"ממש לא", חרץ אבא, מקטרתו נעה מצד לצד.

"מה רע לך?" תמה אחיו הגדול מעם הספה, "מה רע?", המשיך למלמל בעוד דף נוסף נהפך לו בעיתון היומי. "תאמין לי, אח, טוב לא יצא לך מזה. אתה חושב שאתה חכם?", התלהט לפתע קולו, "שאף אחד לא חשב על זה לפניך? מה?".

"אתה על תתערב", נשף בן בזעם, "כי חוץ מלחשוב, וגם את זה אתה לא טורח לעשות הרבה, לא ניסית לעשות כלום. אז אל תנסה לחנך אותי, מבין?".

"למד לדבר, הבחור!" לא שתק האח. "למד לדבר!" נענע את ראשו שוב ושוב, "אתה באמת חושב שרק אתה זה שמנסה? שרק לך אכפת? שאבא יושב בחיבוק ידיים, ואני הולך בטל? כולנו מנסים, אח קטן וטיפש שלי".

"חבל שאין מולך מראה", חפץ בן לומר. "ומילא היית הולך בטל, אתה רק יושב בטל". אבל בן ידע, ידע היטב שוויכוחים הם לא הדרך לשכנע, אולי להפך.



"מה קרה? כוונתי, מה קרה היום, שחזרת כה נסער?". שאלה אותו אחר כך אמא בחולשה. "מאום לא השתנה מאז אתמול, הלא כן?"

"השתנה אמא, השתנה", סיפר בן בעיניים בורקות. "הייתי היום בנמל. כבר שבוע, שיום יום אני מגיע ומחכה לראות עם תגיע האונייה. והיום, אמא- היום היא הגיעה".

"אונייה". תהתה אמא, "איזו בדיוק?".

בן נשף באכזבה: "אמא--- את לא יודעת?"

"יודעת מה, יקיר שלי?".

ובן סיפר. סיפר איך, בעצם, התחיל הכל.

כשאמא חלתה, נתקפו כולם ברוח של עשייה. המולה מלאה את הבית בשבוע, שבועיים הראשוניים. שמות של רופאים, מרפאות, צמחים ותרופות- היו נושא השיחה היחיד שהועלה. אבל זהו, ברגע שהפנימו כולם, כי המחלה חשוכת מרפא, ואין סיכוי עוד- ירד הנושא מסדר היום.

אבל בן, בן לא הרים ידיים. הוא לא היה מוכן לכופף ראשו לשעון הזמן ההולך ואוזל, לזמן המשחק לרעתם. וכשהוא שמע על הצמח ההוא, שגדל אי שם, בהריה של אחת המדינות הרחוקות מרחק הפלגה מהאזור, הוא ידע: הוא ישיג את הצמח, ויהי מה.

דון, היה מכר חביב שבנו חלה במחלה האיומה ההיא והוא לא ויתר. הוא זה שדיווח לבן על צמח הריפוי הפלאי. הוא זה שיצא למסע הימי, עטור הסכנות והאיומים, והיום---

היום הוא חזר.

תרמילו על שכמו, פניו פני מסע, ידיו מגוידות ורגליו נגררות, אבל הוא חי. משמע, המסע אפשרי, משמע, יש סיכוי---

בריצתו החפוזה, חסרת הדאגות מן הנמל אל הבית, הוא לא ציפה לשמוע 'לא' נחרץ שכזה. הוא כן ציפה להתלהבות, לעידוד להמרצה, לכל הפחות להסכמה או הסכמה שבשתיקה.

וכי סבורים אתם שבן יוותר? שמא עלה בדעתכם שירים ידיים?

אז חשבתם.

שבוע עבר על בן בבקשות, תחנונים ונימוקים. שבוע עבר על בני המשפחה בדיונים שקטים ופחות, בסערות קוצפות, בטענות במענות במה לא?

"אדרבא", הציע אבא לבסוף, "הוא חזר, אתה אומר? לך תבדוק. אם השפיע הצמח המפוקפק, אם תועלת הביא בכנפיו, לך, בני בדוק".



"דון?"

בקתת עץ אפלולית קידמה את פניו.

"היכנס בן. אני פה".

