מידע שימושי מנהגים מעניינים באוכל של פסח

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
התכוונתי שזו החמרה שאפשר להבין אותה.
כל החומרה של 'שרויה' היא חומרה שקשה מאד להבין אותה.
ובתורה כתוב 'על מצות ומרורים יאכלוהו', והלל היה כורך מצה ומרור ואוכלם יחד...
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית

ברכתי

משתמש פעיל
אצלנו אומרים פסח...טעם של אוכל ט ע י ם!!!! אבל טעים באמת עולה לכולם
אוכל מיוחד משובח טעם של חג, עוגות מיוחדות של פסח בלי אבקת אפיה שוקולד קוקוס ועוד
משתמשים במינימום, כולם אוהבים הכמויות נגמרות....
על חומרות לא מתפשרים לא שינינו ממנהג אבותנו בשום דבר, לא נראה לי קשור לדור או לפינוק וכו'
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
ואגב מנהג יוצאי הונגריה- הן החסידים והן תלמידי החת"ס (אין ליטאים יוצאי הונגריה) זה לא לאכול בפסח שרויה, ולשמיני של פסח לאכול קניידאלאך- בכלים של פסח
סבי נולד בהונגריה [היו יהודים בהונגריה לפני הבעש"ט והחת"ס] והוא אכל שרויה כרגיל.
 

Reizily

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
אני רק שאלה:
אם עוף במיץ תפוזים זה מעדן, ומחכים כל השנה לפאלשע פיש -
למה אי אפשר להכין את זה באמצע השנה?
שאלה טובה.
כבר כתבתי פה שניסינו להכין פאלטשע פיש באמצע השנה וזה יצא נחמד...
ממש לא כמו שזה יוצא בפסח!
כנראה שבפסח יש סייעתא שמיא במאכלים האלו, כי תכל'ס זה עירבוב של כמה חומרים שחוזרים על עצמם ובכל מאכל טעמם משתנה.
 

תמי אחת

משתמש סופר מקצוען
סבי נולד בהונגריה [היו יהודים בהונגריה לפני הבעש"ט והחת"ס] והוא אכל שרויה כרגיל.
גם אנחנו יוצאי הונגריה ואוכלים שרויה (סבתא שלי הגיעה מבודפשט, והוריה אכן לא אכלו שרויה, אבל סבי הגיע מאחת העיירות הקטנות בהוגריה - פרח לי השם - ושם כן אכלו שרויה)
 

ביצת הפתעה

משתמש פעיל
אולי יש בליעות בסירים.
אם כך גם כשיחממו אח"כ זה יבליע, וגם אם לא יחממו זה יהיה כבוש יותר מ 24 שעות שזה כמבושל,כך שאין לדבר סוף
כנראה שיש סיבה אחרת , אולי כי בחוה"מ מכינים רק מה שלא יכלו להכין מראש? או משהו עמוק יותר.
 

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
כל החומרה של 'שרויה' היא חומרה שקשה מאד להבין אותה.
ובתורה כתוב 'על מצות ומרורים יאכלוהו', והלל היה כורך מצה ומרור ואוכלם יחד...
כשהעליתי את הנקודה הזו בפני רב חשוב, אי שם בתקופה שבה מחפשים קולות מתחת לבלטות - הוא טען בפני שמצד עניין השרויה גופו אין שום סתירה, כי מיצי בשר וכדו' הם לא מים, ולא מחמיצים.
 

הבט

משתמש פעיל
שנים רבות התקשיתי - קצת - באמונה בכוחה סגולתה קדושתה ומעלתה של המצה. למדתי אודותיה הרבה בספה"ק, השתדלתי מאד להאמין ולהתחבר לענין, אבל... סוף כל סוף זה לא התקרב אצלי ל'ארבעת המינים', אפילו לא לספר קדוש או לשיירי ציצית שבלו. עדיין היה לי קושי להתחבר באמת לאמונה במצה הפשוטה שאכלתי...



