פרק 18

פסגת אהדרשיני נצצה אליו בדמיון עוד כשהיה בדלהי. לאחר ששמע ממדריך מקומי תיאור על אופי המקום. "לומדים שם כיצד להגיע לתודעה גבוהה. חומר זה סבל, בעוד שרוחניות היא הארה עצומה", אמר לו המדריך, "אתה יושב וחושב, עוקב אחרי נשימותיך ומתחבר לעצמך".

"האם יש לזה תכל'ס", התעניין צעיר ישראלי נמרץ שהאזין אף הוא להסבר.

"מה?"

"תכלית. מה התכלית לכל זה?"

"לבודהיזם אין תכלית, חוץ מזה שאתה מגיע להארה". ענה המדריך.

חבריו למסע נשמטו מהמדריך ותיאוריו. רק ניר התעניין יותר. בתוך ליבו הוא חש חוסר שקט פנימי, כזה שיכול לגרום לו למוטט סלעים ולכבוש הרים כדי להשקיט אותו. כך שבעוד ידידיו התעניינו אצל יודעי דבר איך לצאת לטיול רגלי בן מספר ימים, הוא חשב על אהדרשיני– ההר המקודש הנמצא סמוך להאן – ומעייניו נתונים היו רק בו.

השאיפה של ניר להגיע לפסגות. הוא חולם לחוש את הקסם המרחף אי שם בין שמיים לארץ, במקום בו עננים נוגעים בהרים והופכים אותם למטושטשים וחסרי הגדרה, בתוספת התיאור של המדריך נראה לו טבעי ביותר לצאת לדרך.

לאמה (נזיר) מאניש קיבל את פניו בבקתה בפאתי העיר האן. חיוכו חסר שיניים וגופו הרזה חזק באופן מעורר התפעלות.

"מי שרוצה להגיע לפסגה, צריך ללכת קודם ללאמה", הסביר לו מספר רגעים קודם תושב בעל תווי פנים הודיים. ניר היה עייף מהמסע עד הנה, למרות זאת זירז את צעדיו והגיע לבקתה, נוקש על דלתה במהירות.

הדלת נפתחה כעבור רגע. האיש בעל הגלימה הכתומה הזמין אותו פנימה והאזין לאנגלית הרהוטה שבפיו.

"מאיפה אתה?"

"מישראל".

אישוניו התרחבו בעניין "אני מכיר ישראלים. אם תרצה אקח אותך לכיוון ההר המקודש, ללאמה בושו יש שם שיעורים במדיטציה, רק קח בחשבון שקשה מאוד להגיע לשם".

"כמה קשה?" מבטו של ניר מביע השתוקקות וחיות תוססת, דמיונו נכסף לחוויה רוחנית אדירה, כזו שתמלא את הריקנות השוכנת בליבו.

"ההר תלול מאוד, רוחות עזות מכות בפנים של מי שמנסה לטפס. ככל שאתה עולה יותר, יש אתגרים קשים יותר". הסביר לו הלאמה, "האבק נכנס לעיניים, יש מקומות בהם אי אפשר ללכת וצריך להיות יצירתי כדי למצוא פתרון. קשה מאוד אבל שווה", מיהר לומר, בראותו את סבר פניו המשתנה, "לך תחפש לך מקום לישון הלילה. מחר מוקדם בבוקר תבוא לפה ואקח אותך למרגלות ההר, למקום ממנו אתה צריך לטפס".

ניר הנהן, מתכונן ללכת לשם בלי אומר ודברים. הלאמה עצר אותו, "איך קוראים לך".

"שמי ניר".

"רק תדע ניר שמרגע בו החלטת שאתה רוצה לעלות להר – אסור לך לדבר עם אף אחד, בסדר?"

ניר הנהן פעם נוספת ופנה משם. האן מלאת פעילות, ללא ספק יוכל למצוא כאן מקום לינה בבית כלשהו, אך הוא חושש לחפש מקום להתארח בו שמא יפלוט בטעות מילה כלשהיא. הוא פוסע הלאה, מוצא פינה מסודרת ופותח בה את שק השינה שלו, מקווה שאין באיזור נחשים או זוחלים אחרים.

הוא מתעורר עם עלות השחר, סועד את ליבו במספר קרקרים אותם נשא בתרמילו, סופר את בקבוקי המים המינרלים שנותרו לו, מייחל למצוא באיזור מקום לרכוש מים, וצועד אל ביתו של הלאמה.

