הנושאים החמים
מי שלא מכיר, כדאי שיקרא לפי הסדר את כל הפרקים בסדרה
א. איך להכשל בטסט
ב. טסט בגשם
ג. הפרק הנוכחי
ד. נסיעת אימים ראשונה
ה. לא עומד בצפירות
דוי הסר וגם חרון – טסט שלישי וא ח ר ו ן !
גה גה גה מתחילה ההצגה
אתמול קבלתי רשיון נהיגה
ניקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים
כי טירון משולהב משוטט בכבישים
הנהגים מתבקשים לשים רגל על הבלם
אם מבחינים ב @הווה פשוט מגיח מולם
ולכל למי שהתפלל/תמך/ או סתם קרא מה שכתוב
אני מודה מכל הלב, ובהזדמנות אעשה לכם סבוב.
עתה מששככו קצת רגשותיי העזים
ומחשש שתתחילו לשלוח לי רמזים
שאני באמת כבר יותר מדי מגזים
אז כדאי שאפסיק מיד עם החרוזים
מה זה לחץ?
לחץ פירושו שני חומרים (או יותר) הנדחפים בכח זה אל זה.
כמו ללחוץ על כפתור עם האצבע, או לחיצת ידיים לשלום, או לחץ אטמוספרי בו חלקיקי האויר נדחסים אחד לשני מכח הגרביטציה.
צריך שניים ללחץ.
צריך גוף שילחץ קונטרה או לפחות שיתנגד בכח.
בלי התנגדות אתה יכול להזיז דברים, אבל לא ללחוץ עליהם.
תנסה ללחוץ באצבעך על נוצה ברוח.
תנסה לנקות אבק מהווילון בלי לשים יד מאחורה.
לחץ נפשי, הוא אותו דבר בדיוק,
שני דחפים המנוגדים זה לזה.
כשאתה רוצה לבצע עשר מטלות תוך זמן קצר שאינו מספיק לכולם, אז הרצונות דוחפים זה את זה.
כשאתה צריך לעשות משהו אבל מרגיש שאינך מסוגל, זה לחץ.
כי קול אחד צועק בך "לעשות, לעשות" והשני צועק "אי אפשר אי אפשר".
טוב, באנו לדבר על טסטים ולא על קשקושים פסיכולוגיים.
אז האויב הגדול בטסט הוא הלחץ כמובן. שגורם לך להפעלת המערכת הסימפתטית (ה'ברח או הלחם' המפורסם) ששופכת לעורקים מנת יתר של אדרנלין, ובעקבותיו דפיקות לב, הזעה, חוסר אויר, סחרחורת, תחושת דה-ריאליזציה, ועוד סמפטומים העושים שמות בריכוז הנדרש לנהיגה.
הופ, שוב נפלתי לשפה הבומבסטית,
עזבו, נחזור ל'לחץ' החביב והמוכר.
מדוע יש לחץ בטסט.
מה הם שני הכוחות הנלחצים?
א. הרצון לעבור את הטסט.
ב. הידיעה שאני לא יכול לעשות את זה.
ולמה אני לא יכול? כי לעבור את הטסט לא תלוי רק בי!
זה תלוי למשל ב:
1. אם קרה לטסטר משהו רע והוא רוצה לנקום בעולם, ואני כרגע מייצג בשבילו את העולם.
2. אולי הוא אישר היום כבר עשר טסטים, אז שלא יגידו שהוא סתם מעביר את כולם.
3. אולי הוא ראה בחדשות נהג חדש שהיה מעורב בתאונה קשה.
4. אולי אני מזכיר לו את בנו הסורר שסחב לו בלילה את האוטו וחזר בלי מראות.
5. אולי הוא שונא חרדים
6. או ג'ינג'ים
7. ...בואו לא נעשה את הטסטרים כאלה רעים ואמוציונליים, זה ממש לא פייר, ולא נכון, אבל עדיין יש הרבה משתנים במשחק, כמו מצבים יוצאי דופן על הכביש התובעים ידע נדיר שאין לך.
8. לא נרדמת בלילה שלפני
9. לא לקחת את המינון המדויק של ה....
10. הטסטר שם אפטרשייב בריח זעתר
11. קצה לשונך לא מצליח להוציא קליפת עגבניה מבין השיניים.
