מי שמעוניין מניחה כאן את המוצר הגולמי:
כרם שוכבת על רצפת הבטון בחיוך הזוהר שלה מבקשת סיפור לפני השינה.
אין לי כח לספר ולא לסרב, בקריצה אני מרמזת לסבתא וורה שתיקח את המושכות.
"את רוצה סיפור על הקיבוץ?" היא שואלת ומחייכת חיוך של מישהו ששאל שאלה מיותרת.
כרם עוצמת עיניים, נותנת לסבתא לקחת אותה חמישים שנה אחורה.
"הייתי ילדה בת שמונה..."
הסיפור הזה מוכר לי ואני יודעת כל מילה וכל שינוי טון.
מנסה לשקוע בעיתון שזורקים לנו כאן פעם בשנה, נחמד דווקא לשמוע מה קרה לפני שנה ולהתעדכן איך נראים השמים שמעולם לא ראיתי, מה הכוונה ציפורים וסתם לדעת שחוץ מהמקום בו נולדתי, גדלתי, התחתנתי וילדתי בת מהממת יש עוד סוגים של חיים.
"עוז" שמעתי את עצמי צווחת בהסטריה.
חמותי עצרה את הסיפור באמצע מילה, דבר שלא קרה לה בכל חמישים ושניים אלף הפעמים שספרה אותו, כרם הביטה בי במבט ערני, שונה לחלוטין מהעיניים העצומות של הדקה האחרונה, עוז הגיע מקצה החדר.
"תזהרי, את כמעט מעירה כאן את השומר"
הבטנו ביחד על חסאן שנחר בפינת החדר, סבא שלו לקח את סבתא וורה שהיתה בת 8 מקיבוץ בארי ואת סבתא שלי הי"ד מכרם שלום, את אבא שלו אני עוד זוכרת מעורפל לפני שנהרג בהפצצות, אנחנו לא אוהבים את הזמנים שהוא עצבני כשמעירים אותו מהשינה, בשאר הזמן הוא דווקא בסדר, לא ברור לנו מה הסיבה שהוא נמצא איתנו כאן, נראה לי שגם לו.
"עוז" הפעם אני לוחשת.
"כתוב כאן משהו על אמא שלך" הוא מעיף עלי מבט, את יודעת שזה עיתון מלפני שנה? כן?"
"ברור, אבל תקרא" דוחפת לו את העיתון.
"לאחר 49 שנה נמצאו שרידי עצמות של 2 נעדרים נוספים, עד כה התגלו זהותם של מרבית הנעדרים, התעלומה שטרם נפתרה לאחר כחמישים שנה, וורה גולדשטיין בת השמונה מבארי ואימה רחל גולדשטיין וניר יעקובי בן ה10 ואחותו מירב יעקובי בת ה14
לאחר חילוץ כל השבויים, הפצצת עזה תחתית וזיהוי כל הגופות נותרו 4 אנשים שלא נודע מה עלה בגורלם..."
הוא מביט בי המום, חלקי פאזל מתחילים להתחבר לנו במח.
"אמא" אני אומרת לוורה כשכרם נרדמת סוף סוף.
"ניסית פעם לצאת מפה‽"
"חלילה!" היא מזועזעת. " שלא תחלמי על זה בכלל"
"למה?" אני באמת רוצה לדעת, התיאורים שלה על השמש בחוץ, על האוויר שאני לא מצליחה לדמיין את משמעותו, על ציוץ ציפורים ואנשים עם כל מיני סוגי פרצופים ודעות, על מים בטעם אחר, בצבע שקוף שאפשר להשתמש בהם לעוד דברים חוץ מלשתות... כל הסיפורים שהיא מספרת תמיד בקול מלא ערגה.
"הוא יהרוג אותנו!" היא אומרת, פניה חרדות. מעיפה מבט מבועת לחסאן שהתעורר בנתיים.
"תשאירי לי לטפל בזה"
פתאום אני מרגישה הרגשה אחרת, משהו שמעולם לא היה בי, מזדחל בתוכי, מרגש אותי.
חירות שלא ידעתי אז לקרוא לה בשם.
"מתארגנים ליציאה" אני מכריזה, כרם, עוז, סבתא וורה וחסאן מביטים בי, מנסים להבין את הכוונות שלי.
איפה הייתי עד היום? האמת שהיה לי פה טוב, לא הכרתי עולם אחר, מה ששמעתי היה שייך לקטגוריית הדמינות, החלומות הלא אמיתיים.
"להתראות" נופפתי לחסאן שהביט עלינו מכושף. לא חושבת שמישהו הכין אותו למצב הזה, מאז שנולד הוא כאן, לצידנו.
הוא נופף לנו בחזרה, פניו מבולבלות.
ניגשתי לחריץ ממנו נזרק לנו פרוסות לחם ועיתונים ישנים בקביעות, חיפשתי משהו להרחיב להיתפס בו.
סולם חבלים מוזר נמשך אלי כשגיששתי.
כולם הביטו כשטיפסתי למעלה מושכת קורה מעץ ואור ענק מסנוור הפציע וגרם לכולנו תחושה של עיוורון.
כשהיינו בחוץ, נושמים לקירבנו את הטוב הזה שסבתא וורה קוראת לו אוויר, רואים מולינו מבנה שנכתב עליו: "בית כנסת אור חדש" ועשרות דמויות נכנסות ויוצאות בו
מביטה כמו בחלום לא אמיתי שהתגשם ובוכה דמעות של גאולה
רק שחסר לי פאנצ’ עסיסי ותיקונים של קריאה שניה.