עד שנת תש"פ, שנת הקורונה...

בימים שלפני פסח נדבקתי בנגיף הקורונה, בחסדי ה' זה לא פגע בתפקוד שלי כלל, אבל חוש הטעם עזב אותי לגמרי לכל משך ימי הפסח.

משום מה, במשך אותו פסח הרגשתי התעלות מיוחדת, ממש התחברתי למצה הקדושה, חשתי קדושה מיוחדת בעת אכילת המצה, הבנתי כל כך טוב את הצדיקים שנישקו את המצה הקדושה, פתאם התחברתי למה שכבר שמעתי שנים רבות בשם צדיקים שכשאוחזים מצה בידים, מחזיקים כביכול את השי"ת...

בשעת מעשה, לא התבוננתי ולא חשבתי כיצד פתאם זכיתי לכך, חשבתי שאולי הבדידות והשקט סייעו בידי להתחבר בפנימיות לטעם המצה, ממש שמחתי על כך שהנה הנה גם אני זוכה קצת ל"טעם מצה", טעם של קדושה וטהרה, דביקות ואמונה...

אך בשנת תשפ"א, פתאם כל האורות הלכו, המצה חזרה להיות אותה מצה של פעם... אותם ספקות ואותם בלבולים...



כשהרגשתי שאינני יכול כבר לשאת את הבלבול הזה, הלכתי לחבר קרוב ושטחתי בפניו את הדברים, דיברנו על הענין מכמה בחינות וכמה זויות, והגענו למסקנה מפתיעה:

זה שאני חש טעם גשמי באכילת המצה, גורם לטעות חמורה בתת מודע. זה גורם ברגע שאני אוכל את המצה, אני מתחיל לחשוב אם זה כן טעים או לא טעים, וכאילו בעל כרחי אני מתחיל להשוות את זה למאפיה פלונית ולטעם של שנה אלמונית... וכיון שכן, אני מאבד את ההרגש של האמונה הטבעי שיש לי בקדושת המצה!! איך אמר לי אותו חבר - "אם היו צריכים לאכול את האתרוג, היתה לך אותה בעיה! אלא מאי, שבשנת הקורונה לא היה לך טעם גשמי במצה, לכן הצלחת להתחבר לאמונה שמוטבעת בך בקדושת המצה".

והתמיהה זועקת:

וכי יתכן שחוש הטעם שלי יהיה יותר 'אמת' מקדושת המצה?!

והיינו, וכי יתכן שבגלל שיש לי חוש טעם בריא, אדחה ואבטל את האמונה שיש לי בקדושת המצה?

יעזור ה' ונזכה לטעום טעם גשמי במצה הקדושה, ועם כל זה, ואולי דוקא מתוך כל זה, להתחבר ולהתקשר לקדושת המצה...
 

נשמת כל חי תברך

משתמש פעיל
דווקא כספרדייה...
אצלנו כמעט לא אוכלים שום דבר מבחוץ רק מה שבסיסי
פסח זה בלי ממתקים, חלבי (רק הבסיס גבינה חלב וכו'), שימורים, שתיה מתוקה
כלום!!
אה ובלי שרויה...
נס שאורז אנחנו אוכלים....o_O
וואו איזה הבדלים ..............
חלבי כשל"פ לא ? ואורז [קטניות ]כן ?
אבל על פסח לא שואלים שאלות כל מנהג מקובל !!!!!!!!!!!!!!!!!!!
 

מישהו12

מהמשתמשים המובילים!
הנדסת תוכנה
כל החומרה של 'שרויה' היא חומרה שקשה מאד להבין אותה.
ובתורה כתוב 'על מצות ומרורים יאכלוהו', והלל היה כורך מצה ומרור ואוכלם יחד...
כן, ובגמרא ברכות יש דיון אם יוצאים ידי חובה במצות מאורז ודוחן.
האם בגלל זה נגיד שהמנהג האשכנזי לא לאכול קטניות הוא לא נכון?
התפתחו חומרות ומנהגים במהלך הדורות, ואנחנו שומרים על מסורת אבותינו.
סבי נולד בהונגריה [היו יהודים בהונגריה לפני הבעש"ט והחת"ס] והוא אכל שרויה כרגיל.
כנ"ל סבא רבא שלי. ואצלנו אוכלים שרויה.
 