12. ברדיו מתנגן השיר המלאנכולי "אימה בכבישים"
13. אתה מתקשה להתרכז בנהיגה כי המוח שלך מתאמץ להמציא מה לכתוב ב14
14.......
כאן יש איזה באג.
המח מתרגם את המחשבה "אני רוצה להצליח בטסט" ל - "תצליח בטסט".
ההבדל הקטנטן הזה חומק מתחת לראדאר ההגיון, והפקודה מוכרזת ברמקולי הנפש שלך "אתה מתבקש להצליח בטסט, עכשיו".
זהו הדחף של קול א
וכנגדו עולה קול ב ומכריז בפסקנות "אתה לא יכול לבצע את ההצלחה הזו! ישנם 13 גורמים שאינם תחת שליטתך"
(או 12, לא ברור אם גם האחרון נחשב).
וכך קול א דוחף ימינה, וקול ב הודף שמאלה, ואתה בתווך...
נ ל ח ץ .
זה הבבל"ט שעבר בראשי ביושבי באוטובוס בדרכי אל הטסט
(נסיעה אחרונה באוטובוס, יו הו).
****
אח איזה יום זה היה.
היום הכי יפה בשנה.
יום הטסט
האחרון!
נקבעה לי שעה אידיאלית, 14:45 אפשר להספיק בנחת לאכול, לשתות, לעשן, לבלוע... ולהסניף.
כלומר לקפוץ לסניף הדואר לשלם אגרת רשיון.
השמש חתרה בתוך ים כחול ושקט נטול עננים,
רוח קלה, צפרים, פרפרים,
נמלים עליזות,
כל מה שצריך בשביל להעלות את המצב רוח.
מצב רוח של שלוה ללא לחצים.
איך ללא לחצים?
כי כך הוא טיבעם של עיוותי-חשיבה, ברגע שאתה מזהה אותם הם נעלמים.
הם נעלמים לאותו מקום שמפלצות-החדר-החשוך נעלמות כשמדליקים אור.
הבנתי היטב, שכמו שאני לא אומר לעצמי "נו, תזכה כבר בלוטו", אני רק קונה כרטיס, ואז בודק בסקרנות מה המספרים שעלו.
כך מה שאני הולך לעשות זה רק "לנהוג 20 דקות כפי שביכולתי".
וחוץ מזה אני הולך לצפות בסרט המסקרן של מאורעות הטסט השלישי.
אני לא יכול לערוך את התסריט, אני לא הבמאי. אני רק צופה.
איזה כיף, יום סרט!
תביאו פופקורן.
בעצם לא כדאי, פופקורן בשיניים זה אפילו יותר גרוע מקליפת עגבניה...
כל כך אהבתי את אלקים שנתן בי את התובנה הזאת.
הודיתי לו מכל לבי, הפקדתי בידיו את רוחי, והבטחתי להגיד 'נשמת' אחרי הטסט.
כן, אגיד נשמת גם אם לא אעבור.
***
הגיעה השעה.
אל הרכב התקרב הטסטר לאיטו נושא את הטאבלט הממשלתי,
לא בדיוק טסטר,
שחקן.
שחקן שלוהק לתפקיד ראשי בדרמה האלקית הזאת.
והוא שיחק טוב.
הוא היה נראה ממש טסטר.
טסטר מהסרטים.
הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי.
נשענתי לאחור, דמיינתי שמגישים לי קרטונית פופקורן חם, האורות כבים באולם.
המסך עולה.
והכתוביות הראשונות מרצדות כמו הבטחה.
שעה של כיף.
תודה השם, תודההה.
****
הטסטר היה בן שמונים וחמש מן הסתם,
אבל לפני הרבה הרבה שנים.
"אתה יכול להתחיל, בהצלחה" אמר את אותו המשפט שאמרו לי בטסטים הקודמים, רק שאז זה במנגינה שדומה להקראת גזר הדין במשפט אייכמן.
ואילו היום....
'היום אני מבסוט' - אמרה הבעת פניו - 'נצל את זה בחורצ'יק....' (גם אם זרקה בי שיבה אני בחורצ'יק לעומתו).
הוא הביט בי מבעד לעדשות העבות, מבטו אמר "אני אוהב חרדים"
"ובפרט ג'ינג'ים"
האם הבחנתי בחיוך מעודד? קשה לזהות עם כל הקמטים. אבל אנרגיה חיובית קרנה מפניו בלי שום ספק.