בצעד מהוסס, תוהה, פסע פנימה. "הצמח בידיך?" הוא שואל ולהט בלתי מוסתר בקולו.

דון נענע בראשו.

"למה?" מילה אחת, בודדת, מנסרת את חלל האוויר, מהדהדת עד שנמוגה בעלטה.

"הקשב נערי", הזדקף לפתע האיש הקטן והתרומם מלא קומתו. "מסע כזה, אינו בר ביצוע לאדם מן היישוב. עמקים וגאיות, דרכים בלתי סלולות ואין ספור מכשולים עומדים בדרכו של אדם היוצא למסע הזה. רציתי, באמת. אפילו התחלתי. אבל זה קשה, מאד. אני נראה לך מלאך, אולי?"

"מלאך? ממש לא. אבל גם בן אדם אני לא בטוח".



"אני יוצא". מבט תקיף, רגליו יציבות על הקרקע, ידו האחת מחזיקה במזוודה השחורה, וידו השנית מונחת על המשקוף. רק קולו, רועד בקצותיו, הסגיר משהו מהרגשות הגואים בו.

"צא, בן. לא נעמוד בדרכך, לא עכשיו. מול רצון כשלך- לא יעמוד דבר.".

"כי אין דבר העומד בפני הרצון, כידוע", לגלג אי מי מעם הספה. "ומכיוון שרק אתה זה שרוצה, ואנו, משום מה, חסרים מהמצרך הזה מנות גדושות, אז אתה זה שתצליח, כמובן".

הפעם לא היה מי שיקשיב לו, גם לא מי שיתייחס.

"רק מהר, בן". ביקשה אמא מהמיטה קולה רועד, צרוד.

הנער בלע את רוקו. "אני אשתדל".

ושוב הרימה עוגן אונייה כחולה. שוב המולה ורעש על הסיפון. ושוב בהה נער צעיר במבט מעורפל על הגלים הרוגשים. כשרק הוא יודע- שום דבר כבר לא יהיה שוב אותו דבר.

שלושה חודשים לאחר מכן

פונדק צדדי. מברק בידיו. הוא מזיע כולו.

אחרי שהוא קורא את המכתב, הוא כבר לא מזיע. הוא יושב, קפוא על כיסא העץ. עיניו בוהות נכחה, מזוגגות. מידיו נשמטת חבילה שמורה היטב ונוחתת בעדינות על הרצפה. חבילה, שהייתה עד לפני רגע, תמצית חלומותיו ומשאת חייו. עכשיו כבר לא.

עולם כמנהגו נוהג. אינו מתחשב בכך שעולמך שלך, נהפך מן הקצה לקצה. אינו מתחשב בחלומות שנהרסים, ברצונות שמתנפצים ובאנשים שבורים.

שוב מורם לו עוגן, ושוב מורד.

החוף המוכר כל כך, האהוב, שכיכב בחלומותיו כבר תקופה ארוכה, לא מצליח לרגש אותו.

בלילות הקרים, הקצרים, על השבילים הלא סלולים הוא ראה את החוף מול עיניו. כשנאבק בין קוצים וצמחים, הוא העמיד מולו את העוגן שמורד, את החזרה הביתה.

בנהר הגדול, הקפוא, שחצה באישון ליל, רק מחשבה אחת החזיקה אותו: אמא חוזרת לחיים. נמרצת, פעילה, מפעילה, כמו אז, לפני שהכל קרה.

כשנמלט מחבורת פוחזים ברחוב העיר, ניסה לדמיין את הרגע הזה: אביו ואחיו מחכים לו בנמל. הוא יורד לרציף, בידו שקיק קטן, חיים שלמים. אביו אומר לו:" אחרי הכול, הצלחת, בן". ובעיניו ברק לא מוכר, שונה.

. אחיו מביט בו במבט מעריץ, טוב, גם בחלום לא צריך להגזים, לא מעריץ אבל כן מעריך, ואומר: "תמיד יש פעם ראשונה, אה, בן?". והוא עונה לו: "לא, לא תמיד. לך, למשל, יש?"

חלומות הם דבר יפה.