הבעיה שאין לי זמן ופניות לזה
מי שמעוניין מניחה כאן את המוצר הגולמי:
כרם שוכבת על רצפת הבטון בחיוך הזוהר שלה מבקשת סיפור לפני השינה.
אין לי כח לספר ולא לסרב, בקריצה אני מרמזת לסבתא וורה שתיקח את המושכות.
"את רוצה סיפור על הקיבוץ?" היא שואלת ומחייכת חיוך של מישהו ששאל שאלה מיותרת.
כרם עוצמת עיניים, נותנת לסבתא לקחת אותה חמישים שנה אחורה.
"הייתי ילדה בת שמונה..."
הסיפור הזה מוכר לי ואני יודעת כל מילה וכל שינוי טון.
מנסה לשקוע בעיתון שזורקים לנו כאן פעם בשנה, נחמד דווקא לשמוע מה קרה לפני שנה ולהתעדכן איך נראים השמים שמעולם לא ראיתי, מה הכוונה ציפורים וסתם לדעת שחוץ מהמקום בו נולדתי, גדלתי, התחתנתי וילדתי בת מהממת יש עוד סוגים של חיים.
"עוז" שמעתי את עצמי צווחת בהסטריה.
חמותי עצרה את הסיפור באמצע מילה, דבר שלא קרה לה בכל חמישים ושניים אלף הפעמים שספרה אותו, כרם הביטה בי במבט ערני, שונה לחלוטין מהעיניים העצומות של הדקה האחרונה, עוז הגיע מקצה החדר.
"תזהרי, את כמעט מעירה כאן את השומר"
הבטנו ביחד על חסאן שנחר בפינת החדר, סבא שלו לקח את סבתא וורה שהיתה בת 8 מקיבוץ בארי ואת סבתא שלי הי"ד מכרם שלום, את אבא שלו אני עוד זוכרת מעורפל לפני שנהרג בהפצצות, אנחנו לא אוהבים את הזמנים שהוא עצבני כשמעירים אותו מהשינה, בשאר הזמן הוא דווקא בסדר, לא ברור לנו מה הסיבה שהוא נמצא איתנו כאן, נראה לי שגם לו.
"עוז" הפעם אני לוחשת.
"כתוב כאן משהו על אמא שלך" הוא מעיף עלי מבט, את יודעת שזה עיתון מלפני שנה? כן?"
"ברור, אבל תקרא" דוחפת לו את העיתון.
"לאחר 49 שנה נמצאו שרידי עצמות של 2 נעדרים נוספים, עד כה התגלו זהותם של מרבית הנעדרים, התעלומה שטרם נפתרה לאחר כחמישים שנה, וורה גולדשטיין בת השמונה מבארי ואימה רחל גולדשטיין וניר יעקובי בן ה10 ואחותו מירב יעקובי בת ה14
לאחר חילוץ כל השבויים, הפצצת עזה תחתית וזיהוי כל הגופות נותרו 4 אנשים שלא נודע מה עלה בגורלם..."
הוא מביט בי המום, חלקי פאזל מתחילים להתחבר לנו במח.
"אמא" אני אומרת לוורה כשכרם נרדמת סוף סוף.
"ניסית פעם לצאת מפה‽"
"חלילה!" היא מזועזעת. " שלא תחלמי על זה בכלל"
"למה?" אני באמת רוצה לדעת, התיאורים שלה על השמש בחוץ, על האוויר שאני לא מצליחה לדמיין את משמעותו, על ציוץ ציפורים ואנשים עם כל מיני סוגי פרצופים ודעות, על מים בטעם אחר, בצבע שקוף שאפשר להשתמש בהם לעוד דברים חוץ מלשתות... כל הסיפורים שהיא מספרת תמיד בקול מלא ערגה.
"הוא יהרוג אותנו!" היא אומרת, פניה חרדות. מעיפה מבט מבועת לחסאן שהתעורר בנתיים.
"תשאירי לי לטפל בזה"
פתאום אני מרגישה הרגשה אחרת, משהו שמעולם לא היה בי, מזדחל בתוכי, מרגש אותי.
חירות שלא ידעתי אז לקרוא לה בשם.
"מתארגנים ליציאה" אני מכריזה, כרם, עוז, סבתא וורה וחסאן מביטים בי, מנסים להבין את הכוונות שלי.
איפה הייתי עד היום? האמת שהיה לי פה טוב, לא הכרתי עולם אחר, מה ששמעתי היה שייך לקטגוריית הדמינות, החלומות הלא אמיתיים.
"להתראות" נופפתי לחסאן שהביט עלינו מכושף. לא חושבת שמישהו הכין אותו למצב הזה, מאז שנולד הוא כאן, לצידנו.
הוא נופף לנו בחזרה, פניו מבולבלות.
ניגשתי לחריץ ממנו נזרק לנו פרוסות לחם ועיתונים ישנים בקביעות, חיפשתי משהו להרחיב להיתפס בו.
סולם חבלים מוזר נמשך אלי כשגיששתי.
כולם הביטו כשטיפסתי למעלה מושכת קורה מעץ ואור ענק מסנוור הפציע וגרם לכולנו תחושה של עיוורון.
כשהיינו בחוץ, נושמים לקירבנו את הטוב הזה שסבתא וורה קוראת לו אוויר, רואים מולינו מבנה שנכתב עליו: "בית כנסת אור חדש" ועשרות דמויות נכנסות ויוצאות בו
מביטה כמו בחלום לא אמיתי שהתגשם ובוכה דמעות של גאולה