רגלי נחתה על דוושת הגז, ההגה נענה למגעי בקלילות, והכביש קיבל אותי לכל אורכו באהבה.
ברדיו התנגן שיר קיצבי בצרפתית, והסולן שואג מידי פעם "פנטסטיק" בהטעמה מילרעית חזקה,
כשאת ה"טיק" הוא מבטא בשפתיים מכווצות.
אני לא דובר צרפתית, אבל צעקתי איתו ביחד.
הצצתי בטסטר, משהו זז בקמטים שבזויות פיו.
הפנטסטיק הזה נתקע לי חזק, אני חושב שהמילה תלווה אותי בשבועות הקרובים,
***
לחיצות הדוושות היו רכות כחמאה, הרמזורים היו ירוקים ככרתי, הפניות היו מדויקות כמו לייזר, הריח היה כמו....
הריח....
הריח?
???
ככל שחלפו הדקות באוטו הסגור התחזקו אדי הריח הסמיכים של.....
אני לא מאמין !
זעתר!
נו מילא,
זכר לחורבן.
בכל בסרט יפה יש גם רגעים של מתח, שהרעים מנצחים, אחרת זה משעמם.
הצצתי בשעון, נותרו לי שש דקות, עד עכשיו אפילו שגיאה אחת לא עשיתי.
זה הרגע בו זחיחות הדעת מתחילה לשחוק את הריכוז, אבל הייתי מוכן לזה.
'עכשיו מתחיל הטסט באמת', 'יש לי טסט של שש דקות'
'זכרני נא וחזקני נא האלקים אך הפעם הזאת ואנקמה במשרד הרישוי"
וילפות שמשון את ההגה מימינו ומשמאלו,
ויסר מעליו את הפחדים והחששות,
וגם את התקוות ואת הציפיות,
ויקח עוד חופן פופקורן בדמיונו, וימקד את כל תשומת לבו במסך.
ובשש הדקות האחרונות של הסרט.
ותנח רגלו הימנית על הגז
הרחובות היו ריקים, התמרורים היו מצוחצחים, האספלט ישר כמו פלס,
ותקרא אליו התנועה הדלילה "כבישים עליך שמשון"
ותכנע דוושת הגז מפניו, ובנהמת מנוע זינק הרכב קדימה.
ויהי מבטו ממוקד ואחיזתו איתנה ומוחו מעבד נתונים במהירות ומחשב מסלולים בקור רוח.
ולא שת לבו עוד לזעתר
'אדרבא' קרא בקול צרוד
'זעתר זה פנטסטיק!'
והשם הולך לפניו להנחותו הדרך
ואנשים נשים וטף התקבצו במרפסות לחזות בנהג המופלא
****
נפילת מתח היא לא בהכרח חויה נעימה.
הגוף מתקשה לעכל את הבאלאגן של הנפש.
אני שוכב עם שמיכה עד הסנטר, לידי כוס תה, שאפילו אם היה לי חשק לשתות אותה לא הייתי מסוגל להביא אותה אל שפתיי החיוורות כשידי כה רועדת.
ליד התה מונח מדחום וחפיסה ריקה של אקמול.
(טוב, למעשה זה לא בדיוק אקמול)
ראשה של אשתי שוב מציץ בין הדלת והמשקוף,
"אני רק צריך לנוח קצת" הברחתי אותה החוצה ברטינה.
אני רק צריך לנוח קצת, אמרתי לעצמי שוב ושוב עד ששקעתי בדמדומים.
הפלאשבקים הבזיקו בתודעתי
"זהו, שים פרקינג ובלם יד"
"תודה רבה" אמרתי לו בקול קצת יותר גבוה משציפה, הוא נפנה אלי מופתע, אני לא יכול להשבע שראיתי חיוך.
אך לא יכול להשבע שלא.
חיוך או לא חיוך, העינים שלו זהרו מבעד לעדשות וכמעט שהדבקתי לו נשיקה מצלצלת
אלמלא האפטרשייב
כך הצטלבו מבטינו שעה ארוכה, עד שהוא פלט
"נו"
"מה נו?" גמגמתי
"קח כבר, תתאפס"
ורק אז שמתי לב שהיד שלו מושטת אלי כל הזמן, עם תעודת הזהות שלי.
בעצם העינים שלו בכלל לא זהרו, זה היה אפקט של האור שנדלק בפתיחת הדלת הפוגע בליטוש השחוק של משקפיים מהתקופה העותומאנית.
חטפתי מידו את התעודה ומיהרתי לצאת מהרכב, אך כאב בטן חד הדף אותי בחזרה למושב.
"פתח ת'חגורה יא...."
נחלצתי החוצה בטרם הספקתי לשמוע באיזה "יא.." מדובר.
כמה שמחתי לראות את הפנים המוכרות של המורה,
"איך היה?"
"פנטסטיק!!" צעקתי.
להקת צפרים התפזרה בבהלה מהעץ הסמוך.
המורה ממש שמח בשמחתי באמת,
לחצנו ידיים בכח.
התחשק לי לחבק אותו אבל התאפקתי, ובמקום זה טפחתי לו על השכם.
חזק
ושוב חבטתי,
ושוב.
חדלתי רק כשהגב התחיל להתנפח.
הוא הושיט לי מתנה קטנה, שלט צהוב "נהג חדש"
והסיע אותי בחזרה הביתה.
בדרך הוא עיסה את שכמו הדואב, שתפח לכדי גבעה קטנה.
גבעת המורה.
שלוש שעות אחרי זה קיבלתי את ההודעה האוטומטית שעברתי, ואז התרחש האנטיקלימקס, והתמוטטתי.
****
אני כבר יום אחרי.
זה בסדר, התאוששתי.
אני מתהלך לי כשבכיסי רשיון הנהיגה,
שהדפסתי מהמייל,
ואני מבסוט אבל...
בלחץ.
אני בלחץ כי שני כוחות פועלים עלי.
מצד אחד אני מאושר.
ומאידך אני מרגיש שלא מגיע לי להיות מאושר.
כי.
איפה הכרת הטוב?!
איפה התודה רבה לבמאי שעשה את הכל?
אהה,
לא אמרתי 'נשמת' !
שכחתי
הנשמת פשוט נשמט
ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה.
וזכרת את השם אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל.
הבטחתי לפרסם,
אז הנה
א. איך להכשל בטסט
ב. טסט בגשם
ג. הפרק הנוכחי
ד. נסיעת אימים ראשונה
ה. לא עומד בצפירות
דוי הסר וגם חרון – טסט שלישי וא ח ר ו ן !
גה גה גה מתחילה ההצגה
אתמול קבלתי רשיון נהיגה
ניקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים
כי טירון משולהב משוטט בכבישים
הנהגים מתבקשים לשים רגל על הבלם
אם מבחינים ב @הווה פשוט מגיח מולם
ולכל למי שהתפלל/תמך/ או סתם קרא מה שכתוב
אני מודה מכל הלב, ובהזדמנות אעשה לכם סבוב.
עתה מששככו קצת רגשותיי העזים
ומחשש שתתחילו לשלוח לי רמזים
שאני באמת כבר יותר מדי מגזים
אז כדאי שאפסיק מיד עם החרוזים
מה זה לחץ?
לחץ פירושו שני חומרים (או יותר) הנדחפים בכח זה אל זה.
כמו ללחוץ על כפתור עם האצבע, או לחיצת ידיים לשלום, או לחץ אטמוספרי בו חלקיקי האויר נדחסים אחד לשני מכח הגרביטציה.
צריך שניים ללחץ.
צריך גוף שילחץ קונטרה או לפחות שיתנגד בכח.
בלי התנגדות אתה יכול להזיז דברים, אבל לא ללחוץ עליהם.
תנסה ללחוץ באצבעך על נוצה ברוח.
תנסה לנקות אבק מהווילון בלי לשים יד מאחורה.
לחץ נפשי, הוא אותו דבר בדיוק,
שני דחפים המנוגדים זה לזה.
כשאתה רוצה לבצע עשר מטלות תוך זמן קצר שאינו מספיק לכולם, אז הרצונות דוחפים זה את זה.
כשאתה צריך לעשות משהו אבל מרגיש שאינך מסוגל, זה לחץ.
כי קול אחד צועק בך "לעשות, לעשות" והשני צועק "אי אפשר אי אפשר".
