הנושאים החמים
הנושאים החמים
מטורף. (תרתי משמע...)אני מעלה לפה לפני, מקווה שזה בסדר. תגידו לי אם למחוק את זה מהר, או להעז ולהעלות את זה לאתגר.
(זה עבר עידון, בהתחלה כתבתי שהוא התאבד, ואז שיניתי את זה למשהו פחות מזעזע)
אבא חיבק אותו, חזק. כמו שהוא תמיד חלם. וגם נשיקה, אמיתית. אמא בכתה, תמיד היא אמרה שיצא ממנו משהו, בסוף, היא צדקה. והיא גם חיבקה אותו, ובכתה, כינראה שמחה שאבא אוהב אותו.
הסוהר חייך אליו, בעידוד, הוא בכלל לא ידע שהם יודעים לעשות את זה, חוץ מבינם לבין עצמם, או כשהם נהנים מלהעניש מישהו. הוא גם בכלל לא ידע שהרופא יודע לטפל בעדינות, והחובש לדבר יפה, איזה עולם נפלא יש עכשיו. הכל מושלם בשבילו, הוא לא צריך לחטט בפחים כמו מקודם, או לעבוד קשה בכלא, ולבל אוכל יותר גרוע מהפחים, הוא לא צריך לעשות כלום, נותנים לו תעסוקה מעניינת, מדברים אליו יפה, והכי חשוב, אף אחד לא מרביץ לו. קשה לו להתרגל לזה, הוא רגיל להרים יד להגן על עצמו בכל פעם שמישהו התקרב, עכשיו הוא לא צריך, הוא לא צריך לנסות לברוח מהמכים, בתא של שלוש על שני מטר, הוא לא צריך לבכות לסוהר שייתן לו רק עם האלה, ולא עם השוקר, אפילו שהוא לא עשה כלום, ורק הרביצו לו, סתם. "אתה מעורב במריבות כל הזמן, נלמד אותך לקח" זה משפט שאחרי שימוש ארוך מאוד יצא לגמלאות. הוא לא שומע אותו, בכלל. אף אחד לא כועס עליו יותר, ואפילו האסיר שהרביץ לו כל הזמן שלח לו שוקולדים, אמא קנתה אותם, מהכסף של האסיר. זה כ"כ כיף, לשכב כל היום ולנוח, רופאים ואחיות שמתייחסים יפה, חבל שהוא לא נולד משותק, היו לו חיי יפים, אבל טוב מאוחר מלא כלום, טוב שבגלל המכות הוא הפך למשותק, זה כ"כ מושלם.
תגיבו לי, ברחמים.
מה? עוד לא העיפו אותי מקהילת כתיבה?
והחיים הם באמת לפעמים הזויים ומזעזעים, אז יפה לכתוב על החלקים האלו שקיימים במציאות.
אותי זה ריתק.
(ובתור מאותגרת קשב, קשה מאוד לרתק אותי
)