הם יכולים להוות תמריץ. הם יכולים להעניק חיזוק ברגעים הקשים, הבלתי אפשריים כמעט. הם דוחפים אותך לפסוע צעד נוסף, אחרי ההוא, האחרון.

והם יכולים לשבור אותך כשהם מתנפצים.

רגליו נשרכות על הרציף. קולות דוחקים, ממהרים, של אנשים עם חלומות להגשים, עם רצונות ואמביציה לבצע אותם. אנשים הולכים. רצים, מסתובבים. לכולם יש רצונות, דחפים. לו כבר אין.

בית הקברות הקטן מקדם אותו דומם וריק כמו שרק בית קברות יכול להיות. אנשים לא אוהבים בתי קברות. לא אוהבים לראות את המקום בו נגדעים החלומות, בו נקטעים השאיפות. זה מזכיר להם, שגם הם, יום אחד, יפסיקו לרצות.

גם הוא מת. גם לו אין חלום, גם לו אין חיים.

הוא מתקרב לגל אבנים טרי. שלט קטן, רועד, הכריז את שמה של אימו. הוא התקרב, פסיעותיו מדודות, כואבות. "הלכת מהר מדי, אמא", הוא לואט. "למה לא חשבת עלי? למה לא נתת לי הזדמנות אחת? אני רציתי אמא, רציתי! הבאתי לך את התרופה, הבאתי לך סיכוי. לו חיכית שבוע! רק שבוע!" הוא לא מתייפח. הוא לא בוכה. דמעות הן מותרות המיועדות עבור אנשים חיים.

"במותך, אמא, לקחת לי את חיי. איך אשא פני לאבא? איך אוכל לעמוד מולו? הצלחתי במשימה, נכשלתי בקרב".

חודש מאוחר יותר

"הסתכלת במראה הבוקר?"

"מראה? מה זה?" בן ידע להיות ציני כשרצה.

"ועל ספר שמעת, בור ועם הארץ שכמוך?"

"שמעתי, כן. לא ראיתי כבר כמה חודשים".

"תגיד, אח קטן וטיפש שלי, יש לך מושג איך אתה נראה?"

"אני יכול לנחש. אההממ... בוא נגיד שהשער שלי מגיד עד הכתפיים, נכון שאני גאון? ומכיוון שהחולצה שלי לא זכתה לגיהוץ כבר חודשיים אני משער שהיא עלולה להיות מקומטת במקצת, אני צודק? ובאופן כללי, אח גדול ונבון שלי, אני מעדיף שתדחוף את אפך בעיתון היומי, כהרגלך שלא בקודש, מאשר בי".

"נהיה חצוף, אח שלי". הוא מלמל והפך דף נוסף בעתון הגדול. "תאמין לי, אתה צודק. הרבה יותר מעניין ממך, זה בטוח."



הים. גדול, אינסופי וצופן סוד קיבל את פניו בשאון. כמו לא עברו חודשיים מהפעם האחרונה. כמו לא היה הים שותף בגדיעת חלומותיו. כמו... כמו תמיד.

בן מביט מולו. גלים עולים, מתנפצים. מתנשאים, נוחתים על החוף בשאון.

עוד גל מתרומם, גבוה מקודמו ומתרסק על החוף.

הרגשה חדשה, בלתי מוכרת, מציפה את כל כולו. הגלים... הגלים האלו. מה יש בהם, שמרטיט כל לב אנוש? מה מושך בהם כל כך, מה?

גל ועוד גל ועוד אחד ועוד... גלגל. פעם למעלה, פעם למטה.

רצית לדעת מהו סודם של הגלים, בן?

לשכוח ממה שהיה, להביט קדימה.

ולנסות. שוב.

הים לא היה מדהים, מרתק ומושך כל כך לו היה חלק חלק, ללא תזוזה.

"תהיה כמו גל, בן", מתחנן בן בפני עצמו, "ככה, בדיוק. עולה, נופל. קם ויורד. מתנפץ ומתרסק, וממשיך. ותזכור: רק הגלים האלה, הנשברים שוב ושוב, וקמים, הם אלו שמרכיבים את הים העצום, האין סופי הזה".

אתה לא צריך להצליח, אתה לא צריך לנצח.

אתה צריך רק לנסות. ושוב.