טוב, באנו לדבר על טסטים ולא על קשקושים פסיכולוגיים.
אז האויב הגדול בטסט הוא הלחץ כמובן. שגורם לך להפעלת המערכת הסימפתטית (ה'ברח או הלחם' המפורסם) ששופכת לעורקים מנת יתר של אדרנלין, ובעקבותיו דפיקות לב, הזעה, חוסר אויר, סחרחורת, תחושת דה-ריאליזציה, ועוד סמפטומים העושים שמות בריכוז הנדרש לנהיגה.
הופ, שוב נפלתי לשפה הבומבסטית,
עזבו, נחזור ל'לחץ' החביב והמוכר.
מדוע יש לחץ בטסט.
מה הם שני הכוחות הנלחצים?
א. הרצון לעבור את הטסט.
ב. הידיעה שאני לא יכול לעשות את זה.
ולמה אני לא יכול? כי לעבור את הטסט לא תלוי רק בי!
זה תלוי למשל ב:
1. אם קרה לטסטר משהו רע והוא רוצה לנקום בעולם, ואני כרגע מייצג בשבילו את העולם.
2. אולי הוא אישר היום כבר עשר טסטים, אז שלא יגידו שהוא סתם מעביר את כולם.
3. אולי הוא ראה בחדשות נהג חדש שהיה מעורב בתאונה קשה.
4. אולי אני מזכיר לו את בנו הסורר שסחב לו בלילה את האוטו וחזר בלי מראות.
5. אולי הוא שונא חרדים
6. או ג'ינג'ים
7. ...בואו לא נעשה את הטסטרים כאלה רעים ואמוציונליים, זה ממש לא פייר, ולא נכון, אבל עדיין יש הרבה משתנים במשחק, כמו מצבים יוצאי דופן על הכביש התובעים ידע נדיר שאין לך.
8. לא נרדמת בלילה שלפני
9. לא לקחת את המינון המדויק של ה....
10. הטסטר שם אפטרשייב בריח זעתר
11. קצה לשונך לא מצליח להוציא קליפת עגבניה מבין השיניים.
12. ברדיו מתנגן השיר המלאנכולי "אימה בכבישים"
13. אתה מתקשה להתרכז בנהיגה כי המוח שלך מתאמץ להמציא מה לכתוב ב14
14.......
כאן יש איזה באג.
המח מתרגם את המחשבה "אני רוצה להצליח בטסט" ל - "תצליח בטסט".
ההבדל הקטנטן הזה חומק מתחת לראדאר ההגיון, והפקודה מוכרזת ברמקולי הנפש שלך "אתה מתבקש להצליח בטסט, עכשיו".
זהו הדחף של קול א
וכנגדו עולה קול ב ומכריז בפסקנות "אתה לא יכול לבצע את ההצלחה הזו! ישנם 13 גורמים שאינם תחת שליטתך"
(או 12, לא ברור אם גם האחרון נחשב).
וכך קול א דוחף ימינה, וקול ב הודף שמאלה, ואתה בתווך...
נ ל ח ץ .
זה הבבל"ט שעבר בראשי ביושבי באוטובוס בדרכי אל הטסט
(נסיעה אחרונה באוטובוס, יו הו).
****
אח איזה יום זה היה.
היום הכי יפה בשנה.
יום הטסט
האחרון!
נקבעה לי שעה אידיאלית, 14:45 אפשר להספיק בנחת לאכול, לשתות, לעשן, לבלוע... ולהסניף.
כלומר לקפוץ לסניף הדואר לשלם אגרת רשיון.
השמש חתרה בתוך ים כחול ושקט נטול עננים,
רוח קלה, צפרים, פרפרים,
נמלים עליזות,
כל מה שצריך בשביל להעלות את המצב רוח.
מצב רוח של שלוה ללא לחצים.
איך ללא לחצים?
כי כך הוא טיבעם של עיוותי-חשיבה, ברגע שאתה מזהה אותם הם נעלמים.
הם נעלמים לאותו מקום שמפלצות-החדר-החשוך נעלמות כשמדליקים אור.
הבנתי היטב, שכמו שאני לא אומר לעצמי "נו, תזכה כבר בלוטו", אני רק קונה כרטיס, ואז בודק בסקרנות מה המספרים שעלו.
כך מה שאני הולך לעשות זה רק "לנהוג 20 דקות כפי שביכולתי".