רצתה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סבי נולד בהונגריה [היו יהודים בהונגריה לפני הבעש"ט והחת"ס] והוא אכל שרויה כרגיל.
גם אנחנו יוצאי הונגריה ואוכלים שרויה (סבתא שלי הגיעה מבודפשט, והוריה אכן לא אכלו שרויה, אבל סבי הגיע מאחת העיירות הקטנות בהוגריה - פרח לי השם - ושם כן אכלו שרויה)
הונגריה התחלקה ל-2 אויברלנד ואינטרלנד- בחלק אחד היו יותר חסידים ששם התפללו נוסח ספרד ולא אכלו שרויה, ובחלק השני נהגו כמנהג הליטאים-אכלו שרויה והתפללו נוסח אשכנז.
אנחנו גם הונגרים ואנחנו לא אוכלים שרויה
 

סתם פוילישער

משתמש מקצוען
ראיתי מי שערך וסידר כמה מנהגים מתפוצות ישראל: (אין לי כ"כ אחריות על התוכן... עשיתי העתק הדבק...)

אתיופיה: שוברים את הכלים.
באתיופיה נהגו לאכול בכלי חרס, ומכיוון שאי אפשר להכשיר חרס, היו יהודי אתיופיה שוברים את כלי החמץ, ומכינים כלים חדשים לכבוד חג הפסח.

הודו: טובלים את היד ביין. בקהילת בני ישראל מהודו נהגו לטבול את כף היד הימנית בדם של עז או טלה, ולהטביע את כף היד על נייר שאותו הדביקו על המזוזה בפתח הבית, זכר לנס. כיום, במקום דם הטלה, נוהגים בני העדה לטבול את כף ידם הימנית ביין ומטביעים על המשקוף, או מדביקים עליה חמישה תמרים. באופן דומה, יהודי דבדו במרוקו נוהגים להדביק פיסות מן החרוסת על מזוזות הבית

צפון אפריקה: "בבהילו". נוהגים יהודי צפון אפריקה שקוראים את פיוט "בבהילו יצאנו ממצרים", ואז לסובב את קערת הסדר מעל ראשי המסובים, תוך שירה וקריאת שמחה. עורך הסדר מברך כל אחד מהמסובים בברכה אישית, תוך שהוא מסובב את הקערה שלוש פעמים מעל הראשים. מנהג זה נערך רגע לפני קריאת "הא לחמא עניא" ומקובל שזוהי שעת רצון לשמירה ולקבלת ברכה.

יהודי אמסטרדם: רובם היו צאצאי אנוסי פורטוגל, והם נוהגים לטבול אצבע ביין, וכל אחד מבני המשפחה חותם באצבעו על ההגדה.

יהודי הקווקז: נהגו לחגור חרבות על מותניהם כל ליל הסדר, כמנהג האנשים החופשיים במקומם.

עשרת המכות:

יהודי תוניסיה
: נוהגים לזעוק יחדיו, "ה' יצילנו!" לאחר קריאת כל מכה ומכה שהקדוש ברוך-הוא הכה בה את המצרים ("דם" – ה' יצילנו! "צפרדע" – ה' יצילנו! "כינים" – ה' יצילנו!...)

יהודי מצרים: קוראים "עליהום" (עליהם) אחרי כל מכה ומכה, וגם שופכים יין לדלי עם מים במטרה "לשטוף" אותה. משמסיימים את קריאת עשרת המכות, יוצאת האישה הצעירה ביותר – ושופכת את הנוזל במרחק בטוח מהבית. זו סגולה לבקשת בקשות עבורה ועבור הקרובים אליה.

