הנושאים החמים
אֶתְגָּר קֶרֶת הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, קומיקסאי ופזמונאי - אומרים בויקיפדיה ובהמכלול. והם יודעים מה שהם אומרים.
מאידך גיסא, מר קרת הוא גם גיסו של אמן ישראלי מפורסם שמתמסר בתקופה האחרונה לקירוב בין הציבור הישראלי למגזר החרדי. שכר שיחה נאה.
לפני שבע שנים, ממרום עשרות ספרים ומחזות, פרסים יוקרתיים והכרה בינלאומית - פרסם הסופר במגזין "אלכסון" טור ובו "עשרה כללים לכתיבה". זמן קריאה משוער: 3 דקות.
אם אתם מתעסקים בכתיבה או חשבתם להתעסק בה - פנו לכם את שלוש הדקות. זה שווה.
בנוסף, מצורפות הערות על הכללים, הערה אחת לכל כלל. זמן משוער: 3 דקות וארבעים שניות.
"עם הצלחה לא מתווכחים", אומר הכלל. הסופר המצוטט כאן, הוא אחד המצליחים ביותר.
ובכל זאת, לא כל מה שעובד לפלוני, יעבוד גם לאלמוני.
אספר רק מניסיוני, על כללים שעבדו יותר או עבדו פחות. לפעמים הכלל צודק במאת האחוזים, ולפעמים צודק רק במעט האחוזים.
והקורא, ובעיקר הכותב, יבחר.
***
סיפר לי אחד מגדולי הציירים, איך בתחילת דרכו כצייר חשב שהצליח "לסדר" את המערכת. הוא מתפרנס מדבר שהוא אוהב ונהנה לעשות!
עם הזמן, ההנאה, הכיף והיופי-טופי נעלמו ובמקומם הגיעו הכבדות, העייפות, הבריחה מפני הדד-ליין... ועוד פעם עייפות.
כך זה גם בכתיבה. כל זמן שאתה כותב לעצמך, התענוג גדול. ברגע שזה הופך לכלי לפרנסה. פחות.
גם כרגע, כעת חיה ממש, אם יעמדו לפניי שתי משימות: כתיבת סיפור חופשית או כתיבת סיפור שאקבל עליה שכר, הנטייה הטבעית תהיה תמיד לברוח אל הבלתי מחייב ובלתי מתגמל. בממון.
כך יספרו לכם עוד כותבים רבים.
הסיבה? יש הרבה. אולי גם סיבה רוחנית: מאז נתקלל האדם "בזעת אפך תאכל לחם", הפרנסה נוטה להכביד ולהקשות.
גם אם חלמתם לעבוד במפעל ארטיקים, בנקודת המסוף בה מוציאים את הפגומים...
מה עושים? יש פתרונות. אחד קל והשני קשה.
1. הקל -
זְכוּ בפרס הראשון בלוטו.
2. הקשה -
הזכירו לעצמכם גם בזמן העבודה הסיזיפית שבכתיבה, את המטרה. את האידאל, את הסיבה שבגללה אתם עוסקים בתחום. את הקוראים העתידים ליהנות, אולי גם להשתנות. לחייך ולדמוע, ובעיקר להתחבר.
לפעמים זה עוזר.
אבל, אממ. "אהבה" זו מילה גדולה. נהיה חייבים לטעות מנחת זרועו של חוק גודווין ונזכיר את צוררי השואה. האם אפשר לאהוב אותם? האם ניתן להזדהות איתם? ויותר מכך: האם זה רצוי?
במקרה כזה אסתפק ב"היה שלם עם הדמויות שלך". צור דמות שלמה, שברור לך כיצד היא מגיבה לכל סיטואציה. מה יהיו מעשיה בכל עת. גם כשהמניעים הם קשים ואכזריים, חלילה.
הכתיבה האנושית המצויה במיוחד בציבור החרדי, פופולרית בדרך כלל דווקא כשהיא מדברת על דברים קרובים, אפשריים, כאלו שהקורא מוצא עצמו בהם.
כשקורים דברים קיצוניים, האמינות נסדקת.
והציבור שלנו בוחן את זה. אוהו בוחן את זה. סיפורים יפים מאוד נפלו על שברירי קיצוניות עלילתית.
לפיכך: שימו לב לסוגה בה אתם כותבים, ולפי זה החליטו מתי וכמה לדפוק חשבון.
חייב לנסות מתישהו. אולי כשאזכה בלוטו.
עד כה, כותב תמיד לפי הסדר. מהמילה הראשונה עד האחרונה.
היתרון בכתיבה לפי הסדר: קטע פתיחה טוב יכול להניע אותך בתנופה גדולה קדימה עד הרבה מעבר לאמצע, ומשם כבר תסתדר.
ככותב, עליך להביא את הדמויות, את השחקנים, ולצוות עליהם "ישחקו הנערים לפנינו". מכאן ואיך כל מה שקורה - נתון בידיהם. והם מפתיעים בכל פעם מחדש.
רק שימו לב שאתם לא מקדשים את השוני וההחרגה, בתור מטרה נעלית בפני עצמה, רק כדי ליצור ייחודיות - ומאבדים בדרך דברים חשובים אחרים.
כי הכלל עובד גם הפוך: זה שכלל מסוים מתקיים בספרים אחרים, לא אומר שאסור לו להתקיים בספר שלך.
"תהיה אתה, כל השאר כבר תפוס".
להדביק באותיות גדולות מול שולחן העבודה שלכם.
כבר שש עשרה שנה שאני סובל בגלל זה. אנשים לוקחים קשה את זה שאני עוצר מכתיבה כשהם עומדים מאחוריי, מניחים יד על הכתף ומאפרים את הסיגריה על הכיפה. "מה כזה סודי שם?" הם נפגעים. או מתנשאים.
אז הנה לכם: אני פשוט לא רוצה להיות קונפורמי.
וגם ביציאה מהארץ, אחרי הקורונה בעז"ה, שאוכל להשיב בחיוב לשאלה: כתבת לבד?
(יש יוצאים מן הכלל: תחת דד-ליין לוחץ במיוחד, הצלחתי לכתוב פעם גם בחצי שעה בטנדר צפוף עמוס בעשרים איש מפצחים ושרים. למרבה ההפתעה זה יצא אחד הסיפורים המצליחים).
ביקורת זה דבר בונה. ביקורת זה דבר הורס. אהוב את הביקורת כמקבל, שנא אותה כנותן.
מה יקרה אם כל האנשים יתייחסו רק לאלו שמחזקים אותם? לפעמים אלו יכולים להיות כאלו שאין להם מחויבות לא לך ולא לטקסט... אז למה לא להחמיא?
אולי אסכם כך: לאחר שהנך בטוח שאתה באמת עושה משהו בכתיבה שלך, תוכל לאמץ את הכלל.
לפני כן, יכול להיות שאתה בכלל נגר.
וברוח זו בדיוק, התייחסו לכל המאמר. הן לטור המקורי והן להערות.
שאו ברכה ופרנסה!
אתגר קרת. צילום: ויקיפדיה
מאידך גיסא, מר קרת הוא גם גיסו של אמן ישראלי מפורסם שמתמסר בתקופה האחרונה לקירוב בין הציבור הישראלי למגזר החרדי. שכר שיחה נאה.
לפני שבע שנים, ממרום עשרות ספרים ומחזות, פרסים יוקרתיים והכרה בינלאומית - פרסם הסופר במגזין "אלכסון" טור ובו "עשרה כללים לכתיבה". זמן קריאה משוער: 3 דקות.
אם אתם מתעסקים בכתיבה או חשבתם להתעסק בה - פנו לכם את שלוש הדקות. זה שווה.
בנוסף, מצורפות הערות על הכללים, הערה אחת לכל כלל. זמן משוער: 3 דקות וארבעים שניות.
"עם הצלחה לא מתווכחים", אומר הכלל. הסופר המצוטט כאן, הוא אחד המצליחים ביותר.
ובכל זאת, לא כל מה שעובד לפלוני, יעבוד גם לאלמוני.
אספר רק מניסיוני, על כללים שעבדו יותר או עבדו פחות. לפעמים הכלל צודק במאת האחוזים, ולפעמים צודק רק במעט האחוזים.
והקורא, ובעיקר הכותב, יבחר.
***
ובכן. מה?
סיפר לי אחד מגדולי הציירים, איך בתחילת דרכו כצייר חשב שהצליח "לסדר" את המערכת. הוא מתפרנס מדבר שהוא אוהב ונהנה לעשות!
עם הזמן, ההנאה, הכיף והיופי-טופי נעלמו ובמקומם הגיעו הכבדות, העייפות, הבריחה מפני הדד-ליין... ועוד פעם עייפות.
כך זה גם בכתיבה. כל זמן שאתה כותב לעצמך, התענוג גדול. ברגע שזה הופך לכלי לפרנסה. פחות.
גם כרגע, כעת חיה ממש, אם יעמדו לפניי שתי משימות: כתיבת סיפור חופשית או כתיבת סיפור שאקבל עליה שכר, הנטייה הטבעית תהיה תמיד לברוח אל הבלתי מחייב ובלתי מתגמל. בממון.
כך יספרו לכם עוד כותבים רבים.
הסיבה? יש הרבה. אולי גם סיבה רוחנית: מאז נתקלל האדם "בזעת אפך תאכל לחם", הפרנסה נוטה להכביד ולהקשות.
גם אם חלמתם לעבוד במפעל ארטיקים, בנקודת המסוף בה מוציאים את הפגומים...
מה עושים? יש פתרונות. אחד קל והשני קשה.
1. הקל -
זְכוּ בפרס הראשון בלוטו.
2. הקשה -
הזכירו לעצמכם גם בזמן העבודה הסיזיפית שבכתיבה, את המטרה. את האידאל, את הסיבה שבגללה אתם עוסקים בתחום. את הקוראים העתידים ליהנות, אולי גם להשתנות. לחייך ולדמוע, ובעיקר להתחבר.
לפעמים זה עוזר.
בגדול, בהחלט.
אבל, אממ. "אהבה" זו מילה גדולה. נהיה חייבים לטעות מנחת זרועו של חוק גודווין ונזכיר את צוררי השואה. האם אפשר לאהוב אותם? האם ניתן להזדהות איתם? ויותר מכך: האם זה רצוי?
במקרה כזה אסתפק ב"היה שלם עם הדמויות שלך". צור דמות שלמה, שברור לך כיצד היא מגיבה לכל סיטואציה. מה יהיו מעשיה בכל עת. גם כשהמניעים הם קשים ואכזריים, חלילה.
כלל מומלץ במיוחד ונכון (רק שמרו מרחק מהזקנה בקומה הראשונה, קבוצת סיכון) כל זמן שעוסקים בכתיבת מד"ב, אלגוריה, וכדומה.
הכתיבה האנושית המצויה במיוחד בציבור החרדי, פופולרית בדרך כלל דווקא כשהיא מדברת על דברים קרובים, אפשריים, כאלו שהקורא מוצא עצמו בהם.
כשקורים דברים קיצוניים, האמינות נסדקת.
והציבור שלנו בוחן את זה. אוהו בוחן את זה. סיפורים יפים מאוד נפלו על שברירי קיצוניות עלילתית.
לפיכך: שימו לב לסוגה בה אתם כותבים, ולפי זה החליטו מתי וכמה לדפוק חשבון.
נשמע מעולה. באמת.
חייב לנסות מתישהו. אולי כשאזכה בלוטו.
עד כה, כותב תמיד לפי הסדר. מהמילה הראשונה עד האחרונה.
היתרון בכתיבה לפי הסדר: קטע פתיחה טוב יכול להניע אותך בתנופה גדולה קדימה עד הרבה מעבר לאמצע, ומשם כבר תסתדר.
בהחלט. מאוד מאוד מאוד.
ככותב, עליך להביא את הדמויות, את השחקנים, ולצוות עליהם "ישחקו הנערים לפנינו". מכאן ואיך כל מה שקורה - נתון בידיהם. והם מפתיעים בכל פעם מחדש.
אוקיי.
רק שימו לב שאתם לא מקדשים את השוני וההחרגה, בתור מטרה נעלית בפני עצמה, רק כדי ליצור ייחודיות - ומאבדים בדרך דברים חשובים אחרים.
כי הכלל עובד גם הפוך: זה שכלל מסוים מתקיים בספרים אחרים, לא אומר שאסור לו להתקיים בספר שלך.
חובה. חובה. חובה.
"תהיה אתה, כל השאר כבר תפוס".
להדביק באותיות גדולות מול שולחן העבודה שלכם.
תודה רבה, מר אתגר!
כבר שש עשרה שנה שאני סובל בגלל זה. אנשים לוקחים קשה את זה שאני עוצר מכתיבה כשהם עומדים מאחוריי, מניחים יד על הכתף ומאפרים את הסיגריה על הכיפה. "מה כזה סודי שם?" הם נפגעים. או מתנשאים.
אז הנה לכם: אני פשוט לא רוצה להיות קונפורמי.
וגם ביציאה מהארץ, אחרי הקורונה בעז"ה, שאוכל להשיב בחיוב לשאלה: כתבת לבד?
(יש יוצאים מן הכלל: תחת דד-ליין לוחץ במיוחד, הצלחתי לכתוב פעם גם בחצי שעה בטנדר צפוף עמוס בעשרים איש מפצחים ושרים. למרבה ההפתעה זה יצא אחד הסיפורים המצליחים).
סוגיה מורכבת. ביקורת.
ביקורת זה דבר בונה. ביקורת זה דבר הורס. אהוב את הביקורת כמקבל, שנא אותה כנותן.
מה יקרה אם כל האנשים יתייחסו רק לאלו שמחזקים אותם? לפעמים אלו יכולים להיות כאלו שאין להם מחויבות לא לך ולא לטקסט... אז למה לא להחמיא?
אולי אסכם כך: לאחר שהנך בטוח שאתה באמת עושה משהו בכתיבה שלך, תוכל לאמץ את הכלל.
לפני כן, יכול להיות שאתה בכלל נגר.
מאה אחוז. כל מילה פנינה.
וברוח זו בדיוק, התייחסו לכל המאמר. הן לטור המקורי והן להערות.
שאו ברכה ופרנסה!
אתגר קרת. צילום: ויקיפדיה