וחוץ מזה אני הולך לצפות בסרט המסקרן של מאורעות הטסט השלישי.
אני לא יכול לערוך את התסריט, אני לא הבמאי. אני רק צופה.
איזה כיף, יום סרט!
תביאו פופקורן.
בעצם לא כדאי, פופקורן בשיניים זה אפילו יותר גרוע מקליפת עגבניה...
כל כך אהבתי את אלקים שנתן בי את התובנה הזאת.
הודיתי לו מכל לבי, הפקדתי בידיו את רוחי, והבטחתי להגיד 'נשמת' אחרי הטסט.
כן, אגיד נשמת גם אם לא אעבור.
***
הגיעה השעה.
אל הרכב התקרב הטסטר לאיטו נושא את הטאבלט הממשלתי,
לא בדיוק טסטר,
שחקן.
שחקן שלוהק לתפקיד ראשי בדרמה האלקית הזאת.
והוא שיחק טוב.
הוא היה נראה ממש טסטר.
טסטר מהסרטים.
הנה זה מתחיל, חשבתי לעצמי.
נשענתי לאחור, דמיינתי שמגישים לי קרטונית פופקורן חם, האורות כבים באולם.
המסך עולה.
והכתוביות הראשונות מרצדות כמו הבטחה.
שעה של כיף.
תודה השם, תודההה.
****
הטסטר היה בן שמונים וחמש מן הסתם,
אבל לפני הרבה הרבה שנים.
"אתה יכול להתחיל, בהצלחה" אמר את אותו המשפט שאמרו לי בטסטים הקודמים, רק שאז זה במנגינה שדומה להקראת גזר הדין במשפט אייכמן.
ואילו היום....
'היום אני מבסוט' - אמרה הבעת פניו - 'נצל את זה בחורצ'יק....' (גם אם זרקה בי שיבה אני בחורצ'יק לעומתו).
הוא הביט בי מבעד לעדשות העבות, מבטו אמר "אני אוהב חרדים"
"ובפרט ג'ינג'ים"
האם הבחנתי בחיוך מעודד? קשה לזהות עם כל הקמטים. אבל אנרגיה חיובית קרנה מפניו בלי שום ספק.
רגלי נחתה על דוושת הגז, ההגה נענה למגעי בקלילות, והכביש קיבל אותי לכל אורכו באהבה.
ברדיו התנגן שיר קיצבי בצרפתית, והסולן שואג מידי פעם "פנטסטיק" בהטעמה מילרעית חזקה,
כשאת ה"טיק" הוא מבטא בשפתיים מכווצות.
אני לא דובר צרפתית, אבל צעקתי איתו ביחד.
הצצתי בטסטר, משהו זז בקמטים שבזויות פיו.
הפנטסטיק הזה נתקע לי חזק, אני חושב שהמילה תלווה אותי בשבועות הקרובים,
***
לחיצות הדוושות היו רכות כחמאה, הרמזורים היו ירוקים ככרתי, הפניות היו מדויקות כמו לייזר, הריח היה כמו....
הריח....
הריח?
???
ככל שחלפו הדקות באוטו הסגור התחזקו אדי הריח הסמיכים של.....
אני לא מאמין !
זעתר!
נו מילא,
זכר לחורבן.
בכל בסרט יפה יש גם רגעים של מתח, שהרעים מנצחים, אחרת זה משעמם.
הצצתי בשעון, נותרו לי שש דקות, עד עכשיו אפילו שגיאה אחת לא עשיתי.
זה הרגע בו זחיחות הדעת מתחילה לשחוק את הריכוז, אבל הייתי מוכן לזה.
'עכשיו מתחיל הטסט באמת', 'יש לי טסט של שש דקות'
'זכרני נא וחזקני נא האלקים אך הפעם הזאת ואנקמה במשרד הרישוי"
וילפות שמשון את ההגה מימינו ומשמאלו,
ויסר מעליו את הפחדים והחששות,
וגם את התקוות ואת הציפיות,
ויקח עוד חופן פופקורן בדמיונו, וימקד את כל תשומת לבו במסך.
ובשש הדקות האחרונות של הסרט.
ותנח רגלו הימנית על הגז
הרחובות היו ריקים, התמרורים היו מצוחצחים, האספלט ישר כמו פלס,
ותקרא אליו התנועה הדלילה "כבישים עליך שמשון"
ותכנע דוושת הגז מפניו, ובנהמת מנוע זינק הרכב קדימה.
ויהי מבטו ממוקד ואחיזתו איתנה ומוחו מעבד נתונים במהירות ומחשב מסלולים בקור רוח.
ולא שת לבו עוד לזעתר
'אדרבא' קרא בקול צרוד
'זעתר זה פנטסטיק!'
והשם הולך לפניו להנחותו הדרך
ואנשים נשים וטף התקבצו במרפסות לחזות בנהג המופלא
****
נפילת מתח היא לא בהכרח חויה נעימה.
הגוף מתקשה לעכל את הבאלאגן של הנפש.
אני שוכב עם שמיכה עד הסנטר, לידי כוס תה, שאפילו אם היה לי חשק לשתות אותה לא הייתי מסוגל להביא אותה אל שפתיי החיוורות כשידי כה רועדת.
ליד התה מונח מדחום וחפיסה ריקה של אקמול.
(טוב, למעשה זה לא בדיוק אקמול)
ראשה של אשתי שוב מציץ בין הדלת והמשקוף,
"אני רק צריך לנוח קצת" הברחתי אותה החוצה ברטינה.
אני רק צריך לנוח קצת, אמרתי לעצמי שוב ושוב עד ששקעתי בדמדומים.
הפלאשבקים הבזיקו בתודעתי
"זהו, שים פרקינג ובלם יד"
"תודה רבה" אמרתי לו בקול קצת יותר גבוה משציפה, הוא נפנה אלי מופתע, אני לא יכול להשבע שראיתי חיוך.
אך לא יכול להשבע שלא.
חיוך או לא חיוך, העינים שלו זהרו מבעד לעדשות וכמעט שהדבקתי לו נשיקה מצלצלת
אלמלא האפטרשייב
כך הצטלבו מבטינו שעה ארוכה, עד שהוא פלט
"נו"
"מה נו?" גמגמתי
"קח כבר, תתאפס"
ורק אז שמתי לב שהיד שלו מושטת אלי כל הזמן, עם תעודת הזהות שלי.
בעצם העינים שלו בכלל לא זהרו, זה היה אפקט של האור שנדלק בפתיחת הדלת הפוגע בליטוש השחוק של משקפיים מהתקופה העותומאנית.
חטפתי מידו את התעודה ומיהרתי לצאת מהרכב, אך כאב בטן חד הדף אותי בחזרה למושב.
"פתח ת'חגורה יא...."
נחלצתי החוצה בטרם הספקתי לשמוע באיזה "יא.." מדובר.
כמה שמחתי לראות את הפנים המוכרות של המורה,
"איך היה?"
"פנטסטיק!!" צעקתי.
להקת צפרים התפזרה בבהלה מהעץ הסמוך.
המורה ממש שמח בשמחתי באמת,
לחצנו ידיים בכח.
התחשק לי לחבק אותו אבל התאפקתי, ובמקום זה טפחתי לו על השכם.
חזק
ושוב חבטתי,
ושוב.
חדלתי רק כשהגב התחיל להתנפח.
הוא הושיט לי מתנה קטנה, שלט צהוב "נהג חדש"
והסיע אותי בחזרה הביתה.
בדרך הוא עיסה את שכמו הדואב, שתפח לכדי גבעה קטנה.
גבעת המורה.
שלוש שעות אחרי זה קיבלתי את ההודעה האוטומטית שעברתי, ואז התרחש האנטיקלימקס, והתמוטטתי.
****
אני כבר יום אחרי.
זה בסדר, התאוששתי.
אני מתהלך לי כשבכיסי רשיון הנהיגה,
שהדפסתי מהמייל,
ואני מבסוט אבל...
בלחץ.
אני בלחץ כי שני כוחות פועלים עלי.
מצד אחד אני מאושר.
ומאידך אני מרגיש שלא מגיע לי להיות מאושר.
כי.
איפה הכרת הטוב?!
איפה התודה רבה לבמאי שעשה את הכל?
אהה,
לא אמרתי 'נשמת' !
שכחתי
הנשמת פשוט נשמט
ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה.
וזכרת את השם אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל.
הבטחתי לפרסם,
אז הנה