הלה ממתין לו בפתח, שקית בד בידיו, ומורה לו לצעוד בעקבותיו. הם מגיעים לתחתית ההר, הלאמה נותן לו גלימה כתומה ומורה לו ללבוש אותה כשיגיע לפסגה. ניר מביט למעלה, ההר גבוה, בלתי ניתן להשגה כמעט. קצה של מבנה קורץ אליו. מנזרו של לאמה בושו. הוא רק צריך להתחיל לפסוע והוא כבר שם, בתחילת המסע אל המקום המעורפל הזה ולחוויות הרוחניות שיביא בעקבותיו.

הלאמה למטה, קורא אליו קריאות עידוד שהולכות ומתעממות ככל שהוא נחפז לעלות, מרוכז כולו בפסיעותיו ושקוע בצעד הבא.

הכל מסביב הופך להיות חסר חשיבות.

ככל שהוא עולה למעלה, הוא שוכח מי הוא ומה הוא, שוכח את דבריו של הלאמה. רק תחושה אחת פועמת בו: להגיע, לכבוש, להספיק.

האם הוא מתחרט שיצא לדרך? מה היה חסר לו שם, למטה, בין האנשים עם הרגליים על הקרקע. מה הוא מחפש.

יוגב הרי שכנע אותו לפני שיצא לדרך שיוותר על הודו, כמו שהוא ויתר. הזכיר לו עד כמה הוריהם דאגניים, ושאל בכעס איך הוא מסוגל לאפשר לעצמו לצאת לטיול מנותק מהציוויליזציה, בשעה שהוריו ירצו לדעת בכל רגע נתון איך הוא ואם הכל בסדר איתו.

הוא התעקש, כמו שתמיד ידע. וכעת הוא כאן, נלחם עם שאריות של שלג ישן ורוחות מקפיאות. והפסגה עדיין רחוקה. רחוקה מידי.

חצי יום מפרך עבר עליו. בסיומו, מצא את עצמו בעיניים עצומות למחצה בפסגה, בגדיו קרועים ומרוטים, נושם אוויר צלול ושואף לתוך ליבו את מראה הנוף המהמם הנשקף אליו כמו גלויות בעיבוד פוטושופ.

"הגעתי! עשיתי את זה!" הוא רוצה לשאוג אל המרחבים המושלמים. מבטו קופא לרגע כשהוא מבחין במדריך מקומי מלווה קבוצת תיירים זרים, ביניהם מבוגרים, הצועדים בנחת מחויך, מבזיקים תמונות ונראים נינוחים מאוד.

איך הם הגיעו לכאן, איך? הוא ממהר אליהם, רוצה לשאול היאך הם עלו וכיצד הם חושבים לרדת, כשלפתע ניגש אליו אדם בעל לחיים שקועות, לבוש בגלימה כתומה ומורה לו לבוא בעקבותיו.

*

"אני מבין שיש לך בעיה עם סוכן בטחון בשם ניצן, שרוצה שתשיג לו כתובת מייל של חבר הכנסת דגני בשביל להוכיח שאתה נאמן, כדי לתת לך את המשימה האמיתית", מתן מדבר לאט, מנסה לרכז את מחשבותיו, "אני רק רוצה להבין – מי אמר שהוא באמת סוכן בטחון? ואולי הוא רוצה את כותבת המייל לצורך לא חוקי? אני עוסק במחשבים, מיכה. ואני רוצה לציין שיש הרבה שימושים אפשריים בכתובת מייל כשיש מטרות לא טובות".

"כמו מה למשל?" מתעניין מיכה, חש חוסר נוחות. האם יתכן שניצן עובד עליו? איך הוא התפתה להאמין לו! איזה בושות!

ואיך שהוא איים עליו. באמת לא מצופה איש בטחון להתנהג בצורה שכזו.

"אני לא רוצה סתם לדבר כל עוד אנחנו לא בטוחים", אמר מתן, "קודם תברר אם יש איש בטחון בשם הזה".

"איפה אני יכול לברר?"

מתן שקע במחשבות. "תקשיב מיכה, תמשיך לשתף איתו פעולה. שלא יחשוד. תוך כדי כך ננסה להיות ערניים. אם אתה חושש להתקשר אלי דרך הטלפון שלך תנסה למצוא דרך אחרת לתקשר איתי, בסדר?"

*

החלטתי להעביר את הסיפור למייל, אפשר לשלוח ל- [email protected] outlook.co.il (בלי רווח)
תודה לכם קוראים יקרים על התגובות,
ותודה לאתר על הבמה המדהימה.
הרבה הצלחה
1605706773209.png