דיינו:

יהודי פרס ובוכרה:
מצליפים איש על רעהו בענפי בצל ירוק או שום טרי, זכר לחוסר הכרת הטוב של יוצאי מצרים, שהתלוננו למשה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר, ואת הבצלים ואת השומים"... סיבה נוספת היא זכר למלקות שהכו אותנו המצרים במצרים.

יהודי אפגניסטן: מצליפים דווקא בעלי כרישה. המעניין הוא שאין עדות לקיום המנהג באף קהילה בקישואים או באבטיחים...

כורדיסטן: לקרוא עם מראה. "חייב אדם להראות את עצמו". בשעה שיהודי כורדיסטן מגיעים לקטע הזה בהגדה, הם נוהגים להעביר מראה בין המסובים, כדי שיוכלו לקיים את הכתוב הלכה למעשה, ולראות את עצמם. כל מי שהמראה בידו, מביט על עצמו במראה ואומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים".

כוס של אליהו:

יהדות ארצות הברית:
יש שנוהגים להוסיף את כוס מרים הנביאה – כוס מים, המסמלת את בארה של מרים, ואת חלקה החשוב ביציאת מצרים. את "כוס מרים" מניחים ליד כוסו של אליהו הנביא.

ביהדות המזרח לא היה מוכר מנהג הכוס לאליהו, למעט בקהילות שהיו במגע עם קהילות אשכנז. תחילתו במאה ה-15, והוא התפשט בעיקר במאה ה-17.

צפון אפריקה: החזירו את משה ואהרן להגדה בכל חלקי ה"מגיד" בהגדה של פסח נפקד מקומם של משה ואהרן, כדי להבהיר מי אחראי ליציאת מצרים: "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח". יהודי צפון אפריקה מצאו דרך להחזיר את משה רבנו להגדה. בתחילתה, כשחוצים את המצה האמצעית לשניים, אומרים בערבית יהודית: "כך חצה הקב"ה את הים ל-12 שבילים, כשיצאו בני ישראל ממצרים על ידי משה רבנו ונביאנו". גם בסיום ההגדה, כששרים את "אחד מי יודע" בערבית-יהודית – שניים הם לא לוחות הברית, אלא משה ואהרן. כך חלקם של משה ואהרן לא נפקד מההגדה, לא בראשיתה ולא בסופה...
 

מירער

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
יהודי התארח בפסח אצל חבירו, שואל אותו המארח "מה תרצה לשתות? מיץ תפוזים, מיץ אשכוליות או מיץ תפוחים?"
אומר לו "אני מעדיף מים", "אה, אצלנו אין מים בפסח" "למה? מה החשש?" "כי לא הביאו את זה בחלוקה."
 

רייזי 36

משתמש מקצוען
יהדות ארצות הברית: יש שנוהגים להוסיף את כוס מרים הנביאה – כוס מים, המסמלת את בארה של מרים, ואת חלקה החשוב ביציאת מצרים. את "כוס מרים" מניחים ליד כוסו של אליהו הנביא.
המקור "הגדת נשים" של הרפורמים
 

סתם פוילישער

משתמש מקצוען

פרוגמטי

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
רוב החסידויות מלבד הלהתנער מפרורים
למי שכתב פה על הרלונטיות של השרויה- זה ספק חמץ גמור לדעת החסידים!!!! ולדעות מסוימות אכן חמץ גמור!
ואגב מנהג יוצאי הונגריה- הן החסידים והן תלמידי החת"ס (אין ליטאים יוצאי הונגריה) זה לא לאכול בפסח שרויה, ולשמיני של פסח לאכול קניידאלאך- בכלים של פסח
אני הונגרי מכל צדדי (ליטאים) ואוכלים שרויה בתיאבון רב כל חג הפסח.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק א

א אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:ג וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:ד לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:ה עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:ו כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:
נקרא  21  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה