הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשאתה מקשיב, אתה לומד דברים חדשים על העולם
כשמקשיבים לך, אתה לומד דברים חדשים על עצמך
(ה.פ.)
אחר הצהריים לקח אבא את אורי לרופא שיניים.
אורי לא פחד.
הרופא ירדים את הפה ואבא יגיד לו "בוא נחכה עוד קצת, דוקטור, שיירדם לגמרי". אבא גם יגיד לו להזריק לא עמוק בהתחלה, ורק אחרי שהאזור נרדם להזריק גם לעומק. ככה אבא תמיד אומר לרופא.
ואפילו את הדקירה הראשונה לא מרגישים בכלל כי אבא אומר לו לעשות אילחוש. "שים הרבה" אומר אבא "בשפע".
כזה הוא אבא שלו, עושה הכל כדי שלא יכאב לאורי.
בגוף, זאת אומרת.
כשכואב לאורי בלב זה כבר משהו אחר.
אבא לא יודע מה עושים, ולרוב גם לא יודע בכלל שכואב, כי הוא לא מקשיב.
בדיוק כמו עכשיו, כשהם עוברים ליד הקיוסק של ציון, ואורי רואה את יואלי, החבר הכי טוב שלו, יושב על גזע עץ ומדבר עם ילד זר. והם יושבים קרוב, מאד מאד קרוב. ואורי מרגיש דקירה, ממש כמו מחט דקה וארוכה מאד.
"אבא, ראיתי את יואלי" אומר אורי אחרי שהתרחקו משם.
"מי, יואלי דקשר, החבר שלך?"
"כן".
"אמרת לו שלום?"
"הוא, הוא היה עם ילד..." אמר אורי ובלע את הרוק "עם ילד אחר".
"אה, אז הוא כנראה לא שם לב שעברת... היי תראה! תוכי על העמוד חשמל. שם, רואה?"
"רואה" אמר אורי בשקט.
אבא הביט רגע בפניו, אחר כך כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה והמשיך ללכת.
ואורי הרגיש את המחט תקועה בפנים, עמוק.
כשהרופא לחץ על הדוושה ואורי התרומם עם המיטה כלפי מעלה, אמר אבא "בדרך כלל הוא אמיץ אבל היום אורי קצת פוחד".
"אני שם לך אילחוש" אמר הרופא כשפניו קרובות מאד לאורי "לא תרגיש כלום חמוד" והוא הצמיד את הצמר גפן הרטוב.
"שים הרבה" אמר אבא כמו תמיד "שים בשפע".
אורי עצם עיניים, הוא הרגיש איך האצבעות העטופות בכפפות ניילון מפשקות את שפתיו, אבל את המחט שננעצת בחניכיים לא הרגיש בכלל.
יואלי צף בדמיונו, צוחק בפה פעור לשמע לחישות הילד הזר. והמחט ההיא, שבלבו, את הדקירה שלה הוא חש היטב היטב, ודמעה קטנה נבעה מעפעפיו העצומים.
"אוי זה כואב לו" קרא אבא בבהלה.
אורי אוהב את אבא שלו מאד. אבל להקשיב אבא לא כל כך יודע.
כשנגמר הטיפול אורי התיישב ליד הכיור הקטנטן והסתכל איך הכוס מתמלאת מים מעצמה. אחר כך שטף את הפה והרגיש מאד מוזר כשהמים עברו מעל השפתיים הרדומות. הרופא הושיט לו חייל פלסטיק, מהגדולים האלה, הצבעוניים. ואורי חייך והודה לו עם פה עקום כזה.
"כל הכבוד" אמר הרופא "היית גיבור!"
ופתאום פרצו הדמעות.
ואבא נתן לו יד גדולה ולקח אותו הבית. ובדרך סיפר לאורי איך עשו סתימות כשהוא היה ילד, בלי הרדמה בכלל. וסבתא היתה צריכה להחזיק לו את הידיים שלא ידחוף את הרופא. ואחרי הטיפול היו מקבלים מדבקה, סתם מדבקה כחולה, קטנה ועגולה.
אוי אבא, חשב אורי, מה אתה מבין...
*
בערב אמא הכינה את מה שאורי הכי אוהב, שקשוקה.
אורי ישב מול צלחת ריקה ואמא עמדה בגבה אליו, ביד אחת מערבבת במחבת וביד שניה מחזיקה את דובל'ה בן החודשיים.
שקשוקה לוקחת זמן וצריך לחכות בסבלנות. ובנתיים יש הזדמנות לפטפט.
אמא דיברה ודיברה ואורי רק ענה כן ולא.
בסוף אמא הסתובבה ואמרה בקול רך את מה שרצתה כל הזמן לומר אבל חששה שאורי ייעלב.
"אבא אומר שפחדת היום אצל דוקטור לוי".
"לא פחדתי" ענה אורי.
אמא בחשה במחבת חזק, הקטינה את האש, והתיישבה מול אורי.
"אבא סיפר לי ש..."
"זה בגלל יואלי" קטע אותה אורי חדות
"הוא כבר לא חבר שלי. זה לא קשור בכלל לרופא".
אמא נאנחה וידה חצתה את השלחן ועטפה את כף ידו "מה קרה עם יואלי?"
"הוא היה מאחורי הקיוסק של ציון עם מישהו אחר" העיניים של אורי בהו בצלחת הריקה.
"איי אורי'לה, באמת. זה לא אומר כלום. יואלי יכול לדבר עם עוד ילדים ולהישאר החבר הכי טוב שלך..."
"הוא לא רק דיבר, הם צחקו ו... את לא מבינה" אורי שמט את ידו מתחתיה והדף את כסאו לאחור.
"צלצל אליו, דבר אתו ותראה ש..."
"לא!" צעק אורי.
אמא הסתכלה בו בעצב ואז הריחה עשן, ובדיוק כשהיא קמה אל המחבת, פלט דובל'ה על כתפה שלולית סמיכה עם גושישים לבנים שלולית שהתחילה לזלוג משני צדי החלוק.
"אסתי, בואי תגמרי פה עם השקשוקה" קראה אמא כשהיא נחפזת לחדר לטפל בדובל'ה ובחלוק. ותיכננה לתת לאורי יותר מאוחר חיבוק חזק חזק. אבל היה הר של כביסה ושיעורי בית עם שימי ושיחת טלפון ארוכה עם דודה רחל ומילוי סדרת צ'קים לסמינר וקפה לאבא וסירוק כינים לתאומות ו.... החיבוק נשכח.
*
בלילה דפק אורי בדלת חדרה של אסתי, אחותו הגדולה.
אסתי ישבה מול מסך מחשב שעליו שורות שורות של מספרים ואותיות באנגלית ולא הצליחה להחליט אם לכתוב את הסי חמש לפני הסוגריים או אחריהם.
"מה יש, אורי?" שאלה אסתי מבלי להסיר את עיניה מהשורה הבעייתית.
אסתי אוהבת מאד את אורי, היא אוהבת את כולם. רק עסוקה מאד בלימודים.
"תקשיבי לי רגע" אמר אורי בקול מתחנן.
אסתי עשתה ניסיון אחרון עם הסי חמש, נאנחה לקבל שוב הודעת שגיאה, והסתובבה בכיסאה לאחיה הקטן.
"כן, אורי'לה חמודי'לה מתוקי'לה, אני מקשיבה".
אורי סיפר לה.
אסתי נגעה באצבעה בקצה חוטמו "אתה יודע, יואלי הזה בכלל לא מתאים לך, אתה צריך חבר ברמה יותר גבוהה ממנו".
לרגע לא ידע אורי מה לומר, וכשהוא התעשת ורצה לענות, כבר חזרו עיני אחותו אל הסי חמש הסורר. אז הוא שתק והלך.
"לילה טוב חמודילה מתוקילה" קראה אסתי מתוך הסוגריים.
*
כשאבא העיר בבוקר את אורי הוא אמר "אני לא הולך לחיידר" ומשך את השמיכה מעל הראש.
על פני אבא עלה המבט הזה של מי שיוצא לקרב אבוד "אתה צריך ללכת לחיידר, אורי. חייבים" גייס אבא תקיפות עלובה לקולו, ויצא.
אחרי חמש דקות נכנסה אמא. במבט של מצביא שאינו יודע תבוסה מהי, אמרה בקול שקט ונחוש
"אורי!"
והוא נטל ידיים והחל להתלבש בחוסר חשק.
רבע שעה אחר כך כשבידו התיק עם הסנדוויץ' והתפוז והחייל הצבעוני החדש, פסע אורי במרץ לאורך הרחוב הראשי עד שעבר את המכבסה, שם אמא כבר לא יכולה לראות אותו מהמרפסת, ואז חזר להשתרך לאיטו.
הוא לא מסוגל להיכנס לכיתה, ולהתיישב ליד יואלי, לא מסוגל.
והוא פנה בין הבניינים לשביל המוביל אל השכונה החדשה שמאחוריה יש את הגינה עם האומגות.
*
על ספסל אחד מתחת לעץ ענק ישבה אישה מבוגרת ואכלה במבה נוגט מתוך שקית.
היא חייכה אליו כשהוא התקרב, והוא השיב לה חיוך ועצר.
"שלום" אמרה האישה והושיטה לו את השקית המרשרשת.
אורי התיישב בקצה הספסל ואמר "אמא שלי אומרת שכשעצובים צריך משהו מתוק, ועכשיו אני מאד עצוב, אז..." הוא הכניס יד לשקית המושטת והוציא לעצמו חופן קטן. "תודה רבה" אמר בנימוס והיא חייכה.
הוא ברך בקול והכניס אחת לפיו. מתפלא שהאישה לא עונה אמן.
היא לא נראתה לו חילונית, אבל גם לא חרדית, משהו שונה.
היו לה כפכפים מעץ ובגדים שבכלל לא באופנה.
אבל היא מצאה חן בעיניו. היה לה זמן, והייתה לה סבלנות, והיה לה חיוך שופע חום.
"את רוצה לשמוע למה אני מאד עצוב?" היא הנהנה.
אורי סיפר לה. וכשתיאר את פניו הצוחקות של יואלי מאחורי הקיוסק של ציון, התחיל לבכות.
"אני עכשיו כל כך לבד. לא רק שיואלי עזב אותי, גם אף אחד אחר לא מבין אותי ולא מקשיב לי כאילו אני מדבר בשפה אחרת. אני לא יודע מה יהיה עכשיו, איך אני אלך לחיידר ועם מי אני אשחק. ובכלל... כל הראש מסתובב לי ואני רוצה לברוח למקום רחוק, אני.. אני לא יודע מה לעשות" והוא בכה ובכה בלי בושה.
האישה הביטה בו כל העת מצמידה את שתי ידיה על ליבה בצער. ואורי רטט בקצה הספסל ידיו על פניו, ואפו ועיניו דולפים בלי הפוגה.
ככה ישבו שניהם דקות ארוכות ללא מילה, האישה נתנה לו טישו אחר טישו שהוציאה מתיקה.
כשאורי נרגע קצת וישב מתנשם ומייבש את סנטרו ולחייו, הושיטה לו שוב את השקית והוא לקח חופן נוסף.
הבמבה הייתה טרייה מאד ונמסה בפה יחד עם השוקולד המתוק שבתוכה ואורי הרגיש פתאום נחמה מזדחלת בתוכו.
הוא הסתכל סביב על הרחובות הריקים למדי ועל העצים שזהרו באור בוקר.
גבר בחולצה שחורה שטייל במרחק עם כלב, עצר והשקיף אל הספסל של אורי והאישה, הניף יד לשלום והמשיך בטיולו.
העולם נגלה לאורי בפן חדש ורענן שאורי לא שם לב אליו קודם. כאילו סדרו אותו שוב בצורה יפה יותר, מזמינה יותר.
הדמעות שטפו את כל הלכלוכים מהתמונה שעכשיו היא בהירה וצלולה.
"אז את מבינה למה אני עצוב כל כך?" שאל אורי והאישה הנהנה.
"אני חושב שמקודם הרגשתי ש... שאסור לי להיות עצוב, ואני חייב להתגבר ולחשוב שזה לא נורא שיואלי פטפט קצת עם ילד אחר. או פשוט למצוא לי חבר אחר וזהו.
אבל עכשיו אני מרגיש שמתחשק לי רק סתם להיות עצוב. ומותר לי להיות עצוב, נכון?"
האישה חייכה ועיניה הבריקו.
"ומרוב שמותר להיות עצוב, פתאום אני כבר לא מצליח להיות עצוב" אמר אורי בקול מהורהר ופתאום פרץ בצחוק.
האישה צחקה לעומתו והבמבה נשרה מפיה.
היו לה כמה שיניים מזהב, והשמש התנוצצה מהן.
"נראה לי שאני לא עצוב אלא פשוט פוחד. פוחד שלא יהיו לי חברים. או שבעצם אני כועס, כועס על יואלי, וכועס על כל מי שלא מקשיב לי".
האישה הנהנה, הכניסה לפיה במבה נוספת והושיטה לו שוב את השקית.
"אבל לא את. את מקשיבה לי הכי טוב" חייך אליה אורי בהערכה.
בשקית נשארו בה רק שתי במבות אחרונות, אורי סירב לקחת.
"כועס או פוחד, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה" אמר והרגיש שהוא מתחיל לשלוט בענייניים.
הוא רואה את המצב לאשורו. הוא כאילו מסתכל על עצמו מבחוץ.
ולא רק את הרגשות שלו הוא חוקר אלא אפילו על העובדות עצמן הוא מביט מלמעלה במקום לטבוע בתוכן.
"אני כבר לא בטוח שיואלי באמת עזב אותי. אולי זה היה בן דוד שלו, וגם אם לא, אולי זה בסדר שיש עוד חברים שיספרו לו בדיחות ואז הוא יספר אותן לי. ונצחק ביחד כמו שתמיד. וגם לי יהיו עוד חברים אחרים לדבר איתם ואבל יואלי יהיה החבר הראשי".
האישה הניעה את ראשה בחוזקה. באותה החלטיות כמו המנגינה שבה יצאו המילים של אורי.
היא הוציאה את שתי הבמבות האחרונות, וחילקה אחת לאורי ואחת לעצמה, את השקית השליכה לפח הסמוך.
אורי לקח את הבמבה תוך כדי שהוא קם ממקומו.
"תודה רבה" אמר מכל הלב "תודה על הכל הכל, גברת יקרה".
"שלום" אמרה האישה ועיניה חייכו.
ואורי הלך לחיידר, מתכנן איך להסביר למלמד את האיחור.
הוא לא היה שמח. בכלל לא.
אבל הייתה לו תחושה טובה. תחושה של בקרה, של וויסות, של מסוגלות.
תחושה של... של... אושר אולי?
אולי. צריך לחשוב על זה.
תחושה טובה על כל פנים. טובה אפילו עוד יותר מלפני שהתחילה הפרשיה של יואלי.
אורי חייך לעצמו, תלה את התיק על הצוואר והחל לרוץ לחיידר.
*
גבר בחולצה שחורה התקרב אל הספסל והכלב שאיתו נבח בשמחה כשראה את הגברת.
" קְטוֹ אֶטּוֹ בּוּ?" קרא אליה
"נֶה זְנַאיֵישׁ" ענתה האישה.
"אז מה הוא רצה?" הוסיף הגבר להקשות ברוסית מתגלגלת.
"לא יודעת. ילד חמוד מאד, הזכיר לי אותך שהיית קטן. לא הבנתי אף מילה ממה שהוא דיבר. הכל היה בעברית...